מסכת חולין דף י״ג עמוד א׳

ואין להן מחשבה כגון מצא לקליפת אגוז כמו שהיה וחשיב עליה למוד או אפילו מדד בה אלא שלא עשה בה מעשה לשם כלי ואם בן דעת חשב עליהן טמאין במחשבה דתנן (כלים פכ"ה מ"ט) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה:

מחשבה גרידא לא קא מבעיא ליה דשמיע ליה הא:

מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לפי ראות עינינו אבל אין אנו יודעין אם עשה מעשה זה לשם מחשבה זו:

ואתיוה לצפון ולא אמר על שם כך אני מוליכה לשם לפי שאינה כשרה בדרום:

או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה לא נראה בעיניו מקום הראשון:

מפני הכנימה כוצונ"ש שבפולים ועדשים כמו ותהי הכנם (שמות ח):

אינן בכי יותן דלא ניחא ליה בהאי טל ולא הוה הכשר להורידן לידי טומאתן אם יגע בהם שרץ לאחר זמן דבעינן כי יותן דומיא דכי יתן דניחא ליה:

ואם נתכוין לכך בין בשעת העלאה ובין לאחר מכאן קודם שינגב הטל מעליהם:

בעא מיניה שמואל מרב הונא משמע שהיה שמואל קטן מרב הונא וכן בריש גיטין (דף ה.) ובפ' יש בערכין (ערכין טז:) הוו יתבי רב הונא וחייא בר רב קמי שמואל משמע כתלמיד היושב לפני רבו ובפרק קמא דגיטין (דף יא:) יתיב רב הונא קמי רבי ירמיה ורבי ירמיה חבירו של רבי זירא הוה כדמוכח בנדה (דף כג.) בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא כו' עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גחך ורבי זירא תלמידו של רב יהודה דהוה משתמיט מיניה למיסק לארעא דישראל ורב יהודה תלמידו של רב ושמואל והיה קורא רבי ירמיה לרב הונא דרדקי (גיטין דף יא:) ויש לומר דתרי רב הונא הוו ומיהו ההוא דערכין (דף טז:) על כרחך תלמידו של רב הוה כדמוכח התם:

מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול פירש בקונטרס מתעסק בסכין להגביהו ולזרוק אותו וקשה דבכה"ג אפילו בחולין פסול לרבנן אפילו מתכוין לחתיכה כגון לנעצה בכותל כדמוכח בפרק ב' (לקמן חולין לא.) עד שיתכוין לחתיכת סימנין ונראה דהאי מתעסק בקדשים היינו דמתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביחה דבחולין כשר ובקדשים פסול ועוד יש מתעסק אחר כגון של קדשים שסבור שהוא חולין ושחטו דפסול מטעם מתעסק כדאמרינן בזבחים בסוף פרק ב"ש (זבחים דף מו:) דמשום חולין פסולה ותרוייהו מושחט את בן הבקר נפקא:

פיתו פת כותי בפירקי דרבי אליעזר (פ' לח) יש דעזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בשלש מאות כהנים ובשלש מאות תינוקות ובשלש מאות ספרי תורה והיו תוקעין והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר:

מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול פירש רש"י ז"ל כגון שהגביה ידו להגביה כליו ושחט דרך הגבהות ידו שלא בכונה כלל. ולפי פירושו לא בעיא לה אלא אליבא דרבי נתן, דאילו לרבנן אפילו בחולין כי האי גוונא לא מהניא, ויש לפרש כגון שנתכון לחתיכת סימנין ולא לשחיטה, דאילו לרבנן בחולין כשרה ובקדשים פסולה עד שיתכוין לשחיטה מעליא שיודע שנצטוו ישראל על השחיטה, ולפיכך הוא שוחט. ורבינו יצחק ז"ל פירש כגון ששחט עולה וכסבור שהיא חולין, דמתעסק הוא אצל קדשים, וכדגרסינן בזבחים (מו, ב) חטאת ששחטה לשם חולין כשרה משם חולין פסולה. פירש לשם חולין שיודע שהיא עולה ושחטה לשם חולין, וכדתנן (שם ב, א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה משם חולין כגון שהוא סבור שהוא של חולין ושחטה.

המעלה פירותיו לגג לשטחן מפני הכנימא שבהם וירד עליהם טל לא הוכשרו לקבל טומאה בכך שהרי לא נתכון לכך ולא ירדו עליהם ברצונו ואם נתכון לכך הוכשרו העלום חרש שוטה וקטן אפי' נתכונו להיות הטל יורד עליהם הואיל ולא אמרו כן בשעת מעשה לא הוכשרו שאין להם כונה ואין ההעלאה מעשה מוכיח שהוא מתכוין לכך עלו לגג והפכו בהם הרי זה המעשה מברר שלכך הם מתכונים כדי שירד הטל על הצד האחר והרי זה מעשה גמור והוכשרו:

המשנה השניה והכונה להשלים בה ענין מה שהתחיל לבאר בשלפניה בפסול השוחטים והוא שאמר שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא אמר הר"מ פי' דע שסבת היות שחיטת נכרי נבלה ואפי' היה חכם ואפי' ישראל עומד על גביו מפני שסתם מחשבת נכרי לע"ז ואשר הביאנו שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת כפי מה שבארנו במסכת ע"ז וחלקום לשני חלקים האחד מהם היודעים לעשות אותם ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהם ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא והחלק השני הם העובדים לאותם הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד והם רוב עובדי עבודה זרה והחלק הזה האחרון אמרו חכמים ענין בלשון הזה גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ועל אלו אמרו ששחיטתן מטמאה במשא ואינו אסור בהנאה ומה שאמר ומטמא במשא ואע"פ שהוא ידוע שכל נבלה מטמאה במשא לפי שאפי' לר' יהודה בן בתירא שאומר תקרובת ע"ז מטמאה באהל אומר בשחיטת נכרי שהיא מטמאה במשא בלבד:

אמר המאירי שחיטת נכרי נבלה אפי' אחרים עומדין על גבם שלדעת עצמם הם מכונים ומטמאה במשא כשאר נבלות ופרשו בגמרא שמ"מ מותרת היא בהנאה ואין אנו אומרין שסתם מחשבתו לעבודה זרה אלא אם כן שחטה לשם עבודה זרה להדיא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ואף גר תושב וכותי בזמן [הזה] בדין זה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא שחיטת מין ישראל והוא כל מי שהוא משומד לע"ז ונאבק בה עם שכל מעשיו לשמה וכגון שנעשה לה כומר חמורה משחיטת הנכרי לאסרה בהנאה וממה שאמר הא דמין לע"ז ופירושה דמין ישראל וכל שכן מין גוי והוא שראינוהו עובד את האלילים ואדוק בהן לעשות כל מעשיו לשמן וכמו שאמר בסמוך השתא מין ישראל אסור מין גוי מבעיא וכן שהקשו וליחוש שמא מין הוא ויש חולקין במין ישראל שאינה אסורה בהנאה ושלא כסוגיא זו שמאחר שבמשומד לע"ז דרך כלל פסקנו למעלה שדינו כדין הנכרי וכלם על שיעור אחד הם ואין נראה כן לדחות שטת הסוגיא בלא ראיה אלא אסורה בהנאה ולא עוד אלא שפתו פת כותי שאמרו עליו בסדר זרעים שהוא כבשר חזיר ויינו יין נסך וספריו חולין כספרי קוסמים אפי' תורה ונביאים ופירותיו טבלים והוא בכלל מורידין כמו שיתבאר במס' ע"ז וי"א כן אף במשומד לעבירה אחרת להכעיס ומ"מ שחיטת נכרי הואיל ואין רוב האומות מינין אלא שמנהג אבותיהם בידיהם מותרת בהנאה אלא שמטמאה במשא אף באחרים עומדין על גביו ואפי' נודע לנו שאינו עובד ע"ז כגון גר תושב שאין הענין אלא מדכתיב וזבחת ולא מי שאינו ישראל ואפי' בגוי קטן שאינו יודע בטיב עבדה זרה:

בא"ד ולתרומה נמי יועיל בגדול עומד ע"ג עכ"ל מהרש"ל מחקו ונראה שיש לקיימו וה"ק לפום הך סברא דלא ידעינן טעמא דבעי עומד ע"ג בגיטין טפי מהך דשמעתין ויש לנו לומר דהוה כתרומה מאיזה טעם שיהיה דלא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו וא"כ הוא לתרומה אמאי לא יועיל נמי בעומד ע"ג וק"ל:

סוף ד"ה ותבעי ליה מעשה וכו' עד ובלא ירושלמי יש לנו לדקדק בדברים הללו וכו' ולתרומה נמי יועיל בגדול עומד ע"ג. בספר ח"ש מוחק כל זה ובודאי שטעמו הוא משום דהא כתבו התוס' לעיל מזה בשם הירושלמי דכיון שעיקר התרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו אבל ל"נ דא"צ למחוק בשביל זה דאע"ג דמחשבה ניכרת מתוך מעשיו אין מועיל לענין תרומה מכל מקום באחרים עומדים על גביו דעדיף טפי יועיל ואף על גב שהוא כתב שבספרים אחרים אינו אמת הוא שראיתי בתוס' כתיבת יד שאינו אבל ראיתי עוד תוס' אחרים כתובים על קלף שישנו שם ומאריך שם ע"ז:

ד"ה בעי מיניה כו' והיה קורא רב ירמיה לרב הונא דרדקי הכי איתא שם בגיטין דף י"א:

בא"ד וי"ל דתרי רב הונא הוו פי' אחד שהיה קדמון שהיה חשוב משמואל ואחד אחרון שהיה קטן מרבי ירמיה:

בא"ד ומיהו ההיא דערכין ע"כ תלמידו של רב הוה כו' ר"ל א"כ נצטרך לומר דתלתא רב הונא הוו א' שהיה חשוב משמואל ואחד סתם רב הונא שהיה תלמידו של רב ואחד אחרון שהיה קטן מרבי ירמיה אבל בתוס' בגיטין משמע שסתם רב הונא שהיה תלמידו של רב הוא רב הונא דהכא ודריש גיטין דף ה' דבעא מיניה שמואל ע"ש ולפי זה נצטרך לומר דלא הוו כי אם תרי אחד שהיה קטן מר' ירמיה וסתם רב הונא שהיה תלמידו של רב דבעיא מיניה שמואל כדאיתא הכא אלא דההיא דערכין לא יתיישב:

ברש"י במתניתין ד"ה ומטמא במשא בגמ' פריך פשיטא היא ס"ה? וסוף פי' דמתני' ואח"כ מתחיל פירוש הגמרא האמר סתם מהשבת עובד כוכבים וכו':