דף ביאור

מסכת חולין דף קל״ז עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף קל״ז עמוד א׳

מסכת חולין דף קל״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־375 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

בקדושה בכור אינו צריך להקדיש דקדושתו מרחם וגז נמי אין צריך להקדיש דאין קדושה חלה עליו אבל מעשר מקדישו בשבט. לישנא אחרינא אמרי ליה בקדושה בכור וגז נכסי כהן לקדש בו את האשה כדתניא בגמרא דארבעה אבות (ב"ק דף יג.) בכור מוכרין אותו תם ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה אבל מעשר אינו נכסי בעלים לקדש בו את האשה דהא כתיב ביה לא ימכר ולא יגאל ולאו מלתא היא דאפ"ה ממון בעלים הוא ומקדשין בו דתנן (קדושין דף נב:) המקדש בחלקו בין בקדשים קלים כו' ואמרי' טעמא דלאחר שחיטה לאו דידיה הוא דמשלחן גבוה קא זכו אבל מחיים דידיה הוא:

ומכירה בכור יכול כהן למוכרו וכן גז אבל מעשר אינו נמכר דתנן במסכת בכורות (דף לב.) (בבכור) [במעשר] נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט אלא אם כן הוי של יתומין:

והנך נפישין הנך דבכור נפישין ולילף מיניה:

ונילף גיזה מבכור דאפילו בשור אקרי גיזה ונימא מה גיזה דהתם אפילו דשור הכא נמי אפילו דשור:

לו למלבוש ולא לשקו וגיזת שורו אין ראויה אלא לשק:

להכי קרי ליה נוצה שאין דרך לגוזזן אלא לתולשן כנוצה של עוף:

ליחייב דהא ראוי לאדם לבגדים נאים:

בעינן גיזה והא תלישה הוא:

ועוד 33 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chullin 137a · Sefaria

תוספות

מה"מ פירוש דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ולא בעזים דעזים נמי אקרו צאן דכתיב (בראשית כז) לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים:

אתיא גיזה גיזה אע"ג דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן גילוי מילתא בעלמא הוא דגז דכבשים הוא ואין זה דבר חדש וקצת משמע דגזרה שוה היא מדפריך בסמוך אלא גיזה גיזה למאי אתא מ"מ אינו דבר חדש:

ולילף גיזה גיזה מבכור וא"ת והיכי מצינן למילף מבכור דאפילו שור הא צאן כתיב וי"ל דהוה אמינא דצאן לאו דוקא כי היכי דלא תגוז בכור צאנך לאו דוקא:

עוקר מנין ת"ל לקצור תולש מנין תלמוד לומר בקוצרך ואיצטריך תרי קראי משום דעוקר הוא קצת אורחיה טפי מתולש:

Tosafot on Chullin 137a · Sefaria

ריטב"א

שמעשרות בעליהן ואומרת ליה קום עשה מצוה פי' שעד חמש לא נתחייבה בראשית הגז.

אלא גיזה גיזה למאי אתא פי' לאו אקרא פרכינן דהא לגופייהו איצטרכו אלא ה"ק אהיכא איתמרא גיזה גיזה דרב חסדא דמסתמא לא הוי טעי במאי דפרכינן ליה. ואהדרי דלמיעוט נמי כבש איתמרא: ואפשר נמי דתלמודא על הא הוא דאמר מה"מ כלומר ומה"מ דצמר רחלים דוקא כל שהוא מחמם כגון של רחלים ולא צמר קשה של כבשים ואמר רב חסדא אתי' גיזה גיזה: אלא דאנן הוה ס"ד מעיקרא דלמעוטי של שור ושל עזים הוא נקיט ליה והשתא פרישנא דלא אתא רב חסדא אלא לאפוקי מצמר של כבשים וכיוצא בזה בתלמוד כנ"ל.

דברי ברבי שומעין פרש"י ז"ל דר' יוסי נמוקו עמו וי"ל שאינו אלא משום מאי דמפרש בסמוך דאפי' נביאי' אמרה ופרכי' והאמר מר אין הכרעה שלישית מכרעת. הנכון כמו שפי' רש"י ז"ל כשהמכריע אומר מקצת דברי התנא האחד ומקצת דברי התנא השני ולא גלו דעתם אותם תנאים כלל שיהא ראוי להפריש בדין בין מקצת למקצת כהא דהכא אבל כשגלו בדעתם שהיה ראוי לחלק בדין אלא שהם לא חלקו בו ובא השלישי והכריע וחילק בדבר הוי הכרעה. כההוא דאמרינן בפרק במה מדליקין ר"א אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טמא. ר' יהושע אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור ר' עקיבא אומר מן המוכן טמא ושלא מן המוכן טהור. ואמרינן עלה א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוציא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע. וטעמא משום דבין ר"א ובין ר' יהושע תרווייהו גילו דעתייהו דשייך למיפלג בין מוכן לשאינו מוכן: ומ"ה נקיט כל חד מנייהו בהדיא בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן להכי חשיבה דעת שלישי דעה הכרעה. אבל ר"ח ז"ל מפרש בכל מקום הכרעה שלישית כשאותה שלישי הוא קטן בחכמה ובמנין מן השנים החולקים שלא היה במחלקותם אלא שבא אח"כ ואמר דעתו לא בדרך הכרעה שאינו כדאי להכריע ולהכי חשיבה דעת שלישי ויותר נראה כפרש"י ז"ל.

הא דתנן לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור פרש"י ז"ל משום דקנייה בשינוי וה"ל כמזיק מתנות כהונה או שאכלן וכ"ת אמאי לא מסייעה לרב חסדא בפ' הזרוע ממתניתין דהכא וא"ל דאי ממתני' ה"א דהכא כגון שהיה גוזז את האחת וצבע אותו שלא באו לכלל חיוב עד שצבען אבל היכא שגזז חמש צאן וצבען אח"כ חייב ודלא כרב חסדא. ובתוס' כתבו שמצאו כתוב בפירושיו של רש"י ז"ל מכתיבת יד שהיה מפרש לא הספיק ליתן עד שגזז אחת אחת וצבען שמה שהיה צבוע לא בא לכלל חיוב והעביר עליו קולמס ופי' כמו שכתב לפנינו דאפי' בשגזל ואח"כ צבען. וא"ת אמאי מיפטר כיון דקא משתרשי ליה ומאי שנא מההיא דאנסו בית המלך את גורנו אם בחובו חייב לעשר ופרישנא משום דקא משתרשי ליה. ואיכא למימר דשאני הכא שעשה בהם שנוי בידים וגלה דעתו שנתכוין לגוזלה ולהפקיע מן הכהן וחשבי' ליה כמזיק לו ממון דמכלי' קרנא דפטור. אע"ג דקא משתרשי ליה דומיא דאכלן משא"כ בפורע חובו כנ"ל:

גזוזות מנה ומנה ופרס חייבין בראשית הגז דברי ר' דוסא וח"א כל שהן אמר רבא מנה ופרס ובלבד שיהא מחומשת: פי' לכל אחת מהן ז' סלעים וחצי דהוי ליה בין כולם ל"ז סלעים וחצי ופרש"י ז"ל דלרבי דוסא כל אחת מהן גוזזת מנה ופרס דהוי ליה ז' מנים וחצי: ומשום דשיעורא דר' דוסא שיעורא רבה קרו רבנן לשיעורא דידהו כל שהן אבל רבינו הגדול ז"ל כתב דלרבי דוסא מנה מנה ופרס בין כולם קאמר דהוי ליה ג' מנים. וכדתניא בתוספת' חמש רחילות גוזזות מנה ומנה ופרס שהם ע"ה סלעים חייב בראשית הגז דברי ר' דוסא: וש"מ דמנה ופרס מנה ופרס בין כולם קאמר וכ"ת א"כ אמאי לא קתני שלשה מנים איכא למימ' לפי שהרחלות גוזזת שתי פעמים בשנה ומצטרפות הן דהא מחדש על החדש הוא ולהכי קאמר ר' דוסא דחמש רחילות שגוזזת שתי פעמים מנה ופרס בכל פעם שהם ג' מנים מצטרפות וחייבות בראשי' הגז: וחכ"א אפי' גוזזת כל שהן בפעם א' ובלבד שיהא בהם בסוף כדי הפרשה דהיינו מנה ופרס לרב וס' סלעים לשמואל:

Ritva on Chullin 137a · Sefaria

מאירי

כבר ביארנו שאין חיוב ראשית הגז אלא בכבשים ובנקבותיהן שהצמר שלהן ראוי לבגדים ולא של שורים ותישים ולא של מין אחר של בהמה טהורה:

היה צמרם של כבשים אלו קשה ואין ראוי ללבישה פטורין מראשית הגז שלא ניתנה מתנה זו אלא ללבוש הימנה ועל זו אמרו דבר שראוי לשירות ר"ל לתכלת שהוא צמר וצריך שיהא מצמר הרך יראה לי שזהו שנאמר בבכורות רחל שילדה מין עז פטור מראשית הגז והוא הנדמה הא רחל הבאה מן הכלאים אם צמרה רך חייבת גדולי המפרשים נוטים לומר בעז שילדה מין רחל ר"ל שצמרה רך שמצטרפת לחיוב ראשית הגז ולא יראה כן:

אע"פ שתפשה תורה לשון גיזה אם תלש צמר רחליו בידו ולא גזזן או ששטפן במים ושטף המים תולש מהן את הצמר חייב לא תלה הכתוב בגיזה אלא שדבר הכתוב בהווה ומ"מ לקט האמור בתורה שתפש בו לשון קצירך אנו מדקדקים אחר הלשון ר"ל שאין לקט אלא הנופל מן המגל בשעת קצירה אבל אם היה תולש בידו או עוקר או קוטף אין הנופל מתחת ידו נקרא לקט ומ"מ אם היה תולש או עוקר דברים שדרכן ליקצר בתלישה או בעקירה ולא במגל כגון קטניות ומיני ירקות הרי זה לקט והוא שאמרו בספרי קציר אין קציר אלא בקוצר עוקר מנין תלמוד לומר לקצור תולש מנין ת"ל בקוצרך ולשון עקירה הוא שעוקר השורש עמו ותלישה הוא שתולש שלא עם השרש:

בסדר זרעים התבאר שכל דבר שיש בו חמשה דברים חייב בפאה והם שהוא אוכל וגדולו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כלו כאחד ומכניסו לקיום אוכל למעוטי סטיס פאה והם זרעים שאין ראויין לאכילה וכל שכיוצא בהם גדולו מן הארץ למעט כמהין ופטריות נשמר למעט זוכה מן ההפקר לקיטתו כאחד למעט את התאנים וכיוצא בהם שאין גמר בשולן בא כאחד כזיתים וענבים מכניסו לקיום למעט את הירק:

השומים והבצלים אע"פ שהם ירק חייבים בפיאה שהרי מיבשין אותם ומכניסין אותם לקיום:

התבאר גם כן במסכת זרעים שאין מניחין משדה זה על חברתה ושדה אחד שהיה נחל בתוך השדה עובר בין שני קצותיו או דרך רחב ארבע אמות הרי אלו מפסיקין ונעשה השדה שנים ומניחין פאה בכל אחד מהם ואינו מניח מזה על חברו אע"פ שהשיעור שוה היה מין אחר של זרעים מפסיק בין שני הקצוות או אילנות ושני הקצוות זרועים מין אחד יום צדדין שהוא מפסיק ויש צדדין שאינו מפסיק כמו שיתבאר במקומו:

מעתה ערוגות של בצלים הזרועות בשדה אחד שהירק מפסיק ביניהן בין ערוגות לערוגות אינו מניח פאה על הבצלים אלא במקום אחד אע"פ שהירק מבדיל ביניהם ועושה אותן מיוחדין ערוגות ערוגות:

מה שביארנו שאין חיוב ראשית הגז אלא בחמש צאן יש פוסקים בארבע ולא יראה כן:

ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Chullin 137a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

תד"ה אתיא גיזה כו' וקצת משמע דגז"ש כו' מ"מ אינו דבר חדש עכ"ל ר"ל דמ"מ דמסיק ליליף מיניה נמי שצמרן קשה פטורים י"ל אין זה דבר חדש ואינו ג"ש גמורה והשתא הא דקאמר אלא גיזה גיזה למאי אתא לאו קושיא הוא אלא תלמודא מסיק לכולה וק"ל:

Chidushei Halachot on Chullin 137a · Sefaria

מהר"ם

ברש"י ד"ה ומכירה וכו' דתנן במסכת בכורות במעשר נאמר לא יגאל כצ"ל:

Maharam on Chullin 137a · Sefaria

גליון הש"ס

גמ' אלא מעתה נוצה כו' עי' שבת דף כז ע"א תוס' ד"ה ונוצה:

שם ולא לקט קיטוף עי' בכורות דף כה ע"א תוס' ד"ה ואר"ל:

Gilyon HaShas on Chullin 137a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

בִּקְדוּשָּׁה, וּמְכִירָה – וְהָנָךְ נְפִישִׁין!

קטע 2

פָּשׁוּט מִפָּשׁוּט עֲדִיף לֵיהּ.

קטע 3

רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּרְחֵלִים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: אָתְיָא גִּיזָּה גִּיזָּה, כְּתִיב הָכָא ״רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ״, וּכְתִיב הָתָם ״וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם״, מָה לְהַלָּן כְּבָשִׂים, אַף כָּאן כְּבָשִׂים.

קטע 4

וְנֵילַף ״גִּיזָּה״ ״גִּיזָּה״ מִבְּכוֹר, דְּתַנְיָא: ״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״ – אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹר בַּעֲבוֹדָה וְצֹאן בְּגִיזָּה.

קטע 5

מִנַּיִן לִיתֵּן הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה, וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תַעֲבוֹד וְלֹא תָגוֹז״.

קטע 6

אָמַר קְרָא: ״תִּתֵּן לוֹ״, וְלֹא לְשַׂקּוֹ.

קטע 7

אֶלָּא מֵעַתָּה, נוֹצָה שֶׁל עִזִּים לִיחַיַּיב? בָּעֵינַן גִּיזָּה, וְלֵיכָּא!

קטע 8

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא? רַבִּי יוֹסֵי – הָא מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּמִידֵּי דְּאוֹרְחֵיהּ!

קטע 9

אֶלָּא, כִּדְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת״ – דָּבָר הָרָאוּי לְשֵׁירוּת, הָכָא נָמֵי – דָּבָר הָרָאוּי לְשֵׁירוּת.

קטע 10

אֶלָּא ״גִּיזָּה״ ״גִּיזָּה״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּבָשִׂים שֶׁצַּמְרָן קָשֶׁה פְּטוּרִים מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם״.

קטע 11

תָּנֵי חֲדָא: גּוֹזֵז אֶת הָעִזִּים וְשׁוֹטֵף אֶת הָרְחֵלִים – פָּטוּר, וְתַנְיָא אִידַּךְ: הַגּוֹזֵז אֶת הָעִזִּים – פָּטוּר, וְשׁוֹטֵף אֶת הָרְחֵלִים – חַיָּיב. לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּנַן, וְהָא רַבִּי יוֹסֵי.

קטע 12

דְּתַנְיָא: ״לֶקֶט קְצִירְךָ״ – וְלֹא לֶקֶט קִיטּוּף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין לֶקֶט אֶלָּא הַבָּא מֵחֲמַת קָצִיר.

קטע 13

רַבִּי יוֹסֵי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? כּוּלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְהָכִי קָתָנֵי: שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין לֶקֶט אֶלָּא הַבָּא מֵחֲמַת קָצִיר.

קטע 14

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּמִידֵּי דְּאוֹרְחֵיהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״קָצִיר״ – אֵין לִי אֶלָּא קָצִיר, עוֹקֵר מִנַּיִן?

קטע 15

תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִקְצוֹר״, תּוֹלֵשׁ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּקוּצְרֶךָ״.

קטע 16

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מַלְבְּנוֹת בְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פֵּאָה מִכׇּל אֶחָד וְאֶחָד, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאַחַת עַל הַכֹּל.

קטע 17

וְכַמָּה הוּא מְרוּבֶּה? בִּשְׁלָמָא לְבֵית שַׁמַּאי – תַּרְתֵּי נָמֵי אִיקְּרוֹ ״צֹאן״, אֶלָּא לְבֵית הִלֵּל – מַאי טַעְמָא?

קטע 18

אָמַר רַב כָּהֲנָא: אָמַר קְרָא ״עֲשׂוּיוֹת״, שֶׁעוֹשׂוֹת שְׁתֵּי מִצְוֹת: רֵאשִׁית הַגֵּז וּמַתָּנוֹת. אֵימָא בְּכוֹרָה וּמַתָּנוֹת?

קטע 19

בְּכוֹרָה, חֲדָא מִי לָא מִיחַיְּיבָא? וּלְטַעְמָיךְ, מַתָּנוֹת, חֲדָא מִי לָא מִיחַיְּיבָא? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: ״עֲשׂוּיוֹת״ – שֶׁמְּעַשּׂוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן, וְאוֹמְרוֹת לוֹ: ״קוּם עֲשֵׂה מִצְוָה״.

קטע 20

תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה״.

קטע 21

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: אִלְמָלֵא דִּבְרֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, וְדִבְרֵי בְּרִיבִּי קַבָּלָה – אֲנַן דִּבְרֵי בְּרִיבִּי שׁוֹמְעִין, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁדִּבְרֵיהֶם דִּבְרֵי קַבָּלָה, וְדִבְרֵי בְּרִיבִּי דִּבְרֵי תוֹרָה.

קטע 22

וְהָאָמַר מָר: אֵין הַכְרָעָה שְׁלִישִׁית מַכְרַעַת!

מסכת חולין דף קל״ז עמוד א׳

מסכת חולין דף קל״ז עמוד א׳

רש"י

תוספות

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

ערכי חכמים המצטטים דף זה

לשון המקור