Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    I Samuel Chapter 20

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    Compare witnesses - word by word
    I Samuel Chapter 20Verse 1 / 420%

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק - אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    I Samuel 20 - English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1David fled from Naioth in Ramah; he came to Jonathan and said, “What have I done, what is my crime and my guilt against your father, that he seeks my life?”
    2. 2He replied, “Heaven forbid! You shall not die. My father does not do anything, great or small, without disclosing it to me; why should my father conceal this matter from me? It cannot be!”
    3. 3David swore further, “Your father knows well that you are fond of me and has decided: Jonathan must not learn of this or he will be grieved. But, as G OD lives and as you live, there is only a step between me and death.”
    4. 4Jonathan said to David, “Whatever you want, I will do it for you.”
    5. 5David said to Jonathan, “Tomorrow is the new moon, and I am to sit with the king at the meal. Instead, let me go and I will hide in the countryside until the third evening.
    6. 6If your father notes my absence, you say, ‘David asked my permission to run down to his home town, Bethlehem, for the whole family has its annual sacrifice there.’
    7. 7If he says ‘Good,’ your servant is safe; but if his anger flares up, know that he is resolved to do [me] harm.
    8. 8Deal faithfully with your servant, since you have taken your servant into a covenant of G OD with you. And if I am guilty, kill me yourself, but don’t make me go back to your father.”
    9. 9Jonathan replied, “Don’t talk like that! If I learn that my father has resolved to kill you, I will surely tell you about it.”
    10. 10David said to Jonathan, “Who will tell me if your father answers you harshly?”
    11. 11Jonathan said to David, “Let us go into the open”; and they both went out into the open.
    12. 12Then Jonathan said to David, “By the E TERNAL , the God of Israel! I will sound out my father at this time tomorrow, [or] on the third day; and if [his response] is favorable for David, I will send a message to you at once and disclose it to you.
    13. 13But if my father intends to do you harm, may G OD do thus to Jonathan and more if I do [not] disclose it to you and send you off to escape unharmed. May G OD be with you—as [God] was formerly with my father.
    14. 14Nor shall you fail to show me G OD ’s faithfulness, while I am alive; nor, when I am dead,
    15. 15shall you ever discontinue your faithfulness to my house—not even after G OD has wiped out every one of David’s enemies from the face of the earth.
    16. 16Thus has Jonathan covenanted with the house of David; and may G OD requite the enemies of David!”
    17. 17Jonathan, out of his love for David, adjured him again, for he loved him as himself.
    18. 18Jonathan said to him, “Tomorrow will be the new moon; and you will be missed when your seat remains vacant.
    19. 19So the day after tomorrow, go down all the way to the place where you hid the other time, and stay close to the Ezel stone.
    20. 20Now I will shoot three arrows to one side of it, as though I were shooting at a mark,
    21. 21and I will order the boy to go and find the arrows. If I call to the boy, ‘Hey! the arrows are on this side of you,’ be reassured and come, for you are safe and there is no danger—as G OD lives!
    22. 22But if, instead, I call to the lad, ‘Hey! the arrows are beyond you,’ then leave, for G OD has sent you away.
    23. 23As for the promise we made to each other, may G OD be [witness] between you and me forever.”
    24. 24David hid in the field. The new moon came, and the king sat down to partake of the meal.
    25. 25When the king took his usual place on the seat by the wall, Jonathan rose and Abner sat down at Saul’s side; but David’s place remained vacant.
    26. 26That day, however, Saul said nothing. “It’s accidental,” he thought. “He must be impure and not yet purified.”
    27. 27But on the day after the new moon, the second day, David’s place was vacant again. So Saul said to his son Jonathan, “Why didn’t the son of Jesse come to the meal yesterday or today?”
    28. 28Jonathan answered Saul, “David begged leave of me to go to Bethlehem.
    29. 29He said, ‘Please let me go, for we are going to have a family feast in our town and my brother has summoned me to it. Do me a favor, let me slip away to see my kin.’ That is why he has not come to the king’s table.”
    30. 30Saul flew into a rage against Jonathan. “You son of a perverse, rebellious woman!” he shouted. “I know that you side with the son of Jesse—to your shame, and to the shame of your mother’s nakedness!
    31. 31For as long as the son of Jesse lives on earth, neither you nor your kingship will be secure. Now then, have him brought to me, for he is marked for death.”
    32. 32But Jonathan spoke up and said to his father, “Why should he be put to death? What has he done?”
    33. 33At that, Saul threw his spear at him to strike him down; and Jonathan realized that his father was determined to do away with David.
    34. 34Jonathan rose from the table in a rage. He ate no food on the second day of the new moon, because he was grieved about David, and because his father had humiliated him.
    35. 35In the morning, Jonathan went out into the open for the meeting with David, accompanied by a young boy.
    36. 36He said to the boy, “Run ahead and find the arrows that I shoot.” And as the boy ran, he shot the arrows past him.
    37. 37When the boy came to the place where the arrows shot by Jonathan had fallen, Jonathan called out to the boy, “Hey, the arrows are beyond you!”
    38. 38And Jonathan called after the boy, “Quick, hurry up. Don’t stop!” So Jonathan’s boy gathered the arrows and came back to his master.—
    39. 39The boy suspected nothing; only Jonathan and David knew the arrangement.—
    40. 40Jonathan handed the gear to his boy and told him, “Take these back to the town.”
    41. 41When the boy got there, David emerged from his concealment at the Negeb. He flung himself face down on the ground and bowed low three times. They kissed each other and wept together; David wept the longer.
    42. 42Jonathan said to David, “Go in peace! For we two have sworn to each other in the name of G OD : ‘May G OD be [witness] between you and me, and between your offspring and mine, forever!’”

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וַיִּבְרַ֣ח דָּוִ֔ד (מנוות) [מִנָּי֖וֹת] בָּרָמָ֑ה וַיָּבֹ֞א וַיֹּ֣אמֶר׀ לִפְנֵ֣י יְהוֹנָתָ֗ן מֶ֤ה עָשִׂ֙יתִי֙ מֶֽה־עֲוֺנִ֤י וּמֶֽה־חַטָּאתִי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כִּ֥י מְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשִֽׁי׃
    2. ב׳וַיֹּ֨אמֶר ל֣וֹ חָלִ֘ילָה֮ לֹ֣א תָמוּת֒ הִנֵּ֡ה (לו עשה) [לֹֽא־יַעֲשֶׂ֨ה] אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל א֚וֹ דָּבָ֣ר קָטֹ֔ן וְלֹ֥א יִגְלֶ֖ה אֶת־אׇזְנִ֑י וּמַדּ֩וּעַ֩ יַסְתִּ֨יר אָבִ֥י מִמֶּ֛נִּי אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֵ֥ין זֹֽאת׃
    3. ג׳וַיִּשָּׁבַ֨ע ע֜וֹד דָּוִ֗ד וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדֹ֨עַ יָדַ֜ע אָבִ֗יךָ כִּֽי־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וַיֹּ֛אמֶר אַל־יֵֽדַע־זֹ֥את יְהוֹנָתָ֖ן פֶּן־יֵעָצֵ֑ב וְאוּלָ֗ם חַי־יְהֹוָה֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ כִּ֣י כְפֶ֔שַׂע בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הַמָּֽוֶת׃
    4. ד׳וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד מַה־תֹּאמַ֥ר נַפְשְׁךָ֖ וְאֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ {פ}
    5. ה׳וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהוֹנָתָ֗ן הִֽנֵּה־חֹ֙דֶשׁ֙ מָחָ֔ר וְאָנֹכִ֛י יָשֹׁב־אֵשֵׁ֥ב עִם־הַמֶּ֖לֶךְ לֶאֱכ֑וֹל וְשִׁלַּחְתַּ֙נִי֙ וְנִסְתַּרְתִּ֣י בַשָּׂדֶ֔ה עַ֖ד הָעֶ֥רֶב הַשְּׁלִשִֽׁית׃
    6. ו׳אִם־פָּקֹ֥ד יִפְקְדֵ֖נִי אָבִ֑יךָ וְאָמַרְתָּ֗ נִשְׁאֹל֩ נִשְׁאַ֨ל מִמֶּ֤נִּי דָוִד֙ לָרוּץ֙ בֵּֽית־לֶ֣חֶם עִיר֔וֹ כִּ֣י זֶ֧בַח הַיָּמִ֛ים שָׁ֖ם לְכׇל־הַמִּשְׁפָּחָֽה׃
    7. ז׳אִם־כֹּ֥ה יֹאמַ֛ר ט֖וֹב שָׁל֣וֹם לְעַבְדֶּ֑ךָ וְאִם־חָרֹ֤ה יֶחֱרֶה֙ ל֔וֹ דַּ֕ע כִּֽי־כָלְתָ֥ה הָרָעָ֖ה מֵעִמּֽוֹ׃
    8. ח׳וְעָשִׂ֤יתָֽ חֶ֙סֶד֙ עַל־עַבְדֶּ֔ךָ כִּ֚י בִּבְרִ֣ית יְהֹוָ֔ה הֵבֵ֥אתָ אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ עִמָּ֑ךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּ֤י עָוֺן֙ הֲמִיתֵ֣נִי אַ֔תָּה וְעַד־אָבִ֖יךָ לָמָּה־זֶּ֥ה תְבִיאֵֽנִי׃ {פ}
    9. ט׳וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן חָלִ֣ילָה לָּ֑ךְ כִּ֣י׀ אִם־יָדֹ֣עַ אֵדַ֗ע כִּֽי־כָלְתָ֨ה הָרָעָ֜ה מֵעִ֤ם אָבִי֙ לָב֣וֹא עָלֶ֔יךָ וְלֹ֥א אֹתָ֖הּ אַגִּ֥יד לָֽךְ׃ {ס}
    10. י׳וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־יְה֣וֹנָתָ֔ן מִ֖י יַגִּ֣יד לִ֑י א֛וֹ מַה־יַּעַנְךָ֥ אָבִ֖יךָ קָשָֽׁה׃ {ס}
    11. י״אוַיֹּ֤אמֶר יְהוֹנָתָן֙ אֶל־דָּוִ֔ד לְכָ֖ה וְנֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֑ה וַיֵּצְא֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם הַשָּׂדֶֽה׃ {ס}
    12. י״בוַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־אֶחְקֹ֣ר אֶת־אָבִ֗י כָּעֵ֤ת׀מָחָר֙ הַשְּׁלִשִׁ֔ית וְהִנֵּה־ט֖וֹב אֶל־דָּוִ֑ד וְלֹא־אָז֙ אֶשְׁלַ֣ח אֵלֶ֔יךָ וְגָלִ֖יתִי אֶת־אׇזְנֶֽךָ׃
    13. י״גכֹּה־יַעֲשֶׂה֩ יְהֹוָ֨ה לִיהוֹנָתָ֜ן וְכֹ֣ה יֹסִ֗יף כִּֽי־יֵיטִ֨ב אֶל־אָבִ֤י אֶת־הָרָעָה֙ עָלֶ֔יךָ וְגָלִ֙יתִי֙ אֶת־אׇזְנֶ֔ךָ וְשִׁלַּחְתִּ֖יךָ וְהָלַכְתָּ֣ לְשָׁל֑וֹם וִיהִ֤י יְהֹוָה֙ עִמָּ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־אָבִֽי׃
    14. י״דוְלֹ֖א אִם־עוֹדֶ֣נִּי חָ֑י וְלֹא־תַעֲשֶׂ֧ה עִמָּדִ֛י חֶ֥סֶד יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א אָמֽוּת׃
    15. ט״ווְלֹֽא־תַכְרִ֧ית אֶֽת־חַסְדְּךָ֛ מֵעִ֥ם בֵּיתִ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְלֹ֗א בְּהַכְרִ֤ת יְהֹוָה֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י דָוִ֔ד אִ֕ישׁ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃
    16. ט״זוַיִּכְרֹ֥ת יְהוֹנָתָ֖ן עִם־בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וּבִקֵּ֣שׁ יְהֹוָ֔ה מִיַּ֖ד אֹיְבֵ֥י דָוִֽד׃
    17. י״זוַיּ֤וֹסֶף יְהֽוֹנָתָן֙ לְהַשְׁבִּ֣יעַ אֶת־דָּוִ֔ד בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹת֑וֹ כִּֽי־אַהֲבַ֥ת נַפְשׁ֖וֹ אֲהֵבֽוֹ׃ {ס}
    18. י״חוַיֹּאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ׃
    19. י״טוְשִׁלַּשְׁתָּ֙ תֵּרֵ֣ד מְאֹ֔ד וּבָאתָ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּ֥רְתָּ שָּׁ֖ם בְּי֣וֹם הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל׃
    20. כ׳וַאֲנִ֕י שְׁלֹ֥שֶׁת הַחִצִּ֖ים צִדָּ֣הֿ אוֹרֶ֑ה לְשַֽׁלַּֽח־לִ֖י לְמַטָּרָֽה׃
    21. כ״אוְהִנֵּה֙ אֶשְׁלַ֣ח אֶת־הַנַּ֔עַר לֵ֖ךְ מְצָ֣א אֶת־הַחִצִּ֑ים אִם־אָמֹר֩ אֹמַ֨ר לַנַּ֜עַר הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֣ים׀ מִמְּךָ֣ וָהֵ֗נָּה קָחֶ֧נּוּ׀וָבֹ֛אָה כִּי־שָׁל֥וֹם לְךָ֛ וְאֵ֥ין דָּבָ֖ר חַי־יְהֹוָֽה׃
    22. כ״בוְאִם־כֹּ֤ה אֹמַר֙ לָעֶ֔לֶם הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֖ים מִמְּךָ֣ וָהָ֑לְאָה לֵ֕ךְ כִּ֥י שִֽׁלַּחֲךָ֖ יְהֹוָֽה׃
    23. כ״גוְהַ֨דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְנוּ אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה הִנֵּ֧ה יְהֹוָ֛ה בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ {ס}
    24. כ״דוַיִּסָּתֵ֥ר דָּוִ֖ד בַּשָּׂדֶ֑ה וַיְהִ֣י הַחֹ֔דֶשׁ וַיֵּ֧שֶׁב הַמֶּ֛לֶךְ (על) [אֶל־]הַלֶּ֖חֶם לֶאֱכֽוֹל׃
    25. כ״הוַיֵּ֣שֶׁב הַ֠מֶּ֠לֶךְ עַל־מ֨וֹשָׁב֜וֹ כְּפַ֣עַם׀ בְּפַ֗עַם אֶל־מוֹשַׁב֙ הַקִּ֔יר וַיָּ֙קׇם֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן וַיֵּ֥שֶׁב אַבְנֵ֖ר מִצַּ֣ד שָׁא֑וּל וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֥וֹם דָּוִֽד׃
    26. כ״ווְלֹא־דִבֶּ֥ר שָׁא֛וּל מְא֖וּמָה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֤י אָמַר֙ מִקְרֶ֣ה ה֔וּא בִּלְתִּ֥י טָה֛וֹר ה֖וּא כִּי־לֹ֥א טָהֽוֹר׃ {ס}
    27. כ״זוַיְהִ֗י מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֣וֹם דָּוִ֑ד {פ} וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מַדּ֜וּעַ לֹא־בָ֧א בֶן־יִשַׁ֛י גַּם־תְּמ֥וֹל גַּם־הַיּ֖וֹם אֶל־הַלָּֽחֶם׃
    28. כ״חוַיַּ֥עַן יְהוֹנָתָ֖ן אֶת־שָׁא֑וּל נִשְׁאֹ֨ל נִשְׁאַ֥ל דָּוִ֛ד מֵעִמָּדִ֖י עַד־בֵּ֥ית לָֽחֶם׃
    29. כ״טוַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶ֩בַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא צִוָּה־לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת־אֶחָ֑י עַל־כֵּ֣ן לֹא־בָ֔א אֶל־שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ {ס}
    30. ל׳וַיִּֽחַר־אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן־נַעֲוַ֖ת הַמַּרְדּ֑וּת הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן־יִשַׁ֔י לְבׇ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְבֹ֖שֶׁת עֶרְוַ֥ת אִמֶּֽךָ׃
    31. ל״אכִּ֣י כׇל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בֶּן־יִשַׁי֙ חַ֣י עַל־הָאֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִכּ֖וֹן אַתָּ֣ה וּמַלְכוּתֶ֑ךָ וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח וְקַ֤ח אֹתוֹ֙ אֵלַ֔י כִּ֥י בֶן־מָ֖וֶת הֽוּא׃ {ס}
    32. ל״בוַיַּ֙עַן֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֶת־שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו לָ֥מָּה יוּמַ֖ת מֶ֥ה עָשָֽׂה׃
    33. ל״גוַיָּ֨טֶל שָׁא֧וּל אֶֽת־הַחֲנִ֛ית עָלָ֖יו לְהַכֹּת֑וֹ וַיֵּ֙דַע֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן כִּי־כָ֥לָה הִ֛יא מֵעִ֥ם אָבִ֖יו לְהָמִ֥ית אֶת־דָּוִֽד׃ {ס}
    34. ל״דוַיָּ֧קׇם יְהוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בׇּחֳרִי־אָ֑ף וְלֹֽא־אָכַ֞ל בְּיוֹם־הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ אָבִֽיו׃ {ס}
    35. ל״הוַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיֵּצֵ֧א יְהוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד דָּוִ֑ד וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ׃
    36. ל״ווַיֹּ֣אמֶר לְנַֽעֲר֔וֹ רֻ֗ץ מְצָ֥א נָא֙ אֶת־הַ֣חִצִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מוֹרֶ֑ה הַנַּ֣עַר רָ֔ץ וְהוּא־יָרָ֥ה הַחֵ֖צִי לְהַעֲבִרֽוֹ׃
    37. ל״זוַיָּבֹ֤א הַנַּ֙עַר֙ עַד־מְק֣וֹם הַחֵ֔צִי אֲשֶׁ֥ר יָרָ֖ה יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּקְרָ֨א יְהוֹנָתָ֜ן אַחֲרֵ֤י הַנַּ֙עַר֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲל֥וֹא הַחֵ֖צִי מִמְּךָ֥ וָהָֽלְאָה׃
    38. ל״חוַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ אַחֲרֵ֣י הַנַּ֔עַר מְהֵרָ֥ה ח֖וּשָׁה אַֽל־תַּעֲמֹ֑ד וַיְלַקֵּ֞ט נַ֤עַר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־[הַ֣חִצִּ֔ים] (החצי) וַיָּבֹ֖א אֶל־אֲדֹנָֽיו׃
    39. ל״טוְהַנַּ֖עַר לֹא־יָדַ֣ע מְא֑וּמָה אַ֤ךְ יְהֽוֹנָתָן֙ וְדָוִ֔ד יָדְע֖וּ אֶת־הַדָּבָֽר׃ {ס}
    40. מ׳וַיִּתֵּ֤ן יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־כֵּלָ֔יו אֶל־הַנַּ֖עַר אֲשֶׁר־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֵ֖ךְ הָבֵ֥יא הָעִֽיר׃
    41. מ״אהַנַּ֘עַר֮ בָּא֒ וְדָוִ֗ד קָ֚ם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ׀ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֗הוּ וַיִּבְכּוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ עַד־דָּוִ֖ד הִגְדִּֽיל׃
    42. מ״בוַיֹּ֧אמֶר יְהוֹנָתָ֛ן לְדָוִ֖ד לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְנוּ שְׁנֵ֜ינוּ אֲנַ֗חְנוּ בְּשֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר יְהֹוָ֞ה יִהְיֶ֣ה׀ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֥ין זַרְעִ֛י וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ {פ}

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 3

      וַיִּשָּׁבַ֨ע ע֜וֹד דָּוִ֗ד וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדֹ֨עַ יָדַ֜ע אָבִ֗יךָ כִּֽי־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וַיֹּ֛אמֶר אַל־יֵֽדַע־זֹ֥את יְהוֹנָתָ֖ן פֶּן־יֵעָצֵ֑ב…

      כפשע - כפסיעה אחת נפטרתי מפניו, והכה בחנית בקיר, באותה פסיעה נצלתי מן המות:

    2. Verse 5

      וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהוֹנָתָ֗ן הִֽנֵּה־חֹ֙דֶשׁ֙ מָחָ֔ר וְאָנֹכִ֛י יָשֹׁב־אֵשֵׁ֥ב עִם־הַמֶּ֖לֶךְ לֶאֱכ֑וֹל וְשִׁלַּחְתַּ֙נִי֙ וְנִסְתַּרְתִּ֣י בַשָּׂדֶ֔ה עַ֖ד הָעֶ֥רֶב…

      הנה חדש מחר - חידוש הלבנה, וכל אוכלי שולחן המלך אין נמנע איש מלבא ביום טוב אל הלחם:

      ואנכי ישוב אשב עם המלך לאכול - לשון הווה הוא, ואנכי רגיל לישב עם המלך תמיד לאכול סמוך לו:

      ושלחתני - מעתה, ונסתרתי עד הערב של יום שלישי, ולא אהיה עם האוכלים, ויפקד מושבי, ויתמה המלך עלי, או מחר או למחרתו:

    3. Verse 6

      אִם־פָּקֹ֥ד יִפְקְדֵ֖נִי אָבִ֑יךָ וְאָמַרְתָּ֗ נִשְׁאֹל֩ נִשְׁאַ֨ל מִמֶּ֤נִּי דָוִד֙ לָרוּץ֙ בֵּֽית־לֶ֣חֶם עִיר֔וֹ כִּ֣י זֶ֧בַח הַיָּמִ֛ים…

      נשאול נשאל - רשות שאל ממני:

      זבח הימים - משנה לשנה בזמן הזה:

    4. Verse 7

      אִם־כֹּ֥ה יֹאמַ֛ר ט֖וֹב שָׁל֣וֹם לְעַבְדֶּ֑ךָ וְאִם־חָרֹ֤ה יֶחֱרֶה֙ ל֔וֹ דַּ֕ע כִּֽי־כָלְתָ֥ה הָרָעָ֖ה מֵעִמּֽוֹ׃

      אם כה יאמר טוב - שלא יחרה לו:

      שלום לעבדך - אין בלבו להרגני:

      ואם חרה יחרה - זהו שאהא לו מצוי להרגני:

      כלתה הרעה מעמו - סוף דבר מחשבה רעה לו עלי:

    5. Verse 8

      וְעָשִׂ֤יתָֽ חֶ֙סֶד֙ עַל־עַבְדֶּ֔ךָ כִּ֚י בִּבְרִ֣ית יְהֹוָ֔ה הֵבֵ֥אתָ אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ עִמָּ֑ךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּ֤י עָוֺן֙ הֲמִיתֵ֣נִי אַ֔תָּה וְעַד־אָבִ֖יךָ…

      ועשית חסד - לשלחני:

    6. Verse 9

      וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן חָלִ֣ילָה לָּ֑ךְ כִּ֣י׀ אִם־יָדֹ֣עַ אֵדַ֗ע כִּֽי־כָלְתָ֨ה הָרָעָ֜ה מֵעִ֤ם אָבִי֙ לָב֣וֹא עָלֶ֔יךָ וְלֹ֥א…

      חלילה לך - כזאת לחשדני שאדע בו שכלתה מעמו הרעה ולא אגיד לך:

    7. Verse 10

      וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־יְה֣וֹנָתָ֔ן מִ֖י יַגִּ֣יד לִ֑י א֛וֹ מַה־יַּעַנְךָ֥ אָבִ֖יךָ קָשָֽׁה׃ {ס}

      מי יגיד לי - במקום שאסתר שם:

    8. Verse 12

      וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־אֶחְקֹ֣ר אֶת־אָבִ֗י כָּעֵ֤ת׀מָחָר֙ הַשְּׁלִשִׁ֔ית וְהִנֵּה־ט֖וֹב אֶל־דָּוִ֑ד וְלֹא־אָז֙ אֶשְׁלַ֣ח…

      ה' אלהי ישראל - לשון שבועה:

      השלשית - בימי מחר, זהו יום שלישי כשעה של עכשיו, כי מחר חדש, ושמא לא יתמה מחר אבי, אבל יתמה ביום השלישי:

    9. Verse 13

      כֹּה־יַעֲשֶׂה֩ יְהֹוָ֨ה לִיהוֹנָתָ֜ן וְכֹ֣ה יֹסִ֗יף כִּֽי־יֵיטִ֨ב אֶל־אָבִ֤י אֶת־הָרָעָה֙ עָלֶ֔יךָ וְגָלִ֙יתִי֙ אֶת־אׇזְנֶ֔ךָ וְשִׁלַּחְתִּ֖יךָ וְהָלַכְתָּ֣ לְשָׁל֑וֹם…

      כה יעשה לי - הקב"ה, כי אחקור את אבי ואמצא שהוא טוב אליך, אם לא אשלח על ידי שליח וגליתי אזנך, כי הטובה אני יכול לגלות, ואם ייטיב אל אבי להרע לך, אותה לא אגלה, פן יודע לאבי מקום שאתה שם, וגליתי אני בעצמי את אזנך:

    10. Verse 14

      וְלֹ֖א אִם־עוֹדֶ֣נִּי חָ֑י וְלֹא־תַעֲשֶׂ֧ה עִמָּדִ֛י חֶ֥סֶד יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א אָמֽוּת׃

      ולא אם עודני חי - לשון בקשה הוא, כמו (מלכים-ב ה יז): ולא יתן נא לעבדיך. ואינו זז ממשמעו, ולא תעשה לי טובה בעודני חי, שתעשה עמי חסד ה' בטרם אמות, ומהו החסד, שלא תכרית את חסדך מעם ביתי, בזאת תכרות לי ברית בחיי:

    11. Verse 15

      וְלֹֽא־תַכְרִ֧ית אֶֽת־חַסְדְּךָ֛ מֵעִ֥ם בֵּיתִ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְלֹ֗א בְּהַכְרִ֤ת יְהֹוָה֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י דָוִ֔ד אִ֕ישׁ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃

      ולא בהכרית ה' - וגם לא תסיר חסדך מה', כי אף בבא הפורענות על בית אבי, שידעתי שיכרית המקום את אויביך:

    12. Verse 16

      וַיִּכְרֹ֥ת יְהוֹנָתָ֖ן עִם־בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וּבִקֵּ֣שׁ יְהֹוָ֔ה מִיַּ֖ד אֹיְבֵ֥י דָוִֽד׃

      ובקש ה' - את הברית הזאת:

      מיד אויבי דוד - כנה הכתוב, ופירושו: בקש הקב"ה את העון מיד דוד, כשעבר על הברית ואמר למפיבושת (שמואל-ב יט ל): אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה: רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות (שבת נו ב). וכן תרגם יונתן: ואתפרע ליה ה' מיד שנאי דוד:

    13. Verse 18

      וַיֹּאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ׃

      מחר חדש - ודרך כל אוכלי שולחן המלך לבא ביום מועד אל השולחן:

      ונפקדת - אבי יפקדך וישאל היכן אתה: כי יפקד מושבך. שיהיה מושבך חסר, שאתה יושב בו וכן תרגם יונתן: ותתבעי ארי יהי מרוח בית אסחרותך:

      ונפקדת - לשון זכרון:

      כי יפקד - לשון חסרון:

    14. Verse 19

      וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ תֵּרֵ֣ד מְאֹ֔ד וּבָאתָ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּ֥רְתָּ שָּׁ֖ם בְּי֣וֹם הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל׃

      ושלשת - שלשת ימים, ואז תרד מאוד, כלומר לכשתגיע היום השלישי, תרד במקום סתר ותתחבא הרבה, כי אז יבקשוך, ובאת אל המקום הסתר הזה אשר אתה נסתר בו היום, שהוא יום מעשה מלאכה וכן תרגם יונתן: ביומא דחולא, שאותו היום נסתר, כמה שנאמר (פסוק כד): 'ויסתר דוד בשדה' מיד, 'ויהי החדש' מחר:

      האבן האזל - אבן שהיתה אות להולכי דרכים:

      האזל - הולכי הדרך, וכן תרגם יונתן: אבן אתא, אבן האות:

    15. Verse 20

      וַאֲנִ֕י שְׁלֹ֥שֶׁת הַחִצִּ֖ים צִדָּ֣הֿ אוֹרֶ֑ה לְשַֽׁלַּֽח־לִ֖י לְמַטָּרָֽה׃

      צדה אורה - לא מפיק ה"א, ופתרון צדה כמו לצד, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה, הטיל לה ה"א בסופה, בצד אותה אבן, אורה חצים למטרה, כדי שלא יבין הנער, וזה סימן יהיה לך לנחש אם אתה צריך לברוח:

    16. Verse 21

      וְהִנֵּה֙ אֶשְׁלַ֣ח אֶת־הַנַּ֔עַר לֵ֖ךְ מְצָ֣א אֶת־הַחִצִּ֑ים אִם־אָמֹר֩ אֹמַ֨ר לַנַּ֜עַר הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֣ים׀ מִמְּךָ֣ וָהֵ֗נָּה קָחֶ֧נּוּ׀וָבֹ֛אָה…

      והנה אשלח וגו' - ודרך המבקש חץ הירוי, הולך עד מקום שרואה שהחץ הולך, ואינו יכול לכוין יפה, פעמים שהוא מחפשה והחץ להלן ממנו, ופעמים שהוא הולך להלן מן החץ ומחפשה, והניחוש הזה יהיה לך:

      אם אמור אומר לנער וגו' קחנו ובואה - צא אתה בעצמך ממקום מחבואך, וקחנו ובוא אלי, כי אין לך לירא, כי שלום לך, הקב"ה חפץ שתהא כאן ולא תירא, ואפילו שמעתי מאבא רעה:

    17. Verse 22

      וְאִם־כֹּ֤ה אֹמַר֙ לָעֶ֔לֶם הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֖ים מִמְּךָ֣ וָהָ֑לְאָה לֵ֕ךְ כִּ֥י שִֽׁלַּחֲךָ֖ יְהֹוָֽה׃

      ואם כה אומר וגו' לך כי שלחך - הקב"ה אומר לך לברוח ולהמלט:

    18. Verse 23

      וְהַ֨דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְנוּ אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה הִנֵּ֧ה יְהֹוָ֛ה בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ {ס}

      והדבר אשר דברנו - ברית שכרתנו יחד:

      הנה ה' ביני וביניך - עד על אותו דבר:

    19. Verse 25

      וַיֵּ֣שֶׁב הַ֠מֶּ֠לֶךְ עַל־מ֨וֹשָׁב֜וֹ כְּפַ֣עַם׀ בְּפַ֗עַם אֶל־מוֹשַׁב֙ הַקִּ֔יר וַיָּ֙קׇם֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן וַיֵּ֥שֶׁב אַבְנֵ֖ר מִצַּ֣ד שָׁא֑וּל וַיִּפָּקֵ֖ד…

      אל מושב הקיר - בראש המטה אצל הקיר:

      ויקם יהונתן - עמד ממקומו, לפי שאין דרך הבן להיות מיסב אצל אביו, שדרכן היה לאכול מסובין על המטות, והיה דוד מיסב בין יהונתן ובין שאול, עכשיו שלא בא דוד, לא היסב יהונתן, עד שישב אבנר מצד שאול, ואחר כך ישב יהונתן מצד אבנר ואם תאמר לא ישב כלל, הרי הוא אומר (פסוק לד): ויקם יהונתן מעל השלחן, מכלל שישב:

    20. Verse 26

      וְלֹא־דִבֶּ֥ר שָׁא֛וּל מְא֖וּמָה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֤י אָמַר֙ מִקְרֶ֣ה ה֔וּא בִּלְתִּ֥י טָה֛וֹר ה֖וּא כִּי־לֹ֥א טָהֽוֹר׃…

      מקרה הוא - קרי ראה:

      בלתי טהור הוא - ועדיין לא טבל לקריו, שאלו טבל לקריו, אין צריך הערב שמש לחולין:

      כי לא טהור - זו היא נתינת טעם לדבר, לפי שאינו טהור, לפיכך לא בא, שלא יטמא את הסעודה:

    21. Verse 27

      וַיְהִ֗י מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֣וֹם דָּוִ֑ד {פ} וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מַדּ֜וּעַ לֹא־בָ֧א…

      ממחרת החדש - ממחרת חידוש הלבנה:

      השני - ביום שני לחדש:

    22. Verse 29

      וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶ֩בַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא צִוָּה־לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם־מָצָ֤אתִי חֵן֙…

      והוא צוה לי אחי - גדול הבית צוה לי שאהיה שם, והוא אחי אליאב:

      אמלטה - אשקמוצי"ד בלע"ז, אלך יום אחד ואבוא:

    23. Verse 30

      וַיִּֽחַר־אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן־נַעֲוַ֖ת הַמַּרְדּ֑וּת הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן־יִשַׁ֔י לְבׇ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְבֹ֖שֶׁת…

      נעות המרדות - לשון נע, אשה נעה ונדה, יוצאנית, כאשר תאמר 'זעוה' מן 'זע', כן תאמר 'נעוה' מן 'נע', והתי"ו מן הדיבוק, שהוא דבוק למרדות:

      המרדות - שהיא ראויה לרדות ולייסר דבר אחר: כשחטפו בני בנימן מבנות שילה שיצאו לחול בכרמים, היה שאול ביישן ולא רצה לחטוף, עד שבאתה היא עצמה והעיזה פניה ורדפה אחריו:

      נעות - על שם הכרמים, והיא גת, כמו (עבודה זרה עד ב): נעוה ארתחו. יטופון נעווהי בחמר (תרגום פרשת ויחי פסוק חכלילי עינים (בראשית מט יב)), ולא מן השם:

    24. Verse 34

      וַיָּ֧קׇם יְהוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בׇּחֳרִי־אָ֑ף וְלֹֽא־אָכַ֞ל בְּיוֹם־הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ…

      נעצב אל דוד - בשביל דוד:

      כי הכלימו אביו - בשביל דוד:

    25. Verse 35

      וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיֵּצֵ֧א יְהוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד דָּוִ֑ד וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ׃

      למועד דוד - למועד אשר קבע לו דוד:

    26. Verse 36

      וַיֹּ֣אמֶר לְנַֽעֲר֔וֹ רֻ֗ץ מְצָ֥א נָא֙ אֶת־הַ֣חִצִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מוֹרֶ֑ה הַנַּ֣עַר רָ֔ץ וְהוּא־יָרָ֥ה הַחֵ֖צִי לְהַעֲבִרֽוֹ׃

      להעבירו - החצי עבר את הנער:

    27. Verse 41

      הַנַּ֘עַר֮ בָּא֒ וְדָוִ֗ד קָ֚ם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ׀ אִ֣ישׁ…

      מאצל הנגב - (תרגום:) מסטר אבן אתא דלקבל דרומא:

      עד דוד הגדיל - הרבה לבכות:

    28. Verse 42

      וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹנָתָ֛ן לְדָוִ֖ד לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְנוּ שְׁנֵ֜ינוּ אֲנַ֗חְנוּ בְּשֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר יְהֹוָ֞ה יִהְיֶ֣ה׀…

      לך לשלום - והשבועה אשר נשבענו, ה' יהיה עד עליה עד עולם:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וַיִּבְרַ֣ח דָּוִ֔ד (מנוות) [מִנָּי֖וֹת] בָּרָמָ֑ה וַיָּבֹ֞א וַיֹּ֣אמֶר׀ לִפְנֵ֣י יְהוֹנָתָ֗ן מֶ֤ה עָשִׂ֙יתִי֙ מֶֽה־עֲוֺנִ֤י וּמֶֽה־חַטָּאתִי֙ לִפְנֵ֣י…

      ויברח בעוד התנבא שאול היה לו זמן לברוח:

      מה עשיתי רצה לומר מה חטאתי בפני עצמי או מה עוני כו' לפני אביך בחטא הנוגע למלכות:

    2. Verse 2

      וַיֹּ֨אמֶר ל֣וֹ חָלִ֘ילָה֮ לֹ֣א תָמוּת֒ הִנֵּ֡ה (לו עשה) [לֹֽא־יַעֲשֶׂ֨ה] אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל א֚וֹ דָּבָ֣ר…

      השאלות הלא שמע יונתן כי שלח לשמרו וכי רדף אחריו לניות?:

      ויאמר לו, יונתן חשב שמה ששלח לשמרו, לא היה כדי להמיתו רק להביאו אצלו שלא יברח, והביא ראיה על זה שאחר ששאול אינו עושה דבר בלתי עצתו, אם היה רוצה להרגו היה מגלה את אזנו, ולכן אין זאת פי' לא להרגך צוה לשמרך רק בהפך לשמרך שלא תברח מלפניו:

    3. Verse 3

      וַיִּשָּׁבַ֨ע ע֜וֹד דָּוִ֗ד וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדֹ֨עַ יָדַ֜ע אָבִ֗יךָ כִּֽי־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וַיֹּ֛אמֶר אַל־יֵֽדַע־זֹ֥את יְהוֹנָתָ֖ן פֶּן־יֵעָצֵ֑ב…

      ידוע ידע, דוד השיב כי נהפך הוא, מה שלא הודיע לך זה מפני שאינו מתיעץ ומסופק עוד על זאת רק גמר בלבו להרגו, ולכן העלים מיונתן האוהב את דוד בל יעצב, והביא ראיה כי הלא כפשע ביני ובין המות, עת הטיל עלי החנית וזה אות כי כלה ונחרצה אצלו להמיתני:

    4. Verse 5

      וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהוֹנָתָ֗ן הִֽנֵּה־חֹ֙דֶשׁ֙ מָחָ֔ר וְאָנֹכִ֛י יָשֹׁב־אֵשֵׁ֥ב עִם־הַמֶּ֖לֶךְ לֶאֱכ֑וֹל וְשִׁלַּחְתַּ֙נִי֙ וְנִסְתַּרְתִּ֣י בַשָּׂדֶ֔ה עַ֖ד הָעֶ֥רֶב…

      הנה חדש מחר יום ראש חודש, ודרכי לישב עם המלך לאכל, ואמר ואנכי ישב אשב רצה לומר רצוני לישב עמו גם עתה, כי אם לא אשב אהיה כמורד שהלכתי בלא רשות, ולכן ושלחתני רצה לומר תתן לי רשות ללכת שלא אלך בלא רשות ונסתרתי בשדה עד הערב השלשית הוא אחר ראש חודש שאם לא ישאל ביום הא' ישאל ביום השני:

    5. Verse 6

      אִם־פָּקֹ֥ד יִפְקְדֵ֖נִי אָבִ֑יךָ וְאָמַרְתָּ֗ נִשְׁאֹל֩ נִשְׁאַ֨ל מִמֶּ֤נִּי דָוִד֙ לָרוּץ֙ בֵּֽית־לֶ֣חֶם עִיר֔וֹ כִּ֣י זֶ֧בַח הַיָּמִ֛ים…

      נשאל נשאל רצה לומר שנשאל על ידי אחרים שהם משפחתו ועל ידי כן נשאל, ומה שלא שאל מן המלך עצמו כי צריך לרוץ בית לחם במהירות, כי זבח הימים שם שעושים זבח בכל שנה, והזבח כולל לכל המשפחה, וע"כ בקשו שימצא שם:

    6. Verse 7

      אִם־כֹּ֥ה יֹאמַ֛ר ט֖וֹב שָׁל֣וֹם לְעַבְדֶּ֑ךָ וְאִם־חָרֹ֤ה יֶחֱרֶה֙ ל֔וֹ דַּ֕ע כִּֽי־כָלְתָ֥ה הָרָעָ֖ה מֵעִמּֽוֹ׃

      אם כה יאמר הנה באר שני תנאים, שיאמר טוב, או שיחרה לו, ועוד יצויר שני אופנים והוא, א) שלא ישאל כלל, ב) שישאל ולא יאמר לו טוב ולא רע, רק תפס השני צדדים שע"פ ידע בבירור טוב או רע, כי אם ישאל עליו יהיה או מסבת שרוצה בו או מסבת שרוצה להמיתו, בצד הא' יאמר טוב ובצד הב' יחרה לו, אולם אם אינו אוהבו וגם אין דעתו להמיתו לא ישאל עליו כלל או לא יקפיד על העדרו, וזה שכתוב אם כה יאמר טוב אז ודאי שלום לעבדך, ואם חרה יחרה לו, אז ודאי כלתה הרעה, ובשני צדדים האחרים נשאר הדבר בספק:

    7. Verse 8

      וְעָשִׂ֤יתָֽ חֶ֙סֶד֙ עַל־עַבְדֶּ֔ךָ כִּ֚י בִּבְרִ֣ית יְהֹוָ֔ה הֵבֵ֥אתָ אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ עִמָּ֑ךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּ֤י עָוֺן֙ הֲמִיתֵ֣נִי אַ֔תָּה וְעַד־אָבִ֖יךָ…

      ועשית על צד הזה שחרה יחרה לו, בקש מיהונתן, א) יעשה זאת מצד החסד, ב) מצד הברית שכרת עמו, ג) מצד שאין בו עון, וזה שכתוב ואם יש בי עון וכו':

    8. Verse 9

      וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן חָלִ֣ילָה לָּ֑ךְ כִּ֣י׀ אִם־יָדֹ֣עַ אֵדַ֗ע כִּֽי־כָלְתָ֨ה הָרָעָ֜ה מֵעִ֤ם אָבִי֙ לָב֣וֹא עָלֶ֔יךָ וְלֹ֥א…

      ויאמר עמ"ש ואם יש בי עון וכו' השיב חלילה לך מעון, ואם כן כי אם ידע אדע וכו' ולא אותה אגיד לך בתמיהה, ודייק אותה אגיד כל אופני הרעה בפרטות:

    9. Verse 10

      וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־יְה֣וֹנָתָ֔ן מִ֖י יַגִּ֣יד לִ֑י א֛וֹ מַה־יַּעַנְךָ֥ אָבִ֖יךָ קָשָֽׁה׃ {ס}

      השאלות בלשון מה יענך נלחצו המפרשים?:

      מי יגיד לי רצה לומר הלא אז לא תוכל להודיע לי על ידי שליח פן יודע הדבר, או מה יענך אביך קשה רצה לומר מה יהיה אצלך מענה קשה, כי יוכל להיות שאצלך לא יקרא מענה קשה רק אם יקוב ויגמר דיני למות, ובאמת גם חרון קל יקרא קשה, כי אולי יסתיר מחשבתו וחרונו, ושעורו הודיעני מה (נקרא אצלך כי) יענך אביך קשה, הודיענו גדר הקשה והרך אצלך:

    10. Verse 11

      וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹנָתָן֙ אֶל־דָּוִ֔ד לְכָ֖ה וְנֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֑ה וַיֵּצְא֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם הַשָּׂדֶֽה׃ {ס}

      ויאמר אחר שרצה לפרט הדברים ולכרות עמו ברית יצא עמו השדה בל ישמעו הדברים:

    11. Verse 12

      וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־אֶחְקֹ֣ר אֶת־אָבִ֗י כָּעֵ֤ת׀מָחָר֙ הַשְּׁלִשִׁ֔ית וְהִנֵּה־ט֖וֹב אֶל־דָּוִ֑ד וְלֹא־אָז֙ אֶשְׁלַ֣ח…

      השאלות (יב-יב) מדוע בצד הא' אמר כי אז אשלח, ובצד הב' אמר וגליתי את אזנך בעצמי, מה הלשון כי ייטב אל אבי את הרעה עליך?:

      ה' אלהי ישראל נשבע לו בה' כי אחקר את אבי כעת מחר השלשית רצה לומר כי ביום הראשון לא אחקור ואמתין אולי יפקדך אבי, ואם לא ישאל עליך יום מחר השלישית כעת הזאת שאנחנו בה' אז אחקר אני, ואתחיל בדברים עמו והנה טוב פי' אם יהיה המענה טוב אז אשלח (על ידי שליח מאחר שאין חשש שיתגלה הדבר) וכן אז אשלח רצה לומר תיכף אז בלי איחור:

    12. Verse 13

      כֹּה־יַעֲשֶׂה֩ יְהֹוָ֨ה לִיהוֹנָתָ֜ן וְכֹ֣ה יֹסִ֗יף כִּֽי־יֵיטִ֨ב אֶל־אָבִ֤י אֶת־הָרָעָה֙ עָלֶ֔יךָ וְגָלִ֙יתִי֙ אֶת־אׇזְנֶ֔ךָ וְשִׁלַּחְתִּ֖יךָ וְהָלַכְתָּ֣ לְשָׁל֑וֹם…

      כה יעשה וכן נשבע על צד השני, כי ייטב אל אבי את הרעה עליך פי' אני אדבר עליך רעה לפני אבי (כי בזה אחקר אותו) ואם אראה שזה ייטב בעיניו, וזה סימן ששנא אותך, וגליתי את אזנך אז לא אשלח שליח (פן יודע) רק אני בעצמי אגלה את אזנך, ויהי ה' עמך רצה לומר אני אשלחך הגם שיהיה ה' עמך כאשר היה עם אבי להמליכך על ישראל בכ"ז אשלחך לשלום:

    13. Verse 14

      וְלֹ֖א אִם־עוֹדֶ֣נִּי חָ֑י וְלֹא־תַעֲשֶׂ֧ה עִמָּדִ֛י חֶ֥סֶד יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א אָמֽוּת׃

      השאלות (יד-טז) באו פה חמשה שלילות באין מבין התכת המאמר ומה רצה במ"ש ובקש ה' מיד אויבי דוד?:

      ולא (כרת עמו ברית על עת אשר יגיע דוד למלכות, בין על שלא ימית אותו כדרך המלכים להכרית זרע המלכים הקודמים כדי להחזיק במלוכה בלא ערעור, בין על שלא יכרית את זרעו) ושיעור הכתוב, ויהי אלהים עמך ולא יהיה עמך אם עודני חי (בעת שתמלוך) ולא תעשה עמדי חסד ה' שלא אמות, רצה לומר אם בעת שתמלוך (שעל זה אמר ויהי אלהים עמך כאשר היה עם אבי) אהיה עוד בחיים ואתה לא תעשה עמי חסד שלא אמות, רק תמיתני, אז לא יהיה אלהים עמך, וכן אני מתנה,

    14. Verse 15

      וְלֹֽא־תַכְרִ֧ית אֶֽת־חַסְדְּךָ֛ מֵעִ֥ם בֵּיתִ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְלֹ֗א בְּהַכְרִ֤ת יְהֹוָה֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י דָוִ֔ד אִ֕ישׁ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃

      ולא תכרית את חסדך מעם ביתי עד עולם גם אחרי מותי, ולא ( תכרית חסדך מעם ביתי ) בהכרת ה' את איבי דוד רצה לומר הגם שיכרית ה' כל אויבי דוד ובכללם כל בית שאול, בכ"ז אתה מושבע ועומד בל תכרית חסדך מעם ביתי, ותהיה למגן בעדם בל יכלו בני ביתי עמם:

    15. Verse 16

      וַיִּכְרֹ֥ת יְהוֹנָתָ֖ן עִם־בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וּבִקֵּ֣שׁ יְהֹוָ֔ה מִיַּ֖ד אֹיְבֵ֥י דָוִֽד׃

      ויכרת יהונתן שיעור הכתוב, ויכרות יהונתן עם בית דוד מיד אויבי דוד, ומלות ובקש ה' הוא מאמר מוסגר, רצה לומר יהונתן כרת ברית עם בית דוד (שהוא מיכל אשתו וישי ובניו שכללם בתוך הברית הזה) להצילם מיד אויבי דוד, והוא שיהונתן התחייב להציל את בית דוד בל ירע שאול עמהם אחרי ברחו, ומ"ש ובקש ה' רצה לומר בעת כריתת הברית בקש את ה' בתפלה שיעזרהו על זה ולפי זה כמו שכרת דוד ליהונתן בין על יהונתן בין על ביתו להחיותם עת ימלוך, כן כרת יהונתן לדוד בין על דוד בין על ביתו להצילו מיד שאול:

    16. Verse 17

      וַיּ֤וֹסֶף יְהֽוֹנָתָן֙ לְהַשְׁבִּ֣יעַ אֶת־דָּוִ֔ד בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹת֑וֹ כִּֽי־אַהֲבַ֥ת נַפְשׁ֖וֹ אֲהֵבֽוֹ׃ {ס}

      באהבתו אתו רצה לומר שהשביעו בהאהבה שבינם, שאחר שאהבו אהבת נפשו כשנשבע בהאהבה נשבע בנפשו והיה זה אצלו השבועה היותר גדולה:

    17. Verse 18

      וַיֹּאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ׃

      ויאמר לו יהונתן התחיל לפרט הסימנים ששמו ביניהם ונפקדת בהכרח יזכר בך המלך, אחר שיפקד ויחסר מושבך שלא תמצא שם, ולכן

    18. Verse 19

      וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ תֵּרֵ֣ד מְאֹ֔ד וּבָאתָ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּ֥רְתָּ שָּׁ֖ם בְּי֣וֹם הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל׃

      ושלשת תרד מאד רצה לומר תחלק השדה (שתסתר שם) לשלשה חלקים שבכל יום ויום תרד מאד למקום יותר נסתר מיום הקודם, והטעם, כי ביום הא' עדיין אין הסכנה גדולה כל כך, וביום הב' שאם יכיר בו המלך על ידי שלא בא אל שולחן המלך יהיה הסכנה יותר, וביום הג' שהוא ב' דר"ח שאז אין שום אמתלא כי ביום הראשון אמר מקרה הוא כמ"ש בפכ"ו וגם שאז יחקר הוא את אביו כמ"ש בפי"ב אז הסכנה גדולה מאד ולכן אז תרד מאד. ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה רצה לומר ביום החול שעושים בו מלאכה (כי בר"ח לא עשו מלאכה בשדות ואין צריך להתרחק מאד בשדה כמו בחול שהעם מצויים שם) וישבת אצל האבן האזל כי שם אמצאך:

    19. Verse 20

      וַאֲנִ֕י שְׁלֹ֥שֶׁת הַחִצִּ֖ים צִדָּ֣הֿ אוֹרֶ֑ה לְשַֽׁלַּֽח־לִ֖י לְמַטָּרָֽה׃

      ואני שלשת החצים הוא מליצה על לשון הרע שנקרא חץ בכתובים, ונקרא לשנא תלתאי שהורג שלשה כדברי חכמינו זכרונם לברכה בערכין, רצה לומר בסימן זה יתברר לך מה פעלו חצי המלשינים בלב שאול, צדה אורה, רצה לומר לא אורם ביושר אל מקומך שאז יראך הנער רק אל הצד:

    20. Verse 21

      וְהִנֵּה֙ אֶשְׁלַ֣ח אֶת־הַנַּ֔עַר לֵ֖ךְ מְצָ֣א אֶת־הַחִצִּ֑ים אִם־אָמֹר֩ אֹמַ֨ר לַנַּ֜עַר הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֣ים׀ מִמְּךָ֣ וָהֵ֗נָּה קָחֶ֧נּוּ׀וָבֹ֛אָה…

      השאלות למה אמר בראשון אם אומר לנער, ובשני ואם כה אומר לעלם?:

      אם אמר אמר נתן לו שני סימנים, א) בלשון, והנה או והלאה, שאם יאמר והנה, זה סימן שתבא הנה ואם אומר והלאה זה סימן שתברח הלאה, ב) באם יאמר לנער או לעלם, כי שם עלם מורה יותר על הגבורה והזריזות משם נער, כמ"ש בכ"מ, ורצה לומר שבאם יורה החצים במקום קרוב, באופן שיהיה מן הנער והנה, יאמר לנער, יקראהו בשם נער, כי אין צריך זירוז כל כך למצוא החצים כשהם קרובים והסימן אל דוד שא"צ לזרז ולברוח רק יתגלה לפניו במעמד הנער, ואם יורה החצים למקום רחוק, שאז יאמר לעלם שיזרז למצאם חיש, וזה סימן לדוד על הזריזות לברוח וגם ידע כי ישמר מהתגלות במעמד הנער, כי לכן קראו עלם שיזדרז בהחצים למען ישלחנו מפה כמו שהיה, וכבר בארנו (בפסוק ז') שהיו ארבע אופנים, אופן אחד שימצא את שאול טוב אל דוד, ואז יהיו שני סימנים לטובה, שם נער ומלת הנה. אופן ב' שימצאנו ברע עמו, ואז יהיו ב' סימנים לרעה, שם עלם ומלת והלאה, ועוד שני אופנים שיסתפק מה בלב שאול, ואז ירמוז לו בסימן אחד. וזה שכתוב אם אמר אמר לנער, וגם והנה, אז קחנו ובאה כי שלום לך ואין דבר אף חשש סכנה, וכן:

    21. Verse 22

      וְאִם־כֹּ֤ה אֹמַר֙ לָעֶ֔לֶם הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֖ים מִמְּךָ֣ וָהָ֑לְאָה לֵ֕ךְ כִּ֥י שִֽׁלַּחֲךָ֖ יְהֹוָֽה׃

      ואם כה אומר לעלם וגם והלאה אז לך תיכף כי שלחך ה' רצה לומר אז נצלת בהשגחת ה' כי הסכנה מבוררת, ומובן שאם יהיה רק סימן אחד הדבר מסופק:

    22. Verse 23

      וְהַ֨דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְנוּ אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה הִנֵּ֧ה יְהֹוָ֛ה בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ {ס}

      והדבר רצה לומר ובצד זה שתצטרך לברוח אל תסתכן להתראות עמי, כי כבר כרתנו ברית וה' עד בדבר עד עולם:

    23. Verse 24

      וַיִּסָּתֵ֥ר דָּוִ֖ד בַּשָּׂדֶ֑ה וַיְהִ֣י הַחֹ֔דֶשׁ וַיֵּ֧שֶׁב הַמֶּ֛לֶךְ (על) [אֶל־]הַלֶּ֖חֶם לֶאֱכֽוֹל׃

      וישב, מבואר שתחלה קודם שישב המלך, ישב יהונתן במקום דוד ועת ישב המלך על הלחם, שאז,

    24. Verse 25

      וַיֵּ֣שֶׁב הַ֠מֶּ֠לֶךְ עַל־מ֨וֹשָׁב֜וֹ כְּפַ֣עַם׀ בְּפַ֗עַם אֶל־מוֹשַׁב֙ הַקִּ֔יר וַיָּ֙קׇם֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן וַיֵּ֥שֶׁב אַבְנֵ֖ר מִצַּ֣ד שָׁא֑וּל וַיִּפָּקֵ֖ד…

      השאלות למה ישב יונתן וקם:

      וישב המלך על מושבו שהיה רגיל לישב אצל הקיר בראש הקרואים אז ויקם יהונתן ממקומו, כי אין דרך שישב הבן אצל אביו ולכן עמד יהונתן על רגליו, והוכרח אבנר לישב מצד שאול להתמצע בין שאול ויהונתן, ועל ידי כן ויפקד מקום דוד, כי תמיד היה דוד יושב ביניהם, (והיה זה מחכמת יהונתן שישב תחלה ועמד ממקומו, כדי שיזכור כי חסר דוד מן הקרואים) ובכ"ז:

    25. Verse 26

      וְלֹא־דִבֶּ֥ר שָׁא֛וּל מְא֖וּמָה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֤י אָמַר֙ מִקְרֶ֣ה ה֔וּא בִּלְתִּ֥י טָה֛וֹר ה֖וּא כִּי־לֹ֥א טָהֽוֹר׃…

      ולא דבר שאול מאומה כי אמר בלבו מקרה הוא רצה לומר שראה קרי על ידי כן בלתי טהור הוא והם אכלו חוליהם בטהרה, והוסיף כי לא טהור, ובשנאתו את דוד אמר, זה בא מסבת שהוא לא טהור ומהרהר ביום ובא לידי טומאה בלילה, כן פי' מהרי"א:

    26. Verse 27

      וַיְהִ֗י מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֣וֹם דָּוִ֑ד {פ} וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מַדּ֜וּעַ לֹא־בָ֧א…

      החדש השני שעברו אז את החדש:

    27. Verse 28

      וַיַּ֥עַן יְהוֹנָתָ֖ן אֶת־שָׁא֑וּל נִשְׁאֹ֨ל נִשְׁאַ֥ל דָּוִ֛ד מֵעִמָּדִ֖י עַד־בֵּ֥ית לָֽחֶם׃

      ויען השיב, א) שהלך ברשות ועל זה אמר נשאל נשאל, ב) הטעם שנתן לו רשות הוא:

    28. Verse 29

      וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶ֩בַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא צִוָּה־לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם־מָצָ֤אתִי חֵן֙…

      א) כי זבח משפחה ב) שאחיו הגדול צוה לו שיבא וזה שכתוב והוא צוה לי אחי, ג) שלא הלך לאכול ולשתות רק אמר ואראה את אחי:

    29. Verse 30

      וַיִּֽחַר־אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן־נַעֲוַ֖ת הַמַּרְדּ֑וּת הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן־יִשַׁ֔י לְבׇ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְבֹ֖שֶׁת…

      בן נעות המרדות מציין במליצה את המרד בעצם מופשט, ודרך המרד, שימרוד עבד על אדוניו לפרוק עול או למלוך תחתיו, אבל לא שימרוד בן באביו להמליך תחתיו איש נכרי, ואם יקרה זה הוא מרד של שגעון ועוות השכל, רצה לומר אתה מורד נעוות ומשוגע, הלא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי על תכלית זה למרוד בי, וזכר נא כי הוא לבשתך ולבשת ערות אמך, שתוסר המלוכה מזרעה אל איש נכרי:

    30. Verse 31

      כִּ֣י כׇל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בֶּן־יִשַׁי֙ חַ֣י עַל־הָאֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִכּ֖וֹן אַתָּ֣ה וּמַלְכוּתֶ֑ךָ וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח וְקַ֤ח אֹתוֹ֙…

      כי כל הימים אשר בן ישי חי והגם שתמלוך לא תכון על בסיס ויסוד חזק כי ימרד בך, ועתה שלח וקח אותו אלי כי הוא לטובתך, כי בן מות הוא יען מורד במלכות:

    31. Verse 34

      וַיָּ֧קׇם יְהוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בׇּחֳרִי־אָ֑ף וְלֹֽא־אָכַ֞ל בְּיוֹם־הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ…

      כי הכלמו רצה לומר הגם שהכלימו אביו לא על זה נעצב רק על דוד:

    32. Verse 35

      וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיֵּצֵ֧א יְהוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד דָּוִ֑ד וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ׃

      למועד דוד כי א"ל כעת מחר השלישית אחקור, והוא בתחילת היום:

    33. Verse 36

      וַיֹּ֣אמֶר לְנַֽעֲר֔וֹ רֻ֗ץ מְצָ֥א נָא֙ אֶת־הַ֣חִצִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מוֹרֶ֑ה הַנַּ֣עַר רָ֔ץ וְהוּא־יָרָ֥ה הַחֵ֖צִי לְהַעֲבִרֽוֹ׃

      (לו-לט) להעבירו כדי שיאמר ממך והלאה והיו שני הסימנים הנ"ל, א) שאמר והלאה, ב) שאמר מהרה חושה, כנ"ל:

    34. Verse 41

      הַנַּ֘עַר֮ בָּא֒ וְדָוִ֗ד קָ֚ם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ׀ אִ֣ישׁ…

      (מא-מב) עד דוד הגדיל רצה לומר עד שהתחיל דוד לבכות בקול גדול ונתירא שלא ישמע לכן א"ל לך לשלום והזכירו שנית השבועה שנשבעו בשם ה' והגם שהם יתרחקו ה' קרוב אליהם, שלא יפסיק בינם המקום, וזה שכתוב ביני ובינך, ולא הזמן וזה שאמר עד עולם:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    I Samuel Chapter 20

    I Samuel Chapter 20 presents 42 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: I Samuel 20

    Open in the reader