דף ביאור

מסכת חולין דף ל״ו עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף ל״ו עמוד א׳

מסכת חולין דף ל״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־347 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב בפ"ב דבכורות (דף טו.):

פרט לדם קילוח שמקיז את הבהמה בתחלה הדם שותת בטיפה אחת או שתים ואח"כ הוא מקלח ואח"כ הוא משחיר והכי קיימא לן בכריתות (דף כב.) ותניא התם איזהו דם היקז שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך אבל דם קילוח לא הוי דם הנפש:

את הזרעים לישנא דקרא נקט וכי יותן מים על זרע (ויקרא יא):

והתיז בתחלת שחיטה:

על הדלעת תלושה של תרומה:

רבי חייא אומר תולין לקמיה מפרש מאי תולין:

באו ונסמוך על דברי ר"ש שהוא מסייע את רבי חייא שאמר אין דם מכשיר והוה ליה רבי יחיד במקום שנים:

היכא דאיתיה לדם על הדלעת עד גמר שחיטה שלא נתקנח:

ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chullin 36a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

סלקא דעתך אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה כו' תימה הא גיזה עצמה שריא כשעבר וגזז דתזבח ולא תגוז קאמר כדתנן בפרק הלוקח בהמה (בכורות כה.) שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח״כ שחטו עקביא בן מהללאל מתיר ובתלוש נמי פליגי כדמוכח התם בסוף פירקין (חולין דף כו.) ואפילו רבנן דאסרי מפרש התם בגמרא גזירה משום דלמא אתי לאשהויי אבל מדאורייתא שרי א״כ אפילו דם שיצא מחיים קודם שחיטת הרוב למה יאסר וכל שכן אחר שחיטה דאז שרי אפילו לגוז כדמשמע בפ״ב דבכורות (דף טו:) וי״ל דס״ד למיסר דם משום דדרשינן בשר ולא חלב והוא הדין דהוה דרשינן ולא דם ולא דמי לגיזה דשריא דגיזה מתזבח נפקא דמשמע תזבח ולא תגוז אבל כאן ואכלת בשר כתיב משמע בשר ולא חלב ודם ולאסור אף בהנאה אתא אע״ג דאין הדרשה מיושבת על דם כמו על חלב דשרי באכילה מ״מ דם נמי בר אכילה הוא והא דלא מייתי הכא בשר ולא חלב רישא דמילתא נקט אי נמי הכי פירושו הואיל ואסירי בגיזה ועבודה ואפי' לענין מלקות כמו קודם שנפסלו כדתנן (בכורות דף טו:) הגוזז והעובד סופג את הארבעים וכיון דהחמירה תורה כל כך ראוי לדרוש נמי בשר ולא דם וכן משמע בפ״ק דבכורות (דף ו:) דלאיסור חלב אתא קרא ולא לאסור לחלוב דבעי למידק מיניה דחלב חולין שרי מדאצטריך לאסור חלב בפסולי המוקדשין מבשר ולא חלב:

ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח פירש הקונטרס דדם חללים משמע שהיא נעשית חלל ממנו ודם קילוח אין הנפש יוצאה בו אלא מטיפה המשחרת ואילך שהוא אחר הקילוח וקשה דבכריתות (דף כב.) משמע דלמ"ד מטיפה המשחרת ואילך לא אתא למעוטי דם הקילוח והכי איתא התם בפרק דם שחיטה (ג"ז שם) איתמר איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו רבי יוחנן אמר כל זמן שמקלח וריש לקיש אמר מטיפה המשחרת ואילך מיתיבי איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו כ"ז שמקלח יצא דם התמצית מפני שהוא שותת מאי לאו אפילו ראשון ואחרון לא למעוטי טיפה המשחרת ואי לר"ל למעוטי דם קילוח קאתי לעולם תקשי ליה ברייתא אלא לכ"ע דם קילוח נשמה יוצאה בו ודם הקזה בתחלה יוצא שחור ואח"כ יוצא אדום הכל בלא קילוח ולבסוף מקלח ואחר הקילוח מתמעט ושותת ויורד בסמוך וכל זמן שמקלח דקאמר ר' יוחנן היינו אמצעי ולריש לקיש הוי דם שהנשמה יוצאה בו משכלה המשחיר ומתחיל להאדים אע"ג שעדיין אינו מקלח והשתא פריך לריש לקיש מברייתא דקתני יצא דם התמצית מפני שהוא שותת וה"נ שותת ומשני לא למעוטי דם המשחיר והכא לגבי הכשר זרעים לכך אינו מכשיר משום דדם חללים כתיב ולא מיקרי דם חלל אלא אותו שיוצא אחר מיתה שנעשה כבר חלל פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה וכן פירש בקונטרס בכריתות (דף כב.) ודם שחיטה הוי איפכא דלא חשיב דם שחיטה אלא דם שהנשמה יוצאה בו אבל לאחר מיתה אינו קרוי דם כדאמר בפ"ק דפסחים (דף טז:) והרי דם התמצית שנשפך כמים ואינו מכשיר א"ל הנח לדם התמצית דאפילו בחולין נמי לא מכשיר דאמר קרא כי הדם הוא הנפש דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם וכו':

צריך של מנחות מונין כו' פירש בקונטרס קורטי קמח הצבורין במנחה ואין שמן נכנס לתוכו וא"ת ויצטרף כלי לענין הכשר כאילו הוכשר כולו כמו שמצרף לענין טומאה מדכתיב כף אחת דרשינן עשה הכתוב לכל מה שבכף אחת דמנחה נבללת בכלי שרת כדמוכח בפרק קמא דמנחות (דף ט.) דאמר רבי יוחנן בללה זר כשרה חוץ לחומת העזרה פסולה ומפרש טעמא דכיון דקדושת כלי היא נהי דכהונה לא בעי פנים מיהא בעיא ועוד דלא שייך חיבת הקדש אלא היכא שנתקדש בכלי שרת כדמוכח בריש המנחות והנסכים (מנחות קא.) דקאמר עצים כל כמה דלא משפי להו בגיזרין לא מתכשרי ולבונה נמי כל כמה דלא מקדש בכלי לא מתכשרא והא דאמר בההיא פירקא (קב:) גבי פרה דמיטמא אע"ג דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והויא כעפרא משום דחיבת הקדש משויא ליה אוכל והתם ליכא קדוש כלי שאני פרה הואיל ועשו בה שחיטה והזאה כעין קרבן וגם משום חומרא דפרה החמירו שתהני בה חיבת הקדש וי"ל דמיירי הכא בשלא נתן עדיין שמן במנחה בתחלה כשהסולת בביסה וכמ"ד מדת יבש נתקדשה והויא מנחה קדושה בלא שמן או במנחת חוטא או במנחת קנאות דליכא שמן ונתקדש הסולת בכלי ולא נתן בו מים כלל ומיהו לשון צריד משמע מקצתה לחה ומקצתה יבשה וה"ה דהוה מצי למיבעי בבשר קדש שלא בא במים דדם קדשים לא מכשיר:

Tosafot on Chullin 36a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מאירי

דם שחיטה שאמרו עליו שהוא מכשיר לא נאמר אלא על דם השותת בשעת שחיטה אבל דם הקלוח אינו מכשיר שנאמר ודם חללים ר"ל דם שנעשה בו חלל והוא רביעית האחרון שנאמר ודם חללים פרט לדם הקלוח וטעם הדבר מפני שאינו דם הנפש שעדיין חיים הם והרי הם כדם של מכה או של נגיפה או של הקזה שאינו מכשיר במה דברים אמורים בשלא גמר את השחיטה אבל אם גמר את השחיטה ועדיין דם הקלוח על האוכל הוכשר גמר את השחיטה אבל כבר נתקנח הדם מעל האוכל קודם גמר שחיטה הרי זה ספק ותולין עליו לא אוכלין ולא שורפין ודם שחיטת הטמאים אינה מכשרת וכן דם המת מאליו על ידי מלאך המות אינו מכשיר שנאמר ודם חללים והם שנהרגו על ידי אדם או חיה רעה:

פסולי המוקדשין ר"ל קדשים שהוממו ונפדו אע"פ שאסורין בגיזה ועבודה כמו שיתבאר במקומו דם שלהם מותר בהנאה:

מה שביארנו בקדשים שחבת הקדש מכשרתן לא סוף דבר באוכלין אלא אף עצים ולבונה הוכשרו לקבל טומאת אוכלין חבת הקדש מחשיבתם כאוכל:

אוכלין נגובין אלו שבקדש שלא הוכשרו במשקה אלא מתורת חבת הקדש כגון אלו שהזכרנו וכגון צריד של מנחות ר"ל הקמח היבש שבמנחת הסולת שלא נגע בו השמן וכל כיוצא בזו הדבר בספק אם נאמר דוקא לפסול עצמו לבד באכילה או אף לטמא אחרים למנות ממנו ראשון ושני נמצא שאם נגע צריד זה שנטמא בלא הכשר באוכל אחר שהוכשר הרי השני ספק ותולין לא אוכלין ולא שורפין וכבר כתבנוה במסכת חגיגה:

Meiri on Chullin 36a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהרש"א — חידושי הלכות

תד"ה סלקא דעתך אמינא הואיל בו' המתיר ובתלוש נמי פליגי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ודם חללים ישתה כו' ולא מיקרי דם חלל אלא אותו שיוצא אחר מיתה כו' ודם שחיטה הוי כו' עכ"ל נראה מדבריהם דהך דפרט לדם קילוח כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון נמי אתיא דהא דדם שחיטה הוי איפכא היינו לרבנן וצ"ל דדם קילוח גרע מדם מכה דמכשיר לרבנן והיינו משום כיון דעתיד להיות חלל לא חשיב דם הקילוח ממנו כדם המכה ודו"ק:

בד"ה צריד של מנחות כו' בתחלה כשהסולת בביסא וכמ"ד מדת יבש כו' עכ"ל כצ"ל וביסא הוא כלי כדאיתא בפרק קמא דמנחות וכפי' הערוך שהוא כלי שמקדשין בו המנחה ויכול להיות שהוא מדת יבש אבל רש"י פירש שם ביסא הוא כלי שבוללין בו המנחה אם כן השמן הוא קודם בביסא כדאיתא בפרק אלו מנחות מתן שמן בכלי קודם לעשייתן ע"ש:

Chidushei Halachot on Chullin 36a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

בן יהוידע

רַב אַשֵּׁי אָמַר תּוֹלִין לְעוֹלָם מַשְׁמָע וְנִתְקַנֵּחַ לְרַבִּי חִיָּא סְפוּקֵי מְסַּפְּקָא לֵיה. מקשים בשם הרב מזבח כפרה דהרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד מהלכות טומאת אוכלין (הלכה ג') פסק כרבי חייא ובפרק א' מהלכות פסולי המוקדשין (הלכה יח') כתב שחט מיעוט סמנים וכו' שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והוא פלא אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אם כן בנתז אמאי תולין עד כאן דבריו? ונראה לי בס"ד לתרץ על פי מה שכתב הר"ן ז"ל בחידושיו וזה לשונו ואפשר לומר דכל משקה מכשיר ממים ילפינן ליה ומה מים משקה ודאי בשעה שעומדין על האוכלין אף כל משקה אינו מכשיר אלא אם כן היא ודאי משקה בשעה שעומד על האוכל עד כאן דבריו עיין שם. והשתא יש לומר דהרמב"ם סבירא ליה כהר"ן דדם אינו מכשיר אלא אם כן הוא דם שחיטה ודאי בשעה שעומד על האוכל ולכן הגם דקיימא לן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף עם כל זה בתחלה אינו נקרא ודאי כמו מים דהא אפשר שלא יגמור הסימנים או שתתנבל בידו ואין כאן דם שחיטה כלל ומאחר דאינו ודאי כמו מים קודם שתגמר השחיטה לכך פסק דתולין.

Ben Yehoyada on Chullin 36a · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, דָּמָן לִבְעֵי קְבוּרָה, קָמַשְׁמַע לַן.

קטע 2

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״ – פְּרָט לְדַם קִילּוּחַ, שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים.

קטע 3

תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׁוֹחֵט וְהִתִּיז דָּם עַל הַדַּלַּעַת – רַבִּי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, רַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר: תּוֹלִין.

קטע 4

אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מֵאַחַר שֶׁרַבִּי אוֹמֵר הוּכְשַׁר, וְרַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר תּוֹלִין, אָנוּ עַל מִי נִסְמוֹךְ? בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם.

קטע 5

אָמַר רַב פָּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְדָם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמַכְשַׁיר. כִּי פְּלִיגִי בְּנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן, רַבִּי סָבַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְהַאי דַּם שְׁחִיטָה הוּא.

קטע 6

רַבִּי חִיָּיא סָבַר: אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וְהַאי דַּם מַכָּה הוּא, וּמַאי ״תּוֹלִין״? תּוֹלִין הַדָּבָר עַד גְּמַר שְׁחִיטָה – אִי אִיתֵיהּ לְדָם בְּסוֹף שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר, וְאִי לָא – לֹא מַכְשִׁיר.

קטע 7

וּמַאי ״בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן״? לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מַכְשִׁיר, לְרַבִּי חִיָּיא מַכְשִׁיר!

קטע 8

בְּנִתְקַנֵּחַ מִיהוּ אַשְׁווֹ לַהֲדָדֵי, מָר לָא מַכְשִׁיר, וּמָר לָא מַכְשִׁיר, הֲוָה לֵיהּ רַבִּי חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.

קטע 9

רַב אָשֵׁי אָמַר: ״תּוֹלִין״ לְעוֹלָם מַשְׁמַע, וְנִתְקַנֵּחַ לְרַבִּי חִיָּיא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, אִי יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, אוֹ אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וּמַאי ״תּוֹלִין״? לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין.

קטע 10

וּמַאי ״בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן״? לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מַכְשִׁיר, לְרַבִּי חִיָּיא סְפֵיקָא, לְעִנְיַן שְׂרֵיפָה מִיהוּ שָׁווּ לַהֲדָדֵי: (ומר) [וּלְמָר] לָא שָׂרְפִינַן, (ומר) [וּלְמָר] לָא שָׂרְפִינַן.

קטע 11

הָוֵה לֵיהּ רַבִּי חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם, וְהָכִי קָאָמַר: כְּגוֹן זֹאת תּוֹלִין – לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין.

קטע 12

בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: צָרִיד שֶׁל מְנָחוֹת, מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אוֹ אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי? כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לְאִפְּסוֹלֵי גּוּפֵיהּ, לְמִימְנֵא בֵּיהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?

קטע 13

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תָּא שְׁמַע, ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְגוֹ׳״ – אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם – הוּכְשַׁר, אוֹכֶל שֶׁאֵינוֹ בָּא בְּמַיִם – לֹא הוּכְשַׁר.

קטע 14

אַטּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֵית לֵיהּ אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָכִי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: חִבַּת הַקֹּדֶשׁ כְּאוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם דָּמֵי, אוֹ לָא?

קטע 15

רַבִּי אֶלְעָזָר נָמֵי מִיִּתּוּרֵי קְרָאֵי קָאָמַר, מִכְּדֵי כְּתִיב ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע״, ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״ לְמָה לִּי?

מסכת חולין דף ל״ו עמוד א׳

מסכת חולין דף ל״ו עמוד א׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור