I Samuel Chapter 4

ויהי דבר שמואל לכל ישראל - נהיה הדבר שנאמר לשמואל, ובא לכל ישראל, והאיך היה הפורענות, ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה:

האבן העזר - עדיין לא היה כן שמה, כי בימי שמואל נקראת כן (לקמן ז יב), וכאן קרא על שם סופה:

ותטש המלחמה - ותתפשט המלחמה, כמו (לקמן ל טז): והנם נטושים על פני הארץ, וכן (שופטים טו ט): וינטשו בלחי:

בכל מכה במדבר - על ים סוף ויונתן תרגם: ולעמיה עבד פרישן במדברא. ובספרי שנינו: שהפרשה הזו עירוב דברים, מי שאמר זה לא אמר זה, כשרין שבהם אמרו: מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, והרשעים אמרו: אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה, כל מכות שהיו לו, על המצרים הביאם, אין לו עוד מכה מעתה:

איש בנימן - זה היה שאול, שחטף את הלוחות מיד גלית וברח לו:

יד דרך מצפה - אצל יד הדרך היה מצפה:

מפרקתו - אפרקותיה, עצם הצואר:

ללת - על כרחו 'ללדת' פירושו, ואין לו דמיון ומנחם חברו בחלק 'יללה', לפי שחבלי לידתה ביללה באו לה, ויסוד יללה, אין אות ביסודה אלא למ"ד לבדה:

נהפכו - נשתנו מכדרכן, לכך מתה:

צריה - צירי דלתי בטנה, קרדוני"ל בלע"ז:

אי כבוד - אין כבוד, וכן (איוב כב ל): ימלט אי נקי, אין נקי:

אל הלקח - כמו על הלקח, ואין צריך לזוזו מלשון אל, למי שיודע להבין דברו:

אל הלקח - איטיויר"ש לאישטריפו"ש בלע"ז:

ואל חמיה - ואל הרעה הזאת, שמת חמיה ואישה:

השאלות מ"ש ויהי דבר שמואל לכל ישראל לא באר מה דבר להם, ואם כמפרשים שצוה להם לצאת למלחמה כדי שינגפו לפני פלשתים יפלא מאד שאם כן היו מחזיקים אותו לנביא שקר, וזה אי אפשר:

ויהי אחר שספר (בסי' הקודם) ששמואל לא הפיל מכל דבריו ארצה מן הנבואות שנבא ליחידים, ספר פה, כי היה ונתקיים גם דבר שמואל לכל ישראל רצה לומר דבר הנבואה שנבא על כלל ישראל, כמ"ש (למעלה ג' י"א) הנני עושה דבר בישראל אשר כל שומעו תצלינה שתי אזניו, וזה נתקיים עתה כי ויצא ישראל לקראת פלשתים וכו':

ויערכו מקום המערכה אינו מקום המחנה, רק מקום ממוצע בין שתי המחנות אשר יגבילו הלוחמים ביניהם ללחום שם ושם ערכו פלשתים לקראת ישראל, ותטש המלחמה שנתפשטה בשדה המערכה וינגף ישראל ונפל ממנו בשדה המערכה כארבעת אלפים איש, ובכ"ז לא היה מפלה לגמרי, כי לא נסו איש לאהליו רק שבו אל המחנה וזה שכתוב:

השאלות שאל מהרי"א מדוע לקחו עתה את הארון מה שלא עשו כן בשום פעם, מה היה הקצף שבעבורו נתן לשבי עוזו ונשבה ארון הקדש:

ויבא העם אל המחנה ע"ד להלחם שנית ויאמרו זקני ישראל מהרי"א נתן כמה טעמים למה נלקח ארון האלהים ויתן לשבי עוזו, ולדעתי כולם מבוארים בכתובים, (טעם א) בהיות ישראל אז רעים וחטאים עובדי עבודה זרה ופסל מיכה היה ביניהם כמ"ש (שופטים י"ח ל"א) שהתמיד כל ימי היות בית האלהים בשילה, ולקמן (ז' ג') אמר להם שמואל הסירו את אלהי הנכר ובכ"ז חשבו את עצמם לצדיקים עד ששאלו למה נגפנו ה' וזה העלה חמת ה' בם כמ"ש הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיה ב' ל"ה), ב) נמשך מהקודם, שעל ידי שנדמו כחולה אנוש הבלתי מרגיש מכאוב כלל וחשבו שהם צדיקים ולא חשבו להיטיב מעשיהם ולבקש תשועה מה' רק אמרו נקחה אלינו משלה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו וישענו מכף איבינו, חשבו באשר בהכרח יציל את ארון עוזו וישמרהו מיד פלשתים ועל ידי זה ינצלו וישמרו גם הם, וזה מחשבת דופי, כי ברית הארון אינו תכלית לעצמו רק בעבור ישמרו את הכתוב בו:

ג) חטאו במה שהוציאו את הארון מקדש הקדשים בלא רשות גבוה ולא שאלו לא לשמואל ולא לאורים ותומים אם יעשו זאת, וזה שכתוב וישלח העם שלה ששלחו העם מעצמם בלא דעת נביא, וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרבים, שמקום הארון הוא תחת הכרובים לא על שדה המערכה והם הניעוהו ממקומו ואת פי ה' לא שאלו (וכבר בארנו בפירוש התורה ודברנו בזה אם היה הארון שבו הלוחות או של שברי לוחות ואין פה מקומו), ד) נשבה הארון בחטא בני עלי כמו שהתנבא על זה שמואל, הנני עושה דבר בישראל וכו', וזה שכתוב ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים וכו', שעליהם היה מדת הדין מתוחה והיה עם הארון שמשם בא הדבור עליהם כי ימותו שניהם ביום אחד והגיע העת להתקיים דבר שמואל ועם מיתתם נשבה הארון אשר נשאוהו:

ויהי, כאשר בא הארון אל המחנה הריעו תרועת נצחון באשר חשבו כי כמו שנצח את האויבים בעת נכנסו לארץ וצרו על יריחו כן ינצח גם עתה וגם בזה חטאו כמו שהעיר הרי"א כי במלחמת יריחו צוה ה' בל יריעו ובל ישמיעו את קולם עד עת נפילת החומה שהוא עת הנצחון, אבל קודם לכן לא יריעו רק ישאו עיניהם אל ה' לבקש תשועתו מני צר והם לא כן עשו:

וישמעו ספר כי הגם ששני המחנות היו רחוקים זה מזה שמעו פלשתים את קול התרועה למרחוק, ובאשר חקרו על סבת התרועה נודע להם כי בא הארון אל המחנה:

וייראו וכו' כי אמרו שעם הארון בא אלהים השוכן עליו אל המחנה והוא ילחם בם ויאמרו אוי לנו רצה לומר שנתנו שתי סבות ליראתם, א) שהגם שעד עתה היו הם הנוצחים תמיד את ישראל, הלא לא היתה כזאת אתמול שלשום שעד עתה לחמנו עם אנשים ועתה עם אל מושיעם:

ב) אוי לנו רצה לומר ולא לבד שאין תקוה שאנחנו ננצח עוד יש פחד כי נאבד בידו כי מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה אלה הם רצה לומר הלא גבורתו נודעת מכבר מימי קדם, ואי אפשר לאמר שהוא כח מוגבל רק על דבר אחד (למשל להכות בדבר, או במים, לא לנצח במלחמה) שהלא הכה בכל מיני מכה, וכן אי אפשר לאמר שמושל רק בארץ מיוחדת, (רק בארץ מצרים לא בפלשתים) שהלא הכה את מצרים וגם במדבר הרי מושל על הישוב ועל המדבר שהם מקומות שונים:

השאלות - אחרי התיראו מאלהים המכים את מצרים איך אמרו התחזקו והיו לאנשים וכי ילחם איש עם אלהים ויוכל, ומהו הכפל והיו לאנשים והייתם לאנשים:

התחזקו הנה ממ"ש האלהים האלה, אלה הם האלהים בלשון רבים, מבואר כי חשבו שאלהי יעקב אינו הסבה הראשונה (שידוע שהאומות הקדמונים כולם החליטו שמן הנמנע בכלל שהסבה הראשונה יהיה לו איזה קשר עם שוכני בתי חומר) רק חשבו שהוא קיבוץ כחות נשגבים רבים, עצומים יותר מכח אלהיהם אשר הם עובדים אותם, והיו חושבים כי לפעמים יתעצמו אדירי עמים, או אנשים רפאים להלחם עם בני אלים ולנצחם, כידוע בשירי היונים והבליהם, ולכן אמרו התחזקו והיו לאנשים פלשתים כאומר אל תהיו בהמות אשר לא יתגברו על בני אלים לעולם, רק היו אנשים שהם בכח אנושותם יתגברו לפעמים על האלים וכחות הנשגבות (ע"ד כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל) וגם אם לא תנצחו אתם למו על כל פנים התחזקו פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם תרויחו בל ינצחו הם לכם עד שתהיו אתם עבדים למו ומוסיף לאמר שאף אם לא תוכלו גם לזאת, ובני אלים ינצחו אתכם על כל פנים והייתם לאנשים ונלחמתם רצה לומר אינו דומה המנוצח במלחמה, שעל כל פנים היה לאיש ולחם כדרך אנשים, ממי שימסר אל אויבו ולא ילחם שזה יצא מכלל אנשים ודומה כבהמה שינהיגוה שולל בלי דעת ובמה שנלחמתם תראו שאתם אנשים ולא בהמות:

וילחמו פלשתים וינגף ישראל, ועתה לא שבו אל המחנה כמו בפעם הראשון ששבו אחור בסדר כי עתה נסו ונתפזרו בלי סדר, ועל ידי זה היתה המכה גדולה מאד:

ואחר כך נלקח גם ארון אלהים כו' ומתו חפני ופינחס נושאיו, ובזה נתקיים נבואת שמואל כמ"ש ויהי דבר שמואל לכל ישראל:

וירץ הגם שרבים מבני שילה היו שם ונסו, הנה הם בנוסם התפזרו בכל פנה, התחבאו במערות וצחיחים, ורק איש אחד רץ ובא ביום ההוא מן המערכה בדרך ישר לשילה לבשר הדבר כי ראה הכל בעיניו ומדיו קרעים על שבר בת עמו:

השאלות - (יג-יז) מ"ש ויבא שילה, ויבא והנה עלי, והאיש בא להגיד, כפל לשון - למה הקדים שעלי יושב יד דרך מצפה, ואחרי זה הקדים כי עלי עיניו קמה ולא יכול לראות, ולמה קראו בפי"ב בשם מבשר, ולמה לא הלך האיש תיכף אל עלי שהיה הכהן ואליו ראוי שיגיד ראשונה מה שקרה לבניו ולארון, ואם לא רצה לבשר בשורה למה לא נשמר מזה אחר כך ויגד לו פתאום עד שסבב מיתתו:

ויבוא והנה עלי מקדים דברו בל יפלא בעינינו א) מדוע לא בא המבשר אל עלי בראשונה בשהוא נשיא עמו וראוי להגיד לו ראשונה?, ב) איך לא נשמר מהגיד אל הזקן פתאום מיתת בניו ולקיחת הארון שזה גרם מיתתו ומוציא דבר הוא כסיל, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פ"ק דפסחים ג') ע"ז מספר כי עלי היה אז ישב על הכסא יד דרך מצפה, רצה לומר שלא היה בעיר רק בשער העיר מהעבר השני הקרוב אל הדרך ושם היה יושב מצפה על מבשר שיבא מהמערכה להגיד לו מה נעשה עם הארון כי היה לבו חרד על ארון האלהים והאיש בא להגיד בעיר האיש המבשר אחר שנס מהמלחמה סבב דרכו ובא מהעבר השני ועל ידי זה היה ראשית הגדתו בעיר, שהם ראוהו תחלה ועל ידי זה ותזעק כל העיר:

וישמע וכיון ששמע עלי את קול הצעקה ושאל על סבתו קראו להאיש שיבא להגיד לעלי כי לא רצה שום איש להגיד בשורה רעה כזאת להזקן, ובהיות שהאיש נקרא במהירות אל עלי אחר שכבר היתה צעקה ברחובות חשב שכבר ידע עלי כלל הדברים ואינו דורש מאתו רק לדעת פרטי הדברים, וגם שעל ידי המהירות לא הגיד בישוב הדעת, והגיד לו הכל פתאום, וזה שכתוב והאיש מהר ויבא ועל ידי זה ויגד לעלי את הכל פתאום:

ועלי וכו' ועיניו קמה שאם היה יכול לראות והיה רואה את האיש ואדמה על ראשו וכל העיר קרועי בגדים לא היה מתפעל כל כך מקול השמועה הפתאומית כי היה נודע לו לאט לאט (ועיניו קמה יחיד על רבים, ויש לפרש וראות עיניו קמה):

אנכי הבא הודיע לו, א) שבא מן המערכה וראה הכל בעיניו, ב) שבל יחשב שעברו על זה איזה ימים שאפשר ששכח איזה דבר כי היום נס מן המערכה (וחכמינו זכרונם לברכה לישב הכפל פה דרשו שהיה שאול, ושבא מן המערכה שילה ועל זה אמר אנכי הבא מן המערכה, ושם שמע שנשבה הארון וחזר בו ביום אל המערכה וחטף הלוחות ונס עמהם בו ביום שנית לשילה ועל זה אמר מן המערכה נסתי היום):

ויען המבשר ויאמר יש הבדל בין מגיד ובין מבשר, שמבשר הוא תמיד לטוב שמגיד דבר שחברו שמח בו ורוצה לשמעו ופה שבא על דבר רע הוא בדבר שצריך להגידו והוא המוכן להגיד כי יודע הדבר בבירור או שראה בעיניו, וכוונתו שאחר שחשב שכבר הוגד הדבר לעלי, ולא קראוהו רק מצד היותו מבשר: ויודע הכל בבירור, ולכן לא נשמר ברוחו והגיד כל מה שנתהוה כסדר, תחלה נס ישראל ואחר כך מגפה גדולה היתה בעם ואחר כך מתו חפני ופינחס ואחר כך נלקח ארון אלהים ובאמת אצל עלי היה הכל שמועה פתאומית ולכן:

ויהי כהזכירו את ארון האלהים שהוא היותר יקר בעיניו ויפל וכו' נתן ג' טעמים על שנשבר מפרקתו בנפילה זאת, א) שנפל מעל הכסא שהוא מקום גבוה, ב) שנפילתו היתה אחרנית, ג) שנפל בעד יד השער שהיה על מרומי קרת ולכן ותשבר מפרקתו וימת תיכף עתה נותן ג' טעמים על שמת תיכף, א) כי זקן האיש בשנים, ב) וכבד בגוף, ג) אפסו כחותיו מרוב עבודה ששפט את ישראל ארבעים שנה:

השאלות (יט-כב) מדוע סדר אל הלקח ארון אלהים ואל מות חמיה ואישה וכן בפסוק כ"א, ובפסוק י"ז סדר תחלה מיתת חפני ופנחס, ואחר כך לקיחת הארון שהיה אחר כך כנ"ל, מ"ש ותקרא לנער וכו' אל הלקח, ותאמר גלה כבוד וכו', הוא כפל מבואר אין לו הבנה כלל, ותחלה הזכירה מה שנלקח הארון ומת חמיה ואישה וסיימה רק בלקיחת ארון האלהים לבד שזה צריך טעם ודעת:

וכלתו ספר איך ספו תמו כל בית עלי ביום ההוא כלתו היתה קרובה ללדת ותשמע כו' אל הלקח ארון כי העם הקדימו החשוב בעיניהם שהוא הארון ואחריו מות עלי ואחריו מות אישה, כי נהפכו עליה ציריה פי' מהרי"א, שאחר יציאת הולד נהפכו לאחור, ונעדרו הצירים והמכאובים ולא זבו ממנה המותרות הדמיות כי בהעדר הכח והפסק המכאובים לא יצאו עוד וזה היה סבת מיתתה, ומלת ללת פי' בחסרון ד' ללדת, והרד"ק מפרשו מענין יללה, והרלב"ג מפרשו משורש נלה כמו כנלותך לבגוד שהוא מענין כליון והשלמה שנשלמו ימי הריונה:

ותקרא לנער אי כבוד רצה לומר איה הכבוד, אין כבוד ישראל עוד, ובארה דבריה כי גלה כבוד מישראל אל הלקח וכו' כוונתה כי יש שני תורות תורה שבכתב ומשכנה בארון, ותורה שבעל פה משכנה בלבות חכמי ישראל אשר קבלו ממשה רועה נאמן, ואם יעדר אחד מהם ישלימהו השני, רצה לומר אם היה נלקח הארון לבד ועלי ובניו היו בחיים, היה אפשר להחזיר התורה על ידם, כמ"ש ר' מאיר אלמלא דאשתכח תורה מישראל הוה מהדרנא ליה מפלפולי, אבל עתה גלה הכבוד בהחלט באשר נלקח הארון וגם מת חמיה ואישה:

ותאמר אחר כך הוסיפו לאמר שאין לחלק זה בשני שמות, כי כמו שהארון, הוא ארון אלהים השומר לדברות האלהיים אשר היו חרותים על הלוחות אבנים, כן עלי ובניו מקבלי תורה שבעל פה, המה ארונות קדושים נוצרים את לוחות הברית החרות על לוח לב שהם חוקי תורה שבעל פה הכתובים על לב החכמים כמ"ש ועל לבם אכתבנה, ותורתך בתוך מעי, עד שעל אבדן שניהם, יצדק לאמר כי נלקח ארון אלהים, ויהיה ארון שם המין רצה לומר ארונות האלהיים כולמו הארון לתורת הכתב והארונות לתורה שבעל פה ובזה עוררה אבל גדול על בעלה ואישה להשוותם עם ארון הברית וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כמה טפשאי בבלאי דקיימי מקמי אורייתא ולא קיימי מקמי גברא רבא וכו':