Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    Judges Chapter 20

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    Judges Chapter 20Verse 1 / 480%
    Compare witnesses — word by word

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק — אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    Judges 20 — English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1Thereupon all the Israelites—from Dan to Beer-sheba and [from] the land of Gilead—marched forth, and the community assembled as one, before G OD at Mizpah.
    2. 2All the leaders of the people [and] all the tribes of Israel presented themselves in the assembly of God’s people, 400,000 fighters on foot.—
    3. 3The Benjaminites heard that the Israelites had come up to Mizpah.—The Israelites said, “Tell us, how did this evil thing happen?”
    4. 4And that Levite, the husband of the murdered woman, replied, “My concubine and I came to Gibeah of Benjamin to spend the night.
    5. 5The citizens of Gibeah set out to harm me. They gathered against me around the house in the night; they meant to kill me, and they abused my concubine until she died.
    6. 6So I took hold of my concubine and I cut her in pieces and sent them through every part of Israel’s territory. For an outrageous act of depravity had been committed in Israel.
    7. 7Now you are all Israelites; produce a plan of action here and now!”
    8. 8Then all the people rose as one and declared, “We will not go back to our homes, we will not enter our houses!
    9. 9But this is what we will do to Gibeah: [we will wage war] against it according to lot.
    10. 10We will take from all the tribes of Israel ten of every hundred, a hundred of every thousand, and a thousand of every ten thousand to supply provisions for the troops—to prepare for their going to Geba in Benjamin for all the outrage it has committed in Israel.”
    11. 11So Israel’s entire force, united as one, massed against the town.
    12. 12And the tribes of Israel sent agents through the whole tribe of Benjamin, saying, “What is this evil thing that has happened among you?
    13. 13Come, hand over those scoundrels in Gibeah so that we may put them to death and stamp out the evil from Israel.” But the Benjaminites would not yield to the demand of their fellow Israelites.
    14. 14So the Benjaminites gathered from their towns to Gibeah in order to take the field against the Israelites.
    15. 15On that day the Benjaminites mustered from the towns 26,000 fighters, mustered apart from the inhabitants of Gibeah; 700 elite troops
    16. 16of these forces—700 of the best troops—were left-handed. Every one of them could sling a stone at a hair and not miss.
    17. 17Those on Israel’s side—other than Benjamin—mustered 400,000 fighters, every one of them a warrior.
    18. 18They proceeded to Bethel and inquired of God; the Israelites asked, “Who of us shall advance first to fight the Benjaminites?” And G OD replied, “Judah first.”
    19. 19So the Israelites arose in the morning and encamped against Gibeah.
    20. 20Israel’s side took the field against the Benjaminites; those on Israel’s side drew up in battle order against them at Gibeah.
    21. 21But the Benjaminites issued from Gibeah, and that day they struck down 22,000 of the Israelites.
    22. 22Now the army—Israel’s side—rallied and again drew up in battle order at the same place as they had on the first day.
    23. 23For the Israelites had gone up and wept before G OD until evening. They had inquired of G OD , “Shall we again join battle with our kinsmen the Benjaminites?” And G OD had replied, “March against them.”
    24. 24The Israelites advanced against the Benjaminites on the second day.
    25. 25But the Benjaminites came out from Gibeah against them on the second day and struck down 18,000 more of the Israelites, all of them fighters.
    26. 26Then all the Israelites, all the army, went up and came to Bethel and they sat there, weeping before G OD . They fasted that day until evening, and presented burnt offerings and offerings of well-being to G OD .
    27. 27The Israelites inquired of G OD (for the Ark of God’s Covenant was there in those days,
    28. 28and Phinehas son of Eleazar son of Aaron the priest ministered before [God] in those days), “Shall we again take the field against our kinsmen the Benjaminites, or shall we not?” G OD answered, “Go up, for tomorrow I will deliver them into your hands.”
    29. 29Israel set up ambushes against Gibeah on all sides.
    30. 30And on the third day, the Israelites went up against the Benjaminites, as before, and engaged them in battle at Gibeah.
    31. 31The Benjaminites dashed out to meet the army and were drawn away from the town onto the roads, of which one runs to Bethel and the other to Gibeah. As before, they started out by striking some of the troops dead in the open field, about 30 of the Israelites.
    32. 32The Benjaminites thought, “They are being routed before us as previously.” But the Israelites had planned: “We will take to flight and draw them away from the town to the roads.”
    33. 33And while everyone else on Israel’s side had moved away from their positions and had drawn up in battle order at Baal-tamar, the Israelite ambush was rushing out from its position at Maareh-geba.
    34. 34Thus 10,000 of the best troops from all Israel came to a point south of Gibeah, and the battle was furious. Before they realized that disaster was approaching,
    35. 35G OD routed the Benjaminites before Israel. That day the Israelites slew 25,100 of the Benjaminites, all of them fighters.
    36. 36Then the Benjaminites realized that they were routed. Now the rest of Israel’s side had yielded ground to the Benjaminites, for they relied on the ambush that they had laid against Gibeah.
    37. 37One ambush quickly deployed against Gibeah, and the other ambush advanced and put the whole town to the sword.
    38. 38A time had been agreed upon by the rest of Israel’s side with those in ambush: When a huge column of smoke was sent up from the town,
    39. 39the rest of Israel’s side was to turn about in battle. Benjamin had begun by striking dead about 30 men on Israel’s side, and they thought, “They are being routed before us as in the previous fighting.”
    40. 40But when the column, the pillar of smoke, began to rise from the city, the Benjaminites looked behind them, and there was the whole town going up in smoke to the sky!
    41. 41And now Israel’s side turned about, and Benjamin’s side was thrown into panic, for they realized that disaster had overtaken them.
    42. 42They retreated before Israel’s force along the road to the wilderness, where the fighting caught up with them; meanwhile those from the towns were massacring them in it.
    43. 43They encircled the Benjaminites, pursued them, and trod them down [from] Menuhah to a point opposite Gibeah on the east.
    44. 44That day 18,000 of the Benjaminites fell, all of them brave men.
    45. 45They turned and fled to the wilderness, to the Rock of Rimmon; but [the Israelites] picked off another 5,000 on the roads and, continuing in hot pursuit of them up to Gidom, they slew 2,000 more.
    46. 46Thus the Benjaminite fighters who fell that day numbered 25,000, all of them brave men.
    47. 47But 600 others turned and fled to the wilderness, to the Rock of Rimmon; they remained at the Rock of Rimmon four months.
    48. 48Those on Israel’s side, meanwhile, turned back to the rest of the Benjaminites and put them to the sword—towns, people, cattle—everything that remained. Finally, they set fire to all the towns that were left.

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וַיֵּצְאוּ֮ כׇּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַתִּקָּהֵ֨ל הָעֵדָ֜ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֗ד לְמִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וְאֶ֖רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶל־יְהֹוָ֖ה הַמִּצְפָּֽה׃
    2. ב׳וַיִּֽתְיַצְּב֞וּ פִּנּ֣וֹת כׇּל־הָעָ֗ם כֹּ֚ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בִּקְהַ֖ל עַ֣ם הָאֱלֹהִ֑ים אַרְבַּ֨ע מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף אִ֥ישׁ רַגְלִ֖י שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב׃ {פ}
    3. ג׳וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן כִּֽי־עָל֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑ה וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּבְּר֕וּ אֵיכָ֥ה נִהְיְתָ֖ה הָרָעָ֥ה הַזֹּֽאת׃
    4. ד׳וַיַּ֜עַן הָאִ֣ישׁ הַלֵּוִ֗י אִ֛ישׁ הָאִשָּׁ֥ה הַנִּרְצָחָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר הַגִּבְעָ֙תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְבִנְיָמִ֔ן בָּ֛אתִי אֲנִ֥י וּפִילַגְשִׁ֖י לָלֽוּן׃
    5. ה׳וַיָּקֻ֤מוּ עָלַי֙ בַּעֲלֵ֣י הַגִּבְעָ֔ה וַיָּסֹ֧בּוּ עָלַ֛י אֶת־הַבַּ֖יִת לָ֑יְלָה אוֹתִי֙ דִּמּ֣וּ לַהֲרֹ֔ג וְאֶת־פִּילַגְשִׁ֥י עִנּ֖וּ וַתָּמֹֽת׃
    6. ו׳וָאֹחֵ֤ז בְּפִֽילַגְשִׁי֙ וָֽאֲנַתְּחֶ֔הָ וָֽאֲשַׁלְּחֶ֔הָ בְּכׇל־שְׂדֵ֖ה נַחֲלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י עָשׂ֛וּ זִמָּ֥ה וּנְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
    7. ז׳הִנֵּ֥ה כֻלְּכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הָב֥וּ לָכֶ֛ם דָּבָ֥ר וְעֵצָ֖ה הֲלֹֽם׃
    8. ח׳וַיָּ֙קׇם֙ כׇּל־הָעָ֔ם כְּאִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לֵאמֹ֑ר לֹ֤א נֵלֵךְ֙ אִ֣ישׁ לְאׇהֳל֔וֹ וְלֹ֥א נָס֖וּר אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃
    9. ט׳וְעַתָּ֕ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר נַעֲשֶׂ֖ה לַגִּבְעָ֑ה עָלֶ֖יהָ בְּגוֹרָֽל׃
    10. י׳וְלָקַ֣חְנוּ עֲשָׂרָה֩ אֲנָשִׁ֨ים לַמֵּאָ֜ה לְכֹ֣ל׀ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמֵאָ֤ה לָאֶ֙לֶף֙ וְאֶ֣לֶף לָֽרְבָבָ֔ה לָקַ֥חַת צֵדָ֖ה לָעָ֑ם לַעֲשׂ֗וֹת לְבוֹאָם֙ לְגֶ֣בַע בִּנְיָמִ֔ן כְּכׇ֨ל־הַנְּבָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
    11. י״אוַיֵּאָסֵ֞ף כׇּל־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־הָעִ֔יר כְּאִ֥ישׁ אֶחָ֖ד חֲבֵרִֽים׃ {פ}
    12. י״בוַֽיִּשְׁלְח֞וּ שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲנָשִׁ֔ים בְּכׇל־שִׁבְטֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר מָ֚ה הָרָעָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֥ר נִהְיְתָ֖ה בָּכֶֽם׃
    13. י״גוְעַתָּ֡ה תְּנוּ֩ אֶת־הָאֲנָשִׁ֨ים בְּנֵי־בְלִיַּ֜עַל אֲשֶׁ֤ר בַּגִּבְעָה֙ וּנְמִיתֵ֔ם וּנְבַעֲרָ֥ה רָעָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א אָבוּ֙ [בְּנֵ֣י] בִנְיָמִ֔ן לִשְׁמֹ֕עַ בְּק֖וֹל אֲחֵיהֶ֥ם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵֽל׃
    14. י״דוַיֵּאָסְפ֧וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִ֛ן מִן־הֶעָרִ֖ים הַגִּבְעָ֑תָה לָצֵ֥את לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
    15. ט״ווַיִּתְפָּֽקְדוּ֩ בְנֵ֨י בִנְיָמִ֜ן בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ מֵהֶ֣עָרִ֔ים עֶשְׂרִ֨ים וְשִׁשָּׁ֥ה אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חָ֑רֶב לְ֠בַ֠ד מִיֹּשְׁבֵ֤י הַגִּבְעָה֙ הִתְפָּ֣קְד֔וּ שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת אִ֥ישׁ בָּחֽוּר׃
    16. ט״זמִכֹּ֣ל׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה שְׁבַ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֣ישׁ בָּח֔וּר אִטֵּ֖ר יַד־יְמִינ֑וֹ כׇּל־זֶ֗ה קֹלֵ֧עַ בָּאֶ֛בֶן אֶל־הַֽשַּׂעֲרָ֖ה וְלֹ֥א יַחֲטִֽא׃ {פ}
    17. י״זוְאִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הִתְפָּֽקְד֗וּ לְבַד֙ מִבִּנְיָמִ֔ן אַרְבַּ֨ע מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חָ֑רֶב כׇּל־זֶ֖ה אִ֥ישׁ מִלְחָמָֽה׃
    18. י״חוַיָּקֻ֜מוּ וַיַּעֲל֣וּ בֵֽית־אֵל֮ וַיִּשְׁאֲל֣וּ בֵאלֹהִים֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִ֚י יַעֲלֶה־לָּ֣נוּ בַתְּחִלָּ֔ה לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה יְהוּדָ֥ה בַתְּחִלָּֽה׃
    19. י״טוַיָּק֥וּמוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּבֹּ֑קֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ עַל־הַגִּבְעָֽה׃
    20. כ׳וַיֵּצֵא֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־בִּנְיָמִ֑ן וַיַּעַרְכ֨וּ אִתָּ֧ם אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֛ל מִלְחָמָ֖ה אֶל־הַגִּבְעָֽה׃
    21. כ״אוַיֵּצְא֥וּ בְנֵי־בִנְיָמִ֖ן מִן־הַגִּבְעָ֑ה וַיַּשְׁחִ֨יתוּ בְיִשְׂרָאֵ֜ל בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁנַ֨יִם וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ אָֽרְצָה׃
    22. כ״בוַיִּתְחַזֵּ֥ק הָעָ֖ם אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּסִ֙פוּ֙ לַעֲרֹ֣ךְ מִלְחָמָ֔ה בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁר־עָ֥רְכוּ שָׁ֖ם בַּיּ֥וֹם הָרִאשֽׁוֹן׃
    23. כ״גוַיַּעֲל֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּבְכּ֣וּ לִפְנֵי־יְהֹוָה֮ עַד־הָעֶ֒רֶב֒ וַיִּשְׁאֲל֤וּ בַֽיהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַאוֹסִ֗יף לָגֶ֙שֶׁת֙ לַמִּלְחָמָ֔ה עִם־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן אָחִ֑י וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה עֲל֥וּ אֵלָֽיו׃ {פ}
    24. כ״דוַיִּקְרְב֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן בַּיּ֥וֹם הַשֵּׁנִֽי׃
    25. כ״הוַיֵּצֵא֩ בִנְיָמִ֨ן׀לִקְרָאתָ֥ם׀מִֽן־הַגִּבְעָה֮ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִי֒ וַיַּשְׁחִ֩יתוּ֩ בִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל ע֗וֹד שְׁמֹנַ֨ת עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ אָ֑רְצָה כׇּל־אֵ֖לֶּה שֹׁ֥לְפֵי חָֽרֶב׃
    26. כ״ווַיַּעֲל֣וּ כׇל־בְּנֵי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וְכׇל־הָעָ֜ם וַיָּבֹ֣אוּ בֵֽית־אֵ֗ל וַיִּבְכּוּ֙ וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיָּצ֥וּמוּ בַיּוֹם־הַה֖וּא עַד־הָעָ֑רֶב וַֽיַּעֲל֛וּ עֹל֥וֹת וּשְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
    27. כ״זוַיִּשְׁאֲל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּיהֹוָ֑ה וְשָׁ֗ם אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים בַּיָּמִ֖ים הָהֵֽם׃
    28. כ״חוּ֠פִֽינְחָ֠ס בֶּן־אֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן עֹמֵ֣ד׀ לְפָנָ֗יו בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֮ לֵאמֹר֒ הַאוֹסִ֨ף ע֜וֹד לָצֵ֧את לַמִּלְחָמָ֛ה עִם־בְּנֵֽי־בִנְיָמִ֥ן אָחִ֖י אִם־אֶחְדָּ֑ל וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ עֲל֔וּ כִּ֥י מָחָ֖ר אֶתְּנֶ֥נּוּ בְיָדֶֽךָ׃
    29. כ״טוַיָּ֤שֶׂם יִשְׂרָאֵל֙ אֹֽרְבִ֔ים אֶל־הַגִּבְעָ֖ה סָבִֽיב׃ {פ}
    30. ל׳וַיַּעֲל֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַיַּעַרְכ֥וּ אֶל־הַגִּבְעָ֖ה כְּפַ֥עַם בְּפָֽעַם׃
    31. ל״אוַיֵּצְא֤וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִן֙ לִקְרַ֣את הָעָ֔ם הׇנְתְּק֖וּ מִן־הָעִ֑יר וַיָּחֵ֡לּוּ לְהַכּוֹת֩ מֵהָעָ֨ם חֲלָלִ֜ים כְּפַ֣עַם׀ בְּפַ֗עַם בַּֽמְסִלּוֹת֙ אֲשֶׁ֨ר אַחַ֜ת עֹלָ֣ה בֵֽית־אֵ֗ל וְאַחַ֤ת גִּבְעָ֙תָה֙ בַּשָּׂדֶ֔ה כִּשְׁלֹשִׁ֥ים אִ֖ישׁ בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
    32. ל״בוַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן נִגָּפִ֥ים הֵ֛ם לְפָנֵ֖ינוּ כְּבָרִֽאשֹׁנָ֑ה וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל אָמְר֗וּ נָנ֙וּסָה֙ וּֽנְתַקְּנ֔וּהוּ מִן־הָעִ֖יר אֶל־הַֽמְסִלּֽוֹת׃
    33. ל״גוְכֹ֣ל׀ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל קָ֚מוּ מִמְּקוֹמ֔וֹ וַיַּעַרְכ֖וּ בְּבַ֣עַל תָּמָ֑ר וְאֹרֵ֧ב יִשְׂרָאֵ֛ל מֵגִ֥יחַ מִמְּקֹמ֖וֹ מִמַּ֥עֲרֵה גָֽבַע׃
    34. ל״דוַיָּבֹ֩אוּ֩ מִנֶּ֨גֶד לַגִּבְעָ֜ה עֲשֶׂ֩רֶת֩ אֲלָפִ֨ים אִ֤ישׁ בָּחוּר֙ מִכׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְהַמִּלְחָמָ֖ה כָּבֵ֑דָה וְהֵם֙ לֹ֣א יָדְע֔וּ כִּי־נֹגַ֥עַת עֲלֵיהֶ֖ם הָרָעָֽה׃ {פ}
    35. ל״הוַיִּגֹּ֨ף יְהֹוָ֥ה׀אֶֽת־בִּנְיָמִן֮ לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיַּשְׁחִ֩יתוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל בְּבִנְיָמִן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עֶשְׂרִ֨ים וַחֲמִשָּׁ֥ה אֶ֛לֶף וּמֵאָ֖ה אִ֑ישׁ כׇּל־אֵ֖לֶּה שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב׃
    36. ל״ווַיִּרְא֥וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִ֖ן כִּ֣י נִגָּ֑פוּ וַיִּתְּנ֨וּ אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֤ל מָקוֹם֙ לְבִנְיָמִ֔ן כִּ֤י בָֽטְחוּ֙ אֶל־הָ֣אֹרֵ֔ב אֲשֶׁר־שָׂ֖מוּ אֶל־הַגִּבְעָֽה׃
    37. ל״זוְהָאֹרֵ֣ב הֵחִ֔ישׁוּ וַֽיִּפְשְׁט֖וּ אֶל־הַגִּבְעָ֑ה וַיִּמְשֹׁךְ֙ הָאֹרֵ֔ב וַיַּ֥ךְ אֶת־כׇּל־הָעִ֖יר לְפִי־חָֽרֶב׃
    38. ל״חוְהַמּוֹעֵ֗ד הָיָ֛ה לְאִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל עִם־הָאֹרֵ֑ב הֶ֕רֶב לְהַעֲלוֹתָ֛ם מַשְׂאַ֥ת הֶעָשָׁ֖ן מִן־הָעִֽיר׃
    39. ל״טוַיַּהֲפֹ֥ךְ אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּלְחָמָ֑ה וּבִנְיָמִ֡ן הֵחֵל֩ לְהַכּ֨וֹת חֲלָלִ֤ים בְּאִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֙ כִּשְׁלֹשִׁ֣ים אִ֔ישׁ כִּ֣י אָֽמְר֔וּ אַךְ֩ נִגּ֨וֹף נִגָּ֥ף הוּא֙ לְפָנֵ֔ינוּ כַּמִּלְחָמָ֖ה הָרִאשֹׁנָֽה׃
    40. מ׳וְהַמַּשְׂאֵ֗ת הֵחֵ֛לָּה לַעֲל֥וֹת מִן־הָעִ֖יר עַמּ֣וּד עָשָׁ֑ן וַיִּ֤פֶן בִּנְיָמִן֙ אַחֲרָ֔יו וְהִנֵּ֛ה עָלָ֥ה כְלִיל־הָעִ֖יר הַשָּׁמָֽיְמָה׃
    41. מ״אוְאִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ הָפַ֔ךְ וַיִּבָּהֵ֖ל אִ֣ישׁ בִּנְיָמִ֑ן כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־נָגְעָ֥ה עָלָ֖יו הָרָעָֽה׃
    42. מ״בוַיִּפְנ֞וּ לִפְנֵ֨י אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־דֶּ֣רֶךְ הַמִּדְבָּ֔ר וְהַמִּלְחָמָ֖ה הִדְבִּיקָ֑תְהוּ וַֽאֲשֶׁר֙ מֵהֶ֣עָרִ֔ים מַשְׁחִיתִ֥ים אוֹת֖וֹ בְּתוֹכֽוֹ׃
    43. מ״גכִּתְּר֤וּ אֶת־בִּנְיָמִן֙ הִרְדִיפֻ֔הוּ מְנוּחָ֖ה הִדְרִיכֻ֑הוּ עַ֛ד נֹ֥כַח הַגִּבְעָ֖ה מִמִּזְרַח־שָֽׁמֶשׁ׃
    44. מ״דוַֽיִּפְּלוּ֙ מִבִּנְיָמִ֔ן שְׁמֹנָֽה־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה אַנְשֵׁי־חָֽיִל׃
    45. מ״הוַיִּפְנ֞וּ וַיָּנֻ֤סוּ הַמִּדְבָּ֙רָה֙ אֶל־סֶ֣לַע הָרִמּ֔וֹן וַיְעֹלְלֻ֙הוּ֙ בַּֽמְסִלּ֔וֹת חֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיַּדְבִּ֤יקוּ אַֽחֲרָיו֙ עַד־גִּדְעֹ֔ם וַיַּכּ֥וּ מִמֶּ֖נּוּ אַלְפַּ֥יִם אִֽישׁ׃
    46. מ״ווַיְהִי֩ כׇל־הַנֹּ֨פְלִ֜ים מִבִּנְיָמִ֗ן עֶשְׂרִים֩ וַחֲמִשָּׁ֨ה אֶ֥לֶף אִ֛ישׁ שֹׁ֥לֵֽף חֶ֖רֶב בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה אַנְשֵׁי־חָֽיִל׃
    47. מ״זוַיִּפְנ֞וּ וַיָּנֻ֤סוּ הַמִּדְבָּ֙רָה֙ אֶל־סֶ֣לַע הָרִמּ֔וֹן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיֵּֽשְׁבוּ֙ בְּסֶ֣לַע רִמּ֔וֹן אַרְבָּעָ֖ה חֳדָשִֽׁים׃
    48. מ״חוְאִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל שָׁ֣בוּ אֶל־בְּנֵ֤י בִנְיָמִן֙ וַיַּכּ֣וּם לְפִי־חֶ֔רֶב מֵעִ֤יר מְתֹם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַ֖ד כׇּל־הַנִּמְצָ֑א גַּ֛ם כׇּל־הֶעָרִ֥ים הַנִּמְצָא֖וֹת שִׁלְּח֥וּ בָאֵֽשׁ׃ {פ}

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 2

      וַיִּֽתְיַצְּב֞וּ פִּנּ֣וֹת כׇּל־הָעָ֗ם כֹּ֚ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בִּקְהַ֖ל עַ֣ם הָאֱלֹהִ֑ים אַרְבַּ֨ע מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף אִ֥ישׁ רַגְלִ֖י…

      פנות כל העם — (תרגום:) רישי כל עמא:

    2. Verse 5

      וַיָּקֻ֤מוּ עָלַי֙ בַּעֲלֵ֣י הַגִּבְעָ֔ה וַיָּסֹ֧בּוּ עָלַ֛י אֶת־הַבַּ֖יִת לָ֑יְלָה אוֹתִי֙ דִּמּ֣וּ לַהֲרֹ֔ג וְאֶת־פִּילַגְשִׁ֥י עִנּ֖וּ וַתָּמֹֽת׃

      דמו להרוג — כוונו להרוג, אנישמינט"ו בלע"ז:

    3. Verse 10

      וְלָקַ֣חְנוּ עֲשָׂרָה֩ אֲנָשִׁ֨ים לַמֵּאָ֜ה לְכֹ֣ל׀ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמֵאָ֤ה לָאֶ֙לֶף֙ וְאֶ֣לֶף לָֽרְבָבָ֔ה לָקַ֥חַת צֵדָ֖ה לָעָ֑ם…

      לעשות לבואם — לביאתם זו לגבעת בנימין 'ככל הנבלה' וגו':

    4. Verse 11

      וַיֵּאָסֵ֞ף כׇּל־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־הָעִ֔יר כְּאִ֥ישׁ אֶחָ֖ד חֲבֵרִֽים׃ {פ}

      חברים — שוים בעצה אחת:

    5. Verse 12

      וַֽיִּשְׁלְח֞וּ שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲנָשִׁ֔ים בְּכׇל־שִׁבְטֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר מָ֚ה הָרָעָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֥ר נִהְיְתָ֖ה בָּכֶֽם׃

      בכל שבטי בנימן — עשרה שבטים נחשבו עשרה משפחותיו, שיהיו מרחל שנים עשר שבטים:

    6. Verse 16

      מִכֹּ֣ל׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה שְׁבַ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֣ישׁ בָּח֔וּר אִטֵּ֖ר יַד־יְמִינ֑וֹ כׇּל־זֶ֗ה קֹלֵ֧עַ בָּאֶ֛בֶן אֶל־הַֽשַּׂעֲרָ֖ה וְלֹ֥א…

      אטר יד ימינו — גמודי יד ימינם, לא היו שולטים בה כאילו היתה אטומה, כמו (תהלים סט טז): אל תאטר עלי באר פיה:

      כל זה — שבע מאות איש הללו:

      אל השערה — לחוט השער:

      ולא יחטיא — לא ישגה:

    7. Verse 18

      וַיָּקֻ֜מוּ וַיַּעֲל֣וּ בֵֽית־אֵל֮ וַיִּשְׁאֲל֣וּ בֵאלֹהִים֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִ֚י יַעֲלֶה־לָּ֣נוּ בַתְּחִלָּ֔ה לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן…

      יהודה בתחלה — אבל לא בחנו לשאול אם לנצח אם לינצח, ובאחרונה שבחנו, אמר (פסוק כח): עלו כי מחר אתננו בידך, השכימו והשלימו דבריהם:

    8. Verse 21

      וַיֵּצְא֥וּ בְנֵי־בִנְיָמִ֖ן מִן־הַגִּבְעָ֑ה וַיַּשְׁחִ֨יתוּ בְיִשְׂרָאֵ֜ל בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁנַ֨יִם וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ אָֽרְצָה׃

      וישחיתו — נענשו על שלא קנאו כמו כן במעשה דמות מיכה שהיה כבר:

    9. Verse 33

      וְכֹ֣ל׀ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל קָ֚מוּ מִמְּקוֹמ֔וֹ וַיַּעַרְכ֖וּ בְּבַ֣עַל תָּמָ֑ר וְאֹרֵ֧ב יִשְׂרָאֵ֛ל מֵגִ֥יחַ מִמְּקֹמ֖וֹ מִמַּ֥עֲרֵה גָֽבַע׃

      בבעל תמר — במישר יריחו:

      מגיח — נמשך, כמו (איוב מ כג): יגיח ירדן אל פיהו ; (תהלים כב י): גחי מבטן:

      ממערה גבע — ממקום צר, ערותה וגלויה של גבעת בנימין, מקום תורפה שלה שהיא נוחה ליכבש משם, כמו (בראשית מב ט): לראות את ערות הארץ באתם:

    10. Verse 36

      וַיִּרְא֥וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִ֖ן כִּ֣י נִגָּ֑פוּ וַיִּתְּנ֨וּ אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֤ל מָקוֹם֙ לְבִנְיָמִ֔ן כִּ֤י בָֽטְחוּ֙ אֶל־הָ֣אֹרֵ֔ב אֲשֶׁר־שָׂ֖מוּ אֶל־הַגִּבְעָֽה׃

      ויתנו איש ישראל — אשר בשדה, מקום לבנימן לברוח אל הגבעה, כי סמכו ישראל על האורב שיצאו לקראתם:

    11. Verse 37

      וְהָאֹרֵ֣ב הֵחִ֔ישׁוּ וַֽיִּפְשְׁט֖וּ אֶל־הַגִּבְעָ֑ה וַיִּמְשֹׁךְ֙ הָאֹרֵ֔ב וַיַּ֥ךְ אֶת־כׇּל־הָעִ֖יר לְפִי־חָֽרֶב׃

      וימשוך האורב — משך בשופר ; דבר אחר: משך בשופר העם אשר אתו, אל העיר:

    12. Verse 38

      וְהַמּוֹעֵ֗ד הָיָ֛ה לְאִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל עִם־הָאֹרֵ֑ב הֶ֕רֶב לְהַעֲלוֹתָ֛ם מַשְׂאַ֥ת הֶעָשָׁ֖ן מִן־הָעִֽיר׃

      והמועד היה — מתחלה היה אות בין ישראל ובין האורב, להיות האורב מרבה להעלות עשן העיר, ויבינו ישראל אשר לכד האורב את הגבעה:

      משאת העשן — גובה העשן:

    13. Verse 39

      וַיַּהֲפֹ֥ךְ אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּלְחָמָ֑ה וּבִנְיָמִ֡ן הֵחֵל֩ לְהַכּ֨וֹת חֲלָלִ֤ים בְּאִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֙ כִּשְׁלֹשִׁ֣ים אִ֔ישׁ כִּ֣י אָֽמְר֔וּ אַךְ֩ נִגּ֨וֹף…

      ויהפך איש ישראל — עכשיו חוזר לתחלת הדברים ושונה ומפרש, עשרים וחמשה אלף שכתבנו למעלה (פסוק לה), כיצד נפלו והיכן נפלו:

    14. Verse 42

      וַיִּפְנ֞וּ לִפְנֵ֨י אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־דֶּ֣רֶךְ הַמִּדְבָּ֔ר וְהַמִּלְחָמָ֖ה הִדְבִּיקָ֑תְהוּ וַֽאֲשֶׁר֙ מֵהֶ֣עָרִ֔ים מַשְׁחִיתִ֥ים אוֹת֖וֹ בְּתוֹכֽוֹ׃

      ואשר מהערים — האורב שנכנס בעיר, משחיתים אותו בתוך השבט, בתוך העיר:

    15. Verse 43

      כִּתְּר֤וּ אֶת־בִּנְיָמִן֙ הִרְדִיפֻ֔הוּ מְנוּחָ֖ה הִדְרִיכֻ֑הוּ עַ֛ד נֹ֥כַח הַגִּבְעָ֖ה מִמִּזְרַח־שָֽׁמֶשׁ׃

      כתרו את בנימן — הקיפו את בנימן ככתר המקיף את הראש, וכן (תהלים כב ג): אבירי בשן כתרוני, וכן (חבקוק א ד): כי רשע מכתיר את הצדיק, וכן גם בלשון עטרה נקראת הקפה (שמואל א כג כו): ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם:

      הרדיפוהו — קוראים אחריו רדיפה, צועקים זה לזה לרדוף:

      מנוחה הדריכוהו — אצל הערים שהם נוחים בהם, שם הדביקוהו:

      הדריכוהו — השיגוהו, ויש דוגמתו בלשון גמרא (כתובות ס ב): רהט בתריה פרסא בחלא ולא אדרכיה:

      עד נוכח הגבעה — ממזרחה של גבעה:

    16. Verse 44

      וַֽיִּפְּלוּ֙ מִבִּנְיָמִ֔ן שְׁמֹנָֽה־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה אַנְשֵׁי־חָֽיִל׃

      ויפלו מבנימן שמונה עשר אלף — בשדה בתוך המלחמה:

    17. Verse 45

      וַיִּפְנ֞וּ וַיָּנֻ֤סוּ הַמִּדְבָּ֙רָה֙ אֶל־סֶ֣לַע הָרִמּ֔וֹן וַיְעֹלְלֻ֙הוּ֙ בַּֽמְסִלּ֔וֹת חֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיַּדְבִּ֤יקוּ אַֽחֲרָיו֙ עַד־גִּדְעֹ֔ם וַיַּכּ֥וּ…

      ויעוללהו — הריגה אחר הריגה, כעוללות שאחר הבציר:

      חמשת אלפים איש — הרי עשרים ושלשה אלף:

      עד גדעום — שם מקום:

      ויכו ממנו אלפים איש — הרי עשרים וחמשה אלף האמור למעלה (פסוק לה), והמאה הכתובים למעלה (שם), לא פירש היכן נפלו:

    18. Verse 48

      וְאִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל שָׁ֣בוּ אֶל־בְּנֵ֤י בִנְיָמִן֙ וַיַּכּ֣וּם לְפִי־חֶ֔רֶב מֵעִ֤יר מְתֹם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַ֖ד כׇּל־הַנִּמְצָ֑א גַּ֛ם כׇּל־הֶעָרִ֥ים…

      שבו אל בני בנימן — בכל הערים:

      מעיר מתם — התמו כל יושבי הערים:

      ועד בהמה — ואנשים בכלל 'מתום' היו, ש'מתום' לשון כליה הוא ויש לתמוה על אלף היכן הם, שהרי עשרים וששה אלף התפקדו מן הערים, ומן הגבעה שש מאות, וכאן מנה בנופלים עשרים וחמשה אלף ומאה איש, ושש מאות נמלטו אל סלע הרמון, והאלף ברחו אל הערים ונפלו למחרת כששבו בני ישראל אל ערי בנימין להחרים הנשים והטף:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וַיֵּצְאוּ֮ כׇּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַתִּקָּהֵ֨ל הָעֵדָ֜ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֗ד לְמִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וְאֶ֖רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶל־יְהֹוָ֖ה הַמִּצְפָּֽה׃

      השאלות (א) למה התקבצו ישראל למלחמה טרם ידעו היטב גוף המעשה? מה להם לכלל ישראל בזה והלא כל שבט היה לו ב"ד מיוחד לדון את אנשי שבטו? ולמה לא שלחו שבני בנימין יבערו החוטאים, שעליהם מוטל זאת, והם יאמרו תנו את האנשים ונמיתם?

      ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה — הנה אם היו הולכים בזה אחר משפט התורה בנידון פרטי, לא היו בעלי הגבעה חייבים מיתה, כמ"ש הרמב"ן, שעל מה שרצו לאנוס אותו היה רק מחשבה ולא עשו בפועל, ועל מה שבאו על פילגשו לדעת הרמב"ן פילגש היא בלא קדושין, ואף לדעת האומר שהיא בקדושין לא היו שם עדים והתראה, ועל מה שמתה, זה היה מחולשתה כי לא (כוונה) [כוונו] להרגה, וי"ל שמתה מפני הקור או מסבה אחרת. רק שישראל התקנאו על כי נעשה בקהל ובפרסום, שבזה נדונים כדין כופרים, כי רבים המתאספים לנבלה גדולה כזאת בשאט נפש, ועם כל הפרטים שנצטרפו במעשה זאת הם קרובים לעיר הנדחת, ויכולים להרגם למגדר מלתא לפי צורך שעה, וזה לא יוכל לעשות רק או מלך ישראל שיכול להרגם מדין המלכות, או כללות ישראל עם הסנהדרין בראשיהם, שעומדים במקום מלך ויכולים להרוג חברת הזדונים כמו המלך, בפרט בשהיה בזה חילול השם גדול. וז"ש ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה, כי מבואר אצלנו (בחבורי התורה והמצוה ויקרא סי' רמא) שגדר שם עדה הוא אם התאספו ישראל וזקניהם בראשיהם:

    2. Verse 2

      וַיִּֽתְיַצְּב֞וּ פִּנּ֣וֹת כׇּל־הָעָ֗ם כֹּ֚ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בִּקְהַ֖ל עַ֣ם הָאֱלֹהִ֑ים אַרְבַּ֨ע מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף אִ֥ישׁ רַגְלִ֖י…

      השאלות (ב — ג) למה רצו להמיתם ולא היו שם עדים והתראה? בפרט להאומר (סנהדרין כא א) דפילגש היא בלא קידושין. ומה שמתה היה מפני חולשתה לא שכוונו להמיתה. ולמה שפכו חמתם על כל שבט בנימין? מ"ש בפסוק ג' וישמעו בני בנימין, אין מקומו שם כלל:

      ויתיצבו פנות כל העם — ר"ל שהתיצבו כסדר הדגלים, יהודה ודגלו למזרח וכו', ובכללם נמצאו כל שבטי ישראל בקהל עם האלהים, כי נקהלו מאותו צד שהם עם האלהים הבאים לקנאות על כבוד שמו, והיה ארבע מאות אלף איש וכולם רגלי, לא רוכבי סוסים, אשר באו ויתאספו על קנאת כבוד השם:

    3. Verse 3

      וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן כִּֽי־עָל֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑ה וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּבְּר֕וּ אֵיכָ֥ה נִהְיְתָ֖ה הָרָעָ֥ה הַזֹּֽאת׃

      וישמעו בני בנימין — ספר שדבר זה לא נעלם מבנימן כי שמעו שעלו ב"י המצפה, גם שמעו שבני ישראל אמרו איכה נהיתה הרעה הזאת, וכך שמעו כל הדברים שיספר עד פסוק י"ב, ובכ"ז לא שתו לב לבער החוטאים בעצמם, או לבא ג"כ אל האסיפה לנקות א"ע: ויאמרו בני ישראל דברו איכה נהיתה הרעה הזאת. כי הגם ששמעו המעשה מפי השלוחים מוליכי הנתחים, העקר תלוי בזה לפי פרטי הענין, שאם היה זה יוצא מאנשים יחידים שאנסו פילגשו והיא מתה מחמת בעילה אין זה דבר שכל ישראל ילחמו עליו, ועקר תלוי ביתר הפרטים שהתקבצו בנבלה הזאת, כי אולי זנתה כבר או היתה פנויה כפי שהמליץ הרמב"ן בעד אנשי הגבעה, או אולי מתה מחמת הקור וכדומה:

    4. Verse 4

      וַיַּ֜עַן הָאִ֣ישׁ הַלֵּוִ֗י אִ֛ישׁ הָאִשָּׁ֥ה הַנִּרְצָחָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר הַגִּבְעָ֙תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְבִנְיָמִ֔ן בָּ֛אתִי אֲנִ֥י וּפִילַגְשִׁ֖י לָלֽוּן׃

      ויען האיש הלוי איש האשה הנרצחה — בא להוציא שלא היתה פנויה ולא זנתה תחתיו, כי הוא איש האשה בדרך קדושין, ושהיתה מותרת לו כי לא זנתה תחתיו, ושלא מתה מחמת הקור כי נרצחה: ויאמר הגבעתה אשר לבנימין באתי. א] הנה חטא זה מתדמה בחיצוניותו לענין סדום, גם שם באו האורחים ללון וקראו אל לוט הוצא האנשים ונדעה אותם, וזה חרפה גדולה לכלל ישראל, וז"ש באתי ללון :

    5. Verse 5

      וַיָּקֻ֤מוּ עָלַי֙ בַּעֲלֵ֣י הַגִּבְעָ֔ה וַיָּסֹ֧בּוּ עָלַ֛י אֶת־הַבַּ֖יִת לָ֑יְלָה אוֹתִי֙ דִּמּ֣וּ לַהֲרֹ֔ג וְאֶת־פִּילַגְשִׁ֥י עִנּ֖וּ וַתָּמֹֽת׃

      ב] ויקומו עלי — שהיא והוא לא היה להם שום עסק עמהם עד עתה. ג] לא יחידים קמו, רק בעלי הגבעה, נכבדי העיר ובעליה ובפרהסיא. ד] ויסבו עלי את הבית לילה, וזה ממש כסדום. ה] אותי דמו להרג, שבודאי היה מת ע"י העינוי, כ"ש מפילגשו שעינו אותה ותמות אף שהאשה דרכה בכך, והגם שרק דמו ולא עשו הלא הוצרך להציל א"ע ע"י פילגשו. ו] ואת פלגשי ענו, והיא אשת איש. ז] שע"י שאותי דימו להרוג עי"ז את פלגשי עינו, ר"ל שלקחוה בע"כ והוא חמס גדול בפרהסיא, וכמ"ש מהרי"א:

    6. Verse 6

      וָאֹחֵ֤ז בְּפִֽילַגְשִׁי֙ וָֽאֲנַתְּחֶ֔הָ וָֽאֲשַׁלְּחֶ֔הָ בְּכׇל־שְׂדֵ֖ה נַחֲלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י עָשׂ֛וּ זִמָּ֥ה וּנְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

      כי עשו זמה ונבלה — המעשה היא זימה, ומצד שהיה ברבים בדרך כפירה היא נבלה הנוגע לכלל ישראל:

    7. Verse 7

      הִנֵּ֥ה כֻלְּכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הָב֥וּ לָכֶ֛ם דָּבָ֥ר וְעֵצָ֖ה הֲלֹֽם׃

      הנה כולכם כו' — ויש לכם דין מלך לעשות משפט לפי צורך השעה למגדר מלתא: הבו לכם דבר. הוא הפסק דין מה לעשות בם. ואח"כ ועצה, איך להוציא משפט למעשהו לבער החוטאים (ועיין מ"ש בפי' ישעיה ח, י):

    8. Verse 8

      וַיָּ֙קׇם֙ כׇּל־הָעָ֔ם כְּאִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לֵאמֹ֑ר לֹ֤א נֵלֵךְ֙ אִ֣ישׁ לְאׇהֳל֔וֹ וְלֹ֥א נָס֖וּר אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃

      לא נלך איש לאהלו — להשאר שם. ואף לא נסור איש לביתו, לפי שעה או להכין צדה. וא"ת מי יכין צדה לעם, זה הדבר אשר נעשה לגבעה, ר"ל לצורך הגבעה: עליה. ר"ל בעבורה, בעבור לבער החוטאים מקרבה, כי לא רצו להמית כל אנשי הגבעה רק החוטאים:

    9. Verse 11

      וַיֵּאָסֵ֞ף כׇּל־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־הָעִ֔יר כְּאִ֥ישׁ אֶחָ֖ד חֲבֵרִֽים׃ {פ}

      ויאסף כו' אל העיר — מצפה. עד יכינו הצידה ועד ישלחו השלוחים:

    10. Verse 12

      וַֽיִּשְׁלְח֞וּ שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲנָשִׁ֔ים בְּכׇל־שִׁבְטֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר מָ֚ה הָרָעָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֥ר נִהְיְתָ֖ה בָּכֶֽם׃

      וישלחו — ספר רעת בני בנימין, ישראל שלחו להם שלוחיהם ופתחו בשלום, אמרו מה הרעה, ר"ל ראו עד כמה גדלה הרעה ומה פריה, והיא נהיתה בכם, ואתם הקודמים לבער החוטאים:

    11. Verse 13

      וְעַתָּ֡ה תְּנוּ֩ אֶת־הָאֲנָשִׁ֨ים בְּנֵי־בְלִיַּ֜עַל אֲשֶׁ֤ר בַּגִּבְעָה֙ וּנְמִיתֵ֔ם וּנְבַעֲרָ֥ה רָעָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א אָבוּ֙ [בְּנֵ֣י] בִנְיָמִ֔ן…

      ועתה תנו את האנשים — ואז יסולק הרעה מכם אל הכלל: ונבערה רעה. כולנו יחד, מכלל ישראל. ועם כל השליחות הזה לא אבו בני בנימין לשמוע, להוציא החוטאים, ויותר מזה כי התקבצו למלחמה והתחילו לפטור מים ראשית מדון:

    12. Verse 17

      וְאִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הִתְפָּֽקְד֗וּ לְבַד֙ מִבִּנְיָמִ֔ן אַרְבַּ֨ע מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חָ֑רֶב כׇּל־זֶ֖ה אִ֥ישׁ מִלְחָמָֽה׃

      ואיש ישראל — אז התפקדו בני ישראל והכינו עצמם למלחמה, שמו ראשי צבאות, וסדרו ערך מלחמה והיה מספרם גם עתה ארבע מאות [אלף], מודיע שקיימו דבריהם ולא סר אחד מהם לביתו, ולא שבו כל הירא ורך הלבב ודומיהם, כי הלכו כולם:

    13. Verse 18

      וַיָּקֻ֜מוּ וַיַּעֲל֣וּ בֵֽית־אֵל֮ וַיִּשְׁאֲל֣וּ בֵאלֹהִים֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִ֚י יַעֲלֶה־לָּ֣נוּ בַתְּחִלָּ֔ה לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן…

      השאלות (יח — כט) למה נגפו ישראל שתי פעמים לפני בנימין והם הלכו לריב ריב ה' ולקנא את קנאתו? ואם שאלו שני פעמים במשפט האורים איך לא נתקיים ונפלו חללים? אחר שאמר בפסוק כ"ב שהתחזק איש ישראל ויוסיפו לערך מלחמה, איך אמר בפסוק שאחריו שעלו בית אל וישבו שם, והלא כבר היו לפני הגבעה וערכו שם מלחמה? למה בפעם השנית שאלו בלשון האוסיף לגשת, ובפעם הג' שאלו האוסיף לצאת? ולמה בפעם הב' אמר ויעלו בני ישראל ויבכו, ובפעם הג' אמר ויעלו כל בני ישראל וכל העם? וכן הוסיף שצמו והעלו עולות. מ"ש פכ"ז וכ"ח ושם ארון ברית וכו' ופנחס וכו' מקומו בפסוק י"ח כששאלו בפעם הא', ולמה כפל בימים ההם?

      ויקומו ויעלו בית אל וישאלו באלהים — חז"ל (פדר"א לח) אמרו הטעם שנגפו בשני פעמים הראשונים, מפני שגם הם היה בקרבם עון פסל מיכה, שהיה ג"כ חטא של רבים, וקצף ה' עליהם על שלא מיחו לכבודו בבני דן על עון ע"ז שהוא חמור יותר, ורק לכבודם מיחו בדבר זימה וחמס שנוגע לתקנת החברה וישוב הארץ. אולם בכתובים עצמם הדברים מבוארים שהיו שלשה הבדלים בין שני הפעמים הראשונים שלא הצליחו במלחמה ובין הפעם האחרון.

      הבדל א', בראשונה שאלו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימין, ולא שאלו אם יעלו למלחמה, ולא אם יצליחו במלחמתם, כי בטחו על גבורתם ועל זרועם זרוע בשר. והשיב להם כפי דרכם יהודה בתחלה, ר"ל יהודה הוא בתחלה לכל דבר, ולא אמר יהודה יעלה, וכ"ש שלא הודיע אם יצליחו. בפעם השני אמר ויתחזק העם איש ישראל ויוסיפו לערך מלחמה במקום אשר ערכו שם ביום הראשון ויעלו ב"י ויבכו לפני ה', מבואר שתחלה עלו למלחמה מעצמם ולא שאלו בה' והיו במקום שערכו ביום הראשון, ולפ"ז מ"ש ויעלו ב"י ויבכו לפני ה' א"א שכולם עלו דהא היו במקום המלחמה לפני הגבעה, רק ששלחו זקניהם ושופטיהם והם בכו, ושאלו האוסיף לגשת למלחמה, ולא שאלו כמו בפעם השלישי האוסיף לצאת, כי כבר יצאו והיו לפני גבעה, ולא היה חסר רק לגשת ולהתקרב אל העיר, וכמ"ש ויקרבו ב"י אל בני בנימין, והיה השאלה אם רשאים לעשות המלחמה הזאת עפ"י הדין, וכן לא שאלו אם יצליחו כי בטחו גם עתה על גבורתם ורב חילם, ולכן השיב להם עלו אליו, ר"ל אתם רשאים לעלות, ולא הודיעם אם יצליחו כי זה תלוי באם יעשו תשובה על חטאתיהם. לא כן בפעם השלישי לא ערבו לבם לצאת כלל, רק ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבואו בית אל, ר"ל איש לא נעדר, ושאלו האוסיף לצאת, והשיב כי מחר אתננו בידך....

      הבדל השני, בפעם הראשון לא עשו תשובה כלל, ובפעם השני שכתוב ויעלו ב"י ויבכו כבר בארתי שלא היו כולם רק זקניהם, וגם לא בכו על חטאתיהם רק על החללים, לכן הפכו ביום קרב. אבל בפעם השלישי שעלו כולם, וכולם בכו, ולא עוד אלא שהקדימו שלשה דברים, א] וישבו לפני ה', לחקור על מעשיהם. ב] ויצומו ביום ההוא, לכלא פשע ולהתם חטאת. ג] ויעלו עולות ושלמים, זבחי תודה על הפליטה הנשארת, כי הבינו שכולם ראוים לכליה עבור חטאם, לכן הצליחו בפעם הזאת....

      הבדל ג', בארו חז"ל (יומא עג ב) והמפרשים שבפעם הראשון והשני לא שאלו לא במקום הראוי ולא ע"י הראוי, כי רק בפעם הג' באר ששאלו במקום הראוי כמ"ש ושם ארון ברית ה' בימים ההם, ר"ל עתה, וע"י הראוי כמ"ש ופינחס בן אלעזר עומד לפניו בימים ההם, ר"ל עתה בפעם הג', ולכן נענו. והנה בני בנימין הוסיפו ברשעם, שתחת שב"י לא היה מטרת מלחמתם רק על הגבעה כמ"ש בפעם הא' ויערכו אתם מלחמה על הגבעה ובפעם הב' ויערכו אל הגבעה כפעם בפעם, נגד זה היה כוונת בני בנימין להשחית את ישראל. וכן הוסיפו להעיז בכל פעם, בפעם הא' ויצאו בני בנימין מן הגבעה, ובפעם הב' ויצא בנימין לקראתם מן הגבעה, מלת לקראתם מורה פנים אל פנים, ובפעם הג' הוסיף הנתקו מן העיר:

    14. Verse 29

      וַיָּ֤שֶׂם יִשְׂרָאֵל֙ אֹֽרְבִ֔ים אֶל־הַגִּבְעָ֖ה סָבִֽיב׃ {פ}

      וישם אורבים — ששמו כמה אורבים מכמה מקומות כמו שיתבאר:

    15. Verse 30

      וַיַּעֲל֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַיַּעַרְכ֥וּ אֶל־הַגִּבְעָ֖ה כְּפַ֥עַם בְּפָֽעַם׃

      השאלות (ל — מו) הנה זכר שתי פעמים שנפלו מבנימין כ"ה אלף, וזכר שתי פעמים שהפך איש ישראל ושתי פעמים שהכו בני בנימין בהם כשלשים איש ושתי פעמים שעלה משאת עשן מן העיר ושתי פעמים מן האורב, וכל הסדר מבולבל ומעורב, והיתורים אין מספר למו, והנה בני בנימין היו כ"ו אלף וז' מאות ולא נפלו רק כ"ה אלף ומאה, ושש מאות נשארו וחסרו אלף איש:

      ספר שתחלה הנתקו בני בנימין מן העיר, וע"י שישראל עשו את עצמם נגפים לפניהם נתקו אותם אל המסילות, ובאר שבני בנימין נתקו אל המסילות יען חשבו שב"י נגפים, וישראל הראו את עצמם נסים כדי להעתיקו מן העיר:

    16. Verse 33

      וְכֹ֣ל׀ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל קָ֚מוּ מִמְּקוֹמ֔וֹ וַיַּעַרְכ֖וּ בְּבַ֣עַל תָּמָ֑ר וְאֹרֵ֧ב יִשְׂרָאֵ֛ל מֵגִ֥יחַ מִמְּקֹמ֖וֹ מִמַּ֥עֲרֵה גָֽבַע׃

      וכל איש ישראל — תחלה ערכו קצת מן המחנה כדרך המלחמה ועשו א"ע נגפים, ובתוך כך קמו כל איש שהוא המחנה בכללה ויערכו בבעל תמר. והנה ישראל באו מבית אל שהוא מצפון לארץ בנימין וא"כ היה המחנה מצפון, ובתוך כך שערכו ישראל הגיח האורב האחד שהיה במערב גבע ממקומו ממערה גבע שהיה עומד בהחבא במערה:

    17. Verse 34

      וַיָּבֹ֩אוּ֩ מִנֶּ֨גֶד לַגִּבְעָ֜ה עֲשֶׂ֩רֶת֩ אֲלָפִ֨ים אִ֤ישׁ בָּחוּר֙ מִכׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְהַמִּלְחָמָ֖ה כָּבֵ֑דָה וְהֵם֙ לֹ֣א יָדְע֔וּ כִּי־נֹגַ֥עַת…

      ויבואו מנגד לגבעה — מצד העיר במערב, לפ"ז היו בני בנימין מוקפים מצפון וממערב ואז כבדה עליהם המלחמה, והם לא ידעו שהרעה נוגעת עליהם, והיה סוף המלחמה שעי"ז נפל מהם ביום ההוא כ"ה אלף איש. כ"ז ספר דרך כלל, ומעתה יתחיל לפרש בפרטות איך היה. ומתחיל לבאר פרטי המלחמה:

    18. Verse 36

      וַיִּרְא֥וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִ֖ן כִּ֣י נִגָּ֑פוּ וַיִּתְּנ֨וּ אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֤ל מָקוֹם֙ לְבִנְיָמִ֔ן כִּ֤י בָֽטְחוּ֙ אֶל־הָ֣אֹרֵ֔ב אֲשֶׁר־שָׂ֖מוּ אֶל־הַגִּבְעָֽה׃

      ויראו בני בנימין כי נגפו — ר"ל תיכף תחלה בעת יצא האורב ראו בני בנימין כי נגפו והיה דעתם לחזור אל העיר, ואז נתנו בני ישראל מקום לבנימן, ר"ל שהמחנה שעמדה נגדו בצפון התחילו לנוס שנית. וספר מדוע עשו זאת, כי בטחו אל האורב אשר שמו אל הגבעה, הוא אורב אחר שהיה בצד דרום שהיה מוכן להרוג את יושבי העיר, והיה המדובר ביניהם שעת יכו כל אנשי העיר יציתו את העיר באש, ובעת שיראו ישראל משאת העשן יהפכו אל בנימין ויסגירו אותם מכל צד כמו שיבואר, וז"ש כי בטחו אל האורב וכו':

    19. Verse 37

      וְהָאֹרֵ֣ב הֵחִ֔ישׁוּ וַֽיִּפְשְׁט֖וּ אֶל־הַגִּבְעָ֑ה וַיִּמְשֹׁךְ֙ הָאֹרֵ֔ב וַיַּ֥ךְ אֶת־כׇּל־הָעִ֖יר לְפִי־חָֽרֶב׃

      והאורב — בעת ההיא שעשו ישראל א"ע נסים פעם שנית, בעת ההיא החישו האורב ופשטו על העיר ויכו את אנשי העיר. אבל יען שהמועד היה לאיש ישראל עם האורב, רצה לומר שכן שמו מועד וגבלו הזמן ביניהם שזמן תחלת המלחמה יהיה בעת שירבו להעלות משאת העשן מן העיר, שאז יצא האורב מן העיר לסגרם מרוח השלישית, וזה נמשך במעט זמן עד שגמרו להכות את אנשי העיר, ולכן מסבה זאת:

    20. Verse 39

      וַיַּהֲפֹ֥ךְ אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּלְחָמָ֑ה וּבִנְיָמִ֡ן הֵחֵל֩ לְהַכּ֨וֹת חֲלָלִ֤ים בְּאִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֙ כִּשְׁלֹשִׁ֣ים אִ֔ישׁ כִּ֣י אָֽמְר֔וּ אַךְ֩ נִגּ֨וֹף…

      ויהפך איש ישראל במלחמה — ר"ל זה היה הענין מה שספר קודם שנתנו מקום לבנימין שעשו א"ע כבורחים, שזה היה מפני המועד שהיה להם עם האורב, ובעת ההיא בנימין החל להכות חללים כו' כשלשים איש, וחשבו בני בנימין אך נגוף נגף הוא, ר"ל שהגם שבאמצע היו גם הם נגפים לא שתו לב לזה כי חשבו שהגם שהתחזקו ישראל רגע הלא נשתה גבורתם, ועי"כ נתנו מקום לבנימין. לפ"ז שלשה פסוקים אלה הם באור ופירוש למ"ש בפסוק ל"ו ויתנו ב"י מקום לבנימין כי בטחו אל האורב אשר שמו על הגבעה:

    21. Verse 40

      וְהַמַּשְׂאֵ֗ת הֵחֵ֛לָּה לַעֲל֥וֹת מִן־הָעִ֖יר עַמּ֣וּד עָשָׁ֑ן וַיִּ֤פֶן בִּנְיָמִן֙ אַחֲרָ֔יו וְהִנֵּ֛ה עָלָ֥ה כְלִיל־הָעִ֖יר הַשָּׁמָֽיְמָה׃

      והמשאת — אולם בעת שגמרו האורב להכות את העיר שאז הציתו העיר ועלה משאת עמוד עשן, אז ראה בנימין שני דברים למפלתו, א] שעלה כליל העיר, ב] שאיש ישראל הפך, ועי"כ ויבהל איש בנימין כי ראה כי נגעה אליו הרעה :

    22. Verse 42

      וַיִּפְנ֞וּ לִפְנֵ֨י אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־דֶּ֣רֶךְ הַמִּדְבָּ֔ר וְהַמִּלְחָמָ֖ה הִדְבִּיקָ֑תְהוּ וַֽאֲשֶׁר֙ מֵהֶ֣עָרִ֔ים מַשְׁחִיתִ֥ים אוֹת֖וֹ בְּתוֹכֽוֹ׃

      ויפנו — שאז היה מוקף משלש רוחות, המחנה היתה בצפון, והאורב הראשון שיצא מן המערה היה במערב, והאורב השני שהצית העיר היה בדרום, והוכרח לחזור אל דרך המדבר לצד מזרח שהיה פתוח, והיה דרכם דרך המסילות ומשם לפני העיר בצד מזרחה ומשם אל המדבר. אבל במהלכו זה המלחמה הדביקתהו, כי היה מוקף ונרדף משלש רוחות, ויותר מזה כי אשר מהערים משחיתים אותו בתוכו, שהמחנות של ישראל שיצאו מן הערים נכנסו אל תוך מחנה בנימין באמצעיתו והשחיתו אותו:

    23. Verse 43

      כִּתְּר֤וּ אֶת־בִּנְיָמִן֙ הִרְדִיפֻ֔הוּ מְנוּחָ֖ה הִדְרִיכֻ֑הוּ עַ֛ד נֹ֥כַח הַגִּבְעָ֖ה מִמִּזְרַח־שָֽׁמֶשׁ׃

      כתרו — עתה מפרש אחד אחד, תחלה כתרו את בנימין, ככתר, זה היה עת יצא האורב הראשון שהיה מוקף משני רוחות, ואח"כ הרדיפהו, הוא פעל יוצא לשלישי, פי' ששמו אותו לרודף ע"י שעשו א"ע נגפים והוא רודף כמ"ש (לו, מ). ואח"כ מנוחה הדריכהו, שהציתו עריו: ואשר מהערים משחיתים אותו בתוכו. והיה מוכה עד נכח הגבעה ממזרח שמש, שדרך שם ברח אל המדבר:

    24. Verse 44

      וַֽיִּפְּלוּ֙ מִבִּנְיָמִ֔ן שְׁמֹנָֽה־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה אַנְשֵׁי־חָֽיִל׃

      ויפלו — עתה מונה בפרטות כמה נפלו בכל מקום, תחלה במקום המערכה נפלו י"ח אלף: (מה) ואח"כ בעת שנסו המדברה כשהגיע אל המסילות כנ"ל שם נפלו חמשה אלף, ומשם רדפו אחריו עד גדעם ויהרגו עוד שני אלפים:

    25. Verse 46

      וַיְהִי֩ כׇל־הַנֹּ֨פְלִ֜ים מִבִּנְיָמִ֗ן עֶשְׂרִים֩ וַחֲמִשָּׁ֨ה אֶ֥לֶף אִ֛ישׁ שֹׁ֥לֵֽף חֶ֖רֶב בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה אַנְשֵׁי־חָֽיִל׃

      ויהי כל הנפלים — סך הכל עשרים וחמשה אלף. ומ"ש ביום ההוא, כי אלף ומאה החסרים (מן החשבון שהיה כ"ו אלף ז' מאות, כנ"ל ט"ו), נפלו במלחמות הקודמים, או שנהרגו במערות בימים שאחריהם:

    Edition: Wikisource. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    Judges Chapter 20

    Judges Chapter 20 presents 48 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of the first 40 of 48 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 114 words

      Opens “וַיֵּצְאוּ֮ כׇּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַתִּקָּהֵ֨ל הָעֵדָ֜ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֗ד…”

    2. Verse 216 words

      Opens “וַיִּֽתְיַצְּב֞וּ פִּנּ֣וֹת כׇּל־הָעָ֗ם כֹּ֚ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בִּקְהַ֖ל…”

    3. Verse 314 words

      Opens “וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן כִּֽי־עָל֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑ה וַיֹּֽאמְרוּ֙…”

    4. Verse 414 words

      Opens “וַיַּ֜עַן הָאִ֣ישׁ הַלֵּוִ֗י אִ֛ישׁ הָאִשָּׁ֥ה הַנִּרְצָחָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר…”

    5. Verse 514 words

      Opens “וַיָּקֻ֤מוּ עָלַי֙ בַּעֲלֵ֣י הַגִּבְעָ֔ה וַיָּסֹ֧בּוּ עָלַ֛י אֶת־הַבַּ֖יִת…”

    6. Verse 612 words

      Opens “וָאֹחֵ֤ז בְּפִֽילַגְשִׁי֙ וָֽאֲנַתְּחֶ֔הָ וָֽאֲשַׁלְּחֶ֔הָ בְּכׇל־שְׂדֵ֖ה נַחֲלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל…”

    7. Verse 79 words

      Opens “הִנֵּ֥ה כֻלְּכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הָב֥וּ לָכֶ֛ם דָּבָ֥ר…”

    8. Verse 813 words

      Opens “וַיָּ֙קׇם֙ כׇּל־הָעָ֔ם כְּאִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לֵאמֹ֑ר לֹ֤א נֵלֵךְ֙…”

    9. Verse 98 words

      Opens “וְעַתָּ֕ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר נַעֲשֶׂ֖ה לַגִּבְעָ֑ה עָלֶ֖יהָ…”

    10. Verse 1022 words

      Opens “וְלָקַ֣חְנוּ עֲשָׂרָה֩ אֲנָשִׁ֨ים לַמֵּאָ֜ה לְכֹ֣ל׀ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל…”

    11. Verse 118 words

      Opens “וַיֵּאָסֵ֞ף כׇּל־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־הָעִ֔יר כְּאִ֥ישׁ אֶחָ֖ד חֲבֵרִֽים׃…”

    12. Verse 1213 words

      Opens “וַֽיִּשְׁלְח֞וּ שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲנָשִׁ֔ים בְּכׇל־שִׁבְטֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר…”

    13. Verse 1318 words

      Opens “וְעַתָּ֡ה תְּנוּ֩ אֶת־הָאֲנָשִׁ֨ים בְּנֵי־בְלִיַּ֜עַל אֲשֶׁ֤ר בַּגִּבְעָה֙ וּנְמִיתֵ֔ם…”

    14. Verse 148 words

      Opens “וַיֵּאָסְפ֧וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִ֛ן מִן־הֶעָרִ֖ים הַגִּבְעָ֑תָה לָצֵ֥את לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־בְּנֵ֥י…”

    15. Verse 1520 words

      Opens “וַיִּתְפָּֽקְדוּ֩ בְנֵ֨י בִנְיָמִ֜ן בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ מֵהֶ֣עָרִ֔ים עֶשְׂרִ֨ים…”

    16. Verse 1616 words

      Opens “מִכֹּ֣ל׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה שְׁבַ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֣ישׁ בָּח֔וּר…”

    17. Verse 1714 words

      Opens “וְאִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הִתְפָּֽקְד֗וּ לְבַד֙ מִבִּנְיָמִ֔ן אַרְבַּ֨ע מֵא֥וֹת…”

    18. Verse 1818 words

      Opens “וַיָּקֻ֜מוּ וַיַּעֲל֣וּ בֵֽית־אֵל֮ וַיִּשְׁאֲל֣וּ בֵאלֹהִים֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י…”

    19. Verse 195 words

      Opens “וַיָּק֥וּמוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּבֹּ֑קֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ עַל־הַגִּבְעָֽה׃…”

    20. Verse 2010 words

      Opens “וַיֵּצֵא֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־בִּנְיָמִ֑ן וַיַּעַרְכ֨וּ אִתָּ֧ם…”

    21. Verse 2112 words

      Opens “וַיֵּצְא֥וּ בְנֵי־בִנְיָמִ֖ן מִן־הַגִּבְעָ֑ה וַיַּשְׁחִ֨יתוּ בְיִשְׂרָאֵ֜ל בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא…”

    22. Verse 2212 words

      Opens “וַיִּתְחַזֵּ֥ק הָעָ֖ם אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּסִ֙פוּ֙ לַעֲרֹ֣ךְ מִלְחָמָ֔ה…”

    23. Verse 2319 words

      Opens “וַיַּעֲל֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּבְכּ֣וּ לִפְנֵי־יְהֹוָה֮ עַד־הָעֶ֒רֶב֒ וַיִּשְׁאֲל֤וּ בַֽיהֹוָה֙…”

    24. Verse 246 words

      Opens “וַיִּקְרְב֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן בַּיּ֥וֹם הַשֵּׁנִֽי׃…”

    25. Verse 2516 words

      Opens “וַיֵּצֵא֩ בִנְיָמִ֨ן׀לִקְרָאתָ֥ם׀מִֽן־הַגִּבְעָה֮ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִי֒ וַיַּשְׁחִ֩יתוּ֩ בִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל…”

    26. Verse 2619 words

      Opens “וַיַּעֲל֣וּ כׇל־בְּנֵי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וְכׇל־הָעָ֜ם וַיָּבֹ֣אוּ בֵֽית־אֵ֗ל וַיִּבְכּוּ֙…”

    27. Verse 279 words

      Opens “וַיִּשְׁאֲל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּיהֹוָ֑ה וְשָׁ֗ם אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים…”

    28. Verse 2822 words

      Opens “וּ֠פִֽינְחָ֠ס בֶּן־אֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן עֹמֵ֣ד׀ לְפָנָ֗יו בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֮…”

    29. Verse 296 words

      Opens “וַיָּ֤שֶׂם יִשְׂרָאֵל֙ אֹֽרְבִ֔ים אֶל־הַגִּבְעָ֖ה סָבִֽיב׃ {פ}…”

    30. Verse 3010 words

      Opens “וַיַּעֲל֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַיַּעַרְכ֥וּ…”

    31. Verse 3123 words

      Opens “וַיֵּצְא֤וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִן֙ לִקְרַ֣את הָעָ֔ם הׇנְתְּק֖וּ מִן־הָעִ֑יר וַיָּחֵ֡לּוּ…”

    32. Verse 3214 words

      Opens “וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן נִגָּפִ֥ים הֵ֛ם לְפָנֵ֖ינוּ כְּבָרִֽאשֹׁנָ֑ה…”

    33. Verse 3314 words

      Opens “וְכֹ֣ל׀ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל קָ֚מוּ מִמְּקוֹמ֔וֹ וַיַּעַרְכ֖וּ בְּבַ֣עַל…”

    34. Verse 3417 words

      Opens “וַיָּבֹ֩אוּ֩ מִנֶּ֨גֶד לַגִּבְעָ֜ה עֲשֶׂ֩רֶת֩ אֲלָפִ֨ים אִ֤ישׁ בָּחוּר֙…”

    35. Verse 3517 words

      Opens “וַיִּגֹּ֨ף יְהֹוָ֥ה׀אֶֽת־בִּנְיָמִן֮ לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיַּשְׁחִ֩יתוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל…”

    36. Verse 3613 words

      Opens “וַיִּרְא֥וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִ֖ן כִּ֣י נִגָּ֑פוּ וַיִּתְּנ֨וּ אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֤ל מָקוֹם֙…”

    37. Verse 379 words

      Opens “וְהָאֹרֵ֣ב הֵחִ֔ישׁוּ וַֽיִּפְשְׁט֖וּ אֶל־הַגִּבְעָ֑ה וַיִּמְשֹׁךְ֙ הָאֹרֵ֔ב וַיַּ֥ךְ…”

    38. Verse 3810 words

      Opens “וְהַמּוֹעֵ֗ד הָיָ֛ה לְאִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל עִם־הָאֹרֵ֑ב הֶ֕רֶב לְהַעֲלוֹתָ֛ם…”

    39. Verse 3919 words

      Opens “וַיַּהֲפֹ֥ךְ אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּלְחָמָ֑ה וּבִנְיָמִ֡ן הֵחֵל֩ לְהַכּ֨וֹת חֲלָלִ֤ים…”

    40. Verse 4013 words

      Opens “וְהַמַּשְׂאֵ֗ת הֵחֵ֛לָּה לַעֲל֥וֹת מִן־הָעִ֖יר עַמּ֣וּד עָשָׁ֑ן וַיִּ֤פֶן…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Judges 20

    Open in the reader