מסכת חולין דף קכ״ג עמוד א׳

איבו אמרה להא שמעתא משמיה דריש לקיש והשומע טעה בין איבו לאבהו:

וארבעי אמר בה וארבעה דברים היה אומר בה בשיעור ד' מילין:

עבודה האי כדי עבודה דמתניתין:

ליגיון גדוד העוברים להלחם על בית מלחמתם:

קרקפלין עור ראש אדם מת וזה למכשפות במלחמה:

מתני' המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה שחוטה והוא טמא או בטמאה נבלה והוא טהור אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח למטה ושלחן דמפשיטו פשוט כדרך שאנו עושין:

כדי אחיזה הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבלה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא וטפי מהכא לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה. ולקמן מפרש כמה כדי אחיזה:

ולחמת אם מפשיטו כפול לצורך חמת כעין אותן שעושין לצורך דבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה:

טהור המופשט למאי דפירש בקונטרס דסבר רב דכל יד שאין מטלטלין בו את האוכל אינו יד תימה דאמאי עד כדי אחיזה חשיב יד טפי ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו ולטלטלו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט כדי אחיזה הוא קשה להפשיטו ופעמים שמניחו כך וצריך לו לטלטלו ממקום למקום אבל משהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט ואין זז משם עד שיפשיט כולו וכן בחמת עד שיפשיט את החזה לפי שהחזה קשה להפשיט ולכך לפעמים מניחו כך שעה אחת ותוך כך יצטרך לטלטלו אבל משהופשט החזה אין דרך להניחו כך ועוד יש לפרש טעמא דרב דאמר מכאן ואילך טהור המופשט מפני שכדי אחיזה צריך העור להיות יד לצורך הפשטה אבל ביותר מכדי אחיזה לא לפי שאם מחזיק בשפת העור אין יכול למשוך בכח ולהפשיט ובכדי אחיזה סמוך לבשר אין יכול להחזיק בידו העור היטב ולמשוך הלכך עד [כדי] אחיזה יכול להחזיק ולמשוך בשפת העור טפי לא כדפי' הקונט' גבי הא דמשני בסמוך ההוא בטפח ראשון שכשהפשיט שלשה טפחים שאין יכול להחזיק לא בשפת העור ולא באמצע העור וי"מ כולה מתני' משום שומר דעד כדי אחיזה הוי חבור וכ"ש פחות אם נגע שרץ בעור המופשט מכניס טומאה לבשר משום שומר ואע"ג דאמר לעיל (חולין דף קיח.) דעור כנגד הבשר דוקא הוי שומר הכא חשיב כנגד הבשר כיון דחשיב הכל כמחובר וכן לחמת כל זמן שהחזה מחובר חשיב הכל מחובר אבל משום יד אין לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר טמא משום יד דלחמת אמאי כל העור חבור לא היה לטמא אלא טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים אלא ודאי משום שומר הוי דחשיב כל העור מחובר וכן לשון דהרי זה חבור משמע דהוי משום שומר דביד מה שייך לשון חבור והכי מוכח בת"כ דתניא התם בנבלתה ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא כל החזה יכול שאני מוציא פחות מכשיעור ת"ל יטמא אלמא דטעמא דשטיח כדי אחיזה הוי משום שומר דהא מיטמא דרשינן לעיל (שם) שומר דנבלה ויד דריש לעיל מלכם כך פי' הרב רבינו יעקב מאורלינ"ש ואין הגי' כן בת"כ ולפי פירושו לא מטמא בת"כ וגם בשמעתין אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל דהיינו פחות מכשיעור שמזכיר לשם:

בפירוש ר"ח גרסינן בטפח הסמוך לבשר טמא ופריך לרב דאמר טהור המופשט ומשני הכא במאי עסקינן בטפח ראשון פירוש טפח ראשון כשמתחיל להפשיט העור עד כדי אחיזה וטפח הוי טפח כפול כמו שמפרש בסמוך ופרושי קא מפרש עד כמה כדי אחיזה היינו טפח סמוך לבשר:

טלית שהתחיל בה לקורעה כו' פר"ת כיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ולשון שהתחיל לקורעה משמע כפירושו ומה שקשה לפירוש הקונטרס מפורש בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עב: ד"ה בשעת):

טלית שהתחיל בה לקרעה כיון שנקרע רובא שוב אינה חבור וטהורה פירש רש"י ז"ל וטהורה לגמרי ואפילו הקרעים יתרים (על) שלש על שלש שראויין עדיין לקבל טומאה, ושנינו ג' על ג' שנקרע טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס ומייתי' לה לעיל פרק בהמה המקשה (חולין עב, ב) דאלמא כל היכא דחזי למגע מדרס לא פקעה טומאה מיניה, התם שתי טומאות נינו, אבל הכא חד שמא הוא, דכולה טומאה דשלש על שלש, וקריעה מהניא לבטולי שמא מיניה, ותו לאו פש עליה מידי. ומדבריו ז"ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אף ע"פ שקרע אכתי טמא טומאת מגע מדרס, והוא שנשתייר בו כדי מגע מדרס. והרמב"ן ז"ל פירש דאפילו במדרסות נמי אמרינן הכי, וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור, ואפילו לרבנן כשממעטו מחמשה דלא חזו למדרס טהור לגמרי ולא מטמי' לה משום מגע מדרס. וההיא דפרק בהמה המקשה כשנקרע מעצמו, וכדקתני שלשה על שלשה שנקרע, אבל הכא קורעה קתני, שהוא קורע במתכוין, [ד]כיון לטהרה ולבטל שם שעליה, הלכך אפילו מגע מדרס אין בו, וזה נ"ל נכון, שאם לא כן תיפוק לי דמשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, דתני' עלה דההיא דשלשה על שלשה שנחלקו א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה לימא שאם נגע בו זב יהא טמא מגע זב, ואיתמר עלה אמר עולא לא שנו [אלא] בשלשה על שלשה שנחלקו, אבל שלש [על שלש] הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, וטלית טלית גדולה משמע.

חדא שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה פרש"י ז"ל והלכך על כרחין מתני' לאו בשקרעה ביום טבילה, אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה שהרואה אומר שנטבל מאמש, והרמב"ן ז"ל הקשה אי איכא למיחש לעולם גזרינן כדאמרינן בפרק קמא דשבת (טז, ב( חזרו לטומא(ת)[ה] ישנה משום שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה, ולא מפלגין בין הוטבלו ללא הוטבלו, משום דזמנין דמשתמש בהו ביום טומאה, ולא הבנתי קושייתו דהתם דוקא בשרתכן, אבל בשלא רתכן טהורין, ולא גזרי', וטעמא משום דזימנין דמשתברין ביום טומאתן ומרתכן ביומה, (ואמרי') [ויאמרו] אף בטבילה טהרו ביומן, אבל הכא גזירה אחריתי הוא, דאף בשעת חלוקתו אי אטבליה ביומיה מימר אמרינן דלא מחמת קריעתו אלא מחמת טבילתו וגזירה קרובה היא, אבל בשלא הטבילו מאי איכא למגזר, דהתם ננמי בששברן ביום טומאתן ונשתמש בהן מיד לא גזרו משום טבילה בת יומה. והוא ז"ל פי' דה"ק (רב האי) [רבה אי] בשאינה טבולת יום טמאה אף בטבולת יום ליגזור שמא יאמרו לא קריעה מטהרת, אלא לאו ליכא למיגזר כלל משום דקריעת טלית מילתא דלא שכיחא היא, ועוד מילתא דמנכרא היא ואינה חוזרת לקדמותה, וכל שאין לו תקנה לא גזרו כלל.

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי באלו שאין עורותיהן כבשרן ומחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין ואמר על זה המפשיט בהמה וחיה טמאה וטהורה דקה וגסה כדי לשטח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא את החזה המרגול כלו חבור לטומאה לטמא וליטמא עור שעל הצואר ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור וחכמים אומרים חבור עד שיפשיט כלו אמר הר"ם פי' אמרו בנבלתה ולא בעור יכול אפי' בשעת חבורן ת"ל טמא וכפי העקר הזה נאמר בכאן שהמפשיט בהמה אם קרע העור מזנבה עד צוארה והתחיל להפשיט העור מעל הבשר שכן היו מפשיטין אצליהם כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו והוא הנקרא שטיח וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה הוא חבור ואם הפשיט ממנו כדי אחיזה ושיעורו שני טפחים אינו חבור ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבלה ואם היתה שחוטה ונוגע אדם דרך משל העור הזה שיש בה כדי אחיזה אין הבשר מטמא וזהו ענין מה שאמרנו לטמא ולטמא כל מה שנגע בו חבור או אינו חבור והמלאכה השנית בהפשט הבהמה שקורע העור בין שני רגליה מרגל לרגל ואח"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקפו וכן מפשיט מי שירצה לעשות חמת ולפיכך אמר שהוא עד שיוציא כל החזה והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאד שיוציא כל הכבש עד מקום רגלו בלבד וזהו הנקרא מרגיל מן רגל ומוציא העור כלו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשור מקומות הידים והרגלים מן העור ומקום הצואר ותפיח בו ינפח כלו וכן מפשיטין אצלנו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים ואמרו שזה חבור עד שלא ישאר בו עד כלום מהבשר ואע"פ שהופשט העור מהבשר:

אמר המאירי המפשיט נבלת בהמה או חיה טהורה או טמאה דקה או גסה שהטמאה שמתה אף היא בתורת נבלה אם הוא מפשיטה לעשות מן העור שטיח למטה או לשלחן ונמצא שמפשיטו פשוט כדרך שהטבחים עושין שיעורם כדי אחיזה ר"ל שעד שלא הופשט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים הנוגע אף באותו שהופשט טמא כאלו נגע בבשר שהכל נחשב עדיין כמחובר אבל משהופשט כדי אחיזה הנוגע באותו שהופשט טהור אע"פ שטומאה זו מן התורה ר"ל טומאת נבלה ואין צריך לומר בטומאת סופרים כגון טרפה במוקדשין הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת כאלו שמפשיטין בשלימות עגולו דרך הפוך ומתחילין מצד הראש והופכין כלפי זנב הרי העור כדבוק לבשר והנוגע אף במה שהופשט טמא עד שיפשיט את כל החזה שהוא קשה להפשיט ולא נקרא הפשט לענין עד שיופשט החזה המרגיל וכו' והוא המפשיט לצורך חמת גם כן אלא שמתחיל מצד הרגלים והופך כלפי הראש הרי כלו חבור עד שיופשט כלו ואפי' עד הצואר חבור אע"פ שהוא מופשט בנקל ור' יוחנן בן נורי חולק בזו ואין הלכה כדבריו לטמא וליטמא כלומר כשם שאמרנו בעור שהוא מטמא כך הוא חבור להטמא ר"ל שאם היתה שחוטה ונגעה טומאה בעורו הרי הוא חבור לטמא את הבשר על הצדדין שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

טלית שהיא טמאה במדרס הזב והטבילה וקודם שיעריב שמשה הוא צריך לטהרות על כל פנים ורוצה לטהרה בקריעה כדין כלי הנשבר והתחיל לקרעה מכיון שקרע רובה הרי היא כמי שנקרעה כלה וטהורה ואין גוזרין שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה ר"ל בלא הערב השמש ומפני שרואין אותו משתמש בה קודם הערב שמש והם אין יודעין בקריעתו אלא כיון שנקרעה טהרה ואפי' נשתייר באותו מיעוט כדי מעפורת ר"ל סודר ולא נשתייר בה שום טומאה ויראה לי שאין זה דומה לחתיכת שלש אצבעות על שלש אצבעות הבאה מבגד גדול שאע"פ שנפקעה מטומאת מדרס נשאר בה טומאת מגע מדרס כמו שביארנו בפרק בהמה המקשה שהדברים אמורים שם בבגד שאין כאן אבדת השם אבל בזו כבר נפקע בקריעה זו שם טלית מעליה במה דברים אמורים בשהטבילה כמו שביארנו שיש לנו לומר מכיון שלא חס על קלקול שמחמת טבילתה ודאי על טהרה הוא מחזר ואינו חס שלא לקרעה ברובה אבל לא הטבילה ורוצה לטהרה בקריעה לא טהרה אלא בקריעת כלה שמא יחוס ולא יקרע ברובה:

בפרש"י בד"ה עור שעל הצואר כו' אינו חיבור לעשות המופשט כו' עכ"ל ולקמן בשמעתין מוכח דעור הצואר גופיה אינו חיבור ולא הוי שומר כיון דעשוי לינתק ודו"ק:

בד"ה חדא בטבולת כו' בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת כו' עכ"ל ולולי פירושו היה נראה לפרש דטבילתה מידע ידיע שרואין אותם אחרים ולא טומאתה דהשתא בשלא הוטבלה וקרעה בו ביום ליכא למגזר מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה טהור המופשט כו' אבל משום יד אין לפרש דלרב אסי כו' דמ"ש בין חזה לשאר אברים כו' עכ"ל אבל לרב לא תקשה להו נמי דלחמת אמאי כל העור חיבור לא היה לטמא אלא כדי אחיזה דאיכא למימר כפרש"י דלא חשיב יד אלא א"כ מטלטלין בו ולחמת אפשר דבעי לטלטולי בכל העור עד החזה וק"ל:

בא"ד ולפי פירושו לא מטמא בת"כ כו' אלא עד כדי אחיזה כו' עכ"ל לפי מה שהביאו הת"כ ודאי דכן הוא ומפי' (רש"י) [ר"י] נמי בשמעתין משמע הכי דכדי אחיזה הוי חיבור וכ"ש פחות דמשמע דכדי אחיזה גופה לא הוה בפחות מכדי אחיזה אלא ר"ל לפי פירושו וגירסתו בת"כ ליכא לפרושי בע"א מיהו תחילת דברי ר"י מאורליינ"ש אינו מדוקדק לפי זה שכתב דעד כדי אחיזה הוי [חבור וכ"ש פחות דמשמע דכדי אחיזה הוי] כפחות ודו"ק:

ברש"י ד"ה ועוד שעל הצואר וכו' כדרך שהחזה עושה דהא דכולו חבור דקתני לאו דוקא וכו'. מתוך לשון זה של רש"י משמע שהוא מפרש דבבא זו דעור שעל הצואר שהיא פלוגתא דר' יוחנן בן נורי וחכמים קאי אבבא דלעיל מיניה המרגיל כולו חבור וקאמר ר' יוחנן בן נורי דהא דקתני המרגיל כולו חבור לאו דוקא הוא אלא ר"ל עד החזה הוה העור המופשט חבור אבל לאחר שהופשט החזה ולא נשאר כי אם העור שעל הצואר אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה כו' משום דעור של הצואר מעצמו נפשט וחכמים ס"ל דעור של הצואר הוה נמי חבור והא דקתני המרגיל כולו חבור הוי דוקא אבל לא משמע כן לקמן בשמעתין דמסיק דבשומא העשוי לנתק מאליו קמפלגי ורש"י בעצמו פי' שם בענין אחר דלא איירי לענין עור הנפשט אלא דהנוגע בעור של הצואר נגד הבשר אינו טמא לר"י בן נורי:

ד"ה טלית שהתחיל בה לקרעה וכו' אעפ"י שיש בשיריה שלש על שלש ועדיין ראויה לקבל טומאה טהורה מטומאתה ראשונה וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בסוף א"ד שמע מינה דתו לא פש עלה מידי כצ"ל:

בתוס' ד"ה טהור המופשט וכו' ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו וכו'. לפי טעם זה לא יתיישב אמאי בחמת הוי יד עד שיפשוט את החזה ובמרגיל כולו חבור והא יכול גם כן לטלטל בבשר עצמו ואפשר דמשום זה כתבו התוס' טעמא אחרינא וקאמרו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט וכו' וסיימו בדבריהם וכן בחמת עד שיפשיט את החזה וכו' כאילו אמר דלפי טעם הראשון לא יתיישב הא דחמת אבל לפי טעם השני יתיישב שפיר וק"ל:

בא"ד וי"מ כולה מתניתין משום שומר כו' וכ"ש פחות וכו' ר"ל לאפוקי אי הוי הטעם משום יד הוי כדי אחיזה דוקא דפחות מכדי אחיזה לא מקרי יד כלל:

בא"ד אבל משום יד א"א לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר וכו'. ר"ל דבשלמא לרב דמטהר כל המופשט יש ליישב כטעם השני דלעיל לאחר שהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט וכו' ולכך אין דרך לטלטלו ולהכי שוב אין תורת יד עליו אבל בחמת עד שיפשיט החזה דפעמים שמניחו כך וצריך לטלטלו ולכך כל המופשט יש לה תורת יד דע"י כולו הוא מטלטל אבל לרב אסי דאמר דטפח הסמוך לבשר טמא ש"מ דאיהו ס"ל דלא מקרי יד אלא הטפח הסמוך לבשר משום דעל ידה הוא מטלטל ולכך בכדי אחיזה הוי (הוא) הטפח הסמוך לבשר ולהכי מקרי יד אבל מכאן ואילך משהופשט יותר לא מקרי הראשון יד דאין צורך בו לצורך הטלטול אלא אותו הטפח הסמוך לבשר א"כ גבי חמת נמי נימא הכי כיון דאין צורך בעור לצורך הטלטול כי אם אותו טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים וכו' אבל אי הוי הטעם משום שומר יתיישב שפיר גם לרב אסי דבחמת עד החזה מקרי הכל שומר ובמפשיט פשיט הוא דאע"ג דלאחר שהופשט כדי אחיזה לא מקרי שומר מ"מ אותו טפח הסמוך לבשר טמא משום יד וק"ל:

בא"ד הר"ר יעקב מאורלינש ר"ל זהו פירושו של הר"ר יעקב מאורלינש:

[בא"ד] ולפי פירושו לא מטמא בת"כ ר"ל לפי פירושו של הר' יעקב דאורלינש ולפי גירסתו שגורס בת"כ וק"ל: