איוב פרק י״ח

(מענה בלדד) — קנצי. סוף:

תבינו — תשתקו להבין ולשמוע את אשר נדבר:

נטמינו בעיניכם — נחשבנו בעיניכם טמונין ואין יסוד בתיבה זו זולתי ט' מ' כמו טמונין פלשתאי, (בראשית כ״ו:ט״ו) תרגום של סתמום פלשתים, יש מפרשים לשון טמינה וטעות הוא בידם שא"כ צריכה התיבה שני נונין אחד ביסוד וא' בשמוש של רבים:

טורף נפשו — חוזר על איוב לך אני אומר הטורף ומחבל נפשו באפו ובכעסו:

הלמענך — הלמען צדקתך תעזב הארץ ממשפט מדתה:

ויעתק צור — היוצר (ממקומו) מדעתו וממדתו:

גם — עתה לפי צעקתך זאת תנהג לדורות:

אור רשעים ידעך — יקפץ ממקומו שביב. אשטנציל"א:

יצרו — יהיו קצרים צעדי כחו:

ותשליכהו — מעליו עצתו שיעץ אשר לא יתקיים:

כי וגו' — סופו אשר שולח ברשת (שולחו) רגליו לצעוד על הרשת וליתפש:

ועל שבכה יתהלך — היא רשת כל שבכה עשויה כמו רשת והוא קייפ"א שבראשי הנשים:

יאחז — יאחזנו בעקב פח:

טמון בארץ — תחת רגליו:

חבלו — חבל מצודתו אשר ילכד בה:

ומלכודתו — טמון עלי נתיבו כשם שטומנין חבל מלכודת לעופות:

בלהות — שדים:

והפיצוהו לרגליו — (ינפצהו) יחבטוהו על הארץ:

אונו — בנו:

לצלעו — אשתו:

יאכל בדי עורו — ויאכל כל שאר בדיו בניו ובנותיו:

בכור מות — שר המות כמו (תהילים פ״ט:כ״ח) אני בכור אתנהו:

ינתק מאהלו — מאשתו:

מבטחו — שהיא בטוחה בו, (מבטחו) מבטחת שלו שהיא בוטחת עליו:

ותצעדהו — והיא תצעידהו ותשלחהו (מעליה) לקבר למלך השדים:

תשכון באהלו — אלמנה:

מבלי לו — (שלא תהא שלו) שהרי מת, וסוף יזורה על נוהו גפרית:

יהדפוהו — מן השמים:

נכד — בן הבן:

נשמו אחרונים — תמהו בשומעם על איד אשר בא לו:

שער — לא יתכן להיות מגזרת שער שאין טעם שער (בשי"ן אלא בעין) ואינו נהפך לקמץ באתנחתא וסוף פסוק, ל"ש:

אלה משכנות עול — זה אחריתם:

פתיחה למענה העשירית מענה בלדד

בראשית דבריו, התקצף על דברי איוב, אשר גילה דעתו שאינו מאמין, או שמסופק, בהשארת הנפש אחר המוות, שאם כן מותר האדם מן הבהמה אין, אחר שכמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ולמה ברא ה' את האדם בצלמו, וייפח באפיו נשמת חיים יודעת ומשכלת? והצורה האנושית היא לפי זה לבטלה, והוא באדם אך לרעתו למען יבין כי אחריתו עדי אובד. ואחר שראינו שה' נטע בקרבו כוחות רוחנית יקרות, שאין כדמותם בנפש יתר הבעלי-חיים, מבואר שהוא הוא עיקר האדם, ושהנפש לא תאבד עם הגוף הבהמי, רק תחיה חיי נצח לעד.

ועל־פי זה חידש גם-כן שיטתו על שאלת הצלחת הרשעים, שלדעתו עיקר ההצלחה הוא במה שהוא אדם, שהיא הצלחת הנפש, שבה ועל-ידה הוא נבדל מן הבהמה, לא הצלחת הגוף, שגוף האדם הוא דומה כגוף הבעלי-חיים, ואם-כן, ההצלחה שהרשע מצליח בעולם הזה, בקניינים שהם רק לתענוג הגוף, אינה הצלחה אמיתית, ועל־פי זה ביאר, שהרשע, עונשו הוא שלא יישאר לו שארית וקיום האישיי, כי נפשו הרוחנית תיכרת ותלך לאבדון, ולא תאיר באור החיים בנעימות הנצחית, ולא שארית המיניי, כי גם בניו ייכרתו וגם שמו וזכרו ייכרת מן הארץ, והוא העונש היותר נורא ומבהיל, ולעומת זה, הצדיק לו שם ושארית בעולם הזה ואחרית במותו, כי נשמתו תחיה בנעימות נצח, ושם תבוא על שכרה, תחת הייסורים אשר סבלה בעולם הזה.

ובזה משלים דעתו שהניח בסיבת ייסורי הצדיקים, שהם על-דרך התמורה, שעל-זה הרבה איוב להשיב ולסתור, וכל תשובותיו ייכונו רק כפי מה שחשבנו, שהתמורה הוא בעולם הזה, שיגמלהו טוב בעולם הזה תחת הרע אשר סבל, לא כן אם יגמלהו תחתיו גמול נצחי רוחני אל נפשו הנצחיית, שייתן לו נעימות נצח תחת ייסורי שעה, ומשפטי ה' יצדקו יחדיו, וסרו כל תשובות איוב, כלו בעשן כלו.

עד אנה תשימון קנצי למלין, המתוכח עפ"י השכל והראיות יכלה הוכוח עם הראיה האחרונה והמופת הצודק המכריע, ואז יהיה קץ להוכוח, אבל המתוכח בדברים בלא ראיות רוצה לתת קץ אל הוכוח ע"י מלים ודברים. שמי שירבה לדבר עד שילאה את חברו זה ישים קץ להוכוח, וזה אינו מהראוי. כי ראוי שתבינו תחלה ואחר נדבר. ובזה יהיה קץ הוכוח וסופו ע"י ראיות התבונה והשכל:

מדוע — איך תכחיש בהשארת הנפש אחר המות. שאם כן האדם נחשב כבהמה. כמ"ש ומותר האדם מן הבהמה אין וכו' הכל הולך אל מקום וכו'. כי כן נטמינו בעיניכם :

טורף אתה הטורף נפשו ע"י אפו, שע"י אפך תחליט שהנפש היא בת תמותה.

הלמענך — לקח מליצתו ממ"ש שהארץ יש לה יסוד צור חזק ודבר מצוק הנתון באמצעותה אשר ימשוך הכל אלי, וגם אם תחרב הארץ בכללה ישאר צור הארץ ויסודה תלוי על בלימה וממקומו לא ימוש, עפ"ז יצייר שהאדם י"ל ג"כ צור חזק שהוא לו יסוד, שהיא נפשו האלהית שגם בעת שתעזב הארץ. ר"ל שימות הגוף הארצי. בכל זאת הצור והיסוד לא ימוש. דהיינו שהנפש האלהית תשאר בחיים ותחיה לנצח. וא"כ וכי למענך בעבור שאתה רוצה להתלונן על מעשי ה'. נאמר שבעת תעזב הארץ וימות הגוף ויבלה. גם הצור יעתק ממקומו, דהיינו שאז תמות גם הנפש עם הגוף:

גם — אולם זה יהיה ברשע. שאצלו תמות גם הנפש מיתת עולם. וזה התשובה על שאלת רשע וטוב לו. כי סופו יהיה לאבדון שתכרת נפשו הרוחניות שהוא אור הגויה ונרה. ור"ל שהרשעים לא לבד שגופם ימות. כי גם האור שלהם ידעך. שהיא הנפש המאירה אל הגוף.

ולא יגה שביב אשו כי עת ידעך האור מן הנר — דרך האש לשוב כמה פעמים אל הפתילה ולהגיה שנית. אבל הרשעים אחר שידעך נרם. לא יגה אשו השובב וחוזר אל הפתילה. ר"ל שנפשם תכרת ולא תשוב עוד לראות באור החיים:

אור, בעת שחשך האור אשר באהלו — שהוא אור החיים הגשמיים. אז גם נרו אשר עליו. שהיא נר הנשמה.

ידעך ג"כ — ויכבה חיי הגוף עם חיי הנפש שניהם יחד:

יצרו — מצייר איכות מפלתו. שבזקנתו צעדי כחו צרים. ועצתו תשליכהו ותרחיקהו מעליה. עד שבלכתו בלא עצה בצעדים קצרים ילכד בקל בפח המוכן להשחיתו:

כי — עתה מצייר איכות לכידתו בהפח. הרשת שפורשים סביב הפח שבו צודים את הבע"ח אל הפח. הוא כבר דבוק ברגליו. והוא שולח ונוקב את רגליו בהרשת, ומתהלך על שבכה שבכ"מ שהולך, הרשת הולך עמו. עד שמתקרב אל הפח:

יאחז, ואז ילכד בקלות גדול — שאם רק יאחז את הפח בעקבו, כבר יחזק עליו צמים. שהם הקשורים של הפח שבו נקשרו רגלי הנצוד יקשרו רגליו בחוזק גדול. עד שלא יוכל להוציא רגליו משם:

טמון, והיה דרך צידי חיות להטמין חבל בארץ במקום דריכת החיה, ומלכודה שבה ילכדו אותה בלכתה, ועל פי זה מצייר חבלו שבו ילכדו אותו הוא טמון בארץ עד שלא יראהו, ומלכודתו מוכנת על הנתיב אשר הוא הולך שמה:

סביב, ודרך צידי חיות להפחיד את החיה ע"י כלבים, שעי"כ תרוץ ע"י הפחד ותפול בהפח ותלכד. עפ"ז מצייר שבלהות השדים עומדים סביב ומבעתים אותו למען יפול בהפח, והם עצמם מפיצים את הפח לרגליו :

יהי, ואז כשנלכד בפח של המות אז המות שהוא הגורם לו אנינות — יהיה רעב. וכן האיד הנכון לצלעו שהוא אשתו הוא גם כן רעב ולא ישבע, עד כי.

יאכל בדי עורו — שיאכל את סעיפי עורו. ואח"כ הבכור מות יאכל גם את בדיו, שהוא בשרו ועצמותיו. וכ"ז כיון על איוב איך נלכד ע"י השטן ובלהותיו ואיך השחית את עורו ואת בשרו. וגם יל"פ מ"ש יאכל בדיו היינו את בניו שהם סעיפיו המסתעפים ממנו:

ינתק, ואז ינתק גם מבטחו, שהוא הנפש הנצחיית שהיא מבטח האדם אחר המות. גם היא תצא מאהלו שהוא גופו.

ותצעידהו למלך בלהות — שימסר למלך השדים ליסרו ולהענישו:

תשכון, נפשו תשכון באהלו מבלי לו, באהל שלו שנעשה מדבר הבלוי, היינו בבשר הגוף הבלוי ונרקב בקבר תשכון נפשו שם להבלות עמו ולהרגיש בצערו, ועל נוהו יזורה גפרית לשרפו באש של גיהנם:

מתחת שרשיו יבשו, הוא גופו, וממעל ימל קצירו הוא מעשיו וכל פעולותיו:

זכרו, עי"כ יאבד זכר מעשיו מני ארץ, ולא ישאר שמו שהוא עצמותו, ר"ל נפשו ונשמתו.

על פני חוץ בעולם העליון שהוא חוץ לארץ הלזו:

יהדפוהו מאור אל חשך, כי שם ישב בארץ חשך, ולא יאיר באור החיים הנצחיים, שהוא חיי האורה והנפש, ומתבל ינידוהו, כי אין לו השארת המין בתבל הזה, ומפרש, כי.

לא נין לו ולא נכד בעמו, שגם שארית בניו יאבדו, ולא ישאר שריד במגוריו. שגם גרי ביתו יאבדו עמו:

על יומו נשמו אחרונים — כי הוא העונש היותר מבהיל בין בדור זה בין בימי קדם. שכל הדורות האמינו בהשארת הנפש וחרדו מאד מפני הכריתה הזה והאבדון הנצחי:

אך, ר"ל אבל לא כדבריך שאין השארת הנפש כלל, כי הצדיקים נפשם צרורה בצרור החיים, וגם סתם בני אדם אשר לא פשעו כ"כ יש להם חלק לעוה"ב, ואלה רק משכנות עול, שהוא יכרת ולא יהיה לו קיום אישי ולא קיום מיני וגם בזה כיון על איוב שנכרתו בניו ומעשיו וגם נפשו תאבד שאחר שאינו מאמין בהשארתו הוא מאלה שאין להם חלק לעוה"ב: