דף ביאור

מסכת חולין דף קכ״ח עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף קכ״ח עמוד א׳

מסכת חולין דף קכ״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־239 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

הרי הוא כמוהו ואם נגע טבול יום באחד מן השברים פסל את חבירו:

ואם לאו חבירו טהור ואע"פ שנוגעין זה בזה אין שלישי עושה רביעי בתרומה. וגבי טבול יום תנינא לה במסכת יומא (דף יט.):

מוחלפת השיטה כאן החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא ס"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ומדקאמר רבי יוחנן הכי ש"מ דס"ל דבאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קא מיפלגי:

ומהדר הש"ס ומאי קשיא ליה לרבי יוחנן דלמא אע"ג דמיקל ר"מ בטבול יום שהוא טומאה דרבנן מחמיר הוא בטומאה חמורה:

תניא רבי אומר תירוצא הוא כלומר הא תני רבי דלא שני ליה:

אחד טבול יום ואחד שאר טומאות אין חילוק בנגיעתם דהקרויה בשאר טומאות נגיעה הוי בטבול יום נמי נגיעה:

לדברי רבי דלא שני ליה החליף ר"מ שיטתו דהא כל היכא דהויא נגיעה בטבול יום הויא נגיעה בשאר טומאות והא שמעינן לר"מ דמתניתין דאע"ג דאין גדול עולה עמו חבור הוא:

רבא אמר ביש יד להכשר כי היכי דילפינן יד לטומאה בריש פרקין (חולין דף קיח.) קמיפלגי ודכ״ע בהמה נעשית יד לאבר:

ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chullin 128a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

רבי מאיר אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו ה"ג בספרים ובפי' ר"ת ובמסכת טבול יום (פ"ג מ"א) אינו כן דגרסינן ר"מ אומר אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ולהך גירסא תימה מאי פריך הכא דר"מ אדר"מ ולא מסתבר לפרש דר' יוחנן דאמר באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אליבא דר"מ לאו דוקא אלא גם הקטן אין עולה עם הגדול דלא משמע הכי:

בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר תימה מאי מבעיא ליה אי משום דבהמה בחייה לאו בת קבולי טומאה היא כל ידות שבעולם נמי לא מקבלי טומאה אלא שמכניסות ומוציאות טומאה וי"ל דלא דמי לשאר ידות דמאי דלא מקבלי טומאה משום שאינן אוכל אבל בעלי חיים כי נמי הוי אוכל כגון בן פקועה איכא למ"ד פרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עה.) דלא מקבל טומאה:

קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ואע"ג דאמר בפרק המביא גט (גיטין כב. ע"ש) אילן בארץ ונופו נוטה בחוצה לארץ בתר עיקרו אזלינן התם מרובה יניקתו במקום העיקר אבל עיקרו בעציץ אין יניקת השרשים מרובה ואין הנופות יונקות מן העציץ:

אלא הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו ואע"ג דבעציץ נקוב אמרינן בהמצניע (שבת צה:) דלרבי שמעון הוי כמחובר לענין הכשר זרעים ומסתמא הוא הדין לענין טומאה התם ע"י הנקב הוי כמחובר אבל הכא ע"י מה שיוצא לחוץ לא יהא מה שבפנים כמחובר:

הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה בעי רבי זירא מהו שתעשה יד לחברתה - לפי' שני שבקונטרס דמבעיא ליה אי הויא חציה שלא השתחוה לה יד להוציא טומאה או לא כלום נעשה יד אוכל לאוכל אחר או לא תימה דבכולה שמעתין מוכח דאוכל נעשה יד לאוכל לקמן כוליא של נבלה בחלבה נעשה החלב יד לכוליא ולעיל נמי לא פליגי אלא בבהמה אם נעשית יד לאבר משום שהבהמה דבר גדול ואינה ראויה להיות יד אבל אם היו שוין הבהמה והאבר הויא יד לכ"ע ועוד אמאי נקט דלעת ליבעי בשתי חתיכות בשר המדובקין בעור ונטמאה אחת מהן בשרץ ואין לומר נמי דבדלעת מחוברת איירי והחצי טמא מידי דהוה אאשרה וקא מבעיא ליה אי הוי יד אידך להוציא טומאה כיון שהוא מחובר כדמבעיא ליה בקישות שנטעה בעציץ דאכתי אמאי נקט דלעת לימא המשתחוה לחצי אילן ונראה כלשון ראשון שפירש בקונטרס דבעי אם נגע שרץ בחצי שהשתחוה אם נעשית יד לחצי האחר הואיל ואין ראוי לקבל טומאה לר"ש דאמר אוכל שאין יכול להאכילו לאחרים אינו אוכל ולא דמי לשאר ידות דהתם אין מקבלות טומאה לפי שאינן ראויות לאכילה ועץ בעלמא הן אבל הכא אוכל גמור הוא אבל דבר אחר גורם לו שאין ראוי להאכילו לאחרים כדפרישית לעיל גבי בהמה בחייה מהו כו':

Tosafot on Chullin 128a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מאירי

יש אוכלין שאין קרויים אוכל כל כך ואפי' הוכשרו אין מקבלין טומאה אלא אם כן חישב עליהן לאכול או להאכיל ושיוכשרו אחר מחשבה זו וכל שהוא ממין זה אנו אומרין עליו שהם צריכים מחשבה והכשר מעתה יש אוכלין צריכין מחשבה והכשר ויש שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר ויש שאין צריכין אלא אחד מהם או מחשבה או הכשר כיצד בשר הפורש מן החי הן מאדם הן מבהמה הן מן העוף ונבלת עוף טמא וחלב שחוטה בכפרים שאין שם רוב עם ואין רגילים לאכול החלב צריכים מחשבה והכשר אחריה ואע"פ שהוכשר בשחיטה וכן עולשין שזרען או לקטן והדיחו לבהמה ונמלך עליהן אחרי כן לאדם אין מקבלין טומאה עד שיחשוב עליהן לאדם ושיוכשרו אחר מחשבה זו שאין אוכלין המיוחדין לבהמה מקבלין טומאה הרי שצריכין מחשבה והכשר:

נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכרכים וכן חלב בהמה בכרכים אין צריכין מחשבה שהרי מיוחדים הם למאכל ואין צריכין הכשר שסופן לטמא טומאה חמורה ר"ל אדם וכלים וכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר הרי שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר:

נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכרכים צריכין מחשבה ואין צריכין הכשר ודוקא שחשב על פחות מכזית שהרי כזית אב הטומאה הוא הרי שצריך מחשבה ולא הכשר אוכלין המיוחדין לאדם בכל מקום כגון דגים טהורים בכל מקום או טמאים בכפרים צריכין הכשר ולא מחשבה וקצת דברים אלו יתבארו במקומות אחרים:

דם השחיטה על איזה צד מכשיר ועל איזה צד אינו מכשיר וספק שלנו בנתקנח הדם כבר ביארנוה בפרק שני:

בהמה בחייה אינה מקבלת טומאה ואבר המדולדל בה אם הוכשר מקבל טומאה כמו שביארנו הוכשר האבר ונגעה טומאה בבהמה הדבר ספק אם שמא נאמר אע"פ שאין הבהמה מקבלת טומאה מ"מ נעשית היא יד לאבר להביא עליו טומאה שנגעה בה ותולין עליה:

אוכל המחובר לקרקע אינו מקבל לא טומאה ולא הכשר קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב הואיל ואין כאן יניקת הארץ הרי הוא כתלוש ומקבל הכשר וטומאה הגדילה ויצאה לחוץ ונוטה על הארץ הואיל ויונק מן הארץ דרך אויר הרי היא כמחובר ואף מה שבתוך העציץ טהור ואין צריך לומר בעציץ נקוב:

איסורי הנאה אע"פ שאין לאדם לאכלם מ"מ הואיל וראויים הם לאכילה מיטמאין טומאת אוכלין מעתה המשתחווה לחצי דלעת שנאסרה בהנאה הרי אותו החצי מיטמא בחצי האחר:

Meiri on Chullin 128a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהרש"א — חידושי הלכות

בפרש"י בד"ה רב אשי אמר דכ"ע (אין) [אית] יד כו' וכשניתז הדם כו' עכ"ל הוא מגומגם דבין דס"ל דבהמה נעשית יד לאבר ובין דס"ל אוחז בקטן כו' הרי הוא כמוהו ל"ל כשניתז הדם על האבר ודוחק הוא דלרבותא דר"ש פירש כך דאין לשונו משמע כך ונראה להגיה דא"נ דכשניתז הדם על האבר כו' ור"ל דא"נ דלית להו דבהמה נעשית יד לאבר ולא ס"ל אוחז בקטן כו' מצי איירי כשניתז הדם על כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה הרי אמרו כו' אם נגע שרץ בחצי שהשתחוה אם נעשית יד לחצי האחר כו' עכ"ל כצ"ל:

Chidushei Halachot on Chullin 128a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מהר"ם

ברש"י ד"ה רב אשי אמר דכולי עלמא אית יד להכשר וכו' כצ"ל:

בא"ד וכשניתז הדם על האבר וכו' נ"ל להגיה אי נמי ס"ל דכ"ע אין יד להכשר וכשניתז הדם על האבר וכו' ודו"ק:

בתוס' ד"ה ר' מאיר אומר אם אוחז בקטן וכו' ולא מסתבר לפרש דרבי יוחנן דאמר דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו וכו'. ר"ל הא דקאמר ר' יוחנן מי א"ר מאיר אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו וכו' לאו דוקא אלא דר' יוחנן מפרש דהכא במתניתין דס"ל לרבי מאיר דמוכשר בדמיה מיירי אפי' כשאוחז בגדול ואין הקטן עולה עמו ולכך פריך ורמינהי וכו' דהתם קתני ר' מאיר אומר אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו אבל אין עולה עמו לא הוי כמוהו:

ד"ה הרי אמרו המשתחוה וכו' ונראה כלשון ראשון שפי' בקונטרס דבעי אם נגע שרץ בחצי שהשתחוה אם נעשית יד וכו' כצ"ל:

Maharam on Chullin 128a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

גליון הש"ס

גמ' צריכות הכשר שני עיין נדה דף נ' ע"א תוס' ד"ה שזרען:

רש"י ד"ה ומהדר וכו' שהוא טומאה דרבנן תמוה לי הא ט"י הוא טמא דאורייתא לפסול תרומה בנגיעה. עיין סוטה דף כח ובתוס' שם והו"ל לרש"י לומר דט"י קליש טומאתו וצ"ע גדול:

Gilyon HaShas on Chullin 128a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם אוֹחֵז בַּקָּטָן וְגָדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ – הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ, וְאִם לָאו – אֵינוֹ כָּמוֹהוּ.

קטע 2

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.

קטע 3

וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא שָׁנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין טְבוּל יוֹם לִשְׁאָר טוּמְאוֹת.

קטע 4

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶחָד טְבוּל יוֹם וְאֶחָד שְׁאָר טוּמְאוֹת.

קטע 5

וְדִילְמָא, לְרַבִּי לָא שָׁנֵי לֵיהּ, וּלְרַבִּי מֵאִיר שָׁנֵי לֵיהּ?

קטע 6

אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבִּי מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.

קטע 7

רָבָא אָמַר: בְּיֵשׁ יָד לְטוּמְאָה, וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר, קָמִיפַּלְגִי.

קטע 8

מָר סָבַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר, וּמָר סָבַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וּלְהֶכְשֵׁר.

קטע 9

רַב פָּפָּא אָמַר: בְּהֶכְשֵׁר קוֹדֶם מַחְשָׁבָה קָמִיפַּלְגִי.

קטע 10

דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא שׁוֹנֶה – חֵלֶב שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים צָרִיךְ מַחְשָׁבָה, וְאֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, שֶׁכְּבָר הוּכְשַׁר בַּשְּׁחִיטָה.

קטע 11

אָמַרְתִּי לְפָנָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, עוּלְשִׁין שֶׁלִּקְּטָן וְהִדִּיחָן לַבְּהֵמָה, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם – צְרִיכוֹת הֶכְשֵׁר שֵׁנִי. וְחָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

קטע 12

מָר סָבַר לַהּ כְּמֵעִיקָּרָא, וּמָר סָבַר לַהּ כַּחֲזָרָה.

קטע 13

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: בְּנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן קָמִיפַּלְגִי.

קטע 14

מָר סָבַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְהַאי דַּם שְׁחִיטָה הוּא, וּמָר סָבַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְסוֹף, וְהַאי דַּם מַכָּה הוּא.

קטע 15

רַב אָשֵׁי אָמַר: בִּשְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם קָמִיפַּלְגִי.

קטע 16

בָּעֵי רַבָּה: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ, מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לְאֵבֶר? תֵּיקוּ.

קטע 17

אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵי אָמְרוּ, קִישּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצָאת חוּץ לֶעָצִיץ – טְהוֹרָה.

קטע 18

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי מָה טִיבָהּ לְטַהֵר? אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ, וְטָהוֹר בְּטׇהֳרָתוֹ.

קטע 19

בָּעֵי אַבָּיֵי: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.

קטע 20

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הֲרֵי אָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַחֲצִי דַלַּעַת אֲסָרָהּ, בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: