I Chronicles Chapter 11

You shall shepherd My people Concerning this, David said, (Ps — 23:1): “The Lord is my Shepherd, I shall not want.” “You say to me: You shall shepherd. How can I shepherd? The matter does not depend on me, but the Lord is my Shepherd, I shall not want, and I, too, shall not be wanting to you.” A similar instance is found in Samuel (II 21:17): “Then the men of David swore to him, saying, ‘You shall no longer go out with us in battle, so that you extinguish not the lamp of Israel.’” David replied (ibid. 22:29): “For You are my lamp, O Lord; and the Lord does light my darkness.”

and David made with them a covenant Like the covenant that Jehoiada made, as it is written (II Kings 11:17): “And Jehoiada enacted the covenant between the Lord and between the king and between the people, to be the people of the Lord.” The meaning is [that they agreed] to be servants of the Lord, and also “between the king and between the people,” to be his servants according to the king’s judgment, and also that the king should do according to the law for his servants; to wage their wars.

before the Lord But is it not so that the Tabernacle was not in Hebron? What then is the meaning of “before the Lord”? Wherever people make a stipulation or enact a covenant, the Omnipresent is there. A similar instance [is found] in [the case of] Jephthah: (Jud. 11:11): “before the Lord in Mizpah.” [Another] similar instance (Lev. 5:21): “and commits an act of treachery against the Lord by making a denial to his neighbor,” as is explained in Torath Kohanim (ad loc.).

And David.. — went, etc. He went immediately to war when all Israel crowned him, so that Israel should not say [that in] all the wars that David waged in the days of Saul and was victorious it was Saul’s luck, and that he was now afraid to fight. Therefore he immediately went to war.

And the inhabitants of Jebus said to David, “You shall not come here” He does not explain here why, but in Samuel (II 5:6), Scripture explains: “... and they said to David, saying: You shall not come here unless you remove the blind and the lame.” They saw that they were unable to withstand David. They therefore stationed blind and lame persons before the city gate, “as if to say: David shall not come here,” unless he wages war with these blind people, for they knew that it is disgraceful for a king to wage war against blind men, and because of this, he would turn back and not wage war with them. David said to himself, however, “It is true that it is neither right nor proper for me to wage war with the blind and with the lame, but ‘whoever smites the Jebusites’ in a way that he ‘reaches the tower’ shall pull them and cast them away from there, viz. the blind.” “Therefore they say: The blind and the lame shall not come into the house;” into the house of David, because it will be a disgrace for him, lest they say that David waged war with these [handicapped people].

and Joab restored the rest of the city Heb — יְחַיֶּה. He built and strengthened [it] by building [i.e., repairing] the cracks in the wall. A similar instance [is found] with Ezra (Neh. 3:34): “Will they revive (הַיְּחַיּוּ) the stones from the heaps of dust?”

the head of the mighty men רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים like (Exod — 14:7): “and mighty men וְשָׁלִשִׁים over them all.”

he stirred his spear When he was engaged in battle, he would not return from the battle until he had slain three hundred men with his spear.

the son of Hachmoni In Samuel (II 23:8), it is written — “Tahkemoni.” He is his father, and the father was stronger than the son, for it is written concerning him: “against eight hundred slain at one time.”

he was among the three mighty men He was included in the three mighty men; he was one of them. And these three were mightier than the rest of the thirty three mentioned nearby. Here he counts only two: Jashobeam and Eleazar, but in Samuel (II 23:11), it mentions the third one as well, as it is written: “and after him [came] Shammah the son of Agei the mountaineer”

in Pas-Dammim a name of a place, and in Samuel (I 17:1) — “in Ephes-Dammim.”

and the Philistines gathered there for war they were eager to avenge themselves upon Israel and those mighty men who reviled them, as delineated in Samuel (II 23:9): “...when they reviled the Philistines.”

full of barley and the Philistines wished to reap it and to set it afire.

And three of the thirty These three were the heads of the entire thirty.

and a Philistine governor was then in Bethlehem for they had already taken Bethlehem and stationed a governor therein, who judged [the region]. This was at the beginning of his reign, for the Philistines were still ruling over them, for so we find that prior to David’s arrival, they ruled over Israel in the days of Samson and Samuel, as it is written (I Samuel 4:9): “Strengthen yourselves and be valiant, Philistines, lest you serve the Hebrews, etc.”

If only someone would give me to drink water from the cistern of Bethlehem This was David’s place, as it is written (I Sam. 17:58): “The son of your servant, Jesse the Bethlehemite,” and because he was accustomed and used to that water, he desired it; any water or air that a person is accustomed to is beneficial to him, and that which he is not used to is harmful to him. A similar case is [found] in the beginning of Josiphon about a queen who became ill because she was carried away from the land of her birth, and all the physicians said, “She has no cure until she bathes and derives benefit from the water of her place,” and they did this for her.

And the three broke through the Philistine camp (In German, durchbrechen die schare )

drew When the Philistines were standing before the cistern, the three mighty men of Israel broke through between them and drew [water] against their will.

and he poured it out as a libation to the Lord Bar Kappara says: It was the festival of Succoth, and he poured them [the waters] out for a libation on the altar.

for they brought it with their lives for they risked being killed for the water.

And Abshai, the brother of Joab, was the chief of the three of those three who broke through the Philistine camp and drew the water. The reason he does not mention Joab with the chiefs of the mighty men is that it is beneath his dignity to count him with these men, because he was the general of the army, the chief of them all.

and he had a name among the three It was reputed (lit., he had that name) that his heroism equaled all the heroic acts of them all, but it was an error.

Of the three, he was honored like two He was not honored like those three. His heroism equalled that of the two, but he did not attain the amount of heroism of the three, and that is the meaning of “but to the three he did not come.”

a valiant man בֶּן אִישׁ חַַיִל, similar to בֶּן בְּלִיַּעַל, an unscrupulous man, and in Samuel (II 23:20) it is written: בֶּן אִישׁ חַי for it is customary for people, when they see an agile person, to say, “This one is full of life.”

mighty men אֲרִיאֵל mighty men, possessing strength of a lion, a mighty man, and [it] is also an expression of (Ezek. 17: 20): “...and he took the mighty (אֵילֵי) of the land.”

who accomplished many feats He accomplished many feats of heroism.

and he descended and smote the lion in the midst of a pit on a snowy day and he did not fear the cold, and some say [that the heroism] of the snowy day is that throughout the whole year the lion is not as dangerous as on a snowy day. When a person comes against him, he throws the snow with his feet between the person’s eyes until he is unable to see, and he kills him. I heard this [meaning] of this [verse].

a man of great stature Other people do not require to be measured, as [their height] can be determined by estimate; a similar case is (Num. 13:32): “... whom we saw in its midst are men of a measure.”

like a weavers’ beam the pole upon which the cloth is wrapped.

Of the thirty, he was the most honored, but to the three he did not come To the heroic feats of the three he did not reach; i.e., to those three mentioned above (verse 20). Therefore, לא is written above with an “aleph.”

over his guard עַל מִשְׁמַעְתּוֹ, an expression of appointment, and likewise, (Isa — 11:14): “... and the children of Ammon will be their appointees מִשְׁמַעְתָּם.”

And the mighty warriors but not like those above.

ויקבצו — עזרא דלג כל ספור המעשה מהמלכת איש בושת, ושמלך דוד באותם שנים על יהודה לבדו, כי הוא בא רק להגדיל מעלת דוד, ועקר ספורו מן המלוכה הכוללת שאז נתקיימו דברי שמואל. ומ"ש ויקבצו כל ישראל, שתחלה באו ישראל בעצמם וכמו שספר בסימן י"ב (מפסוק כ"ג ואילך) ואחר זה באו הזקנים שהם הסנהדרין למשחו, שהמלכת המלך צריך ע"פ זקני העדה, ואמר שהיה גם כן ע"פ נביא כדבר ה' ביד שמואל. ומ"ש לו הנה עצמך ובשרך אנחנו וכו' התבאר בפי' (ש"ב ה, א - ג):

וילך דוד — כבר בארתי שבאשר התאחדו עתה שבט יהודה ובנימין למלכות אחת רצה שתהיה עיר המלוכה משותפת לשני השבטים, וירושלים היתה חציה ליהודה וחציה לבנימין, לכן הלך ללכוד את ירושלים לשומה לעיר מלכותו:

ויאמרו — בשמואל (שם) בא המעשה בארך, ועזרא לא רצה לחזר דברים הידועים מס' שמואל רק להוסיף דברים הבלתי נודעים משם, ששם (ה, ו) כתוב ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה, הוסיף שזאת אמרו יושבי יבוס, ר"ל שלא הניחוהו ליכנס דרך השער ולכד את המצודה שהיתה בצד האחר, כמש"ש, ושם (ח) כתוב ויאמר דוד כל מכה יבוסי ולא באר מה שאמר, ובאר עזרא:

ויאמר כל מכה יבוסי בראשונה — מי שיהיה הראשון בנצוח המלחמה

יהיה לראש ולשר — ויש הבדל בין ראש ושר, שיש שר שאינו ראש, כמו יואב שהיה שר הצבא מכבר ולא היה ראש על ישראל רק מנהיג הצבא, ולכן כאשר עלה יואב שכבר היה שר כתיב ויהי לראש, שהוסיף לעשותו ראש על העיר, כמ"ש (פסוק ח) ויואב יחיה את שאר העיר:

וישב דוד — בשמואל אומר (ה, ט) וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה, וזה לא היה צריך עזרא להשמיענו שכבר ידענו זה מספר שמואל, רק השמיענו חדשות, כי יש הבדל בין מצד למצודה, מצד הוא ההר הגבוה שהוא חזק מצד עצמו, והמצודה הוא המבצר הבנוי על המצד. ותחלה ישב דוד רק במצודה שהיא מצודת ציון הבנויה, וקרא לה עיר דוד רק להמצודה לבדה, שישב תוך המבצר לבד, וסביב המצודה היה מקום רחב שנקרא בשם מלוא, מקום זה נשאר בלא בנינים, ולא בנה רק מן המלוא וביתה בתוך חומת המצודה, זאת יספר בספר שמואל, ועזרא הודיע שאח"כ התפשט מושב דוד, כי צר לו המצודה לשבתו עד שהרחיב ישיבתו חוץ למצודה על המצד, שהוא הר ציון מסביב

על כן קראו שמו עיר דויד — שאז קראו גם להמצד, היינו לכלל הר ציון, בשם עיר דוד, כי דוד עצמו קרא שם זה רק להמצודה, והעם נתנו אח"כ שם זה גם להמצד, היינו לכלל הר ציון:

ויבן — ואח"כ התחיל דוד לבנות בנינים גם מסביב למצודה על המצד, עד שבנה מן המלוא ועד הסביב, נוסף ע"מ שבנה תחלה מן המלוא וביתה, ובנינים אלה לא נשלמו בימי דוד, וגם שהמלוא לא הוקף בחומה בימיו, וגם ירושלים לא היתה מוקפת עד ימי שלמה שכתוב (מ"א ט, טו) שבנה את המלוא ואת חומת ירושלים, ושם (כד) אך בת פרעה עלתה מעיר דוד אל ביתה אשר בנה לה, אז בנה את המלוא, ושם (יא, כז) בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו, כי בימי דוד לא נשלם הבנין וגם היה פרוץ בלי חומה

ויואב יחיה את שאר העיר — כי על עיר דוד השגיח בעצמו, ועל ירושלים נעשה יואב ראש כמו שהבטיח לו, והוא החיה את העיר, אם להוסיף בה דיורין ולהפיח בה רוח חיים שתהיה עיר הומיה קריה עליזה, אם להשגיח שימצאו בה חית ידם ומזון ומחיה:

ואלה ראשי הגבורים, ואלה מספר הגבורים — הנה מן מ"ש אלה מספר הגבורים מן פסוק י"א עד אוריה החתי שבפסוק מ"א, נמצא ג"כ בספר שמואל (ב' סי' כג), ועזרא הוסיף עוד גבורים שחשב בס' זה מפסוק מ"א עד סוף הסימן, ועוד גבורים שיחשוב בסי' י"ב, שלא נמצאו בס' שמואל. ששם לא חשב רק שמות הגבורים אשר לדוד שהיו אצלו תמיד, ופה חשב ראשי הגבורים אשר לדוד שהתחזקו עמו במלכותו שזה חשב בסי' י"ב, ועז"א ואלה ראשי הגבורים המתחזקים עמו וכו' להמליכו, וגם חשב מספר הגבורים אשר לדוד שהיו תמיד מראשית גבוריו, שהעתיק מס' שמואל, רק שבשמואל קצר ועזרא הוסיף עליהם עוד גבורים שמצא בדה"י אשר למלך, וגם פי' דברים הרבה מס' שמואל כדרכו בספרו זה, ועז"א ואלה מספר הגבורים. ותחת מ"ש בשמואל שמות הגבורים, ששם לא כיון להודיע כל מספרם רק שמות היותר מפורסמים מהם, הודיע עזרא כל מספרם שהיו יותר ממ"ש בשמואל:

ישבעם בן חכמוני — הנה בשמואל שם מנה שלשה גבורים, עדינו העצני, אלעזר בן דודו האחוחי, שמה בן אגא, ופה לא מנה רק שנים? שם אמר על שמונה מאות חלל, ופה אמר שלש מאות? הגבורה שיחס פה לאלעזר ואמר שהיתה השדה מלאה שעורים, יחס שם לשמה, ואמר שהשדה היתה מלאה עדשים? אך הוא הדבר שדברנו בכל הספר, שעזרא לא בא להעתיק דברי ספרי הקודמים, שספר שמואל מצוי ביד כל אדם, רק בא לפרש דבריו ולהוסיף, ויתר הדברים הניח שהקורא בס' שמואל יראה אותו משם, ובס' שמואל (כג, ח) כתוב יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי הוא עדינו העצני על שמונה מאות חלל בפעם אחת, מבואר שהיה שמו עדינו העצני, ושם ספר חכמתו שיושב בשבת תחכמוני על שמונה מאות חלל, ר"ל שאחר שהרג שמונה מאות חלל לא נתבלבל מוחו ובשובו מן המלחמה ישב בשבת תחכמוני ללמד בתורה עם חכמים, ומצד זה היה ראש השלישי היינו לשלשת הגבורים היה ראש מצד חכמתו (ושלשת הגבורים הם אלעזר ושמה שחשב שם). ועזרא ספר לנו חדשות, א] שנקרא ג"כ בשם ישבעם בן חכמוני, בשם זה נקרא ע"ש חכמתו ישב - עם, בן - חכם, שמצד חכמתו ישב בישיבה ללמד חכמה לעם, וספר גבורתו, שפעם אחת הרג שלש מאות חלל בפעם אחת ולא יגעה ידו רק שאח"כ עורר את חניתו הכבדה ומניעה בקל הנה והנה, ומצד גבורתו לא היה ראש לשלשה הגבורים, שיבואר (בפסוק כ) שגם אבשי אחי יואב שהיה מן הגבורים השנים במדרגה עשה כזאת, רק שהיה מצד זה ראש השלשים גבורים שהיתה גבורתם פחותה מהששה הקודמים:

ואחריו אלעזר — היה ג"כ בשלשה הגבורים (ממדרגה הראשונה, שכולם היו עם דוד במלחמה זו שנלחם דוד עם פלשתים באפס דמים), ובשמואל (שם, ט - י) לא נזכר רק שהכה בפלשתים ועשה תשועה, ועזרא ספר שגם הוא הציל אז חלקה מלאה שעורים, וזאת לא נזכר בשמואל רק שם (יא) נזכר מהגבור השלישי שמה, שהוא הציל חלקה מלאה עדשים, וזאת לא הזכיר עזרא כי נודע זה מס' שמואל ולא היה לו בזה חדשות, רק ספר שגם אלעזר הציל אז חלקה אחרת של שעורים. ומה שלא הזכיר זה בשמואל, כי הוא עשה זה בעזר חיילותיו כמ"ש ויתיצבו ויצילוה בלשון רבים:

וירדו שלשה — אחר השלשה הגבורים ממדרגה הראשונה היו עוד שלשה ממדרגה השניה, והיו ראש אל השלשים גבורים שחושב בס' זה, וכ"ז נזכר בשמואל שם, ושם בארתי שהיה זה בעת נמשח דוד למלך שעלו פלשתים עד עמק רפאים סמוך לירושלים ודוד הלך אל מערת עדולם והמצודה, סמוך לארץ פלשתים, כמ"ש (ש"ב ה, יז - כ), ובשמואל אמר ויבואו אל קציר שהיה בעת קציר, ופה הודיע שירדו (כי ההולך מירושלים לארץ פלשתים הוא יורד) ובאו על הצור ששם המצודה והמערה. ויתר הדברים בארתי בפי' שמואל שם:

ואבשי — מפרש מי היו הג' גבורים, הראש מהם היה אבשי

ולו שם בשלשה — ר"ל שגם בשלשה הגבורים ממדרגה הראשונה הנ"ל היו לו שם, אחר שהוא ג"כ עורר את חניתו על שלש מאות חלל כמו עדינו העצני:

מן השלשה בשנים — מן השלשה השנים שהיו ממדרגה השניה, ועז"א בשנים, היינו השלשה שהיו ממדרגה השנית, מהם היה נכבד, לאפוקי מן השלשה הראשונים, ועז"א ועד השלשה (ר"ל הראשונים), לא בא, אל מדרגתם (וכאן הוסיף עזרא לפרש את מ"ש בשמואל סתם מן השלשה הכי נכבד, והוסיף מלת בשנים):

בניה — הגבור השני היה בניה, היה בן איש חיל ורב פעלים, מעיר קבצאל בחלקו של יהודה (יהושע טו, לא), והוא הראה ג' גבורות, א] שהכה שני אריאל מואב, ר"ל גבורי מואב. ב] שהכה את הארי, הגם שהארי היה בתוך הבור שלו, וביום השלג, שאז יתגבר הארי יותר. ג] שהכה איש מצרי שהיה איש מדה גבוה חמש באמה, וביד המצרי היה חנית והוא הכהו בשבט (וגם בזה פי' עזרא מה שלא נזכר בשמואל שהיה איש מדה ושהחנית היה כמנור אורגים):

ולו שם בשלשה הגבורים — השנים שזכר כאן:

מן השלשים — מצד הכבוד היה נכבד מכל השלשים גבורים בכלל, כי היה ראש לסנהדרין, הגם שאל השלשה הראשונים לא בא בגבורתו, ודוד שמהו פקיד על אנשי משמעתו:

וגבורי — כבר בארתי שם שהגבור השלישי מן השלשה גבורים השנים היה עשהאל, ושם אומר עשהאל אחי יואב בשלשים, דהיינו שהגם שנחשב בין הששה גבורים, לא היה אצל המלך תמיד כחמשה הראשונים, רק היה עם השלשים, וכמ"ש (להלן יח, יז) ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי, למה שת"י על קלעיא ועל קשתיא, וע"כ חשבו פה עם גבורי החילים וראש לכולם. והנה בשמואל חושב עוד גבורים עד אוריה החתי, שהוא בכאן בפסוק מ"א, וסיים כל שלשים ושבעה, ופרשתי שם שהם ל"ז עם הששה הראשונים, עי"ש, ופה חושב גם גבורים אלה ומקצתם בשינוי שמותם, וי"ל שהי"ל שני שמות, או שמתו בתוך כך ובאו אחרים תחתם וחשבם עזרא, ומן אוריה ואילך מצא עזרא בס' דה"י עוד ששה עשר גבורים וחשבם: