איוב פרק ו׳

(מענה איוב):

והותי — שברי:

ישאו יחד — עם משקל שכנגדם ואפי' הם חול ימים יכבד ממנו:

לעו — מגומגמין כאדם שאין בו כח להוציא דבר מפיו כתיקונו וכן ושתו ולעו (עובדיה א׳:ט״ז) שכן דרך שיכור לגמגם בדבריו:

חמתם — ארס שלהם דרך פרסיים לתת ארס של נחש בחציהם:

הינהק פרא וגו' — כלומר וכי לחנם אני צועק והלא בהמה שוטה אינה נוהקת בזמן שיש לה דשא וכן שור לא יגעה אא"כ אין לו בליל תבואה, בפרא נוהג ל' נהק ובשור ל' געיי':

היאכל תפל — דבר שהוא בלי מלח וצריך להמליחו ולא נמלח קרוי תפל בל' משנה (שבת קכח חולין קיג ע"א נדרים נא):

אם יש טעם בריר — הבא מחמת החלמות כשאוכל דבר חזק שמרבה ריר ורוק כגון שום כלומר וכי סבורים אתם שיהו מתקבלות תשובות שאין בהם ממש, ריר, כמו (שמואל א כ״א:י״ד) וירד רירו על זקנו:

חלמות — כמו (לקמן לט) יחלמו בניהם ל' חוזק ויש פותרים ל' חלום ואין נראה בעיני מפני דגשות הלמ"ד:

מאנה לנגוע נפשי — כלומר הרבה יש לי לזעוק כי דברים שהיתה נפשי ממאנת וקצה לנגוע בהן ל' נגיעה:

המה כדוי לחמי — המה לי עתה נכונים למשמש בהם כמפות שלחני שלחמי נתון בהם כדוי ל' ויכרות את מדויהם (שמואל ב י׳:ד׳) כ"ש מפי רבי משלם רופא, ע"א כמפות שמסננין בהן את התבשיל ומאכל זב מהם, דוי לשון דוה זבה:

לחמי — כל מאכל קרוי לחם כמו עבד לחם רב (דניאל ה׳:א׳) וכמו נשחיתה עץ בלחמו (ירמיהו י״א:י״ט) ותירגם יונתן סמא דמות' במיכליה ל"א המה כמבטי מאכלי, כלומר גס לבי להסתכל בהם ברימה כאשר אני מסתכל במאכלי ולשון משנה הוא ומסגו כי דוו במסכת שבת:

ויואל — וירצה:

וידכאני — לשון מיתה:

יתר ידו — יגדל ידו במכתו כמו הנה יד ה' הויה (שמות ט׳:ג׳):

ויבצעני — ויכלני כמו בצע אמרתו (איכה ב׳:י״ז) ידיו תבצענו (זכריה ד):

ותהי עוד נחמתי — ותהי עוד זאת לי לנחמה:

ואסלדה בחילה ולא יחמול — ואבקש ממנו סליחה שלא יחמול מלבצעני ואני איני מוצא לו דמיון במקרא זולתי שבלשון משנה הוא לשון ירא ודואג שהיד סולדת בהן מלכוות ברותחין כלומר אתחולל בדאג' ובחילה בקשה זו:

כי לא כחדתי — ולא חסרתי אמריו מלקיימן:

מה כחי — חזק לסבול:

כי איחל — כי אמתין עד יום רפואה או עד יום מיתה:

איחל — כמו ויחל עוד דנח (בראשית ח׳:י׳):

ומה קיצי — ומה חשוב קיצי וחזק כי איחל כי לא אוכל להאריך קיצי מלסבול:

נפשי — הוא יצר תאות אדם בכמה מקומות כמו אם יש את נפשכם (שם כג):

האם אין עזרתי בי — לשון תימא הגם זאת תבא עלי שאין עזרתי בי אותם ריעים שהיו לי לעזרני אינם בעזרתי:

ותושיה נדחה — עצה של יועצים נדחה ממני שקמה עלי להקניט ולדחות:

למס מרעהו חסד — למי שמונע חסד מחבירו והלמ"ד משמשת כמו לרב, לצו, לשב, מס גם הוא לשון פועל, כמו בא שב גד גם אלה לשון עושה:

למס החסד — מכלה אותו, כמו וחם השמש ונמס (שמות ט״ז:כ״א):

אחי — בני מליצתי:

בגדו — בי, כמו הנחל הבוגד בגידות כמו שמפרש בענין:

כאפיק נחלים — מוצא נחלים יעברו ממיד' נכוח' וריעות ומה היא בגידותו של נחל:

הקודרים מני קרח — אם בא עליהם קרח נקמטים ונעשים קרים (קרשים קרים):

ועלימו יתעלם — מתכסה השלג שנופל על הקרח הרי בגידה אחת שנתכסה מן העין ואין הצמא מוצא מים לשתות:

בעת יזורבו — ל' יצורבו כחום השמש:

נצמתו — רטרי"ש בלע"ז כמו וחומץ צומתן בל' גמרא (פסחים מ ע"ב) צ' מתחלפת בז' כמו צעקה זעקה:

יזורבו — לשון ונצרבו בה כל פנים (יחזקאל כ״א:ג׳) וכמו אש צרבת (משלי טז):

נדעכו — נקפצו ממקומם:

ילפתו — יאחזו אורחות דרכם כמו וילפת שמשון (שופטים טו) וכן ויחרד האיש וילפת (רות ג׳:ח׳) שחבקתו האשה:

תימא — ארץ ישמעאל שהיא נמוכה והמים נגרים שם:

קוו — לשון קו נטוי, ד"א ל' יקוו המים:

בושו כי בטח באו עדיה — יבושו שותיה כי בטח כל איש ואיש לשתות מהם:

כי עתה הייתם לו — הייתם נמשלים לאותו נחל:

תירא חתת — ופחד המכה ותיראו לומר האמת ומחניפים את בעל ריבי:

ומכחכם שחדו בעדי — ומממונכם:

מה נמרצו — כמו קללה נמרצת (מלכים א ב׳:ח׳) לשון דבר דבור על אופניו (משלי כה) וכן נמלצו לחכי (תהילים קי״ט:ק״ג) כולן ל' מליצה הם ולמ"ד מתחלפת ברי"ש:

אמרי יושר — אם אמרי יושר הייתם אומרים היו מקובלים אבל עתה מה יוכיח הוכח מכם, כל תוכח' שבאיוב בירור הדברים הם ומעמידים על האמת:

הלהוכח מילים תחשבו — הלברר דברים תחשובו:

ולרוח — הם משולים:

אמרי נואש — שאין בהם ממש כמו (ירמיה ה) ותאמרי נואש, איני חושש לדברי הנביאים:

תפילו — בדינכם אתם מפילים האף על עני כמוני בקו משפט ותכרו שוחה על ריעכם להפילו:

הואילו — התרצו לפנות אלי ולשמוע דברי ותראו אם על פניכם אכזב:

שובו נא — לבחון ותבחנו שלא תהא עוד עולה ושובו (לחקור והרי) צדקי ימצא בה:

אם חכי לא יבין הוות — לא יבין כשאני מדבר הוות:

פתיחה למענה השלישית מענה איוב

איוב שב לחזק את דעתו אשר הניח, כי ארץ ניתנה ביד המערכה, ואין דין וחשבון על מעשי בני אדם אם טובים אם רעים, כי כל מעשיו כולם מוכרחים, ואין אפשריות בידו לשנות את המוכרח עליו מצד מזלו ומערכתו, ועל-כי אין הבדל בין צדיק ורשע, וכל זה הוכיח ממה שנראה צדיק אובד בצדקו, כאשר בירר מן המעשה אשר קרהו, כי היה ככלי אובד הגם שהוא צדיק וישר.

ואליפז סתר ראייתו במה שהחליט שהרעה המשגת את הצדיק הוא רק לפי שעה, ולא נמצא צדיק אובד, רק שנמצא צדיק מתייסר על־ידי חטא קל שטחא למרק החטא הקל ההוא בייסורים קלים לפי שעה כדי להצילו על ידם מאבדה נצחיית, ומזה המין היו ייסורי איוב לדעת אליפז. על-זה טען איוב, כי הוכה מכת מוות וכליון אשר לא יחיה עוד מחליו זה, כמו שבירר בראיות (סימן ו' ד-יג), ואיך אם-כן ינחמנו שעל־ידי ייסורין הללו ימרקו חטאיו הקלים, ועל ידם יימלט מרע נצחי או ממוות ואבדון, ועוד ישוב יחיה אחרי נפלו, אחר שלא נשאר לו תקוה רק להתאוות שיוקדם למות למען ייחלץ מגודל מכאוביו (שם, וסימן ז' יא-יז).

ואם יאמר שחטא חטאים גדולים עד שנגזר עליו המוות בדין, על זה שואל שיודיעו לו מה פשעו ומה חטאתו (סימן ו' כח-ל).

ומה שהוכיח את עוונו ממה שלא עמד בניסיון ותיכף קרא תיגר, כמו שאמר (איוב ד ה): כי עתה תבוא אליך ותלא וכו', על זה השיב, שהתלונה שלו היא מעטה בערך ייסוריו והוותו הגדול (שם ב-ה).

מלבד זה, התפלסף לסתור דעת אליפז בכללו גם במה שהניח שאפשר שיימצא צדיק מתייסר כדי למרק עוונו ולהצילו ממוות על־ידי חטאו, נגד סברא זאת הניח הנחה אחרת אמתיית, מהידוע שכל בעל חיים וכל נמצא נברא בהכרח לאיזה תכלית, והנה יש מן הנמצאים אשר לא נראה מהם שום פעולה ועבודה, ובעל כרחנו כי הוויית הנמצא ההוא וקיומו כל משך ימי עמידתו היא התכלית שלו, אולם ברוב הנמצאים ראינו כי כל הדברים יגעים פועלים ומתפעלים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, כאילו רודפים בזה להשיג את התכלית אשר עבורו נבראו. והאדם, כאחד מאישי הבריאה והנבחר מהם, בהכרח שיבקש איזה שלימות אשר אליו ישאף כל ימי משך עמידתו. אולם מה המה התנאים האמצעיים המובילים אותו אל שלימותו? נפלו בהם דעות שונות, כי:

• יש אומרים שהמעשה אשר הוא אמצעי אל שלימותו הוא מוגבל, שאם ישלים המעשה ההוא כבר השיג את שלימותו,

• ויש אומרים כי הוא בלתי מוגבל מצד עצמו רק מצד האדם, שהאדם צריך לעמול כל משך ימי חייו ובזה תלוי השלימות שבו, בין אם ישלים המעשה בין אם לא ישלימנו.

וכבר מצאנו פלוגתא כזאת בדברי חז"ל (סנהדרין קיא, א) — "ופערה פיה לבלי חוק – ריש לקיש אמר: מי שלא קיים אפילו חוק אחד יורד לגיהנם, ורבי יוחנן אמר: מי שמשייר אפילו חוק אחד". מבואר, שלדעת ריש לקיש, תנאי שלימותו הוא קיום כל התורה מבלי שיור, ולדעת רבי יוחנן די בחוק אחד, כי השלימות תלוי שיעשה כל מה שיוכל במשך ימי חייו.

ואנחנו בחקירותנו נאמר, שדעת קצת, שהאדם צריך לעסוק בתורה ומצוות תמיד, כל ימי חייו, ובזה השיג את שלימותו, בין שחיה הרבה או שהיה לו יכולת לקיים כל התרי"ג מצוות, בין שמת בקוצר ימים או שסיבות אחרות מנעוהו עד שלא קיים רק קצת מהם כבר קנה שלימותו, כי שלימותו אינו תלוי בכמות העבודה, רק בהתמדתה כל ימי חייו, אם מעט ואם הרבה.

ודעת קצת, שצריך שישלים חוקו שיקיים כל המצוות, ואז השיג את שלימותו, ואם לא קיים כולנה, אף שהיה אנוס, לא השלים את עצמו.

על כל פנים, לשתי הדעות, לא יצדקו דברי אליפז, שאמר שעל חטא קל שעשה הצדיק, דהיינו שלא השלים עבודתו כפי הראוי בערך גדולת הנעבד שהוא האל יתברך, יביא עליו ה' ייסורין למרק עוונו, שהלא הייסורים האלה מבטלים אותו מעבודתו לגמרי, נמצא שתקנתו קלקלתו, וזה דומה לעבד או שכיר המלך אשר התרשל מעבודתו מעט, והמלך נתנו לטובתו אל בית הסוהר לכפר עוונו, ובזה עוד הוסיף לו ביטול עבודה כל ימי משך מאסרו, והרי טובה זו היא לו רעה גדולה! וכן, איך ייטיב ה' להצדיק שלא התאמץ בעבודתו כפי הראוי לצורך הנעבד, במה שעל־ידי הייסורין יוסיף רישול וביטול בעבודה זו בהכרח? (סימן ז' א-ו).

ואשר יאמר אליפז, שעל־ידי הייסורין שיביא עליו עתה יינצל שלא ימות קודם זמנו ויאבד לנצח, משיב, הלא בזה הוא מת עתה, אחר שעל־ידי הייסורין הוא נשבת ממלאכתו מלאכת הקודש אשר עבורה נברא, וזה כאילו אינו חי במשך ימי חליו וייסוריו, ומה לי אם ימות בסוף ימיו או אם מת משך זמן באמצע ימיו, כי החלק מהזמן אשר לא יוכל לעסוק בו בשלימותו הוא חולף בתוהו וכאילו אינו, והרי זה גם כן אבידה נצחיית בערך הזמן ההוא האובד (שעל זה אמרו חז"ל "איזה הם ייסורים של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה ותפילה", כי כשיתבטל מעבודתו על־ידי ייסוריו הם לו לרעה גדולה, וכמוות ייחשב), וטוב יותר שימות בסוף ימיו משימות באמצע ימיו (שם ז-ח).

ועל מה שרמז לו מעולם התחיה, במה שאמר (איוב ד כ) — מבלי משים לנצח יאבדו, איוב יכחיש זאת, כי כמו שהכחיש בהשגחה ובבחירה ותלה הכל בהנהגת הטבע והמערכת, כן יכחיש התחיה והגמול העתיד, וכמו שאמרו חז"ל שאיוב כופר בתחיית המתים היה (שם ח ט).

ואשר אמר אליפז שהגיעתו תשובה זו בנבואה וחזון לילה, על זה ענה איוב, שאם אמת כדבריו כי בא אליו דבר ה' על זה, היה ראוי שיבוא הדיבור והחזון אל איוב בעצמו, לגלות לו האמתיות ולהשקיטו מהמיית רוחו, ואיזה דרך עבר רוח ה' ממנו אל אליפז אשר אינו ראוי לדבר ה' יותר ממנו (סימן ו' יג-יד).

חוץ מזה, בא בטענה על ההשגחה, לאמר שאיך יצוייר שהאל יתברך, המרומם מכל, ייחד השגחתו הפרטית על האדם השפל מאד, וביותר שתהיה ההשגחה מיוחדת ומתמדת כל כך עד שגם מספר הייסורים, בואם וסורם, תהיה מאת ה', ואיך נאמר שחטא האדם תסבב השמירה הפרטית הזאת, אשר יוכרח לשמרו בל ימות מחליו רק יתייסר בקצב ידוע ויישאר בחיים, כאילו יש לו איזה צורך בקיום האדם, ואיזה הפסד בחטאו וריוח בשלימותו ותיקונו, שכל זה רחוק אצל המתפלסף (סימן ז' יז-כא).

זה תורף מענה איוב בכלל, עם מה שבא בדבריו מהתלונה על ריעיו אשר בגדו בו, ומסיפור גודל מכאוביו, כדרך איש מכאובות נגוע מוכה אלהים ומעונה.

לו, נגד מה שהביא אליפז ראיה שאיוב אין לבבו שלם עם ה' ממה שלא עמד בנסיון ותיכף בפעם הראשון שבאו עליו יסורין קרא תגר ויתרעם על ה', שזה ראיה שלא עבד את ה' מאהבה, כמ"ש כי עתה תבא אליך ותלא הלא יראתך כסלתך, השיב לו איוב הלואי כי אם ישקל כעסי והותי במאזנים, ר"ל שיניחו את כעסי אשר התלוננתי על ה' בכף האחד ואת הותי ושברי בכף השנית וישקלו אותם, הלואי שישאו יחד והיה משקלם שוה, דהיינו הלואי שלא יהיו היסורים גדולים מן כעסי ותרעומתי, שאז בודאי הייתי מחריש והייתי מקבלם באהבה, אבל לא כן הוא.

כי עתה, אם ישקלו במאזנים, הותי ושברי מחול ימים יכבד, שכף היסורים יכבד נגד כף התרעומות, כחול ימים, ר"ל שתלונתי כאין נחשב נגד גודל היסורים, על כן דברי לעו ונשחתו, לכן הרביתי דברי תרעומות מתוך גודל היסורים:

כי, ונגד מ"ש לו אליפז שהיסורים באו עליו לטובתו, כי לא יתיסר רק זמן מוגבל למרק חטאיו ועי"כ ינצל מעונש נצחי אשר היה ראוי לו לבא אליו עבור חטאו, והחליט שיש צדיק מתיסר אבל לא ימצא צדיק אובד. ע"ז השיב איוב כי מן יסוריו יש ראיה שימצא צדיק אובד, כי אי אפשר כלל שירפא מחליו זה ושישוב לראות באור החיים, כי החולה א"א שיתרפא רק בא' משני פנים,

• א) אם חליו אינו חולי מסוכן,

• ב) אם מוסדות גופו חזקים וטבעו חזק לעמוד נגד החולי עד שהטבע תנצח את חוליו, ושני אלה התנאים הם אצלו להפך, כי מצד החולי עצמו הנה חצי שדי הם כבר עמדי תוך לבי ומעי, והם חצים משוחים בסם ומות וארס אשר חמתם שותה רוחי, שחץ כזה המשוח ברעל א"א להרפא ממנה, ובכל זאת עוד לא רפתה יד המורה בחצים, כי עוד בעותי אלוה יערכוני, עודנו עורך נגדי מערכה וישוב יורה בי חצים חדשים ותוכחתו לבקרים, כמשל המוכה מכת מות במלחמה ואויבו לא יניח ידו מבלעו עוד ומורה עליו עוד זקים חצים ומות. ואם מצד כח גויתו שיוכל לסבול כל המכות האלה ולנצח את חליו, הלא אם נחלש גופו כ"כ עד שכל אוכל תתעב נפשו א"א לקוות שיגבר בכחו על חליו, ועז"א.

(ה-ו) הינהק, והדלתות מגבילות, הינהק פרא עלי דשא היאכל תפל מבלי מלח, אם יגעה שור על בלילו אם יש טעם בריר חלמות, ר"ל הפרא אשר מאכלו מאכל גרוע, שאינו אוכל רק דשא, היקוץ במאכלו וינהק לאמר, איך אוכל את הדשא שאין בו מלח, ואיך אוכל תפל מבלי מלח, או השור שבוללים לו מינים גרועים למאכלו, ובוללים לו את החלמות, שהוא מין ירק לח שאין בו טעם, הכי יגעה לאמר, איך אוכל את החלמות היש שום טעם בריר שלו וליחו, והנה הבע"ח אשר מאכלו גרוע מאד בכ"ז לא יקוץ בו, ולא כן אנכי שאף שמאכלי מוטעם ומשובח בכ"ז אני קץ בו כ"כ, עד כי.

מאנה לנגוע נפשי, היינו כל הדברים המאוסים ומתועבים אשר נפשי קצה לנגוע בהם הם בעיני כדוי לחמי עד שהלחם הוא הדבר היותר מתועב בעיני, וכל הדברים המתועבים הם במדרגה למטה ממנו, אשר אם ארצה להפליג על דבר שהוא מתועב ונמאס אומר שהוא נמאס אצלי כמו הלחם, ואחר שכל אוכל תתעב נפשי איך אתגבר על החולי הקשה הזה בכח גופי:

מי יתן, על מה שאמר אליפז שאם יקבל היסורים מאהבה יחלימהו ה' ויחייהו, כי אינו אובד רק מתיסר, משיב הלא כל תקותו הוא שימהר אליו המות, ואני אומר מי יתן תבא שאלתי, באשר הוא מסתפק אם ה' שומע שאלתו כלל, וגם בשישמע שאלתו הוא מסתפק אם יעשה את בקשתו, ע"כ מבקש,

• א) מי יתן שתבא שאלתי לפני ה' וישמע אותה,

• ב) שיתן אלוה תקותי וימלא את מה שהוא מבקש, והוא כי.

יואל אלוה וידכאני, עוד יותר עד שימות תיכף, ולא יעשה כמי שהוא עושה עתה שידכאהו בידו האחת ובידו האחת אוחז בו ומחזקו לבל ימות, רק שיתר ידו וירפה ממני עד שיבצעני וישלם חיי ואמות תיכף, זאת היא שאלתי ותקותי וא"כ איך.

ותהי עוד נחמתי לא יחמול, איך אקח זאת לנחמה מה שאתה מנחמני שע"י שאקבל היסורים מאהבה לא יחמול ה' עלי להמיתני תיכף, רק אאריך עוד בחיי הצער, וכן איך ואסלדה בחילה לא יחמול, איך אכוה בפחד וחיל שאירא מלהתרעם על ה' כדי שלא יחמול עלי ולא ימיתני, הלא זאת שימיתני בזה יחמול עלי, שבזה אפטר מן היסורים שאין להם רפואה עוד ואיך תאמר בהפך שאירא מה' כדי שלא יחמול, או שאנחם מיסורי במה שלא יחמול כי לא כחדתי אמרי קדוש, ר"ל שאם לא אכחד את נבואתך מה שאתה אומר בנבואה בשם אחד קדוש מדבר, שהוא המלאך המנבא את הנביאים, עי"כ לא יחמול עלי ואהיה עוד בחיים הקשים האלה שהם מרים ממות, ואם תאמר שעי"ז אשוב וארפא מן החולי ועוד אחיה בחיים ערבים, ע"ז משיב.

מה כחי, הוא נגד שני הדברים שהזכיר (בפסוק ד' ה'),

• א) שהחולי חזק מאד והוא ממיק את בשרו בשחין רע,

• ב) שכחו הפנימי חלוש וא"א שיתגבר על החולי לסבלו, עז"א מה כחי כי איחל שאקוה שכח הגוף יגבר על החולי, ב' גם אם אאריך נפשי שכח הגוף יהיה חזק להאריך כח שלא יגוע מרוב המכאוב מה יהיה קצי, הלא ימות מפני החולי הממיק כל הבשר עד שכל בשרו יכלה, ומפרש נגד מה שאמר מה כחי כי איחל.

האם כח אבנים כחי, ונגד מ"ש מה קצי כי אאריך נפשי אומר האם בשרי נחש שלא ימיק וירקב ע"י השחין הרעה הממיקו ומכלהו:

האם, עתה משיב על מה שאמר אליפז שהגיעהו בנבואה התשובה על סבת יסורי איוב שהם רק יסורים לפי שעה למרק חטאו ועוד ישוב לחיות ולראות בטוב (שע"ז רמז במ"ש כי לא כחדתי אמרי קדוש), משיב שאם כדברך שהופיע רוח ה' לנחם אותי ולהודיעני כי ישאיר לי אחרית ותקוה, למה בא הדבור אליך ולא אלי, וכי אין עזרתי בי בעצמי, וכי איני ראוי לכך שיבוא אלי עזרתי מקדש שהיא הנבואה להשקיטני מרגזי בלי אמצעי, ולמה תושיה נדחה ממני למס מרעהו חסד, למה נדחה ועברה התושיה שהיא ההופעה הנבואיית ממני, והלכה אל המס מרעהו חסד שהוא אליפז:

למס, הממסס את מרעהו בחסד וחרפה, ועוזב בזה יראת שדי, שהוא אליפז שחרפו בדברים לאמר לו הלא יראתך כסלתך כדי לחזק בזה אמונת ההשגחה ויראת ה', שעי"כ ייראו מענשו והשגחתו, ואיך אל המס את מרעהו באה התושיה והנבואה ולא אלי שאני הבעל דבר, ולכן איני מאמין בנבואתך זאת:

אחי בגדו, דמה בגידת ריעיו לבגידת הנחל, אשר דרכו לקרש בימות החורף ומימיו נקפאים ונעשים כגריד עד שהכל הולכים עליו וכשמגיעים ימי הקיץ שאז מתחיל הקרח לימס אז הנחל מתמלא על כל גדותיו מן השלגים הרבים הנפשרים, וע"י שכדורי קרח מעכבים מרוצת מימיו ישטוף בחזקה ויעבור על גדותיו ויחריב ערים ומדינות וישטוף כל אשר ימצא בדרכו כנודע, וזה הבגידה האחת אשר עלי' אמר אחי בגדו כמו נחל, והבגידה השניה הוא שאחר שהתפשר הנחל וילך על אפיקיו ומוצא מימיו, אז המים מתחלקים לנחלים רבים ולזרועות רבות עד שהמים נאבדים ומתיבשים ואח"כ אין מים לשתות, ועז"א כאפיק נחלים יעברו. עתה יתחיל לבאר הבגידה אחת:

הקודרים, בעת יקדרו ויקפיאו ע"י הקרח, אז נדמה כי עלימו יתעלם שלג, היינו שהשלג הנמצא עליהם ישאר עליהם עולמית, אבל אח"כ.

בעת יזרבו, אם יצרבו מן השמש הזורח בקיץ, אז נצמתו יותר וימס הקשר אשר התקשרו ונקפאו, ובחומו עת שיגבר החום בעולם והנחל יתחמם, אז נדחו המים ממקומם, ואז.

ילפתו ויאחזו מאתם כל הנמצא בארחות דרכו, כי ישטפו על ידם כל הנמצא בדרכם, וזה הבגידה האחת, והבגידה השנית הוא כי אח"כ יעלו בתהו ויאבדו, שאח"כ יתיבשו המים ויתהוה מהם אדים העולים באויר ויאבדו מן העולם:

הביטו, והנה ארחות ושיירות ההולכות לתמא, וכן הליכות שבא, היינו ההולכים לשבא הם הביטו וקוו למו, אל הנחלים הנזכרים, שחשבו שימצאו בהם מים לשתות בדרך, אבל.

בושו מצד מה שבטח כ"א מהם על המים האלה ולא הכין לו מים לשתות, ועתה באו עדיה עת באו אל הבטחון שבטחו ויחפרו, כי אין מים לשתות, ושתי הבגידות האלה נמצא בריעיו שתחלה ישבו אתו לארץ שבעת ימים ואין דובר דבר, ונדמו אז כנחל הנקפא ונקרש שאז אינו זז ממקומו ונדמה כי עשוי למדרך כף רגל כמו על היבשה, כן דמה איוב שיוכל לדבר כל אשר יחפוץ והם יחרישו, אבל אחרי שנתחממו בתחלת הוכוח נעשו כשטף נחל השוטף כל אשר נמצא בדרכו צדיק עם רשע, וכן הרשיעו את איוב ולא בחנו בין טוב לרע, אמנם היה עכ"פ תקוה כי ימצא בוכוחם מים זרים קרים נוזלים ממעיני החכמה והדעת, וכי ירוה צמאונו בדבריהם, וגם זה לא היה כי עלו בתהו אל דברי סכלות ומלים לא להועיל, ומפרש,

כי עתה הייתם לו, ר"ל ריעכם אשר עתה זה מקרוב הייתם לו בעזרתו ובבריתו, כי עד היום ההוא שהתחיל הוכוח היו אוהביו ומצטערים בצרתו, ואיך ברגע אשר תיראו חתת ושבר ותיראו ובגדתם בו להרשיעו על לא חמס בכפו:

הכי, הנה לפעמים ימעול אדם בברית אוהבו אם רואה שיצטרך להלחם בעדו למלטו מן האויב, או שיצטרך לפדותו בממון מני שבי, שאז יפר בריתו כדי שיפטר מהחיוב המוטל על האוהב לעשות לאוהבו, אבל אתם למה הפרתם ברית אחים.

הכי אמרתי הבו לי ממון, או מכחכם שחדו בעדי להלחם בעדי בכחכם, ומפרש הכי אמרתי מכחכם שחדו בעדי:

ומלטוני מיד צר בכח ובמלחמה, או הכי אמרתי הבו לי כסף כדי שמיד עריצים תפדוני, הלא איני מבקש מכם דבר, רק.

הורוני להשיב על וכוחי, ואני אחריש ולא אתלונן עוד, אבל לא כמו שאתם משיבים על תוכחתי להוכיח מן היסורים שבאו עלי כי חטאתי, כי הלא זה עצם הוכוח שאני צועק שבאו עלי יסורים בחנם, ואיך תביאו ראיה מן הדבר בעצמו שעליה אנו דנים ומתוכחים, בהכרח אתם צריכים לברר מצד אחר שחטאתי, וזה אני מבקש ואומר מה שגיתי הבינו לי, הודיעו לי מה היה השגיון שלי:

מה נמרצו, הנה התאמתות הדבר יהיה אם אמתתו מבוררת מצד עצם המושג בעצמו, לא אם רוצה לברר הדבר מפני שכך נראה לו וכך נדמה בעינו, שלא מפני שהוא מדמה כך יתברר שכן הוא האמת, וז"ש מה נמרצו ונתפרשו אמרי היושר, היינו אם היושר עצמו ידבר אמריו ר"ל אם המוכיח מברר ואומר הדבר מן היושר כי ישים היושר לקו והאמת למשקולת וממנו יקח ראיות שאז הראיה מפורשת ומבוארת, אבל מה יוכיח ויברר, ההוכח והבירור, הבא מכם מצד עצם המשיג, שאתם תוכיחו שכן הוא מפני שכן נדמה לכם, וממה שנדמה לכם תעשו הוכח ובירור ותביאו ראיה, וזה לא יוכיח ויברר כלל, כי מי יאמר שהאמת עם דמיונכם:

הלהוכח הכי מלים ודברים בעלמא להוכח תחשבו, וכי תחשבו שהם יהיו הוכחה ובירור ולמופת חותך, או יותר מזה הכי לרוח נבואה (תחשבו) אמרי נואש, דברים של יאוש היינו דברים של מה בכך שיעלה הדמיון בחזיוני לילה, חשבת אתה אליפז שהוא רוח נבואה כמ"ש ואלי דבר יגונב וכו':

אף, ר"ל כי כבר ימצא לפעמים שהמתוכח ישמש בראיות חלושות אם אין בידו מופתים אמתיים, כדי שעי"כ ינצח את חברו בויכוחו, אבל זה בוכוח שבין אדם לחברו שלא יגיע ממנו נזק לחבירו, אבל הכי ראוי שמלים להוכח תחשבו אף בעת אשר על יתום תפילו את הוכוח הזה, להרשיע על ידו את היתום שאין לו עוזר וסומך, או בעת אשר ע"י הוכוח הזה תכרו שחת על ריעכם לחייבו על לא חמס בכפו, הלא בעת כזאת אין ראוי לדבר רק דברים ברורים ואמתיים לא אמרי נואש ודברי הבל:

ועתה, אחר שאני העצם הנידון אם אני צדיק אם אני רשע, כי בזה תלוי עיקר הוכוח אם נתיסרתי כדין או שלא כדין, א"כ הואילו והתחילו ופנו בי, לחפש אחר מעשי אם נמצא בי שמץ דבר רע אם לא, ואז על פניכם אם אכזב, ר"ל הגם שידמה לכם על פניכם, היינו לפי ראות עיניכם, (ע"י שראיתם שחצי שדי נחתו בי) שאכזב, היינו שאין תוכי כברי ושצדקתי היה בכזב, כמ"ש הלא יראתך כסלתך, בכל זאת אל תסמכו על זה, רק.

שובו נא, לעיין שנית ולדרוש היטב, ולא לסמוך על המדומה, ואז אבטח כי אל תהי עולה, שאחר העיון לא תמצאו בי שום עולה, ואח"כ שובו עוד, לחזור ולעיין ולחקור במעשי ואז תראו כי עוד צדקי בה בהעולה הנזכר, אז תראו שמה שנדמה לכם בפעם הראשון ממה שקראתי תגר על משפטי ה' שהוא עולה, לא די שאינה עולה כי עוד היא עצמה תעיד על צדקי שלא נמצא בי שום חטא ושנתיסרתי בחנם:

היש, ר"ל מה שאתם אומרים שחטאתי ואני מכזב במה שאני אומר שאני צדיק, לא יהיה רק באחד משני פנים, או שתאמרו שאני יודע האמת שאיני צדיק ואני מדבר שקר בעולה, נגד זה אמר היש בלשוני עולה, לדבר על ה' תועה בדברי שקר, או שתאמרו שאני תועה בזה מפני שאין בי דעת לידע את חטאי, ולכן אני צדיק בעיני לפי דמיוני וסכלותי, עז"א האם חכי לא יבין הוות לדעת מה שהוא הוות ועון אשר חטא: