מסכת ערכין דף ט״ו עמוד ב׳

אל תצאו בשבת ללקוט:

בשליו ראשון כשהתחיל המן לירד היה שליו יורד עמו כדכתיב (שמות טז) ויהי בערב ותעל השליו וגו' ובבקר היתה שכבת הטל וגו' ולאחר זמן מרובה התאוו יותר:

במדבר פארן מעשה מרגלים:

של עצם שינים:

מה יתן לך ומה יוסיף לך עוד הקדוש ברוך הוא שמירה שלא תספר לשון הרע:

האומרים ללשוננו נגביר כמי שאומר מי אדון לנו דכופרים בעיקר:

למצורע מוחלט אלמא אצמית דמתרגם לשון חליטה היינו צרעת:

אותו לא אוכל בהאי קרא לעיל כתיב מלשני בסתר רעהו:

התאוו תאוה פרש"י התאוו יותר משמע שלא פסק להם השליו רש"י והר"ר יוסף קרא. פירש שפסק להם השליו ראשון והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה לפי שלא היה להם שליו וירד להם שליו שני:

ואמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע תורת מוציא שם רע - אמר גרסינן ולא גרסי' ואמר דהא ריש לקיש לא אמר כלל לעיל:

לישנא תליתאי פרש"י לשון שלישי של רכיל מגלה סוד ואני מצאתי כתוב לישנא תליתאי שהקיפה הקב"ה אחת של עצם ואחת של בשר והוא שלישי בתוכם:

מַאי דִּכְתִיב "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה"? (תהלים קכ, ג). נראה לי בס"ד כי הלשון נמשל לגפן שהוא אילן רך ועושה פירות שהם מאכל ומשקה כי הענבים הם מאכל וגם יוצא מהם יין שהוא משקה כן הלשון חיות האדם של אכילה ושתיה תלויים בו וגם נמשל לגפן מה גפן אינו מקבל נטיעה אחרת כן הלשון נברא לדבר אמת וטוב ואין ראוי לקבל נטיעה שהוא דבור רע וכזב. על כן המטמא לשונו לספר בו רע הנה הוא מהפך אותיות גֶּפֶן הראויה ללשון לאותיות נֶגֶף וידוע מה שאמר רבותינו ז"ל (ירושלמי סוטה ח, ג) בפסוק וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם (תהלים יח, טו) אין מהומה אלא לשון מגפה דכתיב וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה (דברים ז, כג) נמצא המגפה נקראת מהומה ולזה אמר על בעל לשון הרע 'מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה' (תהלים קכ, ג) מַה וּמַה הם צירוף מְהוּמָה זו מגפה כי הלשון שהיה נקרא בשם גֶּפֶן יתהפך לאותיות נֶגֶף שהוא מְהוּמָה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן כָּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִין, וְאַתָּה מוּטָל (תהלים קכ, ג). יש להקשות גם הידים אינם זקופין אלא מוטלין כלשון וכן נמי הוא אבר התשמיש? ויש לומר הידים בעת שעושין מלאכה הם מתקשים ונזקפים וכן אבר התשמיש מה שאין כן הלשון עושה מלאכתו בלתי קשוי ובלתי זקיפה.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת; אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר. הא דהוצרך לפרש אחת של עצם ואחת של בשר, כי גם מחמת זאת שהם אחת של עצם ואחת של בשר יש לאדם ללמוד תוכחת מוסר כי מה שהיו כך אַחַת שֶׁל עֶצֶם שיזכיר ויבין המספר לשון הרע שעל ידי כך הוא לוקח פרענות קשה של עונות חבירו בגיהנם ועצם קשה הוא רומז לפרענות ומה שהיתה אַחַת שֶׁל בָּשָׂר שיזכור ויבין המספר לשון הרע שהוא נותן על ידי כך כל שכר מצות שלו כי הבשר הוא כינוי לטוב עולם הבא דכתיב יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי אָמַר הֳ' (ישעיה סו, כג).

כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִיקָּר (תהלים קכ, ג) נראה לי בס"ד נקיט לשון 'עִיקָּר' רמז לפי דרכו ענין אחד דידוע שורש השינים שהם י"ו בלחי העליון וי"ו בלחי התחתון הוא רמוז באות אל"ף שציורו יו"ד מכאן ויו"ד מכאן ואות וא"ו באמצע ואם תחלק אות וא"ו שבנתים לחצאין כזה [הציור חסר] אז תהיה צורת א ' שני פעמים י"ו שהם י"ו שינים של לחי העליון וגם י"ו שינים של לחי התחתון וזה הרמז של שורש השינים הרמוז בציור אות א' שהוא י"ו למעלה י"ו למטה רמוז ממש בתוך אותיות עִיקָּר במילואם כזה עי"ן יו"ד קו"ף רי"ש שבתוך ע י "ן י ו "ד יש י"ו העליון של אות א' ובתוך ק ו "ף ר י "ש יש י"ו התחתון של אות א' ולכן האדם שעשה לו הקדוש ברוך הוא ללשון שלו בשינים שהם ט"ז וט"ז הרמוזים בציור אות א' כנזכר אם סיפר רע בלשונו נמצא כפר בזו החומה של השינים שהיא רמוזה בתוך אותיות עיקר.

כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִים עָלָיו (תהלים קא, ה) נראה לי בס"ד המספר לשון הרע גורם שיהיו נושרים כוחות האהבה מן לבבות של בני האדם שלא יהיו אוהבים זה את זה ונמצא הפך אותיות לָשׁוֹן לאותיות נוֹשֵׁל שהוא לשון נשירה כמו יִשַּׁל זֵיתֶךָ (דברים כח, מ) וכן נמי תואר יקר שיש ללשון כדכתיב במשלי וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת (משלי כ, טו) מהפך אותיות יְקָר לאותיות קֶרִי כי המספר לשון הרע נטמא בקרי. ובזה פירש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה רמז הכתוב וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ (תהלים נ, טז) כי נשאת קדושת הברית וסלקת מעליך בעבור פיך שדברת לשון הרע. ועל כן מאחר שמהפך אותיות לָשׁוֹן לאותיות נוֹשֵׁל ומהפך אותיות יְקָר לאותיות קֶרִי אז מדה כנגד מדה יתהפכו לו אותיות עֹנֶג המגיע לו מן הלשון לאותיות נֶגַע שאם היה לשונו טהור היה מקבל ממנו השפעה מן א־ל הוי־ה עם הנקודות שהם מספר עֹנֶג [123] גם עֹנֶג הוא נטרקון ' ע דן נ הר ג ן' בסוד הכתוב וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב, י) והבן.

כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְסָקְלוֹ בָּאֶבֶן (תהלים קא, ה) יש להקשות למה סקילה ולא שריפה? גם למה פירש באבן, הוה ליה למימר לסקלו בסתם? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דבעל לשון הרע גורם לסלק הארת התפארת מן המלכות ולזה אמר שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ (תהלים עג, ט) שמים תפארת ארץ מלכות עד כאן דבריו עיין שם. ובזה מובן הטעם שראוי לסקלו כי בחטאו עשה סילוק הארה לכן יסקל כי סִילוּק בהפוך אתוון יִסָּקֵל. ואמר בָּאֶבֶן רמז כי סילוק זה עשאו מן המלכות שנקראת בשם אֶבֶן [53] שהוא מלוי הוי־ה דההי"ן [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה=52] עם הכולל גם רמז שהיה לו להיות דומם כאבן ולא דמם.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂר שֶׁל גֵּיהִנֹּם אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה נְדוּנֶנּוּ (תהלים קכ, ד). נראה לי בס"ד הכונה שאתן שכר מצותיו לחבירו וזהו ' אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה' בדברים הנפשיים 'וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה' להעניש בגהינם בעבור עונות שעשה חבירו. אי נמי קודם אותיות לשון יש מספר רס"ה שהוא מספר ' יָּם הַקַּדְמוֹנִי ' [265] (זכריה יד, ח) שהוא מן חמשה גבורות הראשונות כמו שאיתא בספר מאורי אור ז"ל ועל ידי גבורה הנזכר אשמרנו 'וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה' דאחר אותיות לשון יש מספר תק"ז כמנין ' מַקֵּל שְׁאוֹל ' [507] והיינו גיהנם נקרא שאול ופרענות שבו נקרא מַקֵּל חֹבְלִים (אולי ע״פ זכריה יא, ז).

וְאִם עַם־הָאָרֶץ הוּא, יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ" (משלי טו, ד). נראה לי בס"ד כל הענוים נקראים בְּנֵי אָדָם כי שלשה צדיקים ששבחם הקדוש ברוך הוא בענוה שהם א ברהם אבינו ע"ה ו מ שה רבינו ע"ה ו ד וד המלך ע"ה וכנזכר במדרש ואלו ראשי תיבות שלהם 'אָדָם' והלמדים ענוה מהם נקראים בְּנֵי אָדָם רצונו לומר תולדות של שלשה צדיקים שהם אדם, ואם תשבר מספר רוּחַ [214] לחצאין יהיה כל חצי מספר בְּנֵי אָדָם [107] שהענוים הם נקראים בני אדם הן מבחוץ הן מבפנים וזהו 'שֶׁבֶר בְּרוּחַ'.