Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    II Kings Chapter 5

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    II Kings Chapter 5Verse 1 / 270%
    Compare witnesses — word by word

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק — אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    II Kings 5 — English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1Naaman, commander of the army of the king of Aram, was an important man to his lord and high in his favor, for through him G OD had granted victory to Aram. But the man, though a great warrior, was a leper.
    2. 2Once, when the Arameans were out raiding, they carried off a young girl from the land of Israel, and she became an attendant to Naaman’s wife.
    3. 3She said to her mistress, “I wish Master could come before the prophet in Samaria; he would cure him of his leprosy.”
    4. 4[Naaman] went and told his lord just what the girl from the land of Israel had said.
    5. 5And the king of Aram said, “Go to the king of Israel, and I will send along a letter.” He set out, taking with him ten talents of silver, six thousand shekels of gold, and ten changes of clothing.
    6. 6He brought the letter to the king of Israel. It read: “Now, when this letter reaches you, know that I have sent my courtier Naaman to you, that you may cure him of his leprosy.”
    7. 7When the king of Israel read the letter, he rent his clothes and cried, “Am I God, to deal death or give life, that this fellow writes to me to cure a man of leprosy? Just see for yourselves that he is seeking a pretext against me!”
    8. 8When Elisha, the agent of God, heard that the king of Israel had rent his clothes, he sent a message to the king: “Why have you rent your clothes? Let him come to me, and he will learn that there is a prophet in Israel.”
    9. 9So Naaman came with his horses and chariots and halted at the door of Elisha’s house.
    10. 10Elisha sent a messenger to say to him, “Go and bathe seven times in the Jordan, and your flesh shall be restored and you shall be pure.”
    11. 11But Naaman was angered and walked away. “I thought,” he said, “he would surely come out to me, and would stand and invoke the E TERNAL his God by name, and would wave his hand toward the spot, and cure the affected part.
    12. 12Are not the Amanah and the Pharpar, the rivers of Damascus, better than all the waters of Israel? I could bathe in them and be pure!” And he stalked off in a rage.
    13. 13But his servants came forward and spoke to him. “Sir,” they said, “if the prophet told you to do something difficult, would you not do it? How much more when he has only said to you, ‘Bathe and be pure.’”
    14. 14So he went down and immersed himself in the Jordan seven times, as the agent of God had bidden; and his flesh became like a little child’s, and he was pure.
    15. 15Returning with his entire retinue to the agent of God, he stood before him and exclaimed, “Now I know that there is no God in the whole world except in Israel! So please accept a gift from your servant.”
    16. 16But he replied, “As G OD lives, whom I serve, I will not accept anything.” He pressed him to accept, but he refused.
    17. 17And Naaman said, “Then at least let your servant be given two mule-loads of earth; for your servant will never again offer up burnt offering or sacrifice to any god, except G OD .
    18. 18But may G OD pardon your servant for this: When my master enters the temple of Rimmon to bow low in worship there, and he is leaning on my arm so that I must bow low in the temple of Rimmon—when I bow low in the temple of Rimmon, may G OD pardon your servant in this.”
    19. 19And he said to him, “Go in peace.” When he had gone some distance from him,
    20. 20Gehazi, the attendant of Elisha the agent of God, thought: “My master has let that Aramean Naaman off without accepting what he brought! As G OD lives, I will run after him and get something from him.”
    21. 21So Gehazi hurried after Naaman. When Naaman saw someone running after him, he alighted from his chariot to meet him and said, “Is all well?”
    22. 22“All is well,” he replied. “My master has sent me to say: Two youths, disciples of the prophets, have just come to me from the hill country of Ephraim. Please give them a talent of silver and two changes of clothing.”
    23. 23Naaman said, “Please take two talents.” He urged him, and he wrapped the two talents of silver in two bags and gave them, along with two changes of clothes, to two of his servants, who carried them ahead of him.
    24. 24When [Gehazi] arrived at the citadel, he took [the things] from them and deposited them in the house. Then he dismissed the men and they went their way.
    25. 25He entered and stood before his master; and Elisha said to him, “Where have you been, Gehazi?” He replied, “Your servant has not gone anywhere.”
    26. 26Then [Elisha] said to him, “Did not my spirit go along when the man got down from his chariot to meet you? Is this a time to take money in order to buy clothing and olive groves and vineyards, sheep and oxen, and male and female slaves?
    27. 27Surely, the leprosy of Naaman shall cling to you and to your descendants forever.” And as [Gehazi] left his presence, he was snow-white with leprosy.

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וְ֠נַעֲמָ֠ן שַׂר־צְבָ֨א מֶלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּי־ב֛וֹ נָתַן־יְהֹוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע׃
    2. ב׳וַֽאֲרָם֙ יָצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַעֲרָ֣ה קְטַנָּ֑ה וַתְּהִ֕י לִפְנֵ֖י אֵ֥שֶׁת נַעֲמָֽן׃
    3. ג׳וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃
    4. ד׳וַיָּבֹ֕א וַיַּגֵּ֥ד לַאדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ דִּבְּרָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל׃
    5. ה׳וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ לֶךְ־בֹּ֔א וְאֶשְׁלְחָ֥ה סֵ֖פֶר אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֩לֶךְ֩ וַיִּקַּ֨ח בְּיָד֜וֹ עֶ֣שֶׂר כִּכְּרֵי־כֶ֗סֶף וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ זָהָ֔ב וְעֶ֖שֶׂר חֲלִיפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃
    6. ו׳וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא הַסֵּ֤פֶר הַזֶּה֙ אֵלֶ֔יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־נַעֲמָ֣ן עַבְדִּ֔י וַאֲסַפְתּ֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃
    7. ז׳וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ הַאֱלֹהִ֥ים אָ֙נִי֙ לְהָמִ֣ית וּֽלְהַחֲי֔וֹת כִּי־זֶה֙ שֹׁלֵ֣חַ אֵלַ֔י לֶאֱסֹ֥ף אִ֖ישׁ מִצָּרַעְתּ֑וֹ כִּ֤י אַךְ־דְּעוּ־נָא֙ וּרְא֔וּ כִּֽי־מִתְאַנֶּ֥ה ה֖וּא לִֽי׃
    8. ח׳וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ׀ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים כִּֽי־קָרַ֤ע מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּשְׁלַח֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה קָרַ֖עְתָּ בְּגָדֶ֑יךָ יָבֹא־נָ֣א אֵלַ֔י וְיֵדַ֕ע כִּ֛י יֵ֥שׁ נָבִ֖יא בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
    9. ט׳וַיָּבֹ֥א נַעֲמָ֖ן בְּסוּסָ֣ו וּבְרִכְבּ֑וֹ וַיַּעֲמֹ֥ד פֶּֽתַח־הַבַּ֖יִת לֶאֱלִישָֽׁע׃
    10. י׳וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָחַצְתָּ֤ שֶֽׁבַע־פְּעָמִים֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן וְיָשֹׁ֧ב בְּשָׂרְךָ֛ לְךָ֖ וּטְהָֽר׃
    11. י״אוַיִּקְצֹ֥ף נַעֲמָ֖ן וַיֵּלַ֑ךְ וַיֹּ֩אמֶר֩ הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י׀ יֵצֵ֣א יָצ֗וֹא וְעָמַד֙ וְקָרָא֙ בְּשֵׁם־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם וְאָסַ֥ף הַמְּצֹרָֽע׃
    12. י״בהֲלֹ֡א טוֹב֩ (אבנה) [אֲמָנָ֨ה] וּפַרְפַּ֜ר נַהֲר֣וֹת דַּמֶּ֗שֶׂק מִכֹּל֙ מֵימֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹֽא־אֶרְחַ֥ץ בָּהֶ֖ם וְטָהָ֑רְתִּי וַיִּ֖פֶן וַיֵּ֥לֶךְ בְּחֵמָֽה׃
    13. י״גוַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הֲל֣וֹא תַעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף כִּי־אָמַ֥ר אֵלֶ֖יךָ רְחַ֥ץ וּטְהָֽר׃
    14. י״דוַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שׇׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר׃
    15. ט״ווַיָּ֩שׇׁב֩ אֶל־אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכׇֽל־מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־נָ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙ בְּכׇל־הָאָ֔רֶץ כִּ֖י אִם־בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֛ה קַח־נָ֥א בְרָכָ֖ה מֵאֵ֥ת עַבְדֶּֽךָ׃
    16. ט״זוַיֹּ֕אמֶר חַי־יְהֹוָ֛ה אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן׃
    17. י״זוַיֹּ֘אמֶר֮ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַיהֹוָֽה׃
    18. י״חלַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח יְהֹוָ֖ה לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י בֵית־רִמּוֹן֩ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֨ת שָׁ֜מָּה וְה֣וּא׀ נִשְׁעָ֣ן עַל־יָדִ֗י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֙יתִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָ֙תִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן יִסְלַח־(נא)־יְהֹוָ֥ה לְעַבְדְּךָ֖ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
    19. י״טוַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם וַיֵּ֥לֶךְ מֵאִתּ֖וֹ כִּבְרַת־אָֽרֶץ׃ {ס}
    20. כ׳וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י נַ֘עַר֮ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִים֒ הִנֵּ֣ה׀ חָשַׂ֣ךְ אֲדֹנִ֗י אֶֽת־נַעֲמָ֤ן הָאֲרַמִּי֙ הַזֶּ֔ה מִקַּ֥חַת מִיָּד֖וֹ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֵבִ֑יא חַי־יְהֹוָה֙ כִּֽי־אִם־רַ֣צְתִּי אַחֲרָ֔יו וְלָקַחְתִּ֥י מֵאִתּ֖וֹ מְאֽוּמָה׃
    21. כ״אוַיִּרְדֹּ֥ף גֵּיחֲזִ֖י אַחֲרֵ֣י נַעֲמָ֑ן וַיִּרְאֶ֤ה נַֽעֲמָן֙ רָ֣ץ אַחֲרָ֔יו וַיִּפֹּ֞ל מֵעַ֧ל הַמֶּרְכָּבָ֛ה לִקְרָאת֖וֹ וַיֹּ֥אמֶר הֲשָׁלֽוֹם׃
    22. כ״בוַיֹּ֣אמֶר׀ שָׁל֗וֹם אֲדֹנִי֮ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה זֶ֠ה בָּ֣אוּ אֵלַ֧י שְׁנֵֽי־נְעָרִ֛ים מֵהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֑ים תְּנָה־נָּ֤א לָהֶם֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁתֵּ֖י חֲלִפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃
    23. כ״גוַיֹּ֣אמֶר נַעֲמָ֔ן הוֹאֵ֖ל קַ֣ח כִּכָּרָ֑יִם וַיִּפְרׇץ־בּ֗וֹ וַיָּ֩צַר֩ כִּכְּרַ֨יִם כֶּ֜סֶף בִּשְׁנֵ֣י חֲרִטִ֗ים וּשְׁתֵּי֙ חֲלִפ֣וֹת בְּגָדִ֔ים וַיִּתֵּן֙ אֶל־שְׁנֵ֣י נְעָרָ֔יו וַיִּשְׂא֖וּ לְפָנָֽיו׃
    24. כ״דוַיָּבֹא֙ אֶל־הָעֹ֔פֶל וַיִּקַּ֥ח מִיָּדָ֖ם וַיִּפְקֹ֣ד בַּבָּ֑יִת וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים וַיֵּלֵֽכוּ׃
    25. כ״הוְהוּא־בָא֙ וַיַּעֲמֹ֣ד אֶל־אֲדֹנָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱלִישָׁ֔ע (מאן) [מֵאַ֖יִן] גֵּחֲזִ֑י וַיֹּ֕אמֶר לֹא־הָלַ֥ךְ עַבְדְּךָ֖ אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃
    26. כ״ווַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לֹֽא־לִבִּ֣י הָלַ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֧ר הָפַךְ־אִ֛ישׁ מֵעַ֥ל מֶרְכַּבְתּ֖וֹ לִקְרָאתֶ֑ךָ הַעֵ֞ת לָקַ֤חַת אֶת־הַכֶּ֙סֶף֙ וְלָקַ֣חַת בְּגָדִ֔ים וְזֵיתִ֤ים וּכְרָמִים֙ וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַעֲבָדִ֖ים וּשְׁפָחֽוֹת׃
    27. כ״זוְצָרַ֤עַת נַֽעֲמָן֙ תִּֽדְבַּק־בְּךָ֔ וּֽבְזַרְעֲךָ֖ לְעוֹלָ֑ם וַיֵּצֵ֥א מִלְּפָנָ֖יו מְצֹרָ֥ע כַּשָּֽׁלֶג׃

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 6

      וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא הַסֵּ֤פֶר הַזֶּה֙ אֵלֶ֔יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־נַעֲמָ֣ן…

      THAT YOU MAY CURE HIM OF HIS LEPROSY — "אסיפה" is a term for healing, for by healing himself, the metzora' is gathered (נאסף) back to humanity, and in his illness he is separated from them.

    Edition: Sefaria Community Translation. License: CC0. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וְ֠נַעֲמָ֠ן שַׂר־צְבָ֨א מֶלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּי־ב֛וֹ נָתַן־יְהֹוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם…

      השאלות — התואר איש גבור חיל היה לו לומר תחלה, איש גדול ונשוא פנים וגבור חיל והוא מצורע:

      ונעמן יספר נס העשירי שנעשה על ידי אלישע, כי נעמן מלבד שהיה איש גדול לפני אדוניו היה נשוא פנים מאת כל העם יען שעל ידו נתן ה' תשועה לארם ופי' חכמינו זכרונם לברכה שהוא היה האיש שמשך בקשת לתומו והרג את אחאב, והיה גבור חיל מצורע רצה לומר שלא היתה הצרעת בסבת איזה חולי כי עם צרעתו היה גבור חיל, באופן שלא היתה צרעת טבעי בסבת איזה הפסד בגוף רק עונשיי, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שנענש על שארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה, שהיה בפקודת נעמן:

    2. Verse 3

      וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃

      אחלי אדוני כיון שהיא צרעת השגחיית לא יועילו רופאים רק תפלה לה', ואם יכוין תפלתו לפני הנביא יאסוף אותו, ולשון חלה הבא על התפלה מורה שמרצה את חברו ומעביר רוגזו ונקשר תמיד עם מלת פנים (כמו חל את פני ה') שמשכך הרוגז ופנים של כעס, ומזה הבין נעמן שסבת צרעתו היתה איזה רוגז של הנביא, וחשב שהיה בעבור שהוא הכה את מלך ישראל שלכן הענישו הנביא בצרעת:

    3. Verse 4

      וַיָּבֹ֕א וַיַּגֵּ֥ד לַאדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ דִּבְּרָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל׃

      השאלות — מלת כזאת וכזאת משמע שספר כמה דברים כי היה לו לומר כזאת דברה:

      ויבא ויגד לאדניו לאמר כזאת וכזאת, שדייק הלשון שאמרה, והוציא מלשונה שעל ידי חרון מלך ישראל שהרג את אביו לקהו הנביא בפקודת המלך בצרעת:

    4. Verse 5

      וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ לֶךְ־בֹּ֔א וְאֶשְׁלְחָ֥ה סֵ֖פֶר אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֩לֶךְ֩ וַיִּקַּ֨ח בְּיָד֜וֹ עֶ֣שֶׂר כִּכְּרֵי־כֶ֗סֶף וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙…

      (ה-ו) השאלות — למה שלח אל המלך, היה לו לשלוח אל הנביא עצמו בשגם כי חלה פניו במנחה, ולמה אמר ואספתו מצרעתו וכי הוא יאספנו, ומהו מלת ועתה בוי"ו החבור:

      ויאמר וע"כ אמר מלך ארם שישלח ספר אל מלך ישראל כי בו הדבר תלוי, כי חשב שלא יעשה הנביא זאת להשיב מעליו ידו רק בציווי המלך וגם הכין מנחה אל הנביא לישא פניו:

    5. Verse 6

      וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא הַסֵּ֤פֶר הַזֶּה֙ אֵלֶ֔יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־נַעֲמָ֣ן…

      ויבא הספר וכו' לאמר ועתה רצה לומר הגם שגם עד עתה קצפת והכית את נעמן על ידי הנביא בסבת שהרג את אביך, עתה כבא הספר הזה אליך תאסוף עברתך מצד שהוא עבדי, ואספתו מצרעתו, כי אתה גרמת לו זה:

    6. Verse 7

      וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ הַאֱלֹהִ֥ים אָ֙נִי֙ לְהָמִ֣ית וּֽלְהַחֲי֔וֹת כִּי־זֶה֙ שֹׁלֵ֣חַ אֵלַ֔י…

      להמית ולהחיות כי הוא אמר שעל ידו נצטרע נעמן והוא ירפאנו ואם כן הוא המית אותו (שהמצורע כמת) והוא יחייהו, ומזה מבואר שמבקש תואנה:

    7. Verse 8

      וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ׀ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים כִּֽי־קָרַ֤ע מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּשְׁלַח֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה קָרַ֖עְתָּ בְּגָדֶ֑יךָ יָבֹא־נָ֣א…

      (ח-י) השאלות — אחר שלא יצא אלישע בעצמו אליו רק שלח מלאך למה צוה שיבא אליו ואם בא אליו למה לא יצא אליו בעצמו, ולמה צוה שירחץ בירדן:

      יבא נא אלי באמת היה יכול לרפאותו מרחוק שהלא באמת לא יצא אליו רק שלח אליו מלאך, אמנם באר שמה שרוצה שיבא אליו הוא כדי שידע שיש נביא בישראל, שזה מורה על השראת השכינה ודבוקו עמהם:

    8. Verse 10

      וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָחַצְתָּ֤ שֶֽׁבַע־פְּעָמִים֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן וְיָשֹׁ֧ב בְּשָׂרְךָ֛ לְךָ֖ וּטְהָֽר׃

      וישלח אליו לא יצא אליו לבל יחשוב כי פעל זה בכח טבעי או על ידי לחש וכדומה ורצה להראות שגזרת הנביא פועלת, וצוה שירחץ בירדן, כי המים קרים מנגדים לחולי הצרעת שבא מסבת הלחה הלבנה, כדי שידע שהוא מרפא המכה במכה, ויגדל בזה מעלת הנס:

    9. Verse 11

      וַיִּקְצֹ֥ף נַעֲמָ֖ן וַיֵּלַ֑ךְ וַיֹּ֩אמֶר֩ הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י׀ יֵצֵ֣א יָצ֗וֹא וְעָמַד֙ וְקָרָא֙ בְּשֵׁם־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְהֵנִ֥יף…

      ויקצוף נעמן והיה קצפו על שני ענינים, א — על מה שצוה שיבא לפניו, ובבואו לא יצא אליו רק שלח אליו מלאך, שזה היה יכול לעשות תחלה כשהיה בבית המלך, וזה שכתוב אמרתי אלי יצא יצא, רצה לומר חשבתי שלכן קורא אותי מפני שצריך הוא שיצא אלי לראות החולה, ולכוון התפלה בפני כענין ויעתר יצחק לנכח אשתו, וזה שכתוב ועמד וקרא בשם ה' אלהיו, וגם שיניף ידו אל המקום שבו הצרעת, בענין שיעבירו בידו בדרך סגוליי בכח הנביא:

    10. Verse 12

      הֲלֹ֡א טוֹב֩ (אבנה) [אֲמָנָ֨ה] וּפַרְפַּ֜ר נַהֲר֣וֹת דַּמֶּ֗שֶׂק מִכֹּל֙ מֵימֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹֽא־אֶרְחַ֥ץ בָּהֶ֖ם וְטָהָ֑רְתִּי וַיִּ֖פֶן…

      הלא, ב — התרעם על שצוה לו לטבול בירדן שאם כן שהוא רק דרך רפואה, והיא רפואה זרה מאד כי הלא טוב אמנה ופרפר, הלא ארחץ בהם וכו' וטהרתי בתמיה ומה יתרון למי הירדן על נהרות דמשק, אם לא יועילו נהרות דמשק איך יועיל הירדן:

    11. Verse 13

      וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הֲל֣וֹא תַעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף…

      ויאמרו לו עבדיו אבי דבר גדול וכו' השיבו לו שהלא אם היה הנביא מצוהו דבר גדול בודאי היה עושה, הגם שענינו קשה לעשותו היה עושה אותו מצד שהנביא דבר אליו, וכ"ש שצריך לך לעשות דבר קטן שצוה הנביא, שי"ל לעשותו, א. מפני קלותו, ב. מפני שצוהו הנביא, וגם השיבו שהלא זה חידוש יותר שתלה רפואתו בדבר קטן, וזה מורה על גודל כח הנביא ונפלאותיו:

    12. Verse 15

      וַיָּ֩שׇׁב֩ אֶל־אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכׇֽל־מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־נָ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙…

      השאלות — למה תלה זה בזה שיודע שאין אלהים רק בישראל, ולכן יקח ברכה ממנו ולמה לא רצה אלישע לקחת:

      הנה נא ידעתי כי אסור לקחת מתנה מעכו"ם ביום אידו משום דאזיל ומודה לעבודה זרה, וכ"ש בזה ששמח על רפואתו, ואם יקח ממנו יודה לעבודה זרה, לכן הקדים והודיע לו שכופר בעבודה זרה כי עתה יודע שאין אלהים כי אם בישראל ועתה קח נא ברכה :

    13. Verse 16

      וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְהֹוָ֛ה אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן׃

      ויאמר חי ה' כיון שכפי הדין היה אסור לרפאותו והיה זה רק היתר לפי שעה כדי שיתקדש שם שמים ובזה אי אפשר שיקח כי עשה זה לקדש השם בלבד:

    14. Verse 17

      וַיֹּ֘אמֶר֮ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙…

      ויאמר נעמן בקש שיתן לו ממקום שהנביא עומד שם משא צמד פרדים אדמה וקבל עליו לעבוד את ה' בעולה וזבחים ושלא לעבוד עבודה זרה:

    15. Verse 18

      לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח יְהֹוָ֖ה לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י בֵית־רִמּוֹן֩ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֨ת שָׁ֜מָּה וְה֣וּא׀ נִשְׁעָ֣ן עַל־יָדִ֗י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֙יתִי֙…

      השאלות — היה לו לומר לדבר הזה יסלח ה' לעבדך כבא אדוני בית רמון להשתחוות שמה והוא נשען על ידי בהשתחויתי בית רמון, ומה שהוסיף בהשתחויתי וכו' יסלח נא וכו' הם דברי מותר:

      לדבר הזה רצה לומר כי היה שם שני דברים, א — בעת בא מלך ארם להשתחוות בבית רמון והוא נשען עליו היה צריך לכפוף קומתו כדי שיוכל להשתחוות, ובזה אין איסור מצד הדין כי הוא אינו משתחווה רק שוחה קומתו לצורך השתחויית המלך, ואינו אסור רק משום מראית העין כמ"ש ישב לו קוץ בפני עבודה זרה לא ישחה ויטלנה, ועל זה אמר לדבר הזה יסלח ה' לעבדך רצה לומר שעבודה זרה בודאי יסלח כיון שאינו אסור רק משום מראית העין, ב. שאחר כך היה מוכרח להשתחוות בפ"ע כדי שלא ירגיש המלך שכפר בעבודה זרה, ובזה היה השתחויה לעבודה זרה וזה שכתוב בהשתחויתי בית רמון רצה לומר בהשתחויה שאעשה לבדי בפ"ע שיש בזה איסור, יסלח ה' לעבדך בדבר הזה רצה לומר בדבר הזה שלקחתי אדמה מכאן לבנות מזבח וליחד עבודתי אליו על ידי דבר הזה יסלח ה' גם על השתחויה השניה, כיון שיודע שיחדתי עבודתי אליו, והשתחויה לבית רמון רק מיראת המלך וב"נ אינו מצוה על קידוש השם:

    16. Verse 20

      וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י נַ֘עַר֮ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִים֒ הִנֵּ֣ה׀ חָשַׂ֣ךְ אֲדֹנִ֗י אֶֽת־נַעֲמָ֤ן הָאֲרַמִּי֙ הַזֶּ֔ה מִקַּ֥חַת מִיָּד֖וֹ אֵ֣ת…

      הנה חשך אדוני, גחזי התרעם על שלא לקח ממנו על כל פנים שכר רפואה, כי ע"פ הדין אין לרפאות העכו"ם ואם יצטרך לרפאותו אין לרפאותו בחנם, ואם כן הגם שהוצרך לרפאותו, והגם שצדק מה שלא לקח ממנו דרך מתנה, שחשש דאזיל ומודה לעבודה זרה, וזה שכתוב הנה חשך אדוני את נעמן מצד שהוא ארמי ועכו"ם, מקחת מידו את אשר הביא, וזה עשה כדין, חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה רצה לומר שכר רפואה:

    17. Verse 22

      וַיֹּ֣אמֶר׀ שָׁל֗וֹם אֲדֹנִי֮ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה זֶ֠ה בָּ֣אוּ אֵלַ֧י שְׁנֵֽי־נְעָרִ֛ים מֵהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם מִבְּנֵ֣י…

      הנה עתה זה באו אלי כי יתפלא נעמן שתחלה לא רצה לקחת, ואיך ישלח עתה ויבקש? השיב לו, א. הנה זה עתה באו שהתחדש דבר שלא היה תחלה כי אלה באו עתה ולוקח בעבורם דרך נדבה, ב. תנה להם, שאין הנביא לוקח לצרכו רק להם ובעבורם:

    18. Verse 24

      וַיָּבֹא֙ אֶל־הָעֹ֔פֶל וַיִּקַּ֥ח מִיָּדָ֖ם וַיִּפְקֹ֣ד בַּבָּ֑יִת וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים וַיֵּלֵֽכוּ׃

      ויבא אל העופל בודאי נעמן היה מסופק אם היה דבר זה בשליחות הנביא, ולדעת חכמינו זכרונם לברכה השביעו וכפרש"י הואיל השבע וקח ככרים, ולכן שלח עמו שני נעריו שיראו אם הנביא לוקח הכסף, וגחזי התירא שכשילכו עמו עד לעיר יודע הדבר, ולכן תיכף שבא אל העופל והמבצר שהוא חוץ לעיר לקח מידם ויפקד בבית היינו שפקד בבית שבעופל ועשה שידמה להם שהוא בע"ה ופוקד ומצוה שם, ובזה התעה אותם שישובו לדרכם:

    19. Verse 26

      וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לֹֽא־לִבִּ֣י הָלַ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֧ר הָפַךְ־אִ֛ישׁ מֵעַ֥ל מֶרְכַּבְתּ֖וֹ לִקְרָאתֶ֑ךָ הַעֵ֞ת לָקַ֤חַת אֶת־הַכֶּ֙סֶף֙ וְלָקַ֣חַת בְּגָדִ֔ים…

      השאלות — מז"ש העת לקחת, ולמה אמר ולקחת בגדים הלא זה עיקר החטא:

      לא לבי הלך, פי' לא הלך לבי ממני בעת הזאת, או שאומר בלשון תמיהה וכי לא הלך לבי עמך וראה את הנעשה שם? העת לקחת רצה לומר, א. שלא היה עתה העת המוכשר, לכך כיון שעל ידי שלא לקחתי מאתו שכר נתקדש השם והכיר שהיה על ידי ה' לא באמצעות הטבע, ב. שעל כל פנים אם היית לוקח הכסף לאיזה דבר הכרחי כמו לפרנס עניים בעת רעבון, אבל וכי העת לקחת הכסף ולקחת בעדו בגדים וזיתים וכו' ולכן וצרעת נעמן תדבק וכו':

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    II Kings Chapter 5

    II Kings Chapter 5 presents 27 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of all 27 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 119 words

      Opens “וְ֠נַעֲמָ֠ן שַׂר־צְבָ֨א מֶלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י…”

    2. Verse 212 words

      Opens “וַֽאֲרָם֙ יָצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַעֲרָ֣ה…”

    3. Verse 312 words

      Opens “וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר…”

    4. Verse 411 words

      Opens “וַיָּבֹ֕א וַיַּגֵּ֥ד לַאדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ דִּבְּרָ֣ה…”

    5. Verse 518 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ לֶךְ־בֹּ֔א וְאֶשְׁלְחָ֥ה סֵ֖פֶר אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל…”

    6. Verse 617 words

      Opens “וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא…”

    7. Verse 723 words

      Opens “וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙…”

    8. Verse 820 words

      Opens “וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ׀ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים כִּֽי־קָרַ֤ע מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו…”

    9. Verse 97 words

      Opens “וַיָּבֹ֥א נַעֲמָ֖ן בְּסוּסָ֣ו וּבְרִכְבּ֑וֹ וַיַּעֲמֹ֥ד פֶּֽתַח־הַבַּ֖יִת לֶאֱלִישָֽׁע׃…”

    10. Verse 1013 words

      Opens “וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָחַצְתָּ֤…”

    11. Verse 1118 words

      Opens “וַיִּקְצֹ֥ף נַעֲמָ֖ן וַיֵּלַ֑ךְ וַיֹּ֩אמֶר֩ הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י׀…”

    12. Verse 1216 words

      Opens “הֲלֹ֡א טוֹב֩ (אבנה) [אֲמָנָ֨ה] וּפַרְפַּ֜ר נַהֲר֣וֹת דַּמֶּ֗שֶׂק…”

    13. Verse 1318 words

      Opens “וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר…”

    14. Verse 1414 words

      Opens “וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ…”

    15. Verse 1522 words

      Opens “וַיָּ֩שׇׁב֩ אֶל־אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכׇֽל־מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּעֲמֹ֣ד…”

    16. Verse 168 words

      Opens “וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְהֹוָ֛ה אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת…”

    17. Verse 1718 words

      Opens “וַיֹּ֘אמֶר֮ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶמֶד־פְּרָדִ֖ים…”

    18. Verse 1823 words

      Opens “לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח יְהֹוָ֖ה לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י…”

    19. Verse 198 words

      Opens “וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם וַיֵּ֥לֶךְ מֵאִתּ֖וֹ כִּבְרַת־אָֽרֶץ׃…”

    20. Verse 2021 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י נַ֘עַר֮ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִים֒ הִנֵּ֣ה׀ חָשַׂ֣ךְ…”

    21. Verse 2114 words

      Opens “וַיִּרְדֹּ֥ף גֵּיחֲזִ֖י אַחֲרֵ֣י נַעֲמָ֑ן וַיִּרְאֶ֤ה נַֽעֲמָן֙ רָ֣ץ…”

    22. Verse 2221 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר׀ שָׁל֗וֹם אֲדֹנִי֮ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה…”

    23. Verse 2319 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר נַעֲמָ֔ן הוֹאֵ֖ל קַ֣ח כִּכָּרָ֑יִם וַיִּפְרׇץ־בּ֗וֹ וַיָּ֩צַר֩…”

    24. Verse 249 words

      Opens “וַיָּבֹא֙ אֶל־הָעֹ֔פֶל וַיִּקַּ֥ח מִיָּדָ֖ם וַיִּפְקֹ֣ד בַּבָּ֑יִת וַיְשַׁלַּ֥ח…”

    25. Verse 2514 words

      Opens “וְהוּא־בָא֙ וַיַּעֲמֹ֣ד אֶל־אֲדֹנָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱלִישָׁ֔ע (מאן)…”

    26. Verse 2620 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לֹֽא־לִבִּ֣י הָלַ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֧ר הָפַךְ־אִ֛ישׁ מֵעַ֥ל…”

    27. Verse 279 words

      Opens “וְצָרַ֤עַת נַֽעֲמָן֙ תִּֽדְבַּק־בְּךָ֔ וּֽבְזַרְעֲךָ֖ לְעוֹלָ֑ם וַיֵּצֵ֥א מִלְּפָנָ֖יו…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: II Kings 5

    Open in the reader