Judges Chapter 18
Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.
Judges 18 — English translation
Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.
- 1In those days there was no king in Israel, and in those days the tribe of Dan was seeking a territory in which to settle; for to that day no territory had fallen to their lot among the tribes of Israel.
- 2The Danites sent out five of their number, from their clan seat at Zorah and Eshtaol—valiant men—to spy out the land and explore it. “Go,” they told them, “and explore the land.” When they had advanced into the hill country of Ephraim as far as the house of Micah, they stopped there for the night.
- 3While in the vicinity of Micah’s house, they recognized the speech of the young Levite, so they went over and asked him, “Who brought you to these parts? What are you doing in this place? What is your business here?”
- 4He replied, “Thus and thus Micah did for me—he hired me and I became his priest.”
- 5They said to him, “Please, inquire of God; we would like to know if the mission on which we are going will be successful.”
- 6“Go in peace,” the priest said to them, “G OD views with favor the mission you are going on.”
- 7The five men went on and came to Laish. They observed the people in it dwelling carefree, after the manner of the Sidonians, a tranquil and unsuspecting people, with no one in the land to molest them and with no hereditary ruler. Moreover, they were distant from the Sidonians and had no dealings with anybody.
- 8When [the spies] came back to their clans at Zorah and Eshtaol, their fellows asked them, “How did you fare?”
- 9They replied, “Let us go at once and attack them! For we found that the land was very good, and you are sitting idle! Don’t delay; go and invade the land and take possession of it,
- 10for God has delivered it into your hand. When you come, you will come to an unsuspecting people; and the land is spacious and nothing on earth is lacking there.”
- 11They departed from there, from the clan seat of the Danites, from Zorah and Eshtaol, six hundred strong, girt with weapons of war.
- 12They went up and encamped at Kiriath-jearim in Judah. That is why that place is called “the Camp of Dan” to this day; it lies west of Kiriath-jearim.
- 13From there they passed on to the hill country of Ephraim and arrived at the house of Micah.
- 14Here the five men who had gone to spy out the Laish region remarked to their clans, “Do you know, there is an ephod in these houses, and oracle idols, and a sculptured image and a molten image? Now you know what you have to do.”
- 15So they turned off there and entered the home of the young Levite at Micah’s house and greeted him.
- 16The six hundred Danites, girt with their weapons of war, stood at the entrance of the gate,
- 17while the five who had gone to spy out the land went inside and took the sculptured image, the ephod, the oracle idols, and the molten image. The priest was standing at the entrance of the gate, and the six hundred men girt with their weapons of war,
- 18while the others entered Micah’s house and took the sculptured image, the molten image, the ephod, and the oracle idols. The priest said to them, “What are you doing?”
- 19But they said to him, “Be quiet; put your hand on your mouth! Come with us and be our father and priest. Would you rather be priest to one man’s household, or be priest to a tribe and clan in Israel?”
- 20The priest was delighted. He took the ephod, the oracle idols, and the sculptured image, and he joined the people.
- 21They set out again, placing the children, the cattle, and their household goods in front.
- 22They had already gone some distance from Micah’s house, when Micah’s neighbors mustered and caught up with the Danites.
- 23They called out to the Danites, who turned around and said to Micah, “What’s the matter? Why have you mustered?”
- 24He said, “You have taken my priest and the gods that I made, and walked off! What do I have left? How can you ask, ‘What’s the matter’?”
- 25But the Danites replied, “Don’t do any shouting at us, or some desperate party might attack you, and you and your family would lose your lives.”
- 26So Micah, realizing that they were stronger than he, turned back and went home; and the Danites went on their way,
- 27taking the things Micah had made and the priest he had acquired. They proceeded to Laish, a people tranquil and unsuspecting, and they put them to the sword and burned down the town.
- 28There was none to come to the rescue, for it was distant from Sidon and they had no dealings with anyone; it lay in the valley of Beth-rehob. They rebuilt the town and settled there,
- 29and they named the town Dan, after their ancestor Dan who was Israel’s son. Originally, however, the name of the town was Laish.
- 30The Danites set up the sculptured image for themselves; and Jonathan son of Gershom son of Manasseh, and his descendants, served as priests to the Danite tribe until the land went into exile.
- 31They maintained the sculptured image that Micah had made throughout the time that the House of God stood at Shiloh.
License: CC-BY-NC
- א׳בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וּבַיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם שֵׁ֣בֶט הַדָּנִ֞י מְבַקֶּשׁ־ל֤וֹ נַֽחֲלָה֙ לָשֶׁ֔בֶת כִּי֩ לֹא־נָ֨פְלָה לּ֜וֹ עַד־הַיּ֥וֹם הַה֛וּא בְּתוֹךְ־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּנַחֲלָֽה׃ {פ}
- ב׳וַיִּשְׁלְח֣וּ בְנֵי־דָ֣ן׀מִֽמִּשְׁפַּחְתָּ֡ם חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֣ים מִקְצוֹתָם֩ אֲנָשִׁ֨ים בְּנֵי־חַ֜יִל מִצׇּרְעָ֣ה וּמֵאֶשְׁתָּאֹ֗ל לְרַגֵּ֤ל אֶת־הָאָ֙רֶץ֙ וּלְחׇקְרָ֔הּ וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם לְכ֖וּ חִקְר֣וּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֤אוּ הַר־אֶפְרַ֙יִם֙ עַד־בֵּ֣ית מִיכָ֔ה וַיָּלִ֖ינוּ שָֽׁם׃
- ג׳הֵ֚מָּה עִם־בֵּ֣ית מִיכָ֔ה וְהֵ֣מָּה הִכִּ֔ירוּ אֶת־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר הַלֵּוִ֑י וַיָּס֣וּרוּ שָׁ֗ם וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ מִֽי־הֱבִיאֲךָ֣ הֲלֹ֔ם וּמָה־אַתָּ֥ה עֹשֶׂ֛ה בָּזֶ֖ה וּמַה־לְּךָ֥ פֹֽה׃
- ד׳וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם כָּזֹ֣ה וְכָזֶ֔ה עָ֥שָׂה לִ֖י מִיכָ֑ה וַיִּשְׂכְּרֵ֕נִי וָאֱהִי־ל֖וֹ לְכֹהֵֽן׃
- ה׳וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ שְׁאַל־נָ֣א בֵאלֹהִ֑ים וְנֵ֣דְעָ֔ה הֲתַצְלִ֣חַ דַּרְכֵּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר אֲנַ֖חְנוּ הֹלְכִ֥ים עָלֶֽיהָ׃
- ו׳וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם הַכֹּהֵ֖ן לְכ֣וּ לְשָׁל֑וֹם נֹ֣כַח יְהֹוָ֔ה דַּרְכְּכֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר תֵּלְכוּ־בָֽהּ׃ {פ}
- ז׳וַיֵּֽלְכוּ֙ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֔ים וַיָּבֹ֖אוּ לָ֑יְשָׁה וַיִּרְא֣וּ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּקִרְבָּ֣הּ יוֹשֶֽׁבֶת־לָ֠בֶ֠טַח כְּמִשְׁפַּ֨ט צִדֹנִ֜ים שֹׁקֵ֣ט׀ וּבֹטֵ֗חַ וְאֵין־מַכְלִ֨ים דָּבָ֤ר בָּאָ֙רֶץ֙ יוֹרֵ֣שׁ עֶ֔צֶר וּרְחוֹקִ֥ים הֵ֙מָּה֙ מִצִּ֣ידֹנִ֔ים וְדָבָ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם עִם־אָדָֽם׃
- ח׳וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֲחֵיהֶ֔ם צׇרְעָ֖ה וְאֶשְׁתָּאֹ֑ל וַיֹּאמְר֥וּ לָהֶ֛ם אֲחֵיהֶ֖ם מָ֥ה אַתֶּֽם׃
- ט׳וַיֹּאמְר֗וּ ק֚וּמָה וְנַעֲלֶ֣ה עֲלֵיהֶ֔ם כִּ֤י רָאִ֙ינוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהִנֵּ֥ה טוֹבָ֖ה מְאֹ֑ד וְאַתֶּ֣ם מַחְשִׁ֔ים אַל־תֵּעָ֣צְל֔וּ לָלֶ֥כֶת לָבֹ֖א לָרֶ֥שֶׁת אֶת־הָאָֽרֶץ׃
- י׳כְּבֹאֲכֶ֞ם תָּבֹ֣אוּ׀ אֶל־עַ֣ם בֹּטֵ֗חַ וְהָאָ֙רֶץ֙ רַחֲבַ֣ת יָדַ֔יִם כִּֽי־נְתָנָ֥הּ אֱלֹהִ֖ים בְּיֶדְכֶ֑ם מָקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־שָׁ֣ם מַחְס֔וֹר כׇּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ׃
- י״אוַיִּסְע֤וּ מִשָּׁם֙ מִמִּשְׁפַּ֣חַת הַדָּנִ֔י מִצׇּרְעָ֖ה וּמֵאֶשְׁתָּאֹ֑ל שֵֽׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֔ישׁ חָג֖וּר כְּלֵ֥י מִלְחָמָֽה׃
- י״בוַֽיַּעֲל֗וּ וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּקִרְיַ֥ת יְעָרִ֖ים בִּֽיהוּדָ֑ה עַל־כֵּ֡ן קָרְאוּ֩ לַמָּק֨וֹם הַה֜וּא מַחֲנֵה־דָ֗ן עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הִנֵּ֕ה אַחֲרֵ֖י קִרְיַ֥ת יְעָרִֽים׃
- י״גוַיַּעַבְר֥וּ מִשָּׁ֖ם הַר־אֶפְרָ֑יִם וַיָּבֹ֖אוּ עַד־בֵּ֥ית מִיכָֽה׃
- י״דוַֽיַּעֲנ֞וּ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים הַהֹלְכִים֮ לְרַגֵּל֮ אֶת־הָאָ֣רֶץ לַ֒יִשׁ֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־אֲחֵיהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֗ם כִּ֠י יֵ֣שׁ בַּבָּתִּ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ אֵפ֣וֹד וּתְרָפִ֔ים וּפֶ֖סֶל וּמַסֵּכָ֑ה וְעַתָּ֖ה דְּע֥וּ מַֽה־תַּעֲשֽׂוּ׃
- ט״ווַיָּס֣וּרוּ שָׁ֔מָּה וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־בֵּֽית־הַנַּ֥עַר הַלֵּוִ֖י בֵּ֣ית מִיכָ֑ה וַיִּשְׁאֲלוּ־ל֖וֹ לְשָׁלֽוֹם׃
- ט״זוְשֵׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ חֲגוּרִים֙ כְּלֵ֣י מִלְחַמְתָּ֔ם נִצָּבִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר אֲשֶׁ֖ר מִבְּנֵי־דָֽן׃
- י״זוַֽיַּעֲל֞וּ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים הַהֹלְכִים֮ לְרַגֵּ֣ל אֶת־הָאָ֒רֶץ֒ בָּ֣אוּ שָׁ֔מָּה לָקְח֗וּ אֶת־הַפֶּ֙סֶל֙ וְאֶת־הָ֣אֵפ֔וֹד וְאֶת־הַתְּרָפִ֖ים וְאֶת־הַמַּסֵּכָ֑ה וְהַכֹּהֵ֗ן נִצָּב֙ פֶּ֣תַח הַשַּׁ֔עַר וְשֵׁשׁ־מֵא֣וֹת הָאִ֔ישׁ הֶחָג֖וּר כְּלֵ֥י הַמִּלְחָמָֽה׃
- י״חוְאֵ֗לֶּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית מִיכָ֔ה וַיִּקְחוּ֙ אֶת־פֶּ֣סֶל הָאֵפ֔וֹד וְאֶת־הַתְּרָפִ֖ים וְאֶת־הַמַּסֵּכָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ הַכֹּהֵ֔ן מָ֥ה אַתֶּ֖ם עֹשִֽׂים׃
- י״טוַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵ֜שׁ שִֽׂים־יָדְךָ֤ עַל־פִּ֙יךָ֙ וְלֵ֣ךְ עִמָּ֔נוּ וֶהְיֵה־לָ֖נוּ לְאָ֣ב וּלְכֹהֵ֑ן הֲט֣וֹב׀ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֗ן לְבֵית֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד א֚וֹ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֔ן לְשֵׁ֥בֶט וּלְמִשְׁפָּחָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
- כ׳וַיִּיטַב֙ לֵ֣ב הַכֹּהֵ֔ן וַיִּקַּח֙ אֶת־הָ֣אֵפ֔וֹד וְאֶת־הַתְּרָפִ֖ים וְאֶת־הַפָּ֑סֶל וַיָּבֹ֖א בְּקֶ֥רֶב הָעָֽם׃
- כ״אוַיִּפְנ֖וּ וַיֵּלֵ֑כוּ וַיָּשִׂ֜ימוּ אֶת־הַטַּ֧ף וְאֶת־הַמִּקְנֶ֛ה וְאֶת־הַכְּבוּדָּ֖ה לִפְנֵיהֶֽם׃
- כ״בהֵ֥מָּה הִרְחִ֖יקוּ מִבֵּ֣ית מִיכָ֑ה וְהָאֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר בַּבָּתִּים֙ אֲשֶׁר֙ עִם־בֵּ֣ית מִיכָ֔ה נִֽזְעֲק֔וּ וַיַּדְבִּ֖יקוּ אֶת־בְּנֵי־דָֽן׃
- כ״גוַֽיִּקְרְאוּ֙ אֶל־בְּנֵי־דָ֔ן וַיַּסֵּ֖בּוּ פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לְמִיכָ֔ה מַה־לְּךָ֖ כִּ֥י נִזְעָֽקְתָּ׃
- כ״דוַיֹּ֡אמֶר אֶת־אֱלֹהַי֩ אֲשֶׁר־עָשִׂ֨יתִי לְקַחְתֶּ֧ם וְֽאֶת־הַכֹּהֵ֛ן וַתֵּלְכ֖וּ וּמַה־לִּ֣י ע֑וֹד וּמַה־זֶּ֛ה תֹּאמְר֥וּ אֵלַ֖י מַה־לָּֽךְ׃
- כ״הוַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ בְּנֵי־דָ֔ן אַל־תַּשְׁמַ֥ע קוֹלְךָ֖ עִמָּ֑נוּ פֶּֽן־יִפְגְּע֣וּ בָכֶ֗ם אֲנָשִׁים֙ מָ֣רֵי נֶ֔פֶשׁ וְאָסַפְתָּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ וְנֶ֥פֶשׁ בֵּיתֶֽךָ׃
- כ״ווַיֵּלְכ֥וּ בְנֵי־דָ֖ן לְדַרְכָּ֑ם וַיַּ֣רְא מִיכָ֗ה כִּֽי־חֲזָקִ֥ים הֵ֙מָּה֙ מִמֶּ֔נּוּ וַיִּ֖פֶן וַיָּ֥שׇׁב אֶל־בֵּיתֽוֹ׃
- כ״זוְהֵ֨מָּה לָקְח֜וּ אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מִיכָ֗ה וְֽאֶת־הַכֹּהֵן֮ אֲשֶׁ֣ר הָֽיָה־לוֹ֒ וַיָּבֹ֣אוּ עַל־לַ֗יִשׁ עַל־עַם֙ שֹׁקֵ֣ט וּבֹטֵ֔חַ וַיַּכּ֥וּ אוֹתָ֖ם לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָעִ֖יר שָׂרְפ֥וּ בָאֵֽשׁ׃
- כ״חוְאֵ֨ין מַצִּ֜יל כִּ֧י רְֽחוֹקָה־הִ֣יא מִצִּיד֗וֹן וְדָבָ֤ר אֵין־לָהֶם֙ עִם־אָדָ֔ם וְהִ֕יא בָּעֵ֖מֶק אֲשֶׁ֣ר לְבֵית־רְח֑וֹב וַיִּבְנ֥וּ אֶת־הָעִ֖יר וַיֵּ֥שְׁבוּ בָֽהּ׃
- כ״טוַיִּקְרְא֤וּ שֵׁם־הָעִיר֙ דָּ֔ן בְּשֵׁם֙ דָּ֣ן אֲבִיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר יוּלַּ֖ד לְיִשְׂרָאֵ֑ל וְאוּלָ֛ם לַ֥יִשׁ שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃
- ל׳וַיָּקִ֧ימוּ לָהֶ֛ם בְּנֵי־דָ֖ן אֶת־הַפָּ֑סֶל וִ֠יהֽוֹנָתָ֠ן בֶּן־גֵּרְשֹׁ֨ם בֶּן־מְנַשֶּׁ֜ה ה֣וּא וּבָנָ֗יו הָי֤וּ כֹֽהֲנִים֙ לְשֵׁ֣בֶט הַדָּנִ֔י עַד־י֖וֹם גְּל֥וֹת הָאָֽרֶץ׃
- ל״אוַיָּשִׂ֣ימוּ לָהֶ֔ם אֶת־פֶּ֥סֶל מִיכָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כׇּל־יְמֵ֛י הֱי֥וֹת בֵּית־הָאֱלֹהִ֖ים בְּשִׁלֹֽה׃ {פ}
Share this chapter
Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.
Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.
Rashi's commentary
Verse 30
וַיָּקִ֧ימוּ לָהֶ֛ם בְּנֵי־דָ֖ן אֶת־הַפָּ֑סֶל וִ֠יהֽוֹנָתָ֠ן בֶּן־גֵּרְשֹׁ֨ם בֶּן־מְנַשֶּׁ֜ה ה֣וּא וּבָנָ֗יו הָי֤וּ כֹֽהֲנִים֙ לְשֵׁ֣בֶט הַדָּנִ֔י עַד־י֖וֹם…
the son of Menasseh — Out of respect for Moses (משֶׁה) a “nun” was inserted thereby changing the name (מְנַשֶּׁה). This letter was written suspended to indicate that it was not Menasseh but actually Moses.
Edition: Sefaria Community Translation. License: CC0. Sefaria.
Malbim's commentary
Verse 1
בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וּבַיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם שֵׁ֣בֶט הַדָּנִ֞י מְבַקֶּשׁ־ל֤וֹ נַֽחֲלָה֙ לָשֶׁ֔בֶת כִּי֩ לֹא־נָ֨פְלָה…
השאלות (א) הלא בספר יהושע נזכר שניתן נחלה לדן צרעה ואשתאל ועיר שמש, וגם בכאן אמר ששלחו המרגלים מן צרעה ואשתאל, ואיך אמר שלא נפלה לו נחלה לשבת?
בימים ההם אין מלך — גם הסיפור שיבא פה היה סבתו מצד שאין מלך עוצר בעם, שאם היה להם מלך לא היה שבט מישראל עובדים ע"ז: ובימים ההם שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת. כי נחלת דן היה לו שני חסרונות, א] שהיה חוץ לגבול ישראל מצד שהיה הגורל האחרון, כמ"ש (יהושע יט, מז) ויצא גבול בני דן מהם. ב] שמטעם זה לא יכלו להוריש את הכנעני, והכנעני חזרו ולקחו מהם את נחלתם (כמ"ש למעלה א, לה - לו), ולכן בקשו נחלה לשבת, כי נחלתם הקדומה לא היה לשבת כי הכנעני ישב בה, ומבאר הטעם כי לא נפלה לו כו' בתוך שבטי ישראל, רק חוץ מגבולם, ועז"א בנחלה, ר"ל הנחלה שנפלה לו לא היה בתוך שבטי ישראל רק חוצה להם:
Verse 2
וַיִּשְׁלְח֣וּ בְנֵי־דָ֣ן׀מִֽמִּשְׁפַּחְתָּ֡ם חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֣ים מִקְצוֹתָם֩ אֲנָשִׁ֨ים בְּנֵי־חַ֜יִל מִצׇּרְעָ֣ה וּמֵאֶשְׁתָּאֹ֗ל לְרַגֵּ֤ל אֶת־הָאָ֙רֶץ֙ וּלְחׇקְרָ֔הּ וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם…
השאלות (ב) למה כפל ממשפחתם, מקצותם? וכפל לרגל, לחקרה? וסיים לכך חקרו, ולא אמר חקרו ורגלו?
וישלחו בני דן ממשפחתם — מבואר אצלי בפי' התורה (פ' מקץ ופ' שלח) שיש שני מיני מרגלים, א] ההולכים בתחלה לראות אם טובה הארץ או לא, למען דעת אם ראוי שילחמו עליו, והם הנקראים בעצם בשם תרים, כי התר מחפש את הטוב. ב] אחר שהסכימו ללחום בארץ שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ מאיזה צד קל לכבשה, ואלה נקראים מרגלים, כי המרגל מחפש את הרע והחסרון. ויש הבדל ביניהם, שבתחלה כששולחים תרים, ישלחו א' מכל שבט או מכל משפחה, כי לא יסמכו שבט זה על שלוחים של שבט אחר, כי יש ארץ שטובה לפני שבט זה ורעה לשבט אחר, כמו בני ראובן בקשו ארץ מקנה, ובני זבולון בקשו חוף אניות וכדומה. ב] שאז ישלחו את נשיאיהם וגדוליהם שעליהם יסמך לבם, שיודעים צרכי העם ומגמתם. לא כן כששולחים מרגלים, שולחים איש אחד או שנים ואף הפחותים שבעם, אחר שהם אין ענינם רק לראות מקום שקל לכבש את הארץ משם. ויש עוד הבדל אחר שאם שולחים מרגלים בוחרים אנשי חיל וגבורים, כי הם הולכים לרגל מקום המבצרים והגדודים שבקל יכירו בם שהם מרגלים, וצריך שיהיו גבורים להציל נפשם, וגם שידעו טכסיסי מלחמה שעי"ז יביטו איך ילחמו ומאיזה מקום, לא כן התרים הולכים כסוחרים באמצע המדינה ואינם במקום סכנה א"צ שיהיו אנשי חיל. אולם פה שלחו שלוחיהם לשני הענינים, א] לתור אם טובה הארץ. ב] לרגל מקום הקל לכבוש. ולכן מצד ששלחו לחקור את הארץ הטובה היא אם רעה, שלחו ממשפחתם חמשה אנשים, ר"ל א' מכל משפחה, וגם שלחו מקצותם, ר"ל הקצינים והנשיאים שבהם. ומצד ששלחו לרגל ג"כ, בחרו שיהיה אנשים בני חיל. ומפרש שזה מפני ששלחום לב' ענינים, א] לרגל את הארץ, ב] ולחקרה שהוא לתור הטובה היא אם רעה. ובכ"ז אחר שהיה זה השליחות הראשון אמרו להם לכו חקרו את הארץ, היה עיקר הצווי על החקירה שהוא לראות הטובה היא אם רעה, כי הריגול הוא אחרי החקירה: ויבאו כו' עד בית מיכה. ר"ל שלנו באכסניא סמוך לבית מיכה:
Verse 3
הֵ֚מָּה עִם־בֵּ֣ית מִיכָ֔ה וְהֵ֣מָּה הִכִּ֔ירוּ אֶת־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר הַלֵּוִ֑י וַיָּס֣וּרוּ שָׁ֗ם וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ מִֽי־הֱבִיאֲךָ֣ הֲלֹ֔ם…
המה עם בית מיכה — ר"ל יען התארחו סמוך לבית מיכה לכן שמעו קול הלוי והכירוהו, ונראה כי אחר שהלוי הזה היה מבני קהת מבני משה כקבלת חז"ל (ב"ב קט ב), וערי בני קהת הלוים היו ממטה אפרים ודן וחצי מנשה (כמבואר יהושע כא, ה), היה הלוי הזה מילידי עיר הלוים בדן, לכן הכירוהו: ויאמרו לו. שאלוהו ג' שאלות, א] מי הביאך, מביתך הלום, ב] ומה וכו', ר"ל מה העסק שיש לך פה, ג] ומה לך פה, ר"ל מה שכרך:
Verse 4
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם כָּזֹ֣ה וְכָזֶ֔ה עָ֥שָׂה לִ֖י מִיכָ֑ה וַיִּשְׂכְּרֵ֕נִי וָאֱהִי־ל֖וֹ לְכֹהֵֽן׃
ויאמר — השיב על מי הביאך הלום: כזה וכזה עשה לי מיכה. ספר מהלכו עד שבא לבית מיכה ובאיזה אופן הסיתו שישאר אצלו. ונגד מה לך, וישכרני. ונגד מה אתה עושה בזה, ואהי לו לכהן :
Verse 5
וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ שְׁאַל־נָ֣א בֵאלֹהִ֑ים וְנֵ֣דְעָ֔ה הֲתַצְלִ֣חַ דַּרְכֵּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר אֲנַ֖חְנוּ הֹלְכִ֥ים עָלֶֽיהָ׃
שאל נא — כי חשבו שהתרפים ע"י כישוף או הורדת הרוחניות יגידו עתידות:
Verse 6
וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם הַכֹּהֵ֖ן לְכ֣וּ לְשָׁל֑וֹם נֹ֣כַח יְהֹוָ֔ה דַּרְכְּכֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר תֵּלְכוּ־בָֽהּ׃ {פ}
ויאמר (אחרי ששאל) לכו לשלום — הוא הצלחת הדרך. נכח ה' דרככם. ר"ל תכלית ההילוך הוא נכח ה' והשגחתו לטובה כי תגיעו למטרת חפצכם:
Verse 7
וַיֵּֽלְכוּ֙ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֔ים וַיָּבֹ֖אוּ לָ֑יְשָׁה וַיִּרְא֣וּ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּקִרְבָּ֣הּ יוֹשֶֽׁבֶת־לָ֠בֶ֠טַח כְּמִשְׁפַּ֨ט צִדֹנִ֜ים שֹׁקֵ֣ט׀ וּבֹטֵ֗חַ וְאֵין־מַכְלִ֨ים…
השאלות (ז) כולו כפול ומלת יורש עצר אין לו פירוש — ומז"ש ואין מכלים דבר בארץ?:
ויראו את העם אשר בקרבה — רצה לומר שלא היה להם להתירא מפני העם עצמם שלא היו בעלי מלחמה, וכן לא מפני שכניהם ועוזריהם. ומפרש לא מפני העם, כי העם ילמדו מלחמה מפני ארבעה דברים, א] אם דרכם לכבוש ארצות ופרנסתם מן המלחמה לשלול שלל ולבוז בז, ועז"א יושבת לבטח כמשפט צידונים, ר"ל הממלכה כולה יושבת לבטח כמשפט צידונים שהם סוחרים או בעלי מקנה, ואין פרנסתם מבז ושלל. ב] אם מתיראים מאויב חיצוני, עז"א עם שקט ובוטח, כי רגל אויב לא תבא בגבולם. ג] אם יש תגרא בין אנשי המדינה עיר בעיר משפחה במשפחה, עז"א ואין מכלים דבר בארץ, כי כולם בשלום יחדיו. ד] אם יש שם מלך ובניו יורשים מלכותו, שאז יכינו חיל וצבא מלחמה להחזיק מלכותם, עז"א יורש עצר (מלת אין נמשך לשתים אין מכלים דבר ואין יורש עצר), ר"ל ואין יורש המלוכה העוצרת בעם. ועתה באר שאין להתירא מפני בעלי בריתם שיבואו לעזרה, כי הצידונים שהם מעמק רחוקים הם מהם, ואין להם ברית עם שכניהם, כי דבר אין להם עם אדם, אין להם כריתות ברית עם שום אדם:
Verse 8
וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֲחֵיהֶ֔ם צׇרְעָ֖ה וְאֶשְׁתָּאֹ֑ל וַיֹּאמְר֥וּ לָהֶ֛ם אֲחֵיהֶ֖ם מָ֥ה אַתֶּֽם׃
מה אתם — אומרים:
Verse 9
וַיֹּאמְר֗וּ ק֚וּמָה וְנַעֲלֶ֣ה עֲלֵיהֶ֔ם כִּ֤י רָאִ֙ינוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהִנֵּ֥ה טוֹבָ֖ה מְאֹ֑ד וְאַתֶּ֣ם מַחְשִׁ֔ים אַל־תֵּעָ֣צְל֔וּ לָלֶ֥כֶת…
ויאמרו קומה ונעלה — ר"ל א"צ לשלוח עוד מרגלים שנית, רק ללכת תיכף, כי בל תיראו שהארץ אינה טובה, עז"א ראינו את הארץ והנה טובה מאד ואתם מחשים?. ואל תתיראו מפני כובד מלחמה, עז"א אל תעצלו ללכת לבא לרשת את הארץ, לא תצטרכו ללחום רק לרשת. ובאר הטעם, כי:
Verse 10
כְּבֹאֲכֶ֞ם תָּבֹ֣אוּ׀ אֶל־עַ֣ם בֹּטֵ֗חַ וְהָאָ֙רֶץ֙ רַחֲבַ֣ת יָדַ֔יִם כִּֽי־נְתָנָ֥הּ אֱלֹהִ֖ים בְּיֶדְכֶ֑ם מָקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־שָׁ֣ם מַחְס֔וֹר…
"כבואכם" תבואו אל עם בטח — שלא ילחמו אתכם כנ"ל. ואמרו כבואכם, ר"ל תיכף, כי אם תתאחרו פן יודע להם הדבר ויכינו עצמם לקראת נשק. גם אל תחשבו שיש לה חסרונות אחרים, אם מצד כמותה שאינה גדולה כ"כ, עז"א והארץ רחבת ידים. ואם מצד איכותה שיחסרו שם דברים, עז"א מקום אשר אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ, ר"ל שתמצאו שם כל הדברים הנמצאים בא"י:
Verse 11
וַיִּסְע֤וּ מִשָּׁם֙ מִמִּשְׁפַּ֣חַת הַדָּנִ֔י מִצׇּרְעָ֖ה וּמֵאֶשְׁתָּאֹ֑ל שֵֽׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֔ישׁ חָג֖וּר כְּלֵ֥י מִלְחָמָֽה׃
ויסעו משם — ר"ל תיכף עקרו דירתם לשם כי בטחו על דברי השלוחים:
Verse 12
וַֽיַּעֲל֗וּ וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּקִרְיַ֥ת יְעָרִ֖ים בִּֽיהוּדָ֑ה עַל־כֵּ֡ן קָרְאוּ֩ לַמָּק֨וֹם הַה֜וּא מַחֲנֵה־דָ֗ן עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הִנֵּ֕ה…
ויחנו בקרית יערים — שם הכינו צידה לדרך הרב הזה, והמחנה לא נכנסה לעיר, רק הנה אחרי קרית יערים :
Verse 14
וַֽיַּעֲנ֞וּ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים הַהֹלְכִים֮ לְרַגֵּל֮ אֶת־הָאָ֣רֶץ לַ֒יִשׁ֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־אֲחֵיהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֗ם כִּ֠י יֵ֣שׁ בַּבָּתִּ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙…
ההולכים לרגל — שמצד שהלכו לרגל נודע להם זאת כי עי"כ שאלו בתרפים:
Verse 15
וַיָּס֣וּרוּ שָׁ֔מָּה וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־בֵּֽית־הַנַּ֥עַר הַלֵּוִ֖י בֵּ֣ית מִיכָ֑ה וַיִּשְׁאֲלוּ־ל֖וֹ לְשָׁלֽוֹם׃
השאלות (טו — כ) למה כפל ויבואו בית הנער ויעלו חמשת האנשים וכו' ואלה באו בית מיכה? וכפל לקחו את הפסל, ויקחו את הפסל, ובפסוק כ' ויקח את האפוד וכ"ז דברים מיותרים, וגם הדברים בלתי מסודרים כנראה לכל מעיין?
וישאלו לו לשלום ושש מאות איש וכו' — שיעורו, שחמשה האנשים ושש מאות האיש שאלו לו לשלום. וענינו, שבבואם לביתו אמרו לו כי הם שואלים בשלומו בשמם ובשם השש מאות איש שהם כולם מבני דן ומכירים אותו, ועי"כ יצא אליהם אל פתח השער, ובעוד שדבר הכהן עם השש מאות איש:
Verse 17
וַֽיַּעֲל֞וּ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים הַהֹלְכִים֮ לְרַגֵּ֣ל אֶת־הָאָ֒רֶץ֒ בָּ֣אוּ שָׁ֔מָּה לָקְח֗וּ אֶת־הַפֶּ֙סֶל֙ וְאֶת־הָ֣אֵפ֔וֹד וְאֶת־הַתְּרָפִ֖ים וְאֶת־הַמַּסֵּכָ֑ה וְהַכֹּהֵ֗ן…
ויעלו חמשת האנשים — חזרו לביתו ועלו לבית הע"ז ולקחו את הפסל ואת האפוד וכו', והכהן היה נצב בעת ההיא פתח השער עם השש מאות, ובתוך כך הרגיש הכהן ושב לביתו, ובשעה ששב הכהן כבר יצאו הם מבית הלוי ששם היה הפסל דרך בית מיכה, כי דרך בית מיכה היו נכנסים לבית הלוי, וז"ש:
Verse 18
וְאֵ֗לֶּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית מִיכָ֔ה וַיִּקְחוּ֙ אֶת־פֶּ֣סֶל הָאֵפ֔וֹד וְאֶת־הַתְּרָפִ֖ים וְאֶת־הַמַּסֵּכָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ הַכֹּהֵ֔ן מָ֥ה אַתֶּ֖ם…
ואלה באו בית מיכה — ברגע ששב הכהן לא היו בבית הכהן, רק בבית מיכה שהיה לפני בית הכהן: ויקחו את פסל האפוד. ר"ל הכהן ראה שהם לוקחים להוציאם מן הבית: ויאמר להם מה אתם עושים. ואם היה הכהן צועק אז היו אנשי מיכה מוחים בידם, כי שם לא היו רק חמשה האנשים:
Verse 19
וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵ֜שׁ שִֽׂים־יָדְךָ֤ עַל־פִּ֙יךָ֙ וְלֵ֣ךְ עִמָּ֔נוּ וֶהְיֵה־לָ֖נוּ לְאָ֣ב וּלְכֹהֵ֑ן הֲט֣וֹב׀ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֗ן לְבֵית֙…
ויאמרו לו החרש — אל תצעק במה שנוגע למיכה. וגם בענין מה שנוגע לך, שים ידך אל פיך ולך עמנו, כי תרויח בזה, כי הטוב היותך כהן לבית איש אחד וכו':
Verse 20
וַיִּיטַב֙ לֵ֣ב הַכֹּהֵ֔ן וַיִּקַּח֙ אֶת־הָ֣אֵפ֔וֹד וְאֶת־הַתְּרָפִ֖ים וְאֶת־הַפָּ֑סֶל וַיָּבֹ֖א בְּקֶ֥רֶב הָעָֽם׃
ואז ויקח את האפוד — ביד, ויבא בקרב העם :
Verse 24
וַיֹּ֡אמֶר אֶת־אֱלֹהַי֩ אֲשֶׁר־עָשִׂ֨יתִי לְקַחְתֶּ֧ם וְֽאֶת־הַכֹּהֵ֛ן וַתֵּלְכ֖וּ וּמַה־לִּ֣י ע֑וֹד וּמַה־זֶּ֛ה תֹּאמְר֥וּ אֵלַ֖י מַה־לָּֽךְ׃
ואת הכהן — שאם לא לקחתם את הכהן הייתי עושה פסל אחר: ומה זה תאמרו אלי מה לך. הלא אין לי לחוש להפסד יותר גדול מזה:
Verse 25
וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ בְּנֵי־דָ֔ן אַל־תַּשְׁמַ֥ע קוֹלְךָ֖ עִמָּ֑נוּ פֶּֽן־יִפְגְּע֣וּ בָכֶ֗ם אֲנָשִׁים֙ מָ֣רֵי נֶ֔פֶשׁ וְאָסַפְתָּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ וְנֶ֥פֶשׁ…
השיבו לו שיחרש פן יאסוף נפשו ונפשות ביתו :
Verse 27
וְהֵ֨מָּה לָקְח֜וּ אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מִיכָ֗ה וְֽאֶת־הַכֹּהֵן֮ אֲשֶׁ֣ר הָֽיָה־לוֹ֒ וַיָּבֹ֣אוּ עַל־לַ֗יִשׁ עַל־עַם֙ שֹׁקֵ֣ט וּבֹטֵ֔חַ וַיַּכּ֥וּ…
והמה לקחו — בזה נדמה להם שלא עשקו וגנבו, רק לקחו בדרך מלחמה אחר שרדף אחריהם ולא יכול להם: ויבואו על ליש. ובמדרש (תנחומא תשא, יד) זש"ה (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, הגם שלקחו הפסל הצליחו במלחמתם:
Verse 28
וְאֵ֨ין מַצִּ֜יל כִּ֧י רְֽחוֹקָה־הִ֣יא מִצִּיד֗וֹן וְדָבָ֤ר אֵין־לָהֶם֙ עִם־אָדָ֔ם וְהִ֕יא בָּעֵ֖מֶק אֲשֶׁ֣ר לְבֵית־רְח֑וֹב וַיִּבְנ֥וּ אֶת־הָעִ֖יר…
ואין מציל — לא מצידונים, כי רחוקה היא מצידון. ולא משכניהם, כי דבר אין להם עם אדם. ולא היה קשה לכבשה מצד המקום, כי היא בעמק, שנוח לכבוש:
Verse 30
וַיָּקִ֧ימוּ לָהֶ֛ם בְּנֵי־דָ֖ן אֶת־הַפָּ֑סֶל וִ֠יהֽוֹנָתָ֠ן בֶּן־גֵּרְשֹׁ֨ם בֶּן־מְנַשֶּׁ֜ה ה֣וּא וּבָנָ֗יו הָי֤וּ כֹֽהֲנִים֙ לְשֵׁ֣בֶט הַדָּנִ֔י עַד־י֖וֹם…
ויקימו להם את הפסל — תחלה הקימו רק את הפסל להורדת הרוחניות, ואח"כ וישימו להם את פסל מיכה כפי שעשאו מיכה, עם האפוד והתרפים. ועמד כל ימי היות בית האלהים בשלה, זה לעומת זה. ומ"ש שיהונתן ובניו היו כהנים עד גלות הארץ, פירש"י על גלות סנחריב, וכן דעת חכמינו ז"ל בירושלמי פרק ט' דברכות (ה"ג) שמקשה לרשב"נ דאמר שבואל ששב לאל בכל לבו, והכתיב עד גלות הארץ, ומתרץ שאחרי מות דוד העבירו שלמה וחזר לסורו והוא היה הנביא הזקן בבית אל. ומה שמקשה הרד"ק איך אפשר ששמואל ודוד ושלמה לא בערו פסל זה, י"ל דבאמת בימי שמואל בטל, ועז"א כל ימי היות בית אלהים בשילה, ואז חזר בתשובה ודוד מינה אותו על האוצרות, ובימי ירבעם שהעמידו העגל בדן היו בניו כהנים עד גלות סנחריב:
Edition: Wikisource. License: Public Domain. Sefaria.
Judges Chapter 18
Judges Chapter 18 presents 31 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.
Open the full commentary pageText map
Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.
Reading lens
Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 31 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.
- Verse 121 words
Opens “בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וּבַיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם…”
- Verse 223 words
Opens “וַיִּשְׁלְח֣וּ בְנֵי־דָ֣ן׀מִֽמִּשְׁפַּחְתָּ֡ם חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֣ים מִקְצוֹתָם֩ אֲנָשִׁ֨ים בְּנֵי־חַ֜יִל…”
- Verse 319 words
Opens “הֵ֚מָּה עִם־בֵּ֣ית מִיכָ֔ה וְהֵ֣מָּה הִכִּ֔ירוּ אֶת־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר…”
- Verse 410 words
Opens “וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם כָּזֹ֣ה וְכָזֶ֔ה עָ֥שָׂה לִ֖י מִיכָ֑ה…”
- Verse 511 words
Opens “וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ שְׁאַל־נָ֣א בֵאלֹהִ֑ים וְנֵ֣דְעָ֔ה הֲתַצְלִ֣חַ דַּרְכֵּ֔נוּ…”
- Verse 611 words
Opens “וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם הַכֹּהֵ֖ן לְכ֣וּ לְשָׁל֑וֹם נֹ֣כַח יְהֹוָ֔ה…”
- Verse 724 words
Opens “וַיֵּֽלְכוּ֙ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֔ים וַיָּבֹ֖אוּ לָ֑יְשָׁה וַיִּרְא֣וּ אֶת־הָעָ֣ם…”
- Verse 89 words
Opens “וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֲחֵיהֶ֔ם צׇרְעָ֖ה וְאֶשְׁתָּאֹ֑ל וַיֹּאמְר֥וּ לָהֶ֛ם אֲחֵיהֶ֖ם…”
- Verse 917 words
Opens “וַיֹּאמְר֗וּ ק֚וּמָה וְנַעֲלֶ֣ה עֲלֵיהֶ֔ם כִּ֤י רָאִ֙ינוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ…”
- Verse 1017 words
Opens “כְּבֹאֲכֶ֞ם תָּבֹ֣אוּ׀ אֶל־עַ֣ם בֹּטֵ֗חַ וְהָאָ֙רֶץ֙ רַחֲבַ֣ת יָדַ֔יִם…”
- Verse 1111 words
Opens “וַיִּסְע֤וּ מִשָּׁם֙ מִמִּשְׁפַּ֣חַת הַדָּנִ֔י מִצׇּרְעָ֖ה וּמֵאֶשְׁתָּאֹ֑ל שֵֽׁשׁ־מֵא֣וֹת…”
- Verse 1217 words
Opens “וַֽיַּעֲל֗וּ וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּקִרְיַ֥ת יְעָרִ֖ים בִּֽיהוּדָ֑ה עַל־כֵּ֡ן קָרְאוּ֩…”
- Verse 136 words
Opens “וַיַּעַבְר֥וּ מִשָּׁ֖ם הַר־אֶפְרָ֑יִם וַיָּבֹ֖אוּ עַד־בֵּ֥ית מִיכָֽה׃…”
- Verse 1421 words
Opens “וַֽיַּעֲנ֞וּ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים הַהֹלְכִים֮ לְרַגֵּל֮ אֶת־הָאָ֣רֶץ לַ֒יִשׁ֒…”
- Verse 159 words
Opens “וַיָּס֣וּרוּ שָׁ֔מָּה וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־בֵּֽית־הַנַּ֥עַר הַלֵּוִ֖י בֵּ֣ית מִיכָ֑ה…”
- Verse 1610 words
Opens “וְשֵׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ חֲגוּרִים֙ כְּלֵ֣י מִלְחַמְתָּ֔ם נִצָּבִ֖ים פֶּ֣תַח…”
- Verse 1722 words
Opens “וַֽיַּעֲל֞וּ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים הַהֹלְכִים֮ לְרַגֵּ֣ל אֶת־הָאָ֒רֶץ֒ בָּ֣אוּ…”
- Verse 1815 words
Opens “וְאֵ֗לֶּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית מִיכָ֔ה וַיִּקְחוּ֙ אֶת־פֶּ֣סֶל הָאֵפ֔וֹד…”
- Verse 1922 words
Opens “וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵ֜שׁ שִֽׂים־יָדְךָ֤ עַל־פִּ֙יךָ֙ וְלֵ֣ךְ עִמָּ֔נוּ…”
- Verse 2010 words
Opens “וַיִּיטַב֙ לֵ֣ב הַכֹּהֵ֔ן וַיִּקַּח֙ אֶת־הָ֣אֵפ֔וֹד וְאֶת־הַתְּרָפִ֖ים וְאֶת־הַפָּ֑סֶל…”
- Verse 217 words
Opens “וַיִּפְנ֖וּ וַיֵּלֵ֑כוּ וַיָּשִׂ֜ימוּ אֶת־הַטַּ֧ף וְאֶת־הַמִּקְנֶ֛ה וְאֶת־הַכְּבוּדָּ֖ה לִפְנֵיהֶֽם׃…”
- Verse 2213 words
Opens “הֵ֥מָּה הִרְחִ֖יקוּ מִבֵּ֣ית מִיכָ֑ה וְהָאֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר בַּבָּתִּים֙…”
- Verse 239 words
Opens “וַֽיִּקְרְאוּ֙ אֶל־בְּנֵי־דָ֔ן וַיַּסֵּ֖בּוּ פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לְמִיכָ֔ה מַה־לְּךָ֖…”
- Verse 2412 words
Opens “וַיֹּ֡אמֶר אֶת־אֱלֹהַי֩ אֲשֶׁר־עָשִׂ֨יתִי לְקַחְתֶּ֧ם וְֽאֶת־הַכֹּהֵ֛ן וַתֵּלְכ֖וּ וּמַה־לִּ֣י…”
- Verse 2515 words
Opens “וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ בְּנֵי־דָ֔ן אַל־תַּשְׁמַ֥ע קוֹלְךָ֖ עִמָּ֑נוּ פֶּֽן־יִפְגְּע֣וּ…”
- Verse 2611 words
Opens “וַיֵּלְכ֥וּ בְנֵי־דָ֖ן לְדַרְכָּ֑ם וַיַּ֣רְא מִיכָ֗ה כִּֽי־חֲזָקִ֥ים הֵ֙מָּה֙…”
- Verse 2719 words
Opens “וְהֵ֨מָּה לָקְח֜וּ אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מִיכָ֗ה וְֽאֶת־הַכֹּהֵן֮ אֲשֶׁ֣ר…”
- Verse 2816 words
Opens “וְאֵ֨ין מַצִּ֜יל כִּ֧י רְֽחוֹקָה־הִ֣יא מִצִּיד֗וֹן וְדָבָ֤ר אֵין־לָהֶם֙…”
- Verse 2913 words
Opens “וַיִּקְרְא֤וּ שֵׁם־הָעִיר֙ דָּ֔ן בְּשֵׁם֙ דָּ֣ן אֲבִיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר…”
- Verse 3016 words
Opens “וַיָּקִ֧ימוּ לָהֶ֛ם בְּנֵי־דָ֖ן אֶת־הַפָּ֑סֶל וִ֠יהֽוֹנָתָ֠ן בֶּן־גֵּרְשֹׁ֨ם בֶּן־מְנַשֶּׁ֜ה…”
- Verse 3111 words
Opens “וַיָּשִׂ֣ימוּ לָהֶ֔ם אֶת־פֶּ֥סֶל מִיכָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כׇּל־יְמֵ֛י…”
Smart source finder
Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.
Resolved to: Judges 18
Open in the reader