איוב פרק י״ד

אף על זה — ההבל והנרקב:

פקחת עיניך — לדקדק בחטאיו:

ואותי — אתה מביא במשפט על עוונותי:

מי יתן טהור — מדבר טיפה סרוחה ושכבת זרע שהוא טמא לא אחד בהם טהור שלא יחטא:

אם חרוצים ימיו — אם גמול זה הוא משתלם שחרוצים וקצובים ליום קבוע ומיועד למיתה:

ומספר חדשיו אתך — קצובים וחוק זה עשית לו ולא יתקיים עוד יותר בעולם די לך בתשלומין הללו:

שעה מעליו — באותו מיעוט חרץ הימים ויחדל לו ממכאוב עד ירצה בזקנותו ותשות כחו, את יום מותו כשכיר הרוצה להשלמת עבודת יומו כי עבירתו מן העולם חלוטה ונצמתת משאר כל העוברים:

כי יש לעץ תקוה — שיחלוף:

ויונקתו אשר מגזעו לא תחדל מהיות ענף:

ועשה קציר — היא יונקת כמו (תהילים פ׳:י״ב) תשלח קציריה עד ים:

נטע — שם דבר הוא וטעם הברתו למעלה בנו"ן וננקד כולו קמץ מפני שהוא סוף פסוק אף מגזרת נטע הוא:

אזלו מים מני ים — ממקום שנהר בא ויוצא ממקורו הבא מאליו מן הים:

והנהר — הבא משם יחרב ויבש לעולם, כן איש שכב ולא יקום:

כל ימי צבאי איחל — לתחייה:

תקרא — תחינה היא קרא אלי ואנכי אענך להוכיח דברי:

תכסוף — תחמוד:

כי עתה — אתה מריע לי:

צעדי — אתה סופר:

לא תשמור — אינך ממתין על חטאתי מלהפרע כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית לו) המתין שתתקיים ובלשון משנה (גמ' סנהדרין סג) לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבי' פלונית ל' המתן:

חתום בצרור — חתום ומשומר בצרור בגד ככסף ומרגליות שלא תאבד:

ותטפול על עוני — נתחברת על עוני:

ואולם הר נופל — הר הנופל גבהו יבול ויעשה עפר ותהא לו תקוה ליהנות ממנו וצור אשר נעתק ממקומו גם הוא, יבול לשון תבואה, או:

אבנים — אשר שחקו מים בעברם עליהם תמיד:

תשטף — השטיפו ספיחיה של אבן ליהפך לעפ' ולצמוח בו דב' כאשר יצמח ספיח הקציר שעבר כן יתהפך עפר זה ספיחיה לאבן:

ותקות אנוש — אינה כן אשר משימות אבדה סלה:

תתקפהו — תחזק ממנו ותאנסהו בתקפך ויהלך מן העולם:

יכבדו — יהיו כבידים בכסף ובזהב והוא לא ידע:

ויצערו — וימעטו מכל טוב והוא לא יבין:

אך בשרו עליו יכאב — קשה רימה למת כמחט בבשר החי:

אדם, האדם שהוא פחות וגרוע מצד שני קצות חייו, כי מצד קצהו הראשון הוא ילוד אשה, נולד מטפה טמאה וניזון מדם הנדות עובר במעבר השתן מקום טומאה וגיעול, ומצד קצהו האחרון הוא קצר ימים, והבריח המבריח בין שני הקצות, שהוא במשך ימי חייו הוא שבע רוגז, כי רעותיו רבו מן טובותיו, כפי שבאר לדעתו בסי' ג':

כציץ, מלבד זה אין לו חוזק וקיום, בין מצד עצמו, כי כציץ יצא וימל, כמו שהציץ בעת שפורח ויצא פרחו אז ימל ויכרת, כנודע בטבע הצמחים שעת הוצאת הפרח הוא קץ ימי חיי הצמח, כי מאז יתחיל להבלות, וכן האדם אחר שיוליד ויוציא זרעו אחר שיפרח כציץ באמצע ימי חייו שהם ימי העמידה יתחילו ימי הירידה ימי זקנה ושיבה, בין מצד זמנו כי יברח כצל ולא יעמד רגע על מצב אחד כי הולך ומתקרב תמיד אל המות:

אף, אם אף על זה האדם השפל בתכלית השפלות פקחת עיניך להשגיח עליו בתכלית ההשגחה, עד שאותו תביא במשפט עמך, שזה מורה תכלית ההשגחה לא לבד על המין כי גם על כל איש מאישיו, ולא לבד השגחה כללית רק השגחה פרטיית לבקר כל פרטי מעשיו, עד שתביא אותי שאני איש פרטי במשפט על מעשי הפרטיים, אם כן הלא ראוי לך לותר נגדו מצד שני השקפות,

• א) שראוי לך לחשב, הלא.

מי יתן טהור מטמא לא אחד, איך אפשר שטהור היוצא מטמא לא יהיה אחד עם הטמא, הלא הענף מתדמה תמיד אל שרשו, והצמח מתדמה אל זרעו שצמח ממנו, וא"כ האדם שנולד מטמא כי הוא ילוד אשה מזרע ודם הנדה שהוא דבר טמא, איך יוכל להפך טבעו שלא יהיה אחד עם פחיתות שורש מולדתו ומקבת בור נקרתו, והוא א"כ עלול לטומאה מלידה ומבטן ומהריון, זאת שנית הלא.

אם חרוצים ימיו, אחר שכל עניניו חרוצים ומוגבלים, בין ימי חייו הם חרוצים וקצובים בגזרה עליונה, ר"ל כל מעשה ימיו חרוצים, מה שיעשה ושיעשה עמו יום יום הכל מסודר וחרוץ מאתך, וגם מספר חדשיו (חרוצים) אתך, כמה חדשים יחיה, שהכל לפי הגזרה וההכרח, בין כמות ימי חייו בין איכותם ופעולותיו, וא"כ הלא חקיו עשית ולא יעבר אתה עשית כל חקיו ששמת חקים וסדרים לכל פעולותיו, והחק הזה לא יעבר, שא"א שישתנה ע"י בחירתו, ככל הנמצאים אשר גבל פעולותיהם חק נתן ולא יעבור, וא"כ אינו חפשי במעשיו וא"א לבקש מאתו עליהם דין וחשבון, וא"כ כשאתה רוצה להביאו במשפט על מעשיו כאילו הוא חפשי בבחירתו, הלא א"כ ראוי, כי.

שעה מעליו, ויחדל החק שהגבלת לו, ראוי שתשעה מעליו ולא תכריח את מעשיו ע"י ידיעתך הקדומה, והחק הקצוב לפעולותיו יחדל עד שיהיה בחירי במעשיו, עד ירצה כשכיר יומו, עד שירצה ברצונו ובבחירתו למלאת דבר יומו והעבודה שלו, כשכיר העובד ברצון בעבור השכר, לא כן עתה שאין לו רצון ובחירה והוא מוכרח במעשיו ע"י החקים שגבלת לו:

כי יש לעץ תקוה, עתה שב להתוכח על סוף דברי צופר, שאמר שעקר השכר של הצדיקים הוא אחר המות, שאז יש לו תקוה על חיים טובים מחיי העוה"ז ונעימות נצח, כמ"ש ובטחת כי יש תקוה וחפרת לבטח תשכב, משיב שבאמת תקוה כזאת לצמוח שנית אחרי בלותו יש להעץ, אבל לא לבן אדם, שבמותו אבדה תקוה ולא יחיה שנית, הנה העץ יש לו תקוה על זאת בשני אופנים,

• א) עץ שנכרת מן שרשו בעודו רענן והשורש עדן חי ורטוב, אם יכרת ועוד יחליף וישוב לצמוח שנית משרשו ויגדל העץ שנית בלא שום עזר מדבר אחר, יען כי ויונקתו לא תחדל, אחר שעדן יניקתו קיימת ומשרשיו יפרה:

אם, האופן השני אם לא נכרת, רק שנפסק כח העץ ויניקתו ע"י הזקנה, באופן שיזקין בארץ שרשו אשר מתחת שהוא בעומק הארץ נעשה זקן, ונחלש כח יניקתו, וגזעו שלמעלה מן השורש אשר הוא בעפר שלמעלה מן הארץ ימות לגמרי ונתיבש, שאז לא ישוב לצמוח מעצמו אחר כי תם ליחו וחדלה יניקתו, בכ"ז יוכל לחיות שנית ע"י עזר המים, אחר שרק הגזע מת אבל השורש עדן חי בארץ רק שנחלש מזוקן, או.

מריח מים יפריח, הגם שלא יבאו עליו מים רבים, רק שיריח ריח המים, בזה יחיו שרשיו שנית ע"י ליחות המים, ועשה קציר ובדים ופארות כאילו נטע מחדש:

וגבר, אבל האדם אין לו תקוה בשני האופנים האלה, בין באופן הראשון אם יכרת בעודו גבר, שימות בימי עלומיו לא ע"י חולשת הזקנה רק ע"י סבה אחרת, אינו דומה כעץ הנכרת בעודו בריא אולם שלא יחלש עי"ז, אבל הגבר אשר ימות בגבורתו, יחלש ע"י המות ולא יצמח שנית לשוב לחיות, וכן באופן השני, אם מת מתוך חולשת הזקנה, שאפסו כחותיו עד שיגוע אדם דרך גויעה מאפיסת הכחות, אז ואיו כי לא נשאר ממנו דבר קיים:

אזלו, וגם לא ישוב לצמוח ולחיות ע"י עזר המים, כמו העץ שנחלש מזוקן, כי לא לבד שלא יפרח מריח מים, כי גם אם אזלו מים מני ים. וגם נהר יחרב ויבש, אם ישפכו על גוף המת כל מי הים וכל מי הנהרות עד שיחרבו הנהרות מרוב שפיכת המים על גוף המת, כ"ז לא יועיל:

ואיש שכב ולא יקום, ר"ל כי לא עץ שכב ויבש שיועיל לו המים, רק איש שכב, והוא לא יקום ע"י מים, עד בלתי שמים לא יקיצו, ר"ל כן הוא טבע זה העולם שתחת שמים אלה, שגוף המת לא יחיה עוד, וכל עוד שלא תשתנה הטבע הזאת הכללית, כל עוד שלא יבראו שמים חדשים וטבע אחרת ולא יהיה עוד שמים שהם עתה טבע הזאת במציאות לא יקיצו המתים משנתם:

מי יתן, מסיים דבריו, נגד מ"ש צופר וחפרת לבטח תשכב ומצהרים יקום חלד, שאחר המות ישוב ויחיה בחיים חדשים, משיב ע"ז הלואי שבשאול רק תצפנני לפי שעה, כי תסתירני שם עד תשוב אפך, ותשית לי חק וגבול כמה שנים אהיה קבור בשאול ובקבר, ואח"כ תזכרני להוציא אותי מן הקבר ולהחיותני, כמו שאמרת כי מצהרים יקום חלד, אבל זה דבר שא"א, כי.

אם ימות גבר היחיה, הכי אפשר שיחיה אח"כ, וא"כ איך תאמר אלי לפי שטתך כי כל ימי צבאי איחל עד בא חליפתי, שכל ימי חיי בעוה"ז איחל אל החיים שאחר המות, ששם יבאו חיים אחרים חליפת החיים האלה שיפסקו בעת המות, שאז.

תקרא ואנכי אענך, שהגם שבחיים האלה בעוה"ז אינו רוצה לענות אותי על צעקתי שאני צועק על שנתיסרתי בחנם, בחיים האחרים שיבואו חליפת חיים אלה אז תקרא אתה אלי ותחייני ותשיב לי טובה תחת יסורי, כאלו אז למעשי ידיך תכסוף, הגם שעתה לא תפנה אל מעשה ידיך ותיסרני בחנם, אז תשוב לכסוף את מעשה ידיך ולפנות אלי בהשגחתך, איך תאמר כזאת, הלא השכל מורה להפך:

כי עתה צעדי תספר, הלא עתה אתה אורב על צעדי ומבקש עלי מוקש להפילני בחנם, ולא תשמר על חטאתי, לא תמתין כלל עד שאחטא, כי יסרתני קודם שחטאתי כמי ששונא את חברו ואורב עליו להפילו בעלילה כל שהוא בלי חטא ועון, וא"כ איך אקוה שאח"כ תשוב לי לאוהב כ"כ עד שיהיה.

חתום בצרור פשעי, שתצרור את פשעי בצרור ותחתום עליו מלמעלה בל יפתח הצרור ולא יתגלה פשעי, ותטפול על עוני בטיט, למען יהיה מכוסה, כאילו שם תתהפך מאויב לאוהב עד שעל כל פשעים תכסה אהבה, ותחת שעתה תיסרני בלא חטא אח"כ תכסה גם על הפשעים ועונות הכבדים:

ואולם, האמת שהגם שבכל הדברים הטבעיים לא יפסד דבר מן המציאות, כי ההר הנופל אל העמק לא יפסד ע"י נפילתו כי יבול ויצמח שנית ויתהוה מן העפר הר אחר, (ורבים מהטבעיים הסכימו שההרים צומחים), וגם צור (הנופל) רק יעתק ממקומו אל מקום אחר, אבל לא יפסד ענינו, כי יהיה כמו שהיה:

אבנים, וגם אבנים (אשר) שחקו מים, שהמים שחקו אותם לאבק ונשתנה צורתם, גם הם לא נאבד ענינים, כי תשטף ספיחיה עפר ארץ, כי האבנים הם ספיחים של הארץ, שחלקי חומר של הארץ ורגביה יתדבקו ונתקשו וממנו גדלו האבנים, וא"כ במה ששבו האבנים לעפר ארץ, שבו אל ענינם הקודם, שהיו תחלה עפר של הארץ, והם ספיח וגידול של הארץ, ולכן תשטף עפר ארץ ע"י המים את הספיחים שלה ושבו אל הארץ כמו שהיה תחלה ואין כאן אבדה מן המציאות, אבל תקות האנוש האבדת, שהאיש המת בטל מציאותו לגמרי ואין לו תקוה:

תתקפהו, מוסב על התקוה, התקוה שלו היא תתקפהו לנצח, ר"ל שהאדם בימי עלומיו אז התקוה תאזרהו עז, תצייר לפניו את עולמו והצלחתו כאלו יתקף בה לנצח ויצליח לעולם, וכן יהלך בתהלוכות התקוה, יקוה על חיי אושר והצלחה לעולם, אבל בעת אשר משנה פניו בעת הזקנה שתואר פניו מתחיל להשתנות ושיבה זרקה בו אז לא תכירהו עוד התקוה אהובתו, ואז ותשלחהו מאתה, והתקוה תתרחק ממנו:

יכבדו, כי גם על הצלחת בניו לא יקוה עוד, כי אם יכבדו בניו לא ידע, כי המתים אינם יודעים מאומה:

אך בשרו עליו יכאב, ומה שיכאב בשרו בקבר אינו על צער בניו שאינו יודע מהם, רק עליו על צער עצמו יכאב בשרו, וכן מה שתאבל נפשו, עליו תאבל לא על בניו, כי אינו יודע מאומה: