מסכת חולין דף ל׳ עמוד ב׳

שמא ידרוסו דמתוך שזה מושך לכאן וזה לכאן ושניהם דוחקים סכין על הצואר יש לחוש שלא יתיזו הראש בבת אחת:

כקולמוס באלכסון דכוליה חד מקום הוא ומפורעת קרינא ביה והתחיל בקנה למעלה וחתך ושיפע כלפי מטה במקום שנגמרה שחיטת קנה התחילה שחיטת וושט וכן מלמטה למעלה:

למדתנו רבינו בלקיחה זו:

משנתינו דקתני שנים אוחזין בסכין אפילו בשני סכינין קמכשר:

ופסקו לתחתון כהלכתו אלא שהחליד וחזר והוציא את הסכין וחתך העליון כדרכו:

תחת השני ששחט כבר את הראשון:

נבלה ומטמאה:

מלמטה למעלה דכיון דתחת השני החליד לא אפשר אלא מלמטה למעלה:

למדתנו רבינו משנתינו בשני סכינים ובשני בני אדם משמע שכן הלכה דבשנים ושלשה מקומות שחיטה כשרה ובה"ג גריס למדתנו רבינו משנתינו בסכין אחד וב' בני אדם כלומר והיאך אתה אוכל ומ"מ כיון דלא חש לדבריו ואכל משופרי שופרי ש"מ שכן הלכה שהרי חזר בו ממה שהיה רגיל לפרש במתניתין סכין אחד:

החליד הסכין בין סימן לסימן לקמן (חולין דף לב.) גבי מתני' דחלדה היה ראוי להביאה אלא אגב דאכשר רב לעיל שחיטה שאינה מפורעת כזאת פסולה מטעם חלדה:

או שהחליד הסכין תחת השני ופסקו רבותא נקט אע"ג שכבר נשחט האחד ונקט נמי אורחא דמילתא דכששחט סימן ראשון בהובאה כשחוזר ובא לעשות הולכה תחב ראש הסכין בין סימן שני לצואר:

החליד במיעוט סימנין מהו פי' בקונטרס במיעוט בתרא אבל במיעוט קמא פשיטא לן דהויא נבלה והגרמה נמי פסק דאפי' שחט שני שליש והגרים שליש דעבדינן לחומרא מדקאי הכא בתיקו ורבינו יצחק ברבי מאיר אומר דבהגרמה פסקינן בפ"ק (לעיל חולין יט.) כרבי יוסי בר יהודה ואיכא דמכשר נמי לרבנן שחט שני שלישי והגרים שליש ולא דמיא להכא דהתם שלא במקום שחיטה הוא והוי כאילו שוחט ברגלה אחר שחיטת הסימן (וכאן) [וכן] נמי אם לאחר שחיטת הרוב עקר (הרוב) המיעוט שחיטתו כשרה כיון דהוי שלא כדרך שחיטה ור"ת הקשה לפירוש הקונטרס דתניא בתוספתא שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה ומפרש ר"ת דהכא בעי במיעוט קמא ובעי לרב יהודה דמכשר תחת העור דדלמא אם תחב הסכין במיעוט הסימן ושחט ברוב שלמטה כדרכו הויא חלוד טפי ואפילו לאמרי בי רב דאמרי תחת העור איני יודע היינו משום דשחיטה לא שייכא בעור והוי חלדה לפי שהוא שלם אבל סימן דשייכי בהו שחיטה ואפילו הכי אין צריך לשחוט אלא הרוב המיעוט שעל הסכין הוי כאילו נחתך לא הוי חלדה א"נ מיבעיא ליה בתחב הסכין תחת מיעוט קמא ופסקו מלמטה למעלה אח"כ שחט הרוב וכן שהה במיעוט סימנים דלקמן (חולין דף לב.) מפרש ר"ת במיעוט קמא והשתא אתי שפיר האי דקאמר לעיל (חולין דף כט.) אי מחצה על מחצה כרוב הא עבד ליה רובא דבמיעוט בתרא פשיטא ליה דכשר והשתא לפירושו את"ל דכשר אף במיעוט קמא לא פסלה שהייה בעוף מן התורה כיון דהכשרו בסימן אחד והא דקאמר לקמן בפירקין (חולין דף לב.) דשהייה הוי מבהמה לבהמה ועוף לעוף היינו מדרבנן ובקנה לא שייכא שהייה בעוף אפילו מדרבנן דשהה במיעוט קמא כשרה מידי דהוה אמצא חצי קנה פגום ומה שכתוב בתוספתא שחט חצי הגרגרת ושהה כדי שחיטה וגמרה שחיטתו פסולה טעות סופר הוא וגרסינן כשרה דהא לעיל מייתי לה גבי מחצה על מחצה כרוב ומיהו גם לפירוש רבינו תם קשה מתוספתא דתניא שחט מיעוט וושט ושהה כדי שחיטה פסולה אלמא יש שהייה במיעוט סימנים קמא ולקמן קאי בתיקו ואם נאמר דלא ידע א"כ גם לפירוש הקונטרס נאמר דלא ידע ההיא תוספתא שהקשה ממנה ר"ת וה"ר אושעיא מפרש החליד במיעוט סימנים היינו לאחר ששחט רוב האחד והחליד תחת המיעוט שנשאר ושחט סימן שני ושהה במיעוט סימנים דלקמן מפרש דקאי אשוחט בסכין רעה דקאמר התם אפילו הוליך והביא כל היום כולו כשר ומבעיא לן אם שחט רובו של אחד והוליך והביא כל היום כולו במיעוטו מהו דדלמא הא דמכשיר בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שמא היינו במתעסק לחתוך הסימן אבל כאן שכבר חתך רובו הרי הוא כאילו נחתך כולו וכשמוליך ומביא כל היום כולו באותו מיעוטא הוי כאילו מוליך ביד וברגל ויש כאן שהייה ופסולה:

תנא דבי רבי ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך דאע"ג דאיהו גופיה דריש בריש פירקין (לעיל חולין כז.) ושחט במקום ששח חטהו תרתי ש"מ:

בי רב אמרי תחת העור איני יודע תמיהא לי דבי רב אמרי מנו רב הונא, ורב הונא הא אמר בפירקין קמא (כ, ב) גבי מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, מאי טעמא מפני שהוא מחליד, אלמא החליד בין עצמות דמפרקת ואף על פי שנגלה קרי ליה חלדה, וכל שכן תחת העור שהסכין נכסה כחולדה, ויש לי לומר דרב הונא דהתם משום דסבר מוליך ומביא במליקה כשר לא אשכח דיחויא אחרינא אלא טעמא דחלדה, והכי קאמר דילמא האי תנא סבר דאפילו בכי האי גונא הויא חלדה, ומתניתין לא הויא סיעתיה דרב שיזבי, ואם איתא דהתם מיקריא חלדה כל שכן תחת העור ולכשתמצא לומר דתחת העור ועצמות דמפרקת לא הוי חלדה, ההיא מתניתין הויא סייעתיה דרב שיזבי.

תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו פירש רש"י ז"ל מטלית הכרוכה לה סביבות צוארה. ובעל הלכות כתב רוקעתה דמידבקא בקירא או בקנדרוס, ודבוקה ההיא רוקעתא עלוי אפקותא דחיותא, ועייל סכינא תותי האי רוקעת. וגם הר"מ ז"ל (הל' שחיטה פ"ג ה"ו) מודה לו, ועיקר. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד שאם פירס טליתו עליה אינה נקראה חלדה, וסלקה בתיקו, ולחומרא.

החליד במעוט סימנין פירש רש"י ז"ל במיעוט בתרא, וכן פירש גם ההיא דלקמן (חולין לב, א) דאיבעיא להו שהה במיעוט סימנין מהו במיעוט בתרא דסימן בתרא דכתב אף על גב דאישתחוט רובא ואיתכשרא לה בהמה אסור לחתוך המיעוט בשהייה או בהחלדה או בהגרמה או בדרסה שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה, והקשה הוא ז"ל על עצמו מהא דשנינן לעיל (חולין כט, א) גבי שחט חצי קנה ושהה בה וגמרה כשרה דאוקימנא בעוף, וממה נפשך דאי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובא דגרגרת, ואי מחצה על מחצה כרוב הא שחט רובא דגרגרת. ותירץ הוא ז"ל דההיא שנויא היא דקא משני מאן דסבירא ליה מחצה על מחצה כרוב, אבל למאן דאמר אינה כרוב אין אנו צריכין לכך וקיימא לן כותיה. וכתב עוד הרב ז"ל דאפילו שחט שני שליש והגרים שליש דרך שחיטה פסולה, ואין דרכו מחוור בזה כלל, חדא, דהא על כרחין שחט שני שליש והגרים שליש כשרה דהא לא אשכחן בההיא סוגיא מאן דפליג בהא, אלא מאן דסבירא ליה כולה גרגרת בעי ולית ליה מתניתין דרובו שלא אחד כמוהו, ואנן כמתניתין קיימא לן, ואי בהגרמה שאינו מקום שחיטה כן כל שכן בחלדה ושהייה, שהרי מצינו שהחמירו שלא במקום שחיטה יותר וכדאמרינן התם (יט, ב) במצא חצי קנה פגום, ותניא בתוספתא (ב, א) שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אף על פי ששהה בה זמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה. והנכון מה שפירש ר"ת ז"ל דהכא בבהמה שצריכה שני סימנין וכגון ששחט רובו של סימן ראשון והחליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט השני, והכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דמידי דבעי שחיטה הוא, הוה ליה החליד בין סימן לסימן ופסולה, או דילמא כיון דלא מעכב בשחיטה הוה ליה כתחת העור וכשרה. וקא מיבעיא ליה לרב פפא אליבא דרב יהודה דאמר תחת העור כשרה, דאלו לדאמרי בי רב לא גרע מעור, והיינו דלא אמרינן בדרב פפא לבי רב דאמרי כדאמר בבעיא דתחת מטלית וצמר מסובך, אלא יש לומר דלבי רב נמי איבעיא ליה אי הויא ודאי חלדה כיון שהיא בסימנין שהן בני שחיטה או דילמא מספקא ליה נמי בהא כדאסתפק ליה בעור, וסלקא בתיקו, ולחומרא.

התיז הראש בבת אחת פירוש שני סימנין, ודוגמתו לעיל (חולין כז, א) מנין לרבות את הראש שכבר הותז, דהיינו שהותז בסימנין בשעת שחיטה, וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ב ה"ט), והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי למקצת מגדולי המפרשים שלא פירשו כן.

שחט הסימנין באלכסון כדרך עשיית הקולמוס עד שתחלת שחיטת הושט בסוף שחיטת הקנה הואיל והכל במקום שחיטה שחיטתו כשרה ואם יצא לו ממקום שחיטה כבר ביארנו הדין בפרק ראשון שחיטה העשויה כמסרק כבר ביארנו בפרק ראשון שהיא כשרה וענינה הוא שהתחיל לשחוט וצדד את הסכין ושחט דרך מעלה וחזר וצדדו ושחט דרך מטה וכן הרבה כצורה עד שיש כאן הרבה חתכים וביניהם קיים כדרך המסרק הואיל ויש רוב חלל והיקף בין כלם והרי החתך כלו דבק כשרה:

כבר ידעת בענין חלדה שהיא אחת מן הדברים הפוסלים את השחיטה כמו שיתבאר במשנה החמשית וענינה הוא שישחוט בסכין והסכין מכוסה תחת איזה דבר ולא סוף דבר בפסול זה אם תחב את הסכין תחת הסימנין ושחטן בהפך הראוי ממטה למעלה אלא אפי' תחב הסכין בין סימן לסימן ושחט סימן התחתון כתקונו מלמעלה למטה שחיטתו פסולה ונבלה שכל שנפסלה בשחיטתה נבלה:

תחב את הסכין תחת העור איני יודע ובי רב היינו רב הונא כמו שהתבאר בראשון של סנהדרין ויש שואלין בה היאך הנחנו דברי רב יהודה שאמרה בשם רב בהדיא שכשרה מפני ספק רב הונא שהיה תלמידו של רב ואינה קושיא שרב הונא לא מספק עצמו אמרה אלא בדברי רב נחלק עמו לומר לא אמר שכשרה אלא שנסתפק בו ואמר איני יודע:

שחט סימן אחד ברובו כראוי ותחב אחר כן הסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ממנו ושחט הסימן השני בחלדת הסכין תחת מיעוטו של סימן ראשון אין אומרין הואיל ונשחט רובו הרי הוא כמו שנחתך כולו והרי מיעוט זה נידון כחתוך אלא הרי הוא כהחליד תחת העור ופסולה מספק וזה ענין החליד סכין במיעוט סימן ואף כשאתה גורס סימנין פירושו באחד מהם והוא מיעוט אחרון של סימן ראשון ובבהמה ולא עוד אלא אפי' לא היתה חלדה זו בדבר שבגוף בהמה כלל אלא שהיה מטלית דבוק ומקושר על צואר הבהמה כדרך שכורכין צוארן לפעמים לאיזו סיבה והחליד את הסכין תחת אותו מטלית ושחט או שהיה שם צמר הבהמה מסובך ותלוש מעקרו אלא שהוא נשאר שם מסובך והחליד את הסכין תחתיו כל אלו ספק בידינו ופסולה:

היה שם בגד במקרה לא דבק ולא מקושר כגון שנפל טליתו עליו ושחט תחתיו וכן כיוצא בזה שחיטתו כשרה ואין כאן פקפוק ואע"פ שמדברי קצת מפרשים נראה לך שמחמירין בה אין לחוש בה ובהלכות גדולות אתה מוצאה בהדיא כדברינו וודאי אלו היה דבר זה בספק לא היה תחת העור וצמר מסובך בספק:

שחט רוב הסימנין כתקנן וגמר מיעוטן בחלדה גדולי הרבנים פסלוה ומפני שהם גורסים החליד במיעוט סימנין ומפרשים אותה שנשחט רוב שניהם ואף כשאתה בא לגרוס במיעוט סימן פירושו בעוף או בבהמה במיעוט אחרון של סימן אחרון גם כן שאע"פ שנשחט הרוב והוכשרה השחיטה הואיל ומ"מ בתורת שחיטה הוא שהרי לכתחלה צריך שישחוט את כלם אסור לעשות את המיעוט בפסול שחיטה הן בחלדה הן בשאר וכמו שאף הם פרשוה בשהא במיעוט סימנין בדרך זה גם כן ר"ל במיעוט בתרא דסימן בתרא ואע"פ שסתירת דבריהם מבוארת ממה שאמרו למעלה בסוגיית מחצה על מחצה שחט חצי קנה ושהה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשרה שהקשה ממנה לרב שאמר הרי הוא כרוב ואם כן היאך היא כשרה שהרי יש שהייה בין שחיטת רוב קנה לשחיטת הושט והעמידה בעוף דממה נפשך כשרה דאי כרוב הא שחיט רובא ואי אינו כרוב אין שהייה ברוב קנה דאלמא שאף בלא כרוב אינה נפסלת בשהיית המיעוט הם אומרין שנויה הוא ולא סמכינן עליה דהא למאן דאמר אינו כרוב דהלכתא כוותיה אין אנו צריכין לכך וחוץ מכבודם אין זה כלום דמ"מ מדחד מינייהו נשמע לחבריה וכל שלרב אלו היה מחצה כרוב לא נטרפה בשהיית המיעוט כך לרב כהנא בשחט רוב לגמרי ועוד שלא הרגישו הרבנים בבריתא שנאמרה כן בהדיא שחט רוב אחד בעוף אע"פ ששהא לזמן מרובה וגמרו שחיטתו כשרה ועוד בהגרמה מיהא שחט שני שליש והגרים שליש היאך נחוש והרי רב ושמואל פסקו בהדיא כר' יוסי בר' יהודה אלא שזו מיהא יש לפרש בה הואיל ומיעוט אינו במקום שחיטה אינה אלא שהלכו הרבנים לשטתם להחמיר ברוב מקומות ללא צורך וודאי עיקר הדברים כדעת ראשון שכל שנגמרה השחיטה הרי השאר כחתוך בשר בעלמא וכשרה ראיה לדבר לדעתי שהרי נגמרה ביד גוי כשרה הואיל ונשחטה כתקנה ואפי' התחיל גוי לשחוט בקנה כל זמן שלא עשה בה מעשה טרפה ולא יהא סוף שחיטה חמור מתחלתו בשום פנים אפי' שחט רובו של ראשון והחליד במיעוטו ושחטו ממטה למעלה וחזר ושחט השני כתקנו אע"פ שהחליד קודם גמר שחיטה הואיל ולא שהה בשחיטת אותו המיעוט שיעור שהייה כשרה שאין אותו מעשה נקרא שחיטה כלל אלא שזו מיהא לאו הכל מודים בה ואם תחב הסכין תחלה תחת הסימנין ושחט בהם מיעוט ממטה למעלה ואחר כך הוציא (הספק) [הסכין] ושחט כהלכתו אם נגע בושט פסול בקנה כשר ומתוך כך שוחט כהלכתו ואחר כך בודק במקום שהחליד אם נקב הושט או נפסק הגרגרת ברובו פסול ואם לאו כשר והושט אם נכר בו שום שרטוט מחמת סכין בודקו בפנים כמו שהתבאר:

המשנה השלישית והכונה להשלים מה שהתחיל לבאר בשלפניה בביאור ענין דרסה והוא שאמר התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהו ואפי' באזמל כשרה אמר הר"מ פי' מה שאמר מלא צואר אמרו מלא צואר חוץ לצואר וכל זמן שלא הוליך ולא הביא אלא ששחט כחותך קשואים זו היא הנקראת דרסה:

אמר המאירי התיז את הראש בבת אחת שלא בהולכה והבאה כמכת סייף וחתיכת צנון שחיטתו פסולה שאין זה שחיטה אלא נחירה שאין שחיטה אלא לשון חתוך דרך משיכה וכן הדין בהתיז את הסימנין לבד ולא עוד אלא שעקר ענין המשנה כך הוא ר"ל שחתך הסימנין בלא הולכה והבאה שכל שנחתכו הסימנין התזת הראש היא והרי כל הראש אחר חתיכתם כמונח בסל והוא שאמרו בענין עולה מנין לרבות את הראש שכבר הותז כלומר שכבר נשחט:

בד"ה החליד במיעוט כו' שחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דפסולה מדאורייתא משמע עכ"ל הוכרח לזה דאל"כ נוקמא להך תוספתא נמי מדרבנן כההיא דלקמן דשהייה הוי מעוף לעוף אבל קשה דהא לעיל בפרקין אוקמינן נמי פסול שחיטה דברייתא היינו מדרבנן ואפשר דמשמע להו הכי משום דקתני בתוספתא בהך שהייה דמיעוט ושט הוי טרפה ושחיטה מטהרתם ואי לא הוי פסולה אלא מדרבנן לא הוה אצטריך למיתני דשחיטתם מטהרתם מיהו גם זה דחוק לומר דרב פפא לא קמבעיא ליה החליד במיעוט סימנים מהו אלא מדאורייתא אבל מדרבנן פשיטא ליה דפסולה דאם כן לא הוה נ"מ לדידן וע"כ נראה לפרש הא דמוקמי הך שהייה דעוף לעוף מדרבנן באת"ל דלא הוי שהייה במיעוט קמא היינו שהה בין סימן לסימן ואע"ג דשהייה במיעוט בתרא ליתא לפר"ת מכל מקום הך שהייה דבין סימן לסימן דהוי מדאורייתא גבי בהמה גזרו ביה בעוף מדרבנן אבל שהייה במיעוט קמא אפילו מדרבנן ואפילו בבהמה ליכא למיגזר באת"ל דלא הוי שהייה במיעוט קמא ומה שכתבו ובקנה לא שייכא שהייה אפילו מדרבנן כו' הוא דוחק אחר לפר"ת באת"ל דהוי שהייה במיעוט סימנין דהשתא הך שהייה דלקמן דעוף לעוף ודאי דמוקמי לה אף מן התורה ובמיעוט קמא וליכא שהייה כלל בקנה אפי' מדרבנן כו' משא"כ לפרש"י דהוי שהייה במיעוט בתרא באת"ל דהוי שהייה במיעוט סימנים ודו"ק:

ד"ה החליד במיעוט סימנים מהו כו' וכן שהה במיעוט סימנים דלקמן מפ' ר"ת במיעוט קמא. פירוש במיעוט קמא דושט ומבעיא לה אע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן או דלמא לא שנא כן כתב הרא"ש:

בא"ד והשתא לפירושו את"ל דכשר אף במיעוט קמא לא פסלה שהייה בעוף מן התורה. פי' משום דעד חצי סימן מקרי הכל מיעוט קמא ואז אין שהייה פוסל בו ומיד כששוחט מעט יותר נעשה רוב וכבר נגמרה השחיטה ואיתכשרא אא"כ נאמר דשייך שהייה בכגון ששחט חציו של סימן בצמצום וכמ"ד לעיל מחצה על מחצה אינו כרוב וק"ל. ויתר דברי התוס' בדבור זה עיין בדברי הרא"ש:

גמ' תחת צמר מסובך עיין בכורות כז ע"ב תוס' ד"ה השוחט: