מסכת חולין דף קט״ז עמוד ב׳

אם יש בה ליתן טעם בחלב:

הרי זו אסורה וחלב הנמצא קרוש בעור הקבה שמולחין אותה בעורה בין שנותנין עמו חלב אחר ובין שמולחין אותה עמה נראה בעיני איסור גמור כבשר בחלב ממש לאסור הגבינה איסור גמור ואין בידי כח להתיר ויש מתירין אותו ומביאין ראיה מדגים שעלו בקערה שפסקנו (לעיל חולין דף קיא:) שמותר לאוכלן בכותח משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם שחלב הקבה לא נאסר אלא משום נתינת טעם וכי הדר יהיב טעמא בגבינה הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב מהאי טעמא דדגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו את טעמה עדיין היתר גמור הן לאוכלן וכשבא לאוכלן בכותח למה אתה אוסר עליו מפני טעם בשר שלה ההוא טעם בשר לאו טעם הוא שהרי לא בא מן הממש אלא מנ"ט אחר אבל חלב הנמלח בבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור כדקיימא לן (לעיל חולין דף קח.) חתיכה עצמה נעשית נבלה וכל טעם היוצא עוד מן החלב בין טעם חלב שבו בין טעם בשר שבו הכל אסור לפי שכולה נבלה וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינות הוה ליה מין במינו חלב נבלה בחלב היתר וכבר פסקנו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן ולא אמרינן נותן טעם בר נותן טעם הוא מפני שאף טעם חלב שבו שהיה מתחלה נעשה כולו נבלה וכן הלכה כרב וגם פסקנו בפסחים (דף כט:) הלכה דמין במינו בכל שהוא ואני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר וטועה הייתי בכך שהייתי סבור כדאמרינן בע"ז (דף כט:) גבי קבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא ולא היא חלב גמור הוא מדתנא במתניתין כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה שמע מינה חלב הוא ותניא נמי קבה שבשלה בחלבה אסורה וקבת עולה דשריא משום דלאו גופה היא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר כדתניא טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת מפני שכנוס במעיה ודמייתי ראיה במסכת ע"ז מינה דאיסורי הנאה שרי פירשייהו וגבי עגלי עבודת כוכבים דאסור פירשייהו מדקתני קבת עגלי עבודת כוכבים אסירא לאו משום דקבה פירשא חשיב לה לענין עיכול דתיהוי כפירשא למפקע שם חלב מינה אלא הכי מייתי ראייה מינה מדאסר קבת עבודת כוכבים ש"מ פירשא אסור דהא קבתה נמי לאו גופה היא ומיתסר משום דניחא ליה בנפח כשהבמה נראת שמנה ויפה לעבודה זרה וה"ה לשאר הפרש ומדשרי לה גבי עולה ש"מ לא מיתסר אלא גופה אבל פירשא שרי כי האי גוונא דאין קדושה חלה אלא על הראוי ממנה למזבח מידי דהוי אעור של עולה שהוא מתחלק לכהנים כן מצאתי בנימוקי רבינו שלמה ברבי מאיר:

גמ' בלוקח גדי מן העובד כוכבים ושחטו קרי ליה קבת עובד כוכבים ואסורה:

חיישינן שמא ינק חלב זה מן הטרפה:

לא משום נבלות שמא נמצא בתרנגולת נבלה:

ולא משום טרפה שמא מעוף טרפה היא דאמרינן באלו טרפות (לעיל חולין דף נח.) ומודים בביצת טרפה שאסורה:

גבי דידן גדיים שלנו נמי תהא אסורה קבתן משום דחיישינן שמא ינק חלב זה מן (הטמאה) בהמה טמאה:

חדא קתני משום דשל נבלה היא אסר לה:

חיישינן שמא ינק מן הטמאה לא קיימא לן הכי דהלכה כשמואל דמשני מתניתין בשינויא אחרינא ואנו מעמידין בקבת עגלים שאנו לוקחים מן העובדי כוכבים ולא חיישינן שמא ינק מן הטמאה:

חדא קתני תימה מאי קא משמע לן דקבת עובד כוכבים נבלה הא שמעינן מפרק קמא במתניתין ולא הוה ליה למיתני הכא אלא קבת עובד כוכבים אסורה:

ומי אמר שמואל הכי בלאו הכי הוה מצי למיפרך ממתניתין על שמואל אלא הא עדיפא ליה דמדמפרש שמואל מתניתין אלמא סבר כוותה:

כאן לאחר חזרה ולפי זה שריא קבת נבלה אלא עכשיו נהגו העולם הדבר לאיסור ואין להקל ליקח קבת עובד כוכבים ובדיעבד מותר דאפילו לכתחלה שרי היכא דידעינן שלא נמלחה בעורה אם לא שמכוער הדבר הואיל והחזיקו בו איסור ומיהו היכא דנמלחה הקבה בעורה אסורה ודאי משום בשר בחלב:

הכי גרסינן ברוב ספרים והלכתא אין מעמידין בעור קבת נבלה אבל מעמידין בקבת נבלה ובקבת שחיטת עובד כוכבים ובקבת כשרה שינקה מן הטרפה וכ"ש בקבת טרפה שינקה מן הכשרה מ"ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא הוא ולכאורה לגירסא זו קשיא מתני' דתנא כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה וכן ברייתא דלעיל בפירקין (חולין דף קט:) קבה שבשלה בחלבה אסורה ואומר ר"ת דהני מילי חלב צלול שבתוך הקבה דלא חשוב פירשא אבל הקרוש שבתוך הקבה חשוב פירשא ואותו הקרוש לפי דבריו אפילו נמלח בתוך הקבה מותר:

גמרא והאמר שמואל מפני מה (אוסר) [אסור] גבינת הנכרים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. הא דנקט שמואל עור קיבת נבילה, ולא קאמר בעור קיבת שחוטה, והא דלא אזלינן ביה בתר טעמא כדאיתא במתני' בע"ז (כט, ב) הארכתי בו במה שאמרו בו הראשונים ז"ל בפרק אין מעמידין. והילכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי, ובקיבה כשירה שינקה מן הטריפה מעמידים וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה, מ"ט חלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא, כך היא גרסת הגאונים ז"ל, וכן כתובה בספרים, ולפי גרסא זו הא דתניא (קט, ב) קיבה שבשלה בחלבה אסורה ליתא, וקודם חזרה נשנית, אבל למשנה אחרונה מותרת וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בשמעתא דהכחל. ומיהו איכא למידק דהא קתני סיפא במתניתין כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, וסיפא דמתניתין הא אוקימנא לה הכא לאחר חזרה כדמקשינן רישא דמתניתין דקתני קיבת נכרי ושל נבילה אסור אסיפא דמתניתין, ופריק רבי יצחק אמר ר"י כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה, אלמא אף לאחר חזרה כשירה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה. וראיתי לרמב"ן ז"ל שתירץ דרישא דקתני קיבת הנכרי ושל נבילה אסורה, ומציעתא דקתני כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שתיהן נשנו קודם חזרה, דכל חלב שבא ממקום כשר לקיבת האסורה נותנין עליה חומרי מקום שהלך לשם, וכל שבא ממקום אסור לקיבת הכשירה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, דאי שרית ליה אתי למיכל מינה, וסיפא דקתני שינקה מן הכשרה הוא דמוקמינן בלאחר חזרה. והא דקא מפרש טעמא דמתניתין מפני שכנוס במעיה, הכי קאמר פירשא בעלמא הוא, דכל שבא ממקום אחר ונתכנס במעיה פירשא בעלמא, והוא הדין לכשירה שינקנה מן הטריפה. ואינו מתחוור היטב דא"כ אמאי נקט כי האי גוונא כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, ונקיט חזרה בטריפה שינקה מן הכשירה, הא לא הוה ליה למנקט חזרה אלא בלישנא מתניתין קמייתא, והוה ליה למימר בית דין של אחריהם אמרו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה מותרת, ונראין דברי ר"ת ז"ל שפירש דהא דאמרינן מעמידין בחלב קרוש דהוה ליה כפירשא לאחר שנתקרש, ואורחא דמילתא הכי דאין מעמידין בחלב צלול אלא בקרוש. וסיפא דקתני כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה בחלב צלול דאכתי לא חשבינן ליה כפירשא, והילכך אסורה אף לאחר חזרה, אבל טריפה שינקה מן הכשירה לעולם קיבתה מותרת בין צלול בין קרוש ממה נפשך, והא דתניא קיבה שבשלה בחלבה בחלב צלול, וזה שלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל שדחה אותה ואפקה לההיא לבר מהלכתא, ורש"י ז"ל מחק גירסת הספרים ולא גריס הכא כשירה שינקה מן הטריפה, דהתם קיבתה אסורה, דהא דשרינן קיבת העולה לא משום דחשבינן ליה כפירשא, אלא משום דאתי ליה מעלמא והוי ליה כעור העולה דמתחלק לכהנים, וכמו שכתב בפירושיו כאן, ובפרק אין מעמידין הארכתי בו יותר בס"ד (לה, א).

זהו ביאור המשנה ואינה שנויה כהלכה כמו שכתבנו ופסק הדברים שהקיבה עצמה ר"ל החלב הקרוש בתוכה מעמידין בו בין של שחוטה בין של נבלה בין של שחיטת נכרי בין קיבת כשרה שינקה מן הטרפה בין קיבת טרפה שינקה מן הכשרה שכל חלב המכונס בעור הקיבה פרש בעלמא הוא ואין בו בית מיחוש ובבהמת קדשים אפי' של עולה שהיא חמורה כל כהן שאינו אסטניס רשאי לגמעה אפי' בעודה לחה ואע"פ שאסור לעשות כן מדברי סופרים מ"מ אם עשה כן לא מעל ומ"מ קיבת עגלי ע"ז אסורה ופירשו הטעם במסכת ע"ז משום דניחא להו בניפחיהו ועור קיבה אם שחוטה היא בנותן טעם ואם של נבלה היא או של בהמה טמאה הואיל והעמיד אסר כמו שביארנו:

אחר שביארנו שהחלב הכנוס בתוך הקיבה פרש בעלמא הוא יש לך לומר על קיבה שבשלה בחלבה שהיא מותרת וכבר ביארנו למעלה בסוגית המשנה הרביעית בענין הכחל לדעת קצת מפרשים שהיא אסורה ומ"מ אחרוני הרבנים מכריעין בדבר ופירשו בזה שאין חלב זה נפקע מדין חלב עד שיקרש ומאחר שנקרש הרי הוא פרש בעלמא ומותר בכל בהמות שבעולם אף באיסורי הנאה חוץ משל ע"ז אבל כשהיא לחה עדיין הוא חלב ואם בשלה בעוד שהיא לחה הכל אסור וכן אם היא קיבת כשרה שינקה מן הטרפה אסורה הרי היא כחלב המיניקה הואיל ולא נתעכל ולא נקרש ומ"מ רוב מפרשים מסכימים להתיר אף בבשלה בעודה לחה עם עורה או עם בשר אחר ואף מדברי סופרים ומחלקתם תלויה במה שאמרו בסוגיא זו על מה שאמרו במשנתנו טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ומי שריא והא אמרת רישא קיבת הנכרי ושל נבלה אסירא וסתמא קתני אע"פ שינקה מכשירה ותירץ רישא קודם חזרה שלא היו דנין את הקיבה עצמה בפירשא בעלמא וסופא לאחר חזרה שעשאוה כפירשא בעלמא והעלו בה והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אלא בקיבה של שחיטת נכרי ושל נבלה ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה דחלב המכונס בתוך הקיבה פירשא בעלמא הוא ומעתה זו שאמרו למעלה בסוגית הכחל בקיבה שבשלה בחלבה שהיא אסורה קודם חזרה נשנית הא לאחר חזרה מותרת וזו היא שטת רוב מפרשים וגדולי הפוסקים בכללם ולדעת זה קשה לפרש מה שאמרו כאן רישא קודם חזרה וסופא לאחר חזרה ורישא קיבת נבלה ושל נכרי וסופא הינו כשרה שינקה מן הטרפה שאמר עליה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה שנאמר עליה שהיא מותרת ואם כן כשרה שינקה מטרפה אמאי אסורה ואע"פ שאפשר לפרש לשטתם דסופא בתרא הוא שנשנית לאחר חזרה אבל סופא קמא ר"ל כשרה שינקה מן הטרפה שאסורה אף היא קודם חזרה נשנית מ"מ דוחק הוא שאם כן היה לו לשנותה באותו לשון בעצמו ושיאמר עליה בית דין של אחריהם אמרו שהיא מותרת ומתוך כך פירשו אחרוני הרבנים דכלה סופא לאחר חזרה וכשרה שינקה מן הטרפה אף לאחר חזרה אסורה ובצלול שלא היתה החזרה אלא בקרוש וטרפה שינקה מן הכשרה מותרת על כל פנים בין בצלול בין בקרוש וקיבה שבשלה בחלבה אסורה בצלול אף לאחר חזרה והדברים נראין ואע"פ שקשה לפרש בה מעט מה שאמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה ואין לשון שורפה נופל בקרוש אלא בצלול מכל פנים כל שלא נתקשית דיין מכל וכל נופל בה לשון שורפה אע"פ שנתקרשה:

גדולי הרבנים נוטים בזו לדעת שלישית לומר שאף חלב הקרוש בתוך הקיבה שנתבשל בעורה אסור ואין גורסין במסקנת הגמ' במה שאמר והלכתא וכו' ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה אלא ודאי בזו אסור ומה שאמרו בקיבת עולה שורפה חיה לא נאמר לדעתם מטעם פירשא בעלמא הוא אלא לומר שאין לה דין הבהמה שהיא בתוכה אלא דין הבהמה שיצאה ממנה כלומר דבר הנפרש ונבדל ממנה ואם הוא של כשרה שינקה מן הטרפה אסור להעמיד בה שנותנין עליה חומרי מקום שיצא משם ואם היא של טרפה שינקה מן הכשרה מותר אבל בשולה עם עורה או עם בשר אחר אסור הכל ומ"מ תלמוד המערב שבמסכת יום טוב פרק ראשון מורה כדעת המתיר:

הרבה טעמים נאמרו במסכת ע"ז באיסור גבינה של גוים ואחת מהן הוזכרה כאן והוא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה יש שואלין מפני מה לא נאסרה מחמת עור קיבת שחוטה ומטעם בשר בחלב עד שתירצו חכמי ספרד שאלו אסרוה מטעם עור קיבת שחוטה לא היה איסורה במשהו אלא בנתינת טעם כמו שביארנו ושמא תאמר אף בנבלה לא תיאסר אלא בנתינת טעם תדע שכל שהוא מחשש קיבת נבלה אין אנו צריכין בה לנתינת טעם שכל המעמיד בדבר האסור מצד עצמו הואיל והעמיד אסר אף במשהו וכענין מה שאמרו בטהרות בכלי זכוכית שניקבו והטיל לתוכן אבר שהכל הולך אחר המעמיד ומ"מ בעור קיבת שחוטה הואיל והמעמיד היתר בפני עצמו צריך נותן טעם ויש מחמירין אף בעור שחוטה ולא תפס לדעתם עור קיבת נבלה אלא שכל בהמות שלהם נבלות הן הא אם העמיד בעור שחוטה הדין כך הוא ליאסר במשהו אע"פ שלא נתן טעם שאין שום מעמיד צריך טעם הואיל ועשה פעלה הצריכה לו אלא שלענין הקושיא חכמי הראשונים שבזקנינו תירצוה בפנים אחרים והוא שלעולם אי אפשר לאסור גבינת הגוים מטעם בשר בחלב שהרי אפי' ודאי לא נאסר מן התורה שהרי צונן בצונן ואם כן ספק של חכמים להקל אלא שאוסרין אותו משום ספק נבלה שודאה אסור מן התורה:

ולמה ששאלו אף בנבלה ילכו בו אחר נתינת טעם פירשו בה שכל דבר שנמלכו לאסרו בשל גוים הואיל והאיסור מצוי בהן והם רגילים בו אסרוהו אף שלא בנתינת טעם כדי שלא יתפרצו בו ותדע שהרי אחד מטעמי האיסור הוא מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר והרי בעלמא כל סיכה די לה בקליפה וכמו שאמרו בענין קרבן הפסח סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים היא יאכלו אם של ישראל יקלוף את החיצון וכן שמן של גוים לדעת האוסרו משום זליפתן של כלים וכן קורט של חלתית לדעת קצת:

חמאה של גוים מקצת גאונים התירוה שלא גזרו על החמאה ולחלב טמא אין לחוש שחלב טמא אינו עומד שתעשה ממנו חמאה ומ"מ עקר הדברים לאסור מפני צחצוחי חלב הנשארים בה ויש לחוש בהן לחלב טמא כדרך שאמרו בגבנה אחת מסבות איסורו מפני צחצוחי החלב העומדים בין נקבי הגבינה שמא תאמר יבטלו במיעוטן שהרי אין כאן דבר המעמיד נראין הדברים כדעת קדמונינו שכל שנמלכו לאסרו בשל גוי אף שלא בנתינת [טעם] אסרוהו:

וגדולי המחברים מתוך שהם נוטים לשטה ראשונה שלא נאסר במשהו אלא מפני שהוא דבר המעמיד קשה להם בזו מפני מה לא בטלו צחצוחין במיעוטן ופירשו הטעם מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו ואין הדברים נראין שהרי כל יבש ביבש כגון חטים או גרוגרות של תרומה אע"פ שזה עומד בעצמו וזה בעצמו בטלים בשיעורם שכל שאין אתה יכול לברור זה מתוך זה בטל המיעוט ברוב ולדבריך אין בטול אלא לח בלח או כל שנמחה האיסור לתוך ההיתר ומ"מ יש סעד לדבריהם לדעתי שמתוך שהצחצוחים ניתנים להיכר אלו נודע מקומם לא נתבטל:

חמאה שנתבשלה עד שהלכו להם צחצוחי חלב יראה לגדולי המחברים שהזכרנו שהיא מותרת כבר נמחה האיסור ונתבטל ומטעם זה לא פסקו בחבוריהם איסור גבינה מטעם צחצוחי חלב ומ"מ לשיטה שלנו אף זו אסורה שאין לנו בבטולו אחר שנמלכו לאסרו והוא של גוים כמו שביארנו:

גמ' והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה כו' הכא ודאי איכא לאקשויי כמו שהקשו התוס' לעיל דמאי אריא עור קיבת נבלה בעור קיבת כשרה נמי אין מעמידין כדקתני במתניתין אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה דהכא ליכא ספיקא אלא איסור דרבנן ודאי הוה ויש ליישב בדוחק דלא נקט הכי אלא משום סיפא דמלתיה אבל מעמידין בקיבת נבלה ודו"ק:

בגמ' והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה וכו' ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה וכו'. לפי פרש"י לא גרסינן כל זה דהא איהו ס"ל דחלב גמור הוא ולא פרשא:

ברש"י ד"ה אם יש בה ליתן טעם וכו' בין שנותנין עמו חלב אחר ובין שמולחין אותו עמה. ר"ל שמולחין בעור הקיבה עם החלב של עצמה הנמצא בתוכה:

רש"י ד"ה הרי זו וכו' הוה ליה מין במינו עי' לעיל דף צט ע"ב תד"ה שאני:

תד"ה ומי וכו' בלאו הכי וכו' עי' כתובות נה ע"ב תד"ה מתנת יבמות דף כז ע"ב תד"ה ורב ולקמן קכא ע"ב תד"ה ומי: