מסכת חולין דף מ״ד עמוד ב׳

רוב עוביה יש אומרים רוב עובי הדופן אע"פ שלא הגיע לחלל ושיבוש הוא דאם כן חמור הקנה מן הוושט דאילו וושט ניקב עור החיצון בלא עור הפנימי כשר עד שינקב לחלל. רוב עוביה כלומר כי משערינן רובה ברוב עוביה משערינן ועובי הקנה היינו מן העור ולצואר דאילו מן הראש ולחזה הוי אורך ולרוחב הצואר הוי רוחב הקנה ולעובי הצואר קרי נמי עובי הקנה בשיעור זה נמדד עובי התנוך וקודם שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביה עם הדפנות והחלל מפני שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובא ובמיעוט התחתון הוי חצי החלל או רובו:

רוב חללה אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב:

ואמרי לה ברוב חללה אליבא דרב פליגי אמוראי:

שדרה רב לקמיה דרבה:

בתליסר איסתרי פשיטי איסתרי סלעי מדינה שהם פשוטים וקלים. איסתרי סתם היינו סלעין צורי שהסלע ארבע דינרים ואיסתרי פשיטי הוא סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר כדאמרינן בהחובל את חבירו (ב"ק צ:) איסתרא פלגא דזוזא וקרי ליה התם סלע מדינה:

לא מיסר אסר דהכי הוה בעי למיבדקיה ברוב עוביה ולא שבקוה תלמידים ושדרוה לקמיה דרבה:

דתליא בסברא דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה. מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:

משום חשדא דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו:

היכי עביד הכי והא תניא חכם שטימא כו' וא"ת דלקמן (חולין דף מט.) גבי ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר וי"ל דהתם אגמריה סמיך כדאמרינן בסוף פ"ב דנדה (דף כ:) גבי ילתא דאייתית דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה ואייתית קמיה דרב יצחק בר' יהודה ודכי לה ופריך עליה מחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא טמי טמוי לה כיון דאמרה כל יומא הוה דכי לי רבה בב"ח כה"ג וההוא יומא חש בעיניה הוה דכי לה ובעי התם כזה התיר לי פלוני חכם מהו פירוש נאמנת או אינה נאמנת ובעי למיפשט מעובדא דילתא דנאמנת ומשני רב יצחק בר' יהודה אגמריה סמך ופירש שם בקונטר' דהדר ביה מאידך שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה דכיון דאגמריה סמך רשאי להתיר מה שאסר חבירו וכי אמר דאין חבירו רשאי להתיר היינו מסברא ולפירושו בשמעתין נמי למאי דמסיק דאגמריה סמך לא צריך למאי דמשני רב לא אסר ולא מידי אלא דהאמת מתרץ ולכאורה היה נראה פשט ההלכה דנדה אגמריה סמך ולכן האמין לדבריה ולעיל צריכין לשנוייא קמא דמעיקרא טמויי טמי לה וההיא עובדא דלקמן (חולין דף מט.) דמחט שנמצאת בסמפונא דכבדא שמא היו שניהם בבית המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם אי נמי לא ידע שאסר חבירו:

וכן העדים שהעידו כולם רשאין ליקח כו' דשנים אינם חשודים כדאמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה:) ומ"מ לבעל נפש טוב להרחיק ואם תאמר ועדים היאך רשאין ליקח כו' בשלמא חתומים על גט אשה או על שטר מקח לא חשו חכמים למעשה דמעשה לא עבדי אבל דבורא אמרי כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין דף סז.) אמר לעדים אמרו לסופר לכתוב ולעדים ויחתמו לא תעשה בישראל כזאת דחיישינן שמא תשכיר עדים וכן מיאנה או שחלצה בפניו היאך ישאנה הא לא עבדי התם מעשה ויש לומר דכל דבר שנגמר על פיהם חשיב מעשה אבל התם שאינו אלא דבור בעלמא שאומר מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפשר שהם לא יעשו ולא תתגרש וגם אם אין גומרין הדבר אינם חוששין ואם תאמר דן את הדין דהכא היאך רשאי ליקח והלא יחיד הוה מדקתני דן דמכח מתני' דבכורות (דף כח:) דתנן דן את הדין מייתי בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דשנים שדנו דיניהם דין ולאו דוקא ב' אלא ה"ה אחד ואין לומר דדיין לא חשיד דהא אמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה:) החכם שאסר את האשה בנדר דלא ישאנה ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה ועוד יש לומר דההיא דבכורות מוכחא טפי דביחיד איירי דקתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור כו' בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) ולהכי דייק מינה בסנהדרין:

איזהו תלמיד חכם דמהדרי ליה אבידתו בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו:

הכא מתקלא מוכח הלכך במקום דמזדבן בשומא מאן דשרי טריפתא לא ליזבין מינה, דהא איכא משום חשדא, ואפילו במקום דמזדבן במתקלא אי גברא דלא משדרי ליה כל יומא אומצא מעליא מיבעי ליה לאיזדהורי משום חשדא ולא ליזבין מינה. ונראה דדוקא על ידי עצמו, אבל על ידי אחר שלא מדעת הטבחים, שפיר דמי, דמאי חשדא איכא.

והא דתניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר. הארכתי בה במסכת ע"ז. ושם כתב הראב"ד ז"ל דאינו רשאי, ואם התיר דאינו מותר קאמר, ולא משום כבודו של ראשון, אלא הואיל ונפק עלה שם איסורא הוה לה חתיכא דאיסורא, ודוקא בדבר התלוי בשקול הדעת, אבל בטעות המתברר מדבר משנה מטהר ומתיר, ואריך (ב)[כ]ההיא פרתו של בית מנחם (סנהדין לג, א) שנטלה האם שלה וטרפה רבי טרפון, ובא מעשה לפני חכמים והתירו דטועה בדבר משנה הוה, דתנן נטלה האם שלה כשרה, ובתוס' [כתבו] דאי נמי גמרה גמיר לה מרביה מתיר וסמי אגמריה כדאיתא בפרק ב' דנדה (כ, ב) בסופו גבי ילתא דאתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנא וטמי לה, קמי דר' יצחק ודכי לה, ופריך עלה מחכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, ומשני מעיקרא טמויי טמי ליה, כיון דאמרה ליה כל יומא הוי מטהר לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה, ואבעיא להו התם כזה טהר לי פלוני חכם מהו, פירוש נאמנת או לא, ובעי למפשט מההוא עובדא דנאמנת, דהא ר' יצחק עלה סמך ודכי לה(ו), [ו]משני ר' יצחק אגמריה סמיך, ופירש שם רש"י ז"ל דהדר ביה מההיא שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, ומשני דמעיקרא נמי דכי לה, ומשום דאגמריה סמוך, ולפיכך היה רשאי לטהר אף דטמי לה רבה מעיקרא, והא דלא משני הכא בשמעתיה רבה בר בר חנה אגמריה סמך, משום דעדיפא מינה שני ליה, דרב גופיה לא אסרה. ובהאי תירוצא ניחא לן הא דאמרינן לקמן (חולין מט, א) בפירקין ההיא חטא דאישתכח בסימפונה רבה דכבדא, הונא מר בר רב אידי טריף רב אחא בר מניומי מכשר, דרב אחא כי אכשר אגמריה סמיך, ולא כן דעת רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאפילו במקום דגמרי לה אינו רשאי להתיר, וההיא דנדה הכי קאמר ר' יצחק אגמריה סמיך ולפיכך האמינה בכך, ולעולם איצטריכא לשנויא קמא, דאי לאו דאמרה ליה הכי לא הוה מדכי ליה, וההיא דלקמן בשנשאל שאלה בפני שניהם זה אסר וזה הכשיר, אי נמי שהכשיר ולא ידע שחברו אסר ראשונה, ונראה ליה דההיא דלקמן לא אותה הבהמה עצמה הכשיר לאכילה, אלא הורה בה שמותרת היתה, וכן נראה, דהא משמע דהתם אסר רב הונא והאכילוה לכלבים, אלא שהיו התלמידים (מונררין) [אולי צ"ל: מסופקין] בדבר ושואלין אם אסרה כדין אם לאו, ואמר להו רב אחא דכשירה הות, והדר אתו ושיילו לרבינא ואמר להו דכשירה הואי, ואמר להו שקולו גלמיהו דטרופאי, דאלמא משמע דכבר האכילוה לכלבים כנ"ל.

חכם שטמא או שאסר אין שכנגדו רשאי לטהר או להתיר אא"כ טעה האחר בדבר ידוע בתלמוד ובזמן הזה בדבר ידוע לראשונים מאותן שמומחים לסמוך עליהן אבל מסברא אינו רשאי להורות על מה שהורה חברו ואם היה הראשון חוכך לאסור הואיל ומ"מ לא אסר עדין הרי חברו רשאי להתיר ובמסכת ע"ז והוריות יתבאר מזה בכדי הצורך:

ספק איסור שהוא בא לפני חכם ואין לו בו היתר מן התלמוד או מן הקבלה אלא מן הסברא לבד ראוי לו להרחיק ממנו ואם הורה בה להיתר מותר אלא שאין יוהרא למי שנמנע מלאכלה ולא עוד אלא שמדת השלמים היא שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם על דרך זה ושלא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה ר"ל זרוע לחיים וקיבה כמו שיתבאר ענינם במסכתא זו ומ"מ דבר הנודע מן הקבלה אע"פ שאין זכר לדבר מותר ואין לימנע מאכילתה מצד שהוזקקה להוראת חכם:

חכם שבא ספק איסור לפניו והתיר רשאי ליקח מאותו דבר שהתיר אלא שהדבר מכוער וכן אם דן את הדין וזכה את האחד או העדים שהעידו כלם רשאין ליקח אלא שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו במה דברים אמורים בדבר שנמכר בשומא אבל דבר הנמכר במשקל או במדה ובמנין אין כאן חשד כלל אחר שפורע לאלתר ואינו לוקח בהקפה אפי' יש לחשוד בו בברירת היפה אין זה חשד לאדם חשוב שכך ראוי לעשות לו בכל יום:

כבר ביארנו במסכת יום טוב שכל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר כמו שביארנו שם הטעם אחר שכן חכם שהראו לו מומו של בכור ודן אותו במום קבוע והתירו הדבר נאה לו שלא ליקח ממנו אחר שאינו נמכר במשקל על הדרך שביארנו:

תלמיד חכם ראוי לו שיראה טרפה לעצמו ר"ל שאם נולד בה ספק והיא שלו ויש לו בה צדדין להיתר וצדדין לאיסור ראוי לו להיות נוטה לאיסור ושלא לחוס על ממון עצמו ואם שמש תלמידי חכמים הרבה עד שאפשר לו להודיע היתרה לכל בבירור עד שלא ישאר עליו שום חשד הרי זה רשאי לעשות כן בלי פקפוק אע"פ שאחרים פקפקו בה ועליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך:

תלמיד חכם ראוי לו לעטר את עצמו במדת השררה וכל שכן להזהר כפי כחו שלא יקבל מתנות ואף מן החשובים ומ"מ אם נהנה מבני אדם החשובים בדבר שהנאתו כבוד להם רשאי ואין כאן חסרון מדה:

גמ' והתניא חכם שטימא כו' דא"נ לא ידע רבה בב"ח שאסר רב כמו שכתבו התוס' בההיא דסמפונא דכבדא מכל מקום רב דשדר קמי' לא ה"ל למעבד הכי כיון דאין בהתירו כלו' שהרי הוא כבר (אסור) [אסר]:

שם ותיפוק ליה משום חשדא כו' אף לתירוץ א' של התוס' דבדיין א' איסורא נמי איכא יש לומר דרבה בב"ח אחריני נמי הוו בהדיה דשרו כמ"ש הר"ן:

בפרש"י בד"ה משום חשדא דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכרו כו' עכ"ל מפירושו זה נראה דודאי שלא יחשדוהו שלא דן דין אמת אלא שיחשדוהו שנוטל שכר על הוראתו אבל ממה שפי' הרחק מן הכיעור שלא יאמרו בשביל כך זיכהו כו' עכ"ל מפורש שיחשדוהו שדן שקר כדי שיתן לו בזול וצ"ל דה"פ כיון דנוטל שכר על הוראתו שאסור לעשות כן יחשדוהו דמוזיל גביה משום משוא פנים שזיכה את החייב ודו"ק:

בד"ה רב חסדא כהן הוה כדאמרי' כו' עכ"ל דאל"כ דלמא לאו משום חשדא לא היה זבין אלא דמחמיר על עצמו היה לעשות כן כב"ש דאית להו פ"ה דבכורות לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור א"נ משום דאיכא מ"ד בפ"ק דתמורה דאסור לישראל לקנות בשר בכור מכהן משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ע"ש:

ברש"י ד"ה משום חשדא וכו' ונראה כנוטל שכר על הוראתו והא דלא פי' רש"י כדי שלא יאמרו שבשביל כך התירה לו כדפי' לקמן גבי דן את הדין אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור וכו' משום דהכא לא חשדינן ליה דיתיר האיסור כדי שיאכל ממנו ע"כ הוכרח לפרש דהחשד הוא שלא יהא נראה כנוטל שכר על הוראתו:

בתוס' ד"ה היכי עביד הכי כו' ופירש שם בקונטרס דהדר ביה מאידך שנויא וכו'. ברש"י שלפנינו שם אינו כן אלא שמפרש כמו שמפרשים התוס' בסמוך בדבור זה אגמרי' סמך ולכן האמין לדבריהם ע"ש:

אָמַר רַב חִסְדָּא אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ. קשא מה שאלה זו כל מי שיש לו חכמה בתורה זה נקרא תלמידי חכמים? ונראה לי בס"ד כי בעל תורה נקרא חכם על שם החיים שלוקח מן התורה דכתיב בה כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים (משלי ח, לה) ולזה אמר רבותינו ז"ל גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ (משנה אבות ו, ז) לכן נקרא חָכָם דאות כ' יהיה ממנה שני יודי"ן ואז אותיות חכם הם אותיות חַיִּים. אמנם על תואר חכם שיש לו לפי טעם זה בעבור החיים קשא והלא כתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (משלי טו, כז) ורוב החכמים לוקחים הספקה מן העשירים ונזונין מן המתנות והלוקח מתנות אין לו חיים, ואיך כולם נקראים בשם חכם? אמנם ישוב דבר זה הוא דאם הוא לוקח המתנות מצד הכרח כדי שיהיה לו ישוב הדעת ללמוד תורה ובלבו שונא המתנות הנה זה אף על פי שלוקח מתנות יחיה דהא שונא אותם ומה שלוקח הוא מצד ההכרח ואם לא היו נותנים לו הספקה גם כן היה עוסק בתורה אבל אם הוא אוהב המתנות ולומד תורה כדי שיתנו לו מתנות על זה אמרו אין לו חיים כיון דאינו שונא מתנות. אמנם דבר זה צפון בלב ואיך יתברר? אבל אם רואה טריפה לעצמו דהיינו שהיה יכול לעשות טעמים של היתר על פי חכמתו להתיר הבהמה ועם כל זה עשה טעמים לאיסור והטריף אותה נמצא זה אין לו חימוד ממון על כן מסתמא אינו לומד בשביל ממון ומה שלוקח ממון הוא מצד הכרח ולכן זה חיו יחיה ושפיר נקרא חכם על שם החיים כנזכר לעיל דמספר חָכָם הוא מספר חַיִּים. וזהו שאמר אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם דהיינו שנקרא חכם על שם החיים אף על גב דחזינן שהוא לוקח מתנות וכתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' ומהיכא מוכח דזה לוקח המתנות מצד ההכרח והוא שונא אותם? לזה אמר זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ דמוכח דאין לו חימוד ממון דאם יש לו היה יכול להתיר הבהמה על פי טעמים של היתר וכיון דאין לו חימוד ממון נמצא מה שלוקח מתנות הוא מחמת הכרח וליכא למימר שהוא לומד תורה בשביל המתנות אם כן זה חיו יחיה אף על פי שלוקח מתנות ושפיר נקרא תלמידי חכמים על שם החיים. ובזה מובן נמי דברי רב חסדא במה שאמר אֵיזֶהוּ ' וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה '? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ דגם על זה המאמר קשא מה שאלה זו כל שאינו מקבל הרי זה שונא מתנות וגם זה מובן על פי האמור דיש מקבל מתנות והוא שונא אותם ומה שמקבל הוא מצד הכרח ובמה יוודע הדבר הזה לזה אמר אם רואה טריפה לעצמו אף על פי שהיה יכול למצוא לה טעמים להתורה דמזה מוכח דאין לו חמוד ממון ואז ממילא מוכח מה שמקבל המתנות אינו אוהב אותם אלא שונא אותם ומקבל מצד הכרח. ובזה יובן בס"ד נמי מה שאמר עוד דאם רואה טריפה לעצמו עליו הכתוב אומר ' יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל ' (תהלים קכח, ב) וקשא והא קחזינן דאוכל מן הספקה ולא מן יגיע כפיו? אך בזה ניחא כיון דרואה טריפה לעצמו דהיינו שהיה יכול למצוא לה היתר על פי איזה טעם של חריפות והוא לא עשה חריפות של הבל להתיר אלא הלך בדרך ישר למצוא טעם לאסור והטריף אם כן זה מוכח שהוא לומד תורה לשמה וידוע דמה שאמרו רבותינו ז"ל העולם קיים ועומד בעבור עסק התורה היינו תורה לשמה ונמצא זה הלומד תורה לשמה אינו אוכל ונהנה משל עשו אלא אוכל מיגיע כפיו כי על ידי לימודו מקיים העולם ואז זוכה בטוב עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים.