Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    I Samuel Chapter 15

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    Compare witnesses - word by word
    I Samuel Chapter 15Verse 1 / 350%

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק - אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    I Samuel 15 - English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1Samuel said to Saul, “I am the one G OD sent to anoint you king over Israel—God’s people. Therefore, listen to G OD ’s command!
    2. 2“Thus said G OD of Hosts: I am exacting the penalty for what Amalek did to Israel, for the assault he made upon them on the road, on their way up from Egypt.
    3. 3Now go, attack Amalek, and proscribe all that belongs to him. Spare no one, but kill alike men and women, infants and sucklings, oxen and sheep, camels and donkeys!”
    4. 4Saul mustered the troops and enrolled them at Telaim: 200,000 men on foot, and 10,000 as Judah’s contingent.
    5. 5Then Saul advanced as far as the city of Amalek and lay in wait in the wadi.
    6. 6Saul said to the Kenites, “Come, withdraw at once from among the Amalekites, that I may not destroy you along with them; for you showed kindness to all the Israelites when they left Egypt.” So the Kenites withdrew from among the Amalekites.
    7. 7Saul destroyed Amalek from Havilah all the way to Shur, which is close to Egypt,
    8. 8and he captured King Agag of Amalek alive. He proscribed all the people, putting them to the sword;
    9. 9but Saul and the troops spared Agag and the best of the sheep, the oxen, the second-born, the lambs, and all else that was of value. They would not proscribe them; they proscribed only what was cheap and worthless.
    10. 10The word of G OD then came to Samuel:
    11. 11“I regret that I made Saul king, for he has turned away from Me and has not carried out My commands.” Samuel was distressed and he entreated G OD all night long.
    12. 12Early in the morning Samuel went to meet Saul. Samuel was told, “Saul went to Carmel, where he erected a monument for himself; then he left and went on down to Gilgal.”
    13. 13When Samuel came to Saul, Saul said to him, “Blessed are you of G OD ! I have fulfilled G OD ’s command.”
    14. 14“Then what,” demanded Samuel, “is this bleating of sheep in my ears, and the lowing of oxen that I hear?”
    15. 15Saul answered, “They were brought from the Amalekites, for the troops spared the choicest of the sheep and oxen for sacrificing to the E TERNAL your God. And we proscribed the rest.”
    16. 16Samuel said to Saul, “Stop! Let me tell you what G OD said to me last night!” “Speak,” he replied.
    17. 17And Samuel said, “You may look small to yourself, but you are the head of the tribes of Israel. G OD anointed you king over Israel,
    18. 18and G OD sent you on a mission, saying, ‘Go and proscribe the sinful Amalekites; make war on them until you have exterminated them.’
    19. 19Why did you disobey G OD and swoop down on the spoil in defiance of G OD ’s will?”
    20. 20Saul said to Samuel, “But I did obey G OD ! I performed the mission on which G OD sent me: I captured King Agag of Amalek, and I proscribed Amalek,
    21. 21and the troops took from the spoil some sheep and oxen—the best of what had been proscribed—to sacrifice to the E TERNAL your God at Gilgal.”
    22. 22But Samuel said: “Does G OD delight in burnt offerings and sacrifices As much as in obedience to G OD ’s command? Surely, obedience is better than sacrifice, Compliance than the fat of rams.
    23. 23For rebellion is like the sin of divination, Defiance, like the iniquity of oracle idols. Because you rejected G OD ’s command, [God] has rejected you as king.”
    24. 24Saul said to Samuel, “I did wrong to transgress G OD ’s command and your instructions; but I was afraid of the troops and I yielded to them.
    25. 25Please, forgive my offense and come back with me, and I will bow low to G OD .”
    26. 26But Samuel said to Saul, “I will not go back with you; for you have rejected G OD ’s command, and G OD has rejected you as king over Israel.”
    27. 27As Samuel turned to leave, Saul seized the corner of his robe, and it tore.
    28. 28And Samuel said to him, “G OD has this day torn the kingship over Israel away from you and has given it to another who is worthier than you.
    29. 29Moreover, the Glory of Israel does not deceive or have a change of heart, for [God] is not human to have a change of heart.”
    30. 30But [Saul] pleaded, “I did wrong. Please, honor me in the presence of the elders of my people and in the presence of Israel, and come back with me until I have bowed low to the E TERNAL your God.”
    31. 31So Samuel followed Saul back, and Saul bowed low to G OD .
    32. 32Samuel said, “Bring forward to me King Agag of Amalek.” Agag approached him with faltering steps;, “to falter”; cf. Septuagint. and Agag said, “Ah, bitter death is at hand!”
    33. 33Samuel said: “As your sword has bereaved women, So shall your mother be bereaved among women.” And Samuel cut Agag down before G OD at Gilgal.
    34. 34Samuel then departed for Ramah, and Saul went up to his home at Gibeah of Saul.
    35. 35Samuel never saw Saul again to the day of his death. But Samuel grieved over Saul, because G OD regretted having made Saul king over Israel.

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהֹוָה֙ לִמְשׇׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י יְהֹוָֽה׃ {ס}
    2. ב׳כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃
    3. ג׳עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר׃ {ס}
    4. ד׳וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃
    5. ה׳וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃
    6. ו׳וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָֽה חֶ֙סֶד֙ עִם־כׇּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק׃
    7. ז׳וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת־עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם׃
    8. ח׳וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת־אֲגַ֥ג מֶלֶךְ־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת־כׇּל־הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי־חָֽרֶב׃
    9. ט׳וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כׇּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכׇל־הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ׃ {פ}
    10. י׳וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר׃
    11. י״אנִחַ֗מְתִּי כִּֽי־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּי־שָׁב֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְאֶת־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל־יְהֹוָ֖ה כׇּל־הַלָּֽיְלָה׃
    12. י״בוַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד הַגִּלְגָּֽל׃
    13. י״גוַיָּבֹ֥א שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ שָׁא֗וּל בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ לַֽיהֹוָ֔ה הֲקִימֹ֖תִי אֶת־דְּבַ֥ר יְהֹוָֽה׃
    14. י״דוַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל וּמֶ֛ה קֽוֹל־הַצֹּ֥אן הַזֶּ֖ה בְּאׇזְנָ֑י וְק֣וֹל הַבָּקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃
    15. ט״ווַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל מֵעֲמָלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל־מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר לְמַ֥עַן זְבֹ֖חַ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְאֶת־הַיּוֹתֵ֖ר הֶחֱרַֽמְנוּ׃ {פ}
    16. ט״זוַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הֶ֚רֶף וְאַגִּ֣ידָה לְּךָ֔ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י הַלָּ֑יְלָה (ויאמרו) [וַיֹּ֥אמֶר] ל֖וֹ דַּבֵּֽר׃ {ס}
    17. י״זוַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם־קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃
    18. י״חוַיִּשְׁלָחֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה בְּדָ֑רֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לֵ֣ךְ וְהַחֲרַמְתָּ֞ה אֶת־הַֽחַטָּאִים֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וְנִלְחַמְתָּ֣ ב֔וֹ עַ֥ד כַּלּוֹתָ֖ם אֹתָֽם׃
    19. י״טוְלָ֥מָּה לֹֽא־שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑ה וַתַּ֙עַט֙ אֶל־הַשָּׁלָ֔ל וַתַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃ {ס}
    20. כ׳וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֔ה וָאֵלֵ֕ךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַ֣נִי יְהֹוָ֑ה וָאָבִ֗יא אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וְאֶת־עֲמָלֵ֖ק הֶחֱרַֽמְתִּי׃
    21. כ״אוַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל׃ {ס}
    22. כ״בוַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהֹוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃
    23. כ״גכִּ֤י חַטַּאת־קֶ֙סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃ {ס}
    24. כ״דוַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי־עָבַ֥רְתִּי אֶת־פִּֽי־יְהֹוָ֖ה וְאֶת־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃
    25. כ״הוְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת־חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַיהֹוָֽה׃
    26. כ״ווַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֣ יְהֹוָ֔ה מִֽהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}
    27. כ״זוַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃ {ס}
    28. כ״חוַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהֹוָ֜ה אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃ {ס}
    29. כ״טוְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃
    30. ל׳וַיֹּ֣אמֶר חָטָ֔אתִי עַתָּ֗ה כַּבְּדֵ֥נִי נָ֛א נֶ֥גֶד זִקְנֵֽי־עַמִּ֖י וְנֶ֣גֶד יִשְׂרָאֵ֑ל וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
    31. ל״אוַיָּ֥שׇׁב שְׁמוּאֵ֖ל אַחֲרֵ֣י שָׁא֑וּל וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁא֖וּל לַיהֹוָֽה׃ {ס}
    32. ל״בוַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן סָ֥ר מַר־הַמָּֽוֶת׃ {ס}
    33. ל״גוַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן־תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת־אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה בַּגִּלְגָּֽל׃ {ס}
    34. ל״דוַיֵּ֥לֶךְ שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָ֑תָה וְשָׁא֛וּל עָלָ֥ה אֶל־בֵּית֖וֹ גִּבְעַ֥ת שָׁאֽוּל׃
    35. ל״הוְלֹא־יָסַ֨ף שְׁמוּאֵ֜ל לִרְא֤וֹת אֶת־שָׁאוּל֙ עַד־י֣וֹם מוֹת֔וֹ כִּֽי־הִתְאַבֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיהֹוָ֣ה נִחָ֔ם כִּֽי־הִמְלִ֥יךְ אֶת־שָׁא֖וּל עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 1

      וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהֹוָה֙ לִמְשׇׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י…

      ועתה שמע לקול דברי ה' - פעם אחת נסכלת, עתה הזהר בעצמך:

    2. Verse 3

      עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק…

      משור ועד שה - שהיו בעלי כשפים, ומשנין עצמן ודומין לבהמה:

    3. Verse 4

      וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃

      וישמע שאול - לשון הכרזה, כמו (לעיל יד כ): ויזעק שאול:

      ויפקדם בטלאים - אמר לכל אחד ואחד, שיקח טלה מצאנו של מלך, ואחר כך מנה את הטלאים, לפי שאסור למנות את ישראל, שנאמר בם (בראשית לב יב): לא יספר מרוב:

    4. Verse 5

      וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃

      וירב בנחל - וילחם בנחל ורבותינו אמרו (יומא כב ב): על עסקי נחל רב ודן את עצמו, ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה בנחל, בשביל כל הנפשות האלו לא כל שכן, אם אדם חטא, בהמה מה חטאה:

    5. Verse 6

      וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָֽה חֶ֙סֶד֙ עִם־כׇּל־בְּנֵ֣י…

      אל הקיני - בני יתרו, שהיו יושבין במדבר יהודה בנגב ערד, שהלכו אצל יעבץ ללמוד תורה, וערד הוא עמלק, הכנעני מלך ערד, עמלק היה, שנאמר (במדבר כא א): יושב הנגב, ועמלק יושב בארץ הנגב (שם יג כט):

      עם כל בני ישראל - שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל, והרי מעלה עליו כאלו עשה חסד עם כל בני ישראל:

    6. Verse 9

      וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כׇּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכׇל־הַמְּלָאכָ֛ה…

      והמשנים - אין לו דמיון, והם הבריאים ואומר אני: לשון 'משנים', כמו (בראשית מג יב): כסף משנה, על שם שהוא כפול בבשר ובשומן, וכן (שופטים ו כה): ופר השני שבע שנים:

      נמבזה ונמס - כמו נבזה, והמ"ם טפילה בו:

    7. Verse 11

      נִחַ֗מְתִּי כִּֽי־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּי־שָׁב֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְאֶת־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל־יְהֹוָ֖ה כׇּל־הַלָּֽיְלָה׃

      נחמתי - מחשבה עלתה בלבי על מלכות שאול שהמלכתי:

    8. Verse 12

      וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד…

      מציב לו יד - בונה לו מזבח הוא המזבח שנאמר באליהו (מלכים-א יח ל): וירפא את מזבח ה' ההרוס. ויונתן תרגם: והא מתקן ליה תמן אתר לפלגא ביה ביזתא:

    9. Verse 16

      וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הֶ֚רֶף וְאַגִּ֣ידָה לְּךָ֔ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י הַלָּ֑יְלָה (ויאמרו) [וַיֹּ֥אמֶר]…

      הרף - כתרגומו: אוריך, פירוש המתן:

    10. Verse 17

      וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם־קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃

      ראש שבטי ישראל אתה - תרגם יונתן: שבטא דבנימין עבר בימא בריש כל עמא, כמה שנאמר (תהלים סח כח): בנימין צעיר רודם:

    11. Verse 18

      וַיִּשְׁלָחֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה בְּדָ֑רֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לֵ֣ךְ וְהַחֲרַמְתָּ֞ה אֶת־הַֽחַטָּאִים֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וְנִלְחַמְתָּ֣ ב֔וֹ עַ֥ד כַּלּוֹתָ֖ם אֹתָֽם׃

      עד כלותם אותם - העם אשר אתך יכלו אותם:

    12. Verse 19

      וְלָ֥מָּה לֹֽא־שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑ה וַתַּ֙עַט֙ אֶל־הַשָּׁלָ֔ל וַתַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃ {ס}

      ותעט - כמו ותעף, לשון עיט (בראשית טו יא):

    13. Verse 21

      וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל׃ {ס}

      ראשית החרם - מיטב החרם, וכן (דברים יח ד): ראשית דגנך, כמה שנאמר (במדבר יח ל): בהרימכם את חלבו ממנו. ויונתן תרגם: קדם דיחרמון:

    14. Verse 22

      וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהֹוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב…

      הנה שמוע - בקולו, טוב מזבח:

      להקשיב מחלב אילים - זה מוסב על הנה שמוע מזבח טוב, ולהקשיב, מחלב אילים:

    15. Verse 23

      כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֙סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃ {ס}

      כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר - וכעונש של און ותרפים, כן עונש של הפצר ויונתן תרגם: ארי כחוב גבריא וכו' וכחובי עמא דטעו בתר טעותא, כן חובת כל אנש דפצר ומוסיף וכו':

      הפצר - לשון תוספת, וכן (בראשית לג יא): ויפצר בו, הרבה עליו דברים:

    16. Verse 24

      וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי־עָבַ֥רְתִּי אֶת־פִּֽי־יְהֹוָ֖ה וְאֶת־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃

      יראתי את העם - דואג האדומי, שהיה חשוב כולם:

    17. Verse 27

      וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃ {ס}

      ויחזק בכנף מעילו - לפי פשוטו משמעו, שכשפנה שמואל ללכת מאחרי שאול, אחז שאול בכנף של שמואל, לפי שהיה שאול מבקש ממנו שישוב עד שישתחוה בגלגל שהיה שם אהל מועד ומדרש אגדה (שוחר טוב) חולקים אמוראים, יש אומרים: מעילו של שמואל קרע שאול. ויש אומרים: מעילו של שאול קרע שמואל, ומסר לו סימן זה, מי שיכרות כנף מעילו, הוא ימלוך תחתיו, והוא שאמר לו שאול לדוד ביום שכרת את המעיל (לקמן כד כ): ידעתי כי מלוך תמלוך:

    18. Verse 29

      וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃

      וגם נצח ישראל לא ישקר - ואם תאמר אשוב מעוני לפניו, לא יועיל עוד ליטול את המלוכה ממי שנתנה לו, כי הקב"ה שהוא נצחונו של ישראל, לא ישקר מליתן הטובה לזה שאמר ליתן:

    19. Verse 32

      וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן…

      אגג מעדנות - יונתן תרגם: אגג מפנקא:

      אכן סר מר המות - באמת ידעתי כי סר וקרב עלי מרירת המות:

    20. Verse 33

      וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן־תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת־אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה…

      כאשר שכלה נשים חרבך - להושיבם אלמנות מבעליהם, שהייתם חותכים זנבי בחורי ישראל:

      וישסף - חתכו לארבע, ואין לתיבה זו דמיון ותרגום וישסף, ופשח. ובגמרא שלנו יש הוה מפשח ויהיב לן אלותא, כלומר בוקע:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהֹוָה֙ לִמְשׇׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י…

      השאלות מה נשתנה עמלק מכל אויבי ישראל אשר הרעו והצירו להם ורק עליו צוה למחות את שמו?, ובמה היה חטא שאול גדול כל כך והוא נלחם בעמלק והכריתו?:

      אתי שלח ה' בספור הכתובים יבואו גם כן אחת לאחת הטעמים שלא קבל ה' תשובת שאול ולקח המלכות ממנו, ולא כן דוד שחטא גם כן ונמחל לו, וטעם א' כתב העקרים (פכ"ד מאמר ד') כי חטא שאול היה בעניני המלוכה וחטא דוד לא היה בענין המלוכה, ונסביר על ידי משל, שני סופרים שחטאו א' זייף שטרות והשני גלה ערות בשר, שהדין הוא שזה השני ילקה וחוזר לאומנתו, והראשון שחטא באומנתו יפסל מלהיות סופר, וכן דוד חטא באשר הוא אדם לא באשר הוא מלך, ושאול חטא במצוה שנצטוה בה מצד מלכותו, לכן היה הדין שתלקח המלכות ממנו, כמו ששלמה שחטא ברבוי נשים שהיא מצות המלך נקרע מלכותו, ויהוא ששמר מה שנצטוה בעניני המלכות להשמיד בית ירבעם, בני רבעים ישבו לו על כסא ישראל אף על פי שחטא בשאר עבירות, וזה שכתוב אותי שלח ה' למשחך למלך כאומר דע כי מצוה זו היא משתלשלת ממה שנמשחת למלך, וכמו שנשלחתי למשחך כן נשלחתי אליך בשליחות הזאת שזה יהיה בחינה אל קיום המלכות בידך ולכן עתה שמע לקול דברי ה':

    2. Verse 2

      כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃

      כה אמר ה' צבאות, הנה התורה בארה בטעם מצות מיחוי זכר עמלק כמה טעמים כמ"ש זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים רצה לומר כי כל עורכי מלחמות יהיו באחד מחמשה פנים. א) או שילחם על ארץ לכבשה להגדיל את ארצו, וזה היה בדרך כי לא היית אז בארץ נושבת, ב) אם יקרב עם אל גבול ארצו ילחם עמו מיראתו פן יעבור בגבולו, כמו מלחמת סיחון ועוג, וזה היה בצאתכם ממצרים שהייתם רחוקים מארצו, ג) מחמת איזה מריבה ומשטמה שיש בין שני העמים הלוחמים אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה ולא היה לו דבר עמך, ד) להראות גבורתו ותקפו להיות לו לשם, אבל הוא זנב כל הנחשלים ואתה עיף ויגע בענין שלא כיון להראות כח בקרב ה) בעבור הדת שחושב שה' ירצה מעשיו שיכחיד אומה הבלתי מאמנת בדתו ואלהיו, והוא לא ירא אלהים, בענין שמלחמתו לא היה לה שום סבה מן הסבות שבעבורם יתגרו מלחמות, רק הסבה העצמיית היתה כמ"ש המפרשים, א) מחמת הכפירה באלהים ויען שאז שמעו עמים ירגזון מהאותות והמופתים שעשה אז בים ובמצרים רצה ללחום בם ולהראות שאין ביכולת ה' להושיעם עד שעקר מלחמתו היתה נגד ה', ב) נגעה שנאתו על ישראל מצד אבותיהם ומשטמת עשו (שהיה עמלק מזרעו) אל יעקב, ולכן צוה ה' למחות זכרו, ופה לא תפס רק שני טעמים אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, כי רוב המלחמות יהיו בעבור הארצות, והוא או לכבוש ארץ, שנגד זה אמר בדרך, או שלא יכבשו ארצו, שנגד זה אמר בעלותו ממצרים ורצה לומר שלא היה דרך מלחמה כנהוג רק דרך כפירה נגד ה', ומשטמת נצח נגד צור מחצבתם, הנשמר בלבם דור דור, כמ"ש מלחמה לה' בעמלק מדר דר:

    3. Verse 3

      עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק…

      עתה לך והכיתה, ומפרש איך יכה אותם, א) הממון והקנינים והחרמתם כו' בל תהנו מהם, ב) הנפשות ולא תחמל עליו רק והמתה מאיש וכו' מוסיף והולך, שהאשה חלושה מהאיש, ואחריהם גם העולל הקטן ואף היונק שדים שחלוש יותר, ואחריהם הבעלי חיים משור ועד שה, ואף הבהמות טמאות מגמל ועד חמור, והחמור פחות בשווי מן הגמל והנה מ"ש ולא תחמול עליו ולא אמר ולא תחוס או ולא תרחם עליו, יבואר בפסוק ט':

    4. Verse 4

      וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃

      השאלות מה רצה במ"ש וישמע את העם?:

      וישמע גם זה הוצעה להגדיל חטא שאול, בל תאמר שהיה ירא את העם כמו שהתנצל אחר כך, כי הוא השמיע את העם רצה לומר שצוה להכריז מאמר הנביא וכל פקודתו, ובודאי לא היו עומדים נגדו אם היה מוכיחם בל יעברו על דברי נביא, וכן בל תאמר שחס על השלל מפני עניו שהתאוה אל השלל הרב, כי פקדם בטלאים, שכ"א לקח טלה מצאן המלך ועל ידי כן ידע מנינם וזה ראיה על רוב עשרו:

    5. Verse 5

      וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃

      השאלות מה פירוש וירב בנחל?:

      ויבא וכו' וירב בנחל, באשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא איזה עלה כענין מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי, בקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייך אליו ועמלק רב עמו על זה עד שזה היה עלת המלחמה, וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי שלא היה לו לבקש רק סבה מפני שה' צוהו וכמ"ש דוד הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, לא ריב אחר אשר לא לה' הוא:

    6. Verse 6

      וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָֽה חֶ֙סֶד֙ עִם־כׇּל־בְּנֵ֣י…

      ויאמר שאול אל הקיני, בנחל הזה היה הקיני רועה צאנו כי הם היו שוכני אהלים, א"ל שיסור ממקום המלחמה פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד, וזה הפך מעשה עמלק שנלחם בם, ולא יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע, פן אוסיפך הפעיל מנחי פ"א כמו אובידה עיר (ירמיה מ"ו):

    7. Verse 9

      וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כׇּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכׇל־הַמְּלָאכָ֛ה…

      ויחמל שאול פה באר הטעם השני מדוע לא נתקבלה תשובתו של שאול, כי יש הבדל בין הפעלים הנרדפים, חמל, חוס, רחם, כמ"ש במק"א, שהרחמים לא יהיו רק מאדם לאדם בעבור שקצרה נפשו לראות באבדן איזה אדם או בצרתו, והחמלה והחוסה תמצא על כל דבר, וההבדל ביניהם שהחוסה תהיה מצד צרכו אל הדבר כמו שחס אדם על ממונו וכליו באשר הם קנינו, והחמלה תהיה גם על דבר שאין לו תועלת ממנו רק ששופט בשכלו שאין ראוי להשחית הדבר ההוא וקיומו טוב יותר, והנה לא הזהירו ה' בל יחוס או בל ירחם על עמלק, כי אלה מתכונות נפשיות, שהגם שיקיים מצות ה' בכ"ז יצוייר שיעורר רחמיו ויכאיב לבו במיתת ילדים רכים, או יחוס וידאב לבו בהשחיתו השלל שהיה יכול להנות ממנו. אבל החמלה הוא ענין מחשביי, שחושב שאין מן הראוי והיושר להשחיתם ושלא בצדק צוהו הנביא דבר זה, זה עון פלילי כי רוצה להתחכם נגד ה' וע"כ צוהו בל תחמול עליו, רצה לומר אל תחשוב מחשבה שראוי לקיימו ושלא להשחיתו, ובאמת בזה נכשל שאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן ובזה הראה כי האמונה מתרופפת בידו שאם לא כן לא היה חושב שראוי לחמול על אויבי ה' ועל ידי מחשבתו זאת חטאו גם בפועל ולא אבו החרימם, וספר שחמל על מיטב הבקר והמשנים שהם הבינונים שהם שניים במדרגה להמיטב, וכן על מיטב הצאן והכרים, שהם צאן השמנים שהם גם כן אחרי המיטב, באופן שהשאירו עידית ובינונית ורק הזבורית החרימו:

    8. Verse 11

      נִחַ֗מְתִּי כִּֽי־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּי־שָׁב֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְאֶת־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל־יְהֹוָ֖ה כׇּל־הַלָּֽיְלָה׃

      נחמתי כ"מ שבא התנחמות אצל ה' שמתנחם על פעולה שעשה, הוא ביטול הפעולה לגמרי, כי קיום כל דבר תלוי בחפץ ה' ורצונו, וכשמתנחם על הדבר הרי הוא כאילו לא היה כמ"ש כי נחמתי כי עשיתים, וזה יבא בגזר דין שאינו מקוה עוד על התשובה, ובאר הטעם כי שב מאחרי, הוא מה שחטא במחשבה שהיה מיעוט אמונה בדברי ה' על ידי נביאו, שחטא הכפירה גרוע מחטא הבא על ידי תאוה או תכונה נפשיית, וגם בפועל ואת דברי לא הקים כו':

    9. Verse 12

      וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד…

      והנה מציב לו יד הציב ציון לאות על נצחון זה ועליו צורת יד ציון ידו החזקה אשר הראה במלחמה זו, ויסב ושמן הכרמל סבב דרכו אל הגלגל לזבוח שם לה':

    10. Verse 15

      וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל מֵעֲמָלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל־מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר לְמַ֥עַן זְבֹ֖חַ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ…

      אשר חמל העם התנצל בשני דברים, א) מצד הפועל שהעם חמל ולהם יתיחס מעשה זאת, ב) מצד התכלית שלא כוונו לשלול שלל רק למען זבח זבח והראיה כי היותר שאין ראוי לזבח החרמנו, ובלשונו גלה גם פרי מחשבותיו שחשב שדבר זה להחריב את הכל אינו ראוי וישר וע"כ אמר כי חמל העם (כנ"ל ט') רק שייחס זה אל העם והנה בזה יש טעם ג' שלא נתקבלה תשובתו כי מתנאי התשובה היא החרטה והווידוי, והוא לא התחרט כי לא הכיר חטאו כלל ולא התודה כי הכחיש והתנצל בדברי שקר:

    11. Verse 16

      וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הֶ֚רֶף וְאַגִּ֣ידָה לְּךָ֔ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י הַלָּ֑יְלָה (ויאמרו) [וַיֹּ֥אמֶר]…

      הרף, אחר שזה עצמו מה שמכחיש חטאו הוא עון גדול כמ"ש הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיה ב' ל"ה) לכן א"ל הרף שים יד לפה ואגידה לך וכו':

    12. Verse 17

      וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם־קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃

      הלוא, נגד מ"ש כי חמל העם, כאילו לא עצר כח נגד העם א"ל הלא כו' ראש שבטי ישראל אתה ועקר המעשה תתיחס אליך, וגם א"ל שהיית ירא מהם כי וימשחך ה' למלך אינך כמלך הנבחר מהעם אשר ימשך אחר דעתם כי ה' משחך:

      וישלחך, ונגד מ"ש שרצה להקריבם לקרבן הלא היה לך לחשב בחינת השולח שהוא ה' ובחינת השליחות שא"ל לך והחרמתה את החטאים וכו' ולא היה ראוי לך לשנות בו דבר, כי התנה שתלחם בו עד כלותם אתם, ורצה לומר שכל שתהיה הפעולה גדולה יותר כן יותר ראוי לדקדק בכל פרטי עשייתה, והפעולה תגדל אם מצד עצמה, אם מצד המצוה, או מצד הפועל, ושלש אלה נקבצו באו בפעולה הזאת, נגד הפועל אמר הלא ראש שבטי ישראל אתה, ונגד המצוה אמר וישלחך ה', ונגד הפעולה אמר ויאמר לך וכו', ובפרט שפעולה זו תנאי אל מלכותך וזה שכתוב וימשחך ה' למלך כמ"ש בפסוק א', ומ"ם כלותם על הפעול, וכפל כלותם אותם היינו שיכלו לגמרי:

    13. Verse 19

      וְלָ֥מָּה לֹֽא־שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑ה וַתַּ֙עַט֙ אֶל־הַשָּׁלָ֔ל וַתַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃ {ס}

      ולמה, ונגד זה חטאך משולש, א) למה לא שמעת בקול ה' המצוה, כי מצות ה' יבדלו ממצות בני אדם שדי אם ימלא תכלית העקרי המכוון, הגם שלא ידקדק בפרטי המעשים ובאמצעיים, כל שהשלים התכלית די, באשר תכלית מצות בני אדם ידוע לא כן במצות ה', אשר גם הפרטיים והאמצעיים המה תכליות מכוונות לעצמם, שהוא שישמע בקול ה', כפי מה שצוה בכל פרט ופרט, לא יוסיף ולא יגרע דבר, ולא יתחכם כי עמד על תכליתם, ויוכל לעשותם באופנים אחרים, כי אז לא שמע בקול ה' כפי מה שצוהו והנה לפי מחשבתך שהתכלית הוא לנקום בעמלק ולהשחיתו כבר מלאת המצוה כפי דעתך. אבל באמת מי עמד בסוד ה' ואם חסרת אף שמץ מנהו מפרטי המצוה לא עשית מצוה כלל, ועל זה אמר למה לא שמעת בקול ה', ב) מצד הסבה שהניעה אותך לשנות דבריו שהוא ותעט אל השלל למען בצוע בצע וזה גרעון גדול בהפועל, כי יצר חמדת הרכוש הטה לבך ממצות ה', ג) ותעש הרע בעיני ה' שבזה הפעולה בכללה פגול היא לא תרצה כי המגרע ממצות ה' לא יחשב שעשה על כל פנים חלק מן המצוה, רק גם הקצת שעשה הוא רע בעיני ה' ועון בעיניו כמו מי שילבש ג' ציציות וג' פרשיות בתפילין, שהיא עבירה שעבר על לא תגרע ולא קיים מצוה כלל:

    14. Verse 20

      וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֔ה וָאֵלֵ֕ךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַ֣נִי יְהֹוָ֑ה וָאָבִ֗יא אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ…

      ויאמר שאול שאול עמד על דעתו ויתוכח על דבר שמואל אם במ"ש שלא קיים מצות ה' כלל ע"ז השיב כי הלא קיים עקר המצוה לפי תכליתה שהיה להשחית את עמלק, ובזה לא שינה דבר, בין באמצעיים, ועל זה אמר אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' בין תכלית המבוקש, כי ואביא את אגג שזה סימן הנצחון הכללי שתפשו את מלכם חי להמיתו בארץ ישראל, ואת עמלק החרמתי שזה היה תכלית המבוקש:

    15. Verse 21

      וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל׃ {ס}

      ויקח ואם ע"מ שאמר לו כי עט אל השלל, השיב שזה לא יתיחס אליו רק אל העם, וזה שכתוב ויקח העם מהשלל, וגם זה לא היה על כוונת הבצע רק לזבוח לה' ולעשות בו מצוה ובאשר הוא ראשית החרם שראוי שאוצר ה' יובא:

    16. Verse 22

      וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהֹוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב…

      ויאמר שמואל החפץ לה' וכו' מבואר אצלי (בפירוש הספרא ויקרא א׳:ג׳ בפסוק לרצונו לפני ה') כי יש הבדל בין חפץ ובין רצון, שהחפץ הוא תכונה נפשיית, שיתאוה אל דבר ויחשוק בו מצד תאות נפשו או חשקו אל הדבר, והרצון הוא תכונה מחשביית, שהגם שאין נפשו חפצה בדבר ירצה בו מצד טוב הדבר ושלמותו מצד היושר והראוי, והנה הבאת הזבחים אינם נרצים מצד עצמם רק מצד שבם מקיים גזרת ה' ופקודתו כמ"ש נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ולפי זה לא נמצא בם חפץ, כי היה חפץ שלא יצטרך אל הקרבן, רק רצון, שכן רצה במחשבתו שיעשה רצונו, אמנם הדבר שהוא תכלית הזבח שהוא השמיעה בקול ה' בו חפץ ה' ויחשוק בו מצד עצמו, (ועל מה שכתוב בפירוש תהלות בפסוק כי לא תחפץ זבח ואתנה) וזה שכתוב החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה', רצה לומר אחר שהשמיעה בקול ה' שהוא תכליתו של הזבח בו יחפץ ה' מצד חשקו אליו והוא נחת רוח לפניו, אולם הזבח הוא רק רצונו, שבו גלה רצונו ועל ידו יראה האדם כי יעשה רצון בוראו, ואם כן עקר החפץ הוא השמיעה בקול ה', שהוא התכלית, וממילא הנה מבואר כי שמע מזבח טוב שהשמיעה שהוא תכלית הזבח וה' חפץ בו מצד עצמו, טוב יותר מן הזבח שהוא רצון סתמי בלא חפץ, ויותר מזה כי גם להקשיב [שההקשבה פחותה מן השמיעה] הוא טוב מחלב אילים שהוא המקטר מן הזבח, ואם כן איך החלפת הדבר שלא לשמוע בקול ה' ומצותיו שבו חפץ ה' כדי להקריב זבחים שתכליתם רק שישמע בקול ה', לא שבו ימרה פי ה' ובלתי שמוע בקולו ובזה הראה טעותו מ"ש שלקחו הצאן והבקר להקריב זבחים בגלגל:

    17. Verse 23

      כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֙סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃ {ס}

      כי חטאת עתה הודיע לו כי במה שהתוכח עם הנביא ויאמר לא פעלתי און בזה הוסיף פשע רבה נוסף על חטאו הקודם, א"ל דע כי חטאת קסם מרי, חטאת המרי דומה כחטאת קסם, המרי והסירוב נגד ה' חטאתו שוה עם חטאת הקסם, שעיקר חטאו מצד היותו בלתי תמים עם ה' ועם דברי נביאיו לשאול בקוסמים, כמ"ש כי העמים וכו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך נביא מקרבך וכו' אליו תשמעון, ולפי זה במה שמרית נגד דברי הנביא חטאת קסם, אבל ואון ותרפים הפצר שעורו ואון קסם ותרפים (מלת קסם נמשך לשתים) כן הוא און הפצר, שאם מפציר ומתחזק בדעתו ואינו מודה על פשעו, דומה כאילו הוסיף על חטאת הקסם און תרפים שהוא עובד עבודה זרה, וכן במה שאתה מפציר להחזיק בדעתך חטאך גדול מנשוא, ולכן יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך, ותוסר מלכותך בעונך:

    18. Verse 24

      וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי־עָבַ֥רְתִּי אֶת־פִּֽי־יְהֹוָ֖ה וְאֶת־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃

      ויאמר וכו' חטאתי עתה הכיר והתודה חטאו, אבל עדיין התנצל במ"ש כי יראתי את העם שסבת החטא היתה יראתו את העם ופחדו לעשות נגד רצונם:

    19. Verse 25

      וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת־חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַיהֹוָֽה׃

      ועתה אחר שי"ל התנצלות שהייתי אנוס בדבר, שא נא רצה לומר נגד מ"ש כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, על שעברתי דבריך שא נא חטאתי, ועל שעברתי פי ה' שוב עמי ואשתחוה לה' ואבקש סליחה וכפרה:

    20. Verse 26

      וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֣ יְהֹוָ֔ה מִֽהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ…

      השאלות למה בפסוק כ"ג אמר וימאסך ממלך, ובפסוק כ"ו אמר מהיות מלך על ישראל?:

      ויאמר כו' לא אשוב עמך כי אין התנצלות הזה מועיל מאומה, ולא תועיל אצל מלך ישראל שמלכותו מן השמים ואין ראוי שיגור ויפחד מן העם, וזה שכתוב וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל נגד מה שאמר תחלה וימאסך ממלך שבעבור שמאס דבר ה' אינו ראוי למלוכה כלל, ועל זה היה לו התנצלות שהיה אנוס מיראתו את העם השיב שעל כל פנים וימאסך מהיות מלך על ישראל אינך ראוי למלכות ישראל בפרטות. שהוא אין לו לירא מאדם ולבטוח בעמו ומן ה' יסור לבו:

    21. Verse 28

      וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהֹוָ֜ה אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃ {ס}

      קרע ה' מבואר אצלנו (כפי דברי הרמב"ן) כי הגם שדבר ה' אשר ידבר על ידי נביא לרעה, תוכל להשתנות על ידי תשובה ומעשים טובים, בכ"ז אם בא איזה פעולה עם דברי הנבואה לא תשתנה, כי הפעולה תורה על קיום הדבר תיכף, וכן הדבר שינבא לטוב גם כן לא ישתנה בשום אופן, וזה שכתוב, א) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, קריעת המעיל שהיא פעולה שנעשית עם הנבואה מורה שאינה גזרה עתידית רק שכבר נעשית הגזרה היום הזה, באופן שאי אפשר שישתנה הדבר שכבר יצא אל הפועל ויהי וזה שכתוב קרע היום שכבר קרע היום ונעשה הגזרה, ב) ונתנה לרעך ובזה אי אפשר שישנה ה' את הטוב שיעד לרעך הטוב ממך בעבור טובו וצדקתו, והנה מלכות שאול סרה ממנו תיכף, רצה לומר שסר ממנו רוח ה' והוד מלכות, שעל זה אמר קרע היום ונתינת המלכות לדוד הגם שלא היה תיכף הלא היעוד הטוב אי אפשר לחזור:

    22. Verse 29

      וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃

      וגם נצח, אומר אל תדמה כי היעוד האלהי דומה כיעוד בני אדם, שלפעמים הוא שקר תיכף שמגזם בפיו להרע ובלבבו לא כן ידמה, ופעמים הגם שחושב כן לעשות יתנחם אחר כך ולא יעשה כי ה' הנצחי שמתנאי נצחיותו שלא ימצא בו שום שינוי לא בהוה ולא בעתיד, נצח ישראל לא ישקר, באופן שתחשב כי הרע שגזר עליך וקרע מלכותך היום הוא רק גוזמא לא אמת, וכן ולא ינחם בעתיד על הטוב שיעד לדוד, כי כל זה מורה שינוי, אם בין במחשבתו לדבורו, אם בין הזמן העתה והעתיד שלא יצוייר אצל הנצחי הבלתי משתנה, ועל זה אמר כי לא אדם הוא להנחם, שההתנחמות לא תצוייר רק אצל האדם המשתנה לא אצל השם יתברך:

    23. Verse 30

      וַיֹּ֣אמֶר חָטָ֔אתִי עַתָּ֗ה כַּבְּדֵ֥נִי נָ֛א נֶ֥גֶד זִקְנֵֽי־עַמִּ֖י וְנֶ֣גֶד יִשְׂרָאֵ֑ל וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

      ויאמר חטאתי הכיר שנית כי אין תרופה לחטאו, אולם בקש הגם שלא תשתחוה עמי על האופן הנ"ל לבקש סליחה וביטול הגזרה, על כל פנים עתה כבדני נא וכו' ושוב עמי והשתחויתי מפני הכבוד:

    24. Verse 32

      וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן…

      מעדנת שהלך בשמחה ובתענוג, ויאמר אכן סר מר המות (מר מלשון לא יחליפנו ולא ימיר וכן והנה לשלום מר לי מר, שמר הא' מענין תמורה כמ"ש בפי' שם) רצה לומר הנה סר ממנו תמורת המות, כי עד עתה נתנו לו חיי הבוז והעבדות חליפות המות, וזה קשה מאד בעיני השרים יותר מן המות, ועתה סר החליפין הזה, ולכן בחר שם מר שמורה גם על מרירות, כי חליפים האלה מרים מן המות ולכן שמח על מיתתו:

    25. Verse 33

      וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן־תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת־אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה…

      כאשר שכלה השיב לו, הגם שאתה רוצה יותר במות, והיה ראוי שלא אמיתך למען תשאר בחיים המרים ממות, אעשה זאת בעבור אמך שיהיה לה מדה כנגד מדה, כמו שחרבך שכלה נשים בהרגך בניהם השבויים אצלך, והיו אמותיהם שכולות, כן אמך תהיה עתה שכולה יותר מנשים האלה, במה שאמית את בנה, שהיא היתה רוצה שתשאר בחיים:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    I Samuel Chapter 15

    I Samuel Chapter 15 presents 35 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: I Samuel 15

    Open in the reader