Hebrew Bible

I Samuel Chapter 25

Compare witnesses - word by word

I Samuel Chapter 25Verse 1 / 440%

Text size

100%

Original size

I Samuel 25 - English translation

Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

1Samuel died, and all Israel gathered and made lament for him; and they buried him in Ramah, his home. David went down to the wilderness of Paran.
2There was a man in Maon whose possessions were in Carmel. The man was very wealthy; he owned three thousand sheep and a thousand goats. At the time, he was shearing his sheep in Carmel.
3The man’s name was Nabal, and his wife’s name was Abigail. The woman was intelligent and beautiful, but the man, a Calebite, was harsh and an evildoer.
4David was in the wilderness when he heard that Nabal was shearing his sheep.
5David dispatched ten young men, and David instructed the young men, “Go up to Carmel. When you come to Nabal, greet him in my name.
6Say as follows: ‘To life! Greetings to you and to your household and to all that is yours!
7I hear that you are now doing your shearing. As you know, your shepherds have been with us; we did not harm them, and nothing of theirs was missing all the time they were in Carmel.
8Ask your young men and they will tell you. So receive these young men graciously, for we have come on a festive occasion. Please give your servants and your son David whatever you can.’”
9David’s young men went and delivered this message to Nabal in the name of David. When they stopped speaking,
10Nabal answered David’s servants, “Who is David? Who is the son of Jesse? There are many slaves nowadays who run away from their masters.
11Should I then take my bread and my water, and the meat that I slaughtered for my own shearers, and give them to men who come from I don’t know where?”
12Thereupon David’s young men retraced their steps; and when they got back, they told him all this.
13And David said to his men, “Gird on your swords.” Each girded on his sword; David too girded on his sword. About four hundred of them went up after David, while two hundred remained with the baggage.
14One of [Nabal’s] young men told Abigail, Nabal’s wife, that David had sent messengers from the wilderness to greet their master, and that he had spurned them.
15“But those involved had been very friendly to us; we were not harmed, nor did we miss anything all the time that we went about with them while we were in the open.
16They were a wall about us both by night and by day all the time that we were with them tending the flocks.
17So consider carefully what you should do, for harm threatens our master and all his household; he is such a nasty fellow that no one can speak to him.”
18Abigail quickly got together two hundred loaves of bread, two jars of wine, five dressed sheep, five seah s of parched corn, one hundred cakes of raisin, and two hundred cakes of pressed figs. She loaded them on donkeys,
19and she told her young men, “Go on ahead of me, and I’ll follow you”; but she did not tell her husband Nabal.
20She was riding on the donkey and going down a trail on the hill, when David and his men appeared, coming down toward her; and she met them.—
21Now David had been saying, “It was all for nothing that I protected that fellow’s possessions in the wilderness, and that nothing he owned is missing. He has paid me back evil for good.
22May God do thus and more to the enemies of David if, by the light of morning, I leave a single male of his.”—
23When Abigail saw David, she quickly dismounted from the donkey and threw herself face down before David, bowing to the ground.
24Prostrate at his feet, she pleaded, “Let the blame be mine, my lord, but let your handmaid speak to you; hear your maid’s plea.
25Please, my lord, pay no attention to that wretched man—to Nabal. For he is just what his name says: His name means ‘boor’ and he is a boor. “Your handmaid did not see the young men whom my lord sent.
26I swear, my lord, as G OD lives and as you live—G OD who has kept you from seeking redress by blood with your own hands—let your enemies and all who would harm my lord fare like Nabal!
27Here is the present that your maidservant has brought to my lord; let it be given to the young men who are the followers of my lord.
28Please pardon your maid’s boldness. For G OD will grant my lord an enduring house, because my lord is fighting G OD ’s battles and no wrong is ever to be found in you.
29And if anyone sets out to pursue you and seek your life, the life of my lord will be bound up in the bundle of life in the care of G OD —who will fling away the lives of your enemies as from the hollow of a sling.
30And when G OD has accomplished for my lord all the good promised to you, and has appointed you ruler of Israel,
31do not let this be a cause of stumbling and of faltering courage to my lord that you have shed blood needlessly and that my lord sought redress with his own hands. And when G OD has made my lord prosper, remember your maid.”
32David said to Abigail, “Praised be G OD , the God of Israel, who sent you this day to meet me!
33And blessed be your prudence, and blessed be you yourself for restraining me from seeking redress in blood by my own hands.
34For as sure as G OD , the God of Israel, lives—who has kept me from harming you—had you not come quickly to meet me, not a single male of Nabal’s line would have been left by daybreak.”
35David then accepted from her what she had brought him, and he said to her, “Go up to your home safely. See, I have heeded your plea and respected your wish.”
36When Abigail came home to Nabal, he was having a feast in his house, a feast fit for a king; Nabal was in a merry mood and very drunk, so she did not tell him anything at all until daybreak.
37The next morning, when Nabal had slept off the wine, his wife told him everything that had happened; and his courage died within him, and he became like a stone.
38About ten days later G OD struck Nabal and he died.
39When David heard that Nabal was dead, he said, “Praised be G OD who championed my cause against the insults of Nabal and held me back from wrongdoing; G OD has brought Nabal’s wrongdoing down on his own head.” David sent messengers to propose marriage to Abigail, to take her as his wife.
40When David’s servants came to Abigail at Carmel and told her that David had sent them to her to make her his wife,
41she immediately bowed low with her face to the ground and said, “Your handmaid is ready to be your maidservant, to wash the feet of my lord’s servants.”
42Then Abigail rose quickly and mounted a donkey, and with five of her maids in attendance she followed David’s messengers; and she became his wife.
43Now David had taken Ahinoam of Jezreel; so both of them became his wives.
44Saul had given his daughter Michal, David’s wife, to Palti son of Laish from Gallim.

License: CC-BY-NC

א׳וַיָּ֣מׇת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כׇל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ־ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קׇם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ {פ}
ב׳וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃
ג׳וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא (כלבו) [כָֽלִבִּֽי]׃
ד׳וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּי־גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת־צֹאנֽוֹ׃
ה׳וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל־נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם־ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם׃
ו׳וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃
ז׳וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר־לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא־נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כׇּל־יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל׃
ח׳שְׁאַ֨ל אֶת־נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־עַל־י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה־נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד׃
ט׳וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל־נָבָ֛ל כְּכׇל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ׃
י׳וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו׃
י״אוְלָקַחְתִּ֤י אֶת־לַחְמִי֙ וְאֶת־מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה׃
י״בוַיַּהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי־דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃
י״גוַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ׀ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם־דָּוִ֖ד אֶת־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל־הַכֵּלִֽים׃
י״דוְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר־אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים׀מֵהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת־אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם׃
ט״ווְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הׇכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא־פָקַ֣דְנֽוּ מְא֔וּמָה כׇּל־יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה׃
ט״זחוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם־לַ֖יְלָה גַּם־יוֹמָ֑ם כׇּל־יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן׃
י״זוְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה־תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי־כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל־אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כׇּל־בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן־בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃
י״חוַתְּמַהֵ֣ר (אבוגיל) [אֲבִיגַ֡יִל] וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי־יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן (עשוות) [עֲשׂוּיוֹת֙] וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל־הַחֲמֹרִֽים׃
י״טוַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֙יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה׃
כ׳וְהָיָ֞ה הִ֣יא׀ רֹכֶ֣בֶת עַֽל־הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹ֖שׁ אֹתָֽם׃
כ״אוְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת־כׇּל־אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִכׇּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּשֶׁב־לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃
כ״בכֹּה־יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם־אַשְׁאִ֧יר מִכׇּל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ עַד־הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃
כ״גוַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת־דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ׃
כ״דוַתִּפֹּל֙ עַל־רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּֽי־אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶעָוֺ֑ן וּֽתְדַבֶּר־נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאׇזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ׃
כ״האַל־נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י׀אֶת־לִבּ֡וֹ אֶל־אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל־נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן־ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת־נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ׃
כ״ווְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי־יְהֹוָ֤ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהֹוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל־אֲדֹנִ֖י רָעָֽה׃
כ״זוְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר־הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי׃
כ״חשָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה־יַעֲשֶׂה֩ יְהֹוָ֨ה לַאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּֽי־מִלְחֲמ֤וֹת יְהֹוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא־תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ׃
כ״טוַיָּ֤קׇם אָדָם֙ לִרְדׇפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע׃
ל׳וְהָיָ֗ה כִּֽי־יַעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֶת־הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃
ל״אוְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את׀לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפׇּךְ־דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהֹוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת־אֲמָתֶֽךָ׃ {ס}
ל״בוַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי׃
ל״גוּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי׃
ל״דוְאוּלָ֗ם חַי־יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י׀ לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ (ותבאתי) [וַתָּבֹאת֙] לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם־נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃
ל״הוַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ׃
ל״ווַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל׀אֶל־נָבָ֡ל וְהִנֵּה־לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ וְלֵ֤ב נָבָל֙ ט֣וֹב עָלָ֔יו וְה֥וּא שִׁכֹּ֖ר עַד־מְאֹ֑ד וְלֹא־הִגִּ֣ידָה לּ֗וֹ דָּבָ֥ר קָטֹ֛ן וְגָד֖וֹל עַד־א֥וֹר הַבֹּֽקֶר׃
ל״זוַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מׇת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן׃
ל״חוַיְהִ֖י כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף יְהֹוָ֛ה אֶת־נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת׃
ל״טוַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֡ה אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת־רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת־עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב יְהֹוָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
מ׳וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל־אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
מ״אוַתָּ֕קׇם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי׃
מ״בוַתְּמַהֵ֞ר וַתָּ֣קׇם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל־הַחֲמ֔וֹר וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ וַתֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י דָוִ֔ד וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
מ״גוְאֶת־אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם־שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים׃ {ס}
מ״דוְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן־לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים׃

Share this chapter

Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

Rashi's commentary

Verse 2
וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז…
ואיש במעון - שם העיר:
ומעשהו - מקנהו וקנינו:
גדול - עשיר:
ויהי בגזוז את צאנו בכרמל - ויהי יום אחד בהגיע עת גזוז צאנו בכרמל, ודרכו היה לעשות משתה ויום טוב לגוזזי הצאן:
Verse 3
וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים…
והוא כלבי - מבית כלב:
Verse 6
וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃
כה לחי - כה יהיה לשנה הבאה, גוזז (כה לחי. כה יהיה לשנה הבאה, מזל חי וקים). (ל"א כה לחי. אמרו על טבחו ונסכו שתראו, כן ראוי לאיש חי, לאיש זריז וחשוב, כמו (שמואל-ב כג כ) בן איש חי רב פעלים, חי ומזורז, בעל מעשים, ע"כ):
לחי - טוב וקיים:
ואתה שלום וגו' - כן תהיה לאורך ימים:
Verse 7
וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר־לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא־נִפְקַ֤ד לָהֶם֙…
לא הכלמנום - אם נצרכו לנו לשום דבר, לא השיבונום ריקם:
ולא נפקד להם - מצאנום כי שומרים היינו להם:
Verse 8
שְׁאַ֨ל אֶת־נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־עַל־י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה־נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר…
וימצאו הנערים - שלי, חן בעיניך, בטובה שיגידו לך עבדיך מהם עליהם:
כי על יום טוב באנו - על סמך משתה ויום טוב שיש לך, באנו עתה לשאול דבר אחר: ערב ראש השנה היה, וצריכין אנו לסעודת יום טוב:
Verse 9
וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל־נָבָ֛ל כְּכׇל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ׃
וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו - יגעים היו מטורח הדרך, ונזדרזו למצות דוד, ולא נחו עד שדברו אליו, ואחר כך וינוחו ויונתן תרגם: ופסקו, כלומר פסקו מלדבר עוד, עד שישמעו תשובתו:
Verse 10
וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ…
מי דוד - מה הוא חשוב שאתן לו את שלי, הלא מרות המואביה בא:
Verse 13
וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ׀ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם־דָּוִ֖ד אֶת־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ׀ אַחֲרֵ֣י…
ויחגור גם דוד את חרבו - מכאן שמתחילין בדיני נפשות מן הקטנים בדין תחלה (סנהדרין לו א):
על הכלים - לשמור אהליהם וכליהם:
Verse 14
וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר־אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים׀מֵהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת־אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט…
אחד מהנערים - שלה:
ויעט בהם - (תרגום:) אפרחינון במלין (ילקוט שמעוני רמז קל"ד, ופירושו הכריחם בדבריו הרעים), לשון עיט (בראשית טו יא):
Verse 15
וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הׇכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא־פָקַ֣דְנֽוּ מְא֔וּמָה כׇּל־יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה׃
ולא הכלמנו - לא נכלמנו:
Verse 17
וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה־תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי־כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל־אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כׇּל־בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן־בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃
כי כלתה הרעה - מאת דוד אליו:
והוא בן בליעל מדבר אליו - ואדונינו בן בליעל, מהיות דובר אליו מה שאני אומר אליך, כי יקצוף עלינו:
Verse 18
וַתְּמַהֵ֣ר (אבוגיל) [אֲבִיגַ֡יִל] וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי־יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן (עשוות) [עֲשׂוּיוֹת֙] וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙…
עשויות - תרגם יונתן: תכברא, ממולאות בשר דק וביצים, פשטי"ץ בלע"ז כמו ששנינו בפסחים (עד א, עיין שם היטב ברש"י ד"ה רבי ישמעאל קורהו וכו', ומצוה ליישב): ונותן את הכרעים ובני מעיו לתוכו, רבי טרפון קורהו תכברא, מה שבתוכו לברו, כרבי עקיבא דאמר תולין חוצה לו, כך היא שנויה בתוספתא, רבי קלונימוס זצ"ל מן רומי פרשה לנו כן:
צמוקים - ענבים יבשים:
דבלים - עגולי דבלה, תאנים דרוסות וכבושות בכלי:
Verse 20
וְהָיָ֞ה הִ֣יא׀ רֹכֶ֣בֶת עַֽל־הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹ֖שׁ אֹתָֽם׃
יורדים לקראתה - גיא היה בין שני ההרים, היא יורדת מהר זה, והם יורדים מהר זה שכנגדו:
Verse 21
וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת־כׇּל־אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִכׇּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּשֶׁב־לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת…
ודוד אמר - בלבו כשאמרו לו נעריו גדופי נבל, אך לשקר שמרתי וגו':
Verse 22
כֹּה־יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם־אַשְׁאִ֧יר מִכׇּל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ עַד־הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃
משתין - יונתן תרגם: ידע מדע, משית קירות לבו. דבר אחר, אפילו כלב, שדרכו להשתין בקיר:
Verse 24
וַתִּפֹּל֙ עַל־רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּֽי־אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶעָוֺ֑ן וּֽתְדַבֶּר־נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאׇזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ׃
בי אני אדני העון - מתחלה אמרה כך, כדי שיטה אוזן לדבריה, ולסוף אמרה לו האמת, אני אמתך לא ראיתי את נערי אדני:
Verse 26
וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי־יְהֹוָ֤ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהֹוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ…
אשר מנעך - ששלחני לקראתך למנעך משפיכות דמים:
והושע ידך לך - מלנקום אתה בעצמך את נקמתך ותענש:
יהיו כנבל איביך - נתנבאת ברוח הקודש שלא יאריך ימים:
Verse 27
וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר־הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי׃
ונתנה לנערים - ותנתן לנערים המתהלכים וגו', 'נתנה' לשון עבר, ו'נתנה' לשון להבא:
Verse 28
שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה־יַעֲשֶׂה֩ יְהֹוָ֨ה לַאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּֽי־מִלְחֲמ֤וֹת יְהֹוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם…
כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן - להיות מלך על ישראל, לפיכך, ורעה לא תמצא בך, לכך לא נאה לך לעשות שלא כדין, להוציא לעז על מלכותך:
Verse 29
וַיָּ֤קׇם אָדָם֙ לִרְדׇפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ…
כף הקלע - חתיכת עור רחבה עשויה כמין כף באמצע הקלע, שנותן בה האבן:
Verse 30
וְהָיָ֗ה כִּֽי־יַעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֶת־הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃
והיה כי יעשה ה' וגו' - ותמלוך:
Verse 31
וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את׀לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפׇּךְ־דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהֹוָה֙…
ולא תהיה וגו' לפוקה - לכשלון, כמו (נחום ב יא): לפיק ברכים, שאם היית עושה זאת, לא יהיה לך פתחון פה לרדות אדם לדורות הבאים על שפיכות דמים:
ולהושיע אדני לו - שתנקום אתה את נקמתך:
Verse 33
וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי׃
כליתני - מנעת אותי, כמו (תהלים מ יב): לא תכלא רחמיך ; לא יכלה ממך (בראשית כג ז):
והושע ידי לי - מוסב על מבוא בדמים, מ"ם של מבוא מחוברת על והושע, כמו מבוא בדמים ומהושע ידי לי:
Verse 37
וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מׇת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה…
בצאת היין מנבל - (תרגום:) כד פג חמרא מנבל:
וימת לבו - שנצטער על המנחה שהובאת לדוד:
Verse 38
וַיְהִ֖י כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף יְהֹוָ֛ה אֶת־נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת׃
כעשרת הימים - שבעת ימי אבלו של שמואל תלה לו הקב"ה, שלא יתערב אבל רשע באבלו, ואחר כך חלה שלשה ימים ומת, כענין שנאמר: ויגוף ה' את נבל, ואמר מר (שמחות ג ט): חלה שלשה ימים ומת, זו היא מיתת מגפה. ורבותינו אמרו (ראש השנה יח א): אלו עשרת ימי תשובה, שהמתין לו הקב"ה שיחזור בתשובה. ויש אומרים: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד, ששלח לו דוד עשרה נערים והאכילן:
Verse 39
וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֡ה אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת־רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל…
את ריב חרפתי - גדופי שחרפני (לעיל פסוק י): היום רבו עבדים המתפרצים:
ואת עבדו חשך מרעה - שלא הרגתיו:

Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

Malbim's commentary

Verse 1
וַיָּ֣מׇת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כׇל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ־ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קׇם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ {פ}
השאלות - למה שינה דוד אז את מקומו אחרי מות שמואל?:
וימת שמואל וכו' ויקם דוד כל ימי חיי שמואל לא נגלה הדבר ששמואל משח את דוד כי ירא מלגלות כמ"ש ושמע שאול והרגני (למעלה ט"ז ב') ובמות שמואל נתגלה הדבר או על ידי שמואל עצמו לפני מותו או על ידי תלמידיו אחרי כן, ולכן הוסיף דוד להתירא משאול ובעוד עסקו בהספדו של שמואל הלך למדבר פארן:
Verse 2
וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז…
השאלות - למה האריך בספור מקום נבל ומקום מעשהו ומעלליו?:
ואיש במעון זה הוצעה להגדיל פחיתות נבל, שלא תאמר שלא היה מכיר את דוד אמר שהאיש יושב במעון ששם התהלך דוד במדבר מעון, ורק מעשהו היה בכרמל, ב. שלא תאמר שלא היה ביכלתו אמר שהאיש גדול ולו עושר רב, ובפרט שהיה בגזוז את צאנו שלפי מרבית הצאן גדלה המשתה ולא קצרה ידו:
Verse 3
וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים…
ושם האיש האיש היה מפורסם לרוע מצד שמו נבל, אבל אשתו היתה נודעת לשבח, וספר כי כשמם כן היו מעשיהם, האשה היתה שלמה בין במעלות הנפשיות טובת שכל, ובין במעלת הגוף ויפת תאר, והאיש היה קשה, בטבעו, ורע מעללים בתכונותיו המוסריים (שזה גדר שם מעלל על פעולה יוצאת מתכונה מוסריית כמ"ש בכ"מ) והנה מי שהוא קשה בטבעו ואינו רע מעללים, יעשה לפעמים טוב מצד המוסר והצדק, ומי שהוא רע מעללים ואינו קשה בטבעו יעשה לפעמים טוב וצדק מצד התפעלות טבעי, כמו מצד הרחמים על הדרך, או מצד היראה, כמו שהיה ראוי פה שיתירא נבל מדוד, או שירחם על הנערים אבל מצד שהיה קשה בטבע ורע המעלל לא היתה בו תקוה, והטעם שדוד בטח בו לשלוח אליו, אומר, א. והוא כלבי מצד היותו ממשפחת כלב מיהודה שהם שבטו של דוד:
Verse 4
וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּי־גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת־צֹאנֽוֹ׃
ב. וישמע כו' כי גזז וחשב כי בעת שמחתו ייטב לבו להטיב:
Verse 5
וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל־נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם־ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם׃
ושאלתם, פייס אותו מצד שלשה ענינים, א - מצד כבוד דוד השולח לברכו, ועל זה אמר ושאלתם לי בשמי לשלום, ובאר להם איך ישאלו שלומו:
Verse 6
וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃
ואמרתם כה לחי, כה תזכה לחיים בשנה הבאה, ואתה שלום כלל שלשה שלומות שבהם יצלח האדם, א. שלום עצמו וזה ואתה שלום, ב. שלום ביתו וזה וביתך שלום, ג. שלום קניניו והנלוים אליו וזה וכל אשר לך שלום:
Verse 7
וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר־לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא־נִפְקַ֤ד לָהֶם֙…
השאלות - וכי מגיע להם שכר בעבור שלא גנבו ולא עשקו?:
ועתה (ענין ב) באו אליו מצד החיוב, א - אחר שהמשתה הזאת הוא בעבור הרועים והם בכלל הרועים כי הם היו עקר בשמירת הצאן, וזה שכתוב ועתה שמעתי כי גוזזים לך, עתה הנה השגחנו שלא יגיע לך נזק מאתנו כדרך יתר אנשי מלחמה אף נזק כל שהוא בדברים, וזה שכתוב לא הכלמנום, ב. שגם הגיע להם תועלת על ידי שלא נפקד להם מאומה, כי שמרנום מלסטים ומחיתו טרף, ועל זה העיד עדים את הרועים בעצמם, וזה שכתוב:
Verse 8
שְׁאַ֨ל אֶת־נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־עַל־י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה־נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר…
שאל את נעריך וכו' (ענין הג') באו אליו מצד החנינה והחסד, וזה שכתוב וימצאו הנערים חן בעיניך אחר שבאנו על יום טוב, שראוי לחונן את כל השואל חסד ביום ההוא, ומצד ג' טעמים האלה תנה את אשר תמצא ידך, רצה לומר כמסת כח ידך ונדבתך לבד:
Verse 9
וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל־נָבָ֛ל כְּכׇל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ׃
השאלות - מהו וינוחו?:
ויבואו נערי דוד וידברו וכו' גם זה הוצעה להודיע פחיתות נבל, א - שאחר שספר מהות השליחות שהיו דברי ריצוי ותחנונים ולא היה בם שום דופי שבעבורו יבזה אותם ויחרפם, הקדים לבל תחשב שהנערים שינו את הדברים על זה אמר כי דברו ככל הדברים האלה בלא שינוי, ב. בל תחשב שדברו זאת בשם עצמם ולכן עט בהם על זה אמר כי דברו בשם דוד ג. בל תאמר שאחר כך הוסיפו דברים שבעבורם עלתה חמתו עליהם על זה אמר וינוחו ולא דברו אח"ז מאומה:
Verse 10
וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ…
השאלות - מה זה מענה על בקשתה?:
ויען נבל כו' מי דוד נגד מה שאמרו שבאו בשם דוד וכבודו, השיב מי דוד ומי בן ישי, רצה לומר אינו חשוב לא מצד עצמו, ולא מצד אבותיו, שלא נודע בשם, רק כל הנודע ממנו הוא שהוא אשר הרים יד במלך ומצד זה הוא מפורסם, ומצד זה יעוז לדבר עתק, אבל זה היה חידוש בימי קדם שלא נמצא מעיז ומורד, לא כן היום שרבו עבדים המתפרצים ואין זה חידוש, ורצה לומר שדוד זה לא נודע בשם אף מצד יתרון רעתו שהוא מורד במלכות, שגם זה אינו חידוש עתה:
Verse 11
וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־לַחְמִי֙ וְאֶת־מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י…
ולקחתי ונגד מ"ש שיתן להם מצד החנינה כי על יום טוב באו, השיב שהוא לא הכין המשתה רק לגוזזיו לא לאנשים זולתם, וזה שכתוב ולקחתי את לחמי וכו' ואת טבחתי אשר טבחתי (רק) לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה, הם יאכלו וגוזזי ירעבו, ועל מה שתבעו מצד החיוב לא השיב מאומה כי התנכר אליהם כמ"ש אשר לא ידעתי אי מזה המה:
Verse 12
וַיַּהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי־דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃
ויהפכו לא טעמו אצלו מאומה רק הלכו לדרכם:
Verse 13
וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ׀ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם־דָּוִ֖ד אֶת־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ׀ אַחֲרֵ֣י…
חגרו דוד חשב את עצמו כמלך, אחר שנמשח על פי נביא ואחר שנטו אליו רוב יהודה, ורצה לדונו כדין מורד במלכות ב"ד שחייב מיתה, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שדנו דיני נפשות, ולכן התחילו מן הצד כמ"ש חגרו איש חרבו, שמי שחגר חרבו גלה דעתו שמחייב אותו מיתה, ודוד חגר חרבו לבסוף כי הוא היה ראש השופטים כפי הדין:
Verse 14
וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר־אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים׀מֵהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת־אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט…
הנה שלח ספר לה, א - מה שחטא נגד דוד, ששלח מלאכים (גדר שם מלאך הוא ההולך בשליחות של כבוד דרך כבוד) והשליחות היה לברך את אדנינו והוא לא די שלא קבלם בכבוד, כי ויעט בהם והפריחם בבזיון וקצף:
Verse 15
וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הׇכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא־פָקַ֣דְנֽוּ מְא֔וּמָה כׇּל־יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה׃
והאנשים, ב - שהיה חייב להם גמול מצד החיוב שהאנשים היו טבים לנו מאד, א. שלא קבלנו מהם נזק, על זה אמר ולא הכלמנו, והנה הרועים לפעמים ירעו ולפעמים ירבצו, רצה לומר שיאספו הצאן אל הגדרות בעת כלות המרעה, אמרו הנה בעת הרביצה שהיו הצאן בגדרותיהם ואנחנו לבד בשדה, שאז לא היו הצאן צריכים לשמירה, שעל זה אמר כל ימי התהלכנו אתם בהיותנו בשדה אז לא קבלנו נזק לא בדברים שלא הכלמנו ולא בממון שלא פקדנו מאומה:
Verse 16
חוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם־לַ֖יְלָה גַּם־יוֹמָ֑ם כׇּל־יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן׃
(טז-יז) השאלות - למה כפלו בהיותנו בשדה, כל ימי היותנו עמם רועים הצאן?: ב. בעת הרעיה שהצאן בשדה שאז צריכים נטירה מלסטים ומזאבים שעל זה אמר כל ימי היותנו עמם רועים הצאן אז חומה היו עלינו גם לילה גם יומם, עד שנוכל לאמר שגם הם היו מסייעים ברעיית הצאן, וזה שכתוב היותנו עמם רעים:
Verse 17
וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה־תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי־כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל־אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כׇּל־בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן־בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃
ועתה דעי וראי מה תעשי לתקן המעוות, כי בודאי ילבשו נקם, א - מצד שבזה השלוחים שעל זה אמר כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו, ב. מצד שבזה את דוד עצמו, שעל זה אמר והוא בן בליעל מדבר אליו, שאל דוד היה מדבר לאמר עליו שהוא בן בליעל פורק עול ומורד כמ"ש היום רבו עבדים המתפרצים:
Verse 19
וַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֙יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה׃
עברו לפני כי חששה שאם ילכו אתה ביחד יודע לנבל, וזה שכתוב ולאישה נבל לא הגידה:
Verse 20
וְהָיָ֞ה הִ֣יא׀ רֹכֶ֣בֶת עַֽל־הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹ֖שׁ אֹתָֽם׃
וירדת בסתר ההר שהיו שני הרים זה נגד זה, היא יורדת מהר הזה ודוד מההר המגביל לו ובהכרח כבר פגש דוד את הנערים שהלכו לפניה:
Verse 21
וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת־כׇּל־אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִכׇּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּשֶׁב־לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת…
השאלות - למה אמר זה דוד ברגע ההיא?:
ודוד אמר כאשר פגש את נערי נבל וחמוריו נושאות בר ומזון (שחשב כי הולכים אל מעון אל ביתו) אמר לאנשיו אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה (ההולך פה לקראתנו) ששמרנו רכוש הזה ועתה השיב רעה תחת טובה:
Verse 22
כֹּה־יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם־אַשְׁאִ֧יר מִכׇּל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ עַד־הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃
(כב-כג) כה יעשה אלהים לאיבי דוד כמו שאעשה לנבל, ואביגיל שמעה הדברים האלה ועל ידי כן הכירה וראתה את דוד שהוא דבר כל זאת:
Verse 24
וַתִּפֹּל֙ עַל־רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּֽי־אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶעָוֺ֑ן וּֽתְדַבֶּר־נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאׇזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ׃
בי אני אדוני העון, אמרה הנה נבל זה כאין נחשב, יש לו עושר ונכסים ולא השליטו האלהים לאכל ממנו, ומה שנודע בשם לאיש שוע הוא על ידי, ולולא הייתי אשתו לא היה אדוני שולח אליו, ואם כן עקר העון בי באשר אני עקרת הבית, אבל מטעם הזה בעצמו ותדבר וכו', רצה לומר א. תן לי רשות לדבר, ב. ושמע וכו' וקבל דברי:
Verse 25
אַל־נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י׀אֶת־לִבּ֡וֹ אֶל־אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל־נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן־ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ…
אל ישים אדני את לבו רצה לומר הבזיון לא יהיה רק מאיש נכבד ובין השוים, לא מאיש פחות ונקלה שלא יחושו לבזיונו, והנה נבל זה הוא נקלה בעיני הבריות, כי נבל שמו, וכן הוא נקלה מצד עצמו כי נבלה עמו, וכן לא יחשב בזיון, רק מאיש שאין טבעו בכך לא כן מנבל שדרכו בכך, וזה שכתוב כי כשמו כן הוא ואם כן אין לך להקפיד על בזיונו, ועקר הקפידה הוא עלי בהיותי אשת חיל, אבל ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני:
Verse 26
וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי־יְהֹוָ֤ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהֹוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ…
(כו-כז) השאלות - למה דברה ג' מאמרים כ"א מתחיל במלת ועתה?:
ועתה בארה ג' טעמים שראוי שימנע מלכת לנקום נקם, כי שילך לנקום יהיה באחד מג' פנים, א. שיחשב שנבל חייב מיתה מדין מורד במלכות, ב. שיחשוב לנקום בל יעיזו אחרים לעשות כמוהו, ג. שיחשוב לקחת בחזקה מה שמגיע לנעריו על פי הדין שהיו שומרים את הצאן, על הא' אמרה חי ה' כו' אשר מנעך מבוא בדמים ורצה לומר כי עדיין לא יצא טבעך בעולם ועדיין שאול קיים ואם היית הורג אותו היית שופך דמים שלא כדין, או על כל פנים לפי דעתך שיש לך דין מלך אין ראוי שתושע ידך לך לעשות בעצמך נקמה על כבודך, וזה בהשגחת ה' שמנעך מרציחה או מהכח הבלתי ראוי, רק שתקוה אל ה', על הב' אמרה אל תחוש לנקום פן יעשו אחרים כמעשהו כי ועתה אין שייך טעם זה כי הלואי יהיו כנבל איביך לא יהיה בכחם לעשות לך רע רק מה שיש בכח נבל, שלא יכול לעשות לך מאומה, כי נעשה פקודתך נגד רצונו, ואמרה אויביך על המבקשים להשפיל כבודך והמבקשים את נפשך להרגך:
Verse 27
וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר־הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי׃
ועתה על הג' שמנע מהנערים המגיע להם ע"פ הדין, הנה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך (ואמר הביא בלשון זכר שיוחשב כאילו הביא הוא כי הוא מכספו) וטוב מעט בצדקה (כן פי' מהרי"א) (כח) שא נא לפשע אמתך אחר שסלקה שלש הטענות שבעבורם ילך לנקום נקם, התחילה לברר לו, שאם היה עושה זאת היה נמשך לו ממנו נזק גדול, ופייסה אותו על שערבה לבה לדבר לפניו כזאת התחילה לחשב שלשה מעמדות מימי חייו, א. המעמד הראשון בעת התחיל ללחום מלחמות ה' בגלית ובפלשתים, ב. המעמד השני, עת נרדף מפני שאול, ג. המעמד הג' עת יזכה למלכות כפי שהובטח מפי נביא, שמצד כל השקפות אלה ראוי שיחדל מעשות זאת. א. כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן כי מלחמות ה' אדני נלחם, רצה לומר אחר שמה שיקוה שיעשה לו ה' בית נאמן, נצמח ממה שלוחם מלחמות ה', שלוחם באויבי ישראל שהם אויבי ה', אם כן אין מהראוי שתתערב בין מלחמותיך מלחמה לכבודך שאינה מלחמת מצוה או חובה, רק מלחמת רשות או עבירה, וזה ורעה לא תמצא בך מימיך שאז יאמרו כי נלחמת כפי המקרה כאדם האוהב מלחמה לשפוך דם כפי שיזדמן:
Verse 29
וַיָּ֤קׇם אָדָם֙ לִרְדׇפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ…
ויקם (מעמד הב') שבעת שקם אדם לרדפך שאתה נרדף מפני שאול, בזה ראוי כי נפש אדוני תהיה צרורה בצרור החיים, רצה לומר שתהיה נפשך שמורה מן המות האורב עליה כדבר הצרור בצרור ונטור ושמור מכל צד, והצרור הזה שבו תהיה שמורה, הוא החיים את ה' אלהיך, השגחת ה' שישמור אותה בחיים, כי עמו מקור חיים ולא יקרב המות לגבולה ואת נפש איביך הרודפים אותך יקלענה בתוך כף הקלע, היא מליצה, שמן כף הקלע שמשם זורקים חצים ואבנים עליך לקחת את נפשך, משם יזרק את נפשם, כאילו נפשם שוכבת שמה, ובזרקם אבנים את נפשם הם זורקים, ע"ד וגולל אבן אליו תשוב גם כוונה בזה על שכר עוה"ב שעל ידי רדפם אחריך ואתה נע ונד בעוה"ז תשכון נפשך במנוחות שאננות בצרור החיים הנצחיים, ונפש אויביך לא תשכון במנוחתה העצמיית רק תהיה חוץ למקומה כאבן הנזרק במרגמה, ולא כאבן שנזרק מן הקלע שנח במקום שנופל שמה, רק כמי שמקלע אבן אל תוך כף הקלע שגם שם לא תמצא מנוח רק תקולע מקלע אל קלע, וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בשבת (פרק שואל) בינונים ורשעים נמסרים לדומה (ורצה לומר והם חוץ למקומם) הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה:
Verse 30
וְהָיָ֗ה כִּֽי־יַעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֶת־הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃
והיה רצה לומר ומן המעמד הזה שאתה נרדף יצמח בהכרח (המעמד הג') שתגיע למלכות, שעז"א והיה כי יעשה ה' לאדני כאשר דבר, אם כן אין מן הראוי שתעשה עתה המעשה הזה כדי, (לא) ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול שכבר ימצא שאול זכות במעשה הזה שרודף אותך כדין כי שפכת דם חנם, כי עדיין לא הגעת למלכות, גם כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שאם יבא דין לפניך שהעני בקש צדקה מן העשיר והרגו על שסרב מלתת לו, לא תוכל לעשות בו משפט כי גם אתה עשית כזאת. ויש הבדל בין פוקה ומכשול ששם פיק משתתף עם הוראתו השנית מענין הוצאה כמו זממו אל תפק, טוב יפיק רצון מה' שגדרו שמוציא לחוץ דבר הסגור וצרור ונבלע במקומו כאילו יצא מן הנעלם אל הגילוי, ובא לרוב על הוצאת עצמיים הגיונים, ומזה בא פיק ברכים בשיתוף עם המכשול שמוציא הרע הטמון ותכונה רעה אל הפועל, ויכשל בה, ומזה פיק ברכים, שנפרדו צומת הגידים וקשורי הברכים ונתרפו מקשורם, וכן יל"פ פקו פליליה שהוציאו עברות היוצאות מתכונת רעות נפשיות ממסגרותיהם, כמו והוא עון פלילי (איוב ל״א:כ״ח) והיטב ה' לאדני בעת הזאת תזכר את אמתך כי מנעתי אותך מדבר שהיית מתחרט עליו כל הימים:
Verse 32
וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי׃
ויאמר דוד לאביגל הכיר שהאמת אתה, והודה, א - לה' ששלחה בהשגחתו למנעו מהמעשה:
Verse 33
וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי׃
ב. וברוך טעמך שחוץ מזה גם טענותיה נכוחות ואמתיות, ג. וברוכה את שגם את מצד עצמך כבר היית ראויה לזה בל אחריב את ביתך:
Verse 34
וְאוּלָ֗ם חַי־יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י׀ לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ (ותבאתי) [וַתָּבֹאת֙] לִקְרָאתִ֔י…
ואולם אמר שלא בעבור נבל היתה ההשגחה הזאת רק בעבורך, וזה אשר מנעני מהרע אתך כי לולא מהרת היית מחריב הכל צדיק כרשע והיה מן הופעת האל בל יגיע רע אליך:
Verse 35
וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ…
מידה דרך כבוד ולה אמר עד הנה דבר מעסקי נבל, עתה הבטיח לה כי ישא פניה לעתיד ולא ישמור איבה:
Verse 36
וַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל׀אֶל־נָבָ֡ל וְהִנֵּה־לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ וְלֵ֤ב נָבָל֙ ט֣וֹב עָלָ֔יו וְה֥וּא שִׁכֹּ֖ר עַד־מְאֹ֑ד…
השאלות - מה צורך לענין הספור מה שהיה לו משתה כמשתה המלך וכו'?:
והנה לו וכו' ולא הגידה לו, ספר ג' טעמים שלא הגידה לו תיכף, א. שאם היה חסר מן המשתה על ידי המנחה שהובילה באופן שהיה מרגיש החסרון תיכף היתה מוכרחת להגיד לו, אבל הנה לו משתה בביתו כמשתה המלך שהיה הכל לרוב מאד ולא הרגיש בחסרון מה שלקחה, ב. כי ולב נבל טוב עליו ולא רצתה להעציבו ולערב שמחתו, ג. והוא שכר עד מאד, ויראה כי יבער חמתו ביינו ויעשה רע לה, ולכן ולא הגידה לו דבר קטן וכו':
Verse 37
וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מׇת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה…
וימת לבו נפל עליו פחד מדוד ומהסכנה שהיה בה ונצטננו דמיו ויהי כאבן:
Verse 38
וַיְהִ֖י כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף יְהֹוָ֛ה אֶת־נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת׃
כעשרת הימים חכמינו זכרונם לברכה דרשו בו כמה דרושים והוא ע"פ הכלל שמספר המופשט מן המתואר מורה על מספר ידוע והם עשרה ימים הידועים של תשובה שבין ר"ה ליוהכ"פ:
Verse 39
וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֡ה אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת־רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל…
ברוך ה' הודה על ג' ענינים, א - על שנענש על שחרפו, ב. ששמר אותו שלא ינקום בעצמו, ג. שהשיב גם רעת נבל ויתר עונותיו בראשו באופן שלא נענש על ידי דוד לבד, שכל מי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה רק מת על ידי עונותיו:
Verse 40
וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל־אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
הכרמלה כי תיכף אחר המשתה חלה ולא שב עוד אל מעון והיא נשארה אחרי מותו בכרמל:
Verse 41
וַתָּ֕קׇם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי׃
הנה אמתך דברה אל השלוחים בנכח כי שלוחו של אדם כמותו:
Verse 43
וְאֶת־אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם־שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים׃ {ס}
גם שתיהן רצה לומר נוסף על מיכל בת שאול שהיתה לו מכבר:
Verse 44
וְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן־לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים׃
ושאול נתן את מיכל בתו הנה התפלאו איך נתן שאול את בתו שהיתה אשת איש לאחר, ואיך לקחה דוד אחר כך בחזרה אחרי הוטמאה, ויאמר הרד"ק ששאול אנס את דוד לגרשה, ובכ"ז החזירה דוד כי היה גט מעושה ופסול, ויאמר מהרי"א שלא נתנה לפלטיאל לאשה רק לשמרה וכל זה רחוק, איך היה ביכלתו לכוף את דוד שברח מפניו, והכתוב אומר (לקמן ש"ב ג' ט"ז) וילך אתה אישה, אבל העקר כדברי חכמינו זכרונם לברכה ששאול טעה וחשב שקדושי מיכל לא היו כפי הדין כי קדשה במלוה של עושר שהובטח למכה גלית, או שדוד חשב שמאה ערלות פלשתים שוים פרוטה ושאול חשב שאינם שוים כלום, ולכן דייק דוד (לקמן שם י"ד) תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים, ובכ"ז היה דוד מותר להחזירה, כי היא היתה אנוסה על פי בית דין של שאול שטעו בדין, וכמו שהוא ההלכה במי שאמרו לה מת בעלך ונשאת על פי בית דין שלא נאסרה. וכפי הנראה התעורר שאול לזה, ממה שראה שדוד לקח עוד נשים על אשתו בלי רשותה, שזה כמואס בבת המלך לקחת עליה צרה לצרור, וזה גם כן עורר שנאה חדשה אצל שאול, ולכן התעורר דוד להרחיק נדוד ממדבר פארן אל מקום אחר להמלט מחמת שאול אשר בערה מחדש:

Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

Tanakh · chapter reading guide

I Samuel Chapter 25

I Samuel Chapter 25 presents 44 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

Open the full commentary page

Smart source finder

Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

Reference

BookChapter (1–31)Verse

Resolved to: I Samuel 25

Open in the reader