ירמיה פרק א׳

דברי ירמיהו בן חלקיהו וגו' — ליתי בר קלקלתא דתקנן עובדוהי ירמיה בא מרחב הזונה ולוכח בר מתקנתא דמקלקלן עובדוהי אלו ישראל שקלקלו מעשיהן שבאו מזרע כשר:

אשר היה דבר ה' אליו וגו' — אשר התחילה שכינה לשרות עליו באותו הזמן:

ויהי בימי יהויקים — ויהי נביא כל ימי יאשיהו הנותרים וימי יהויקים בנו וימי צדקיהו בנו עד תום עשתי עשרה שנה היא השנה עד גלות ירושלים בחדש החמישי:

בטרם אצרך בבטן וגו' — מימי אדם הראשון הראהו הקב"ה לאדם דור ודור ונביאיו:

אצרך — לשון צורה:

ידעתיך — קנייושט"וי בלעז כמו לא נודעתי להם (שמות ו׳:ג׳):

הקדשתיך — זמנתיך לכך:

נביא לגוים — לישראל שהיו נוהגים עצמם כעכו"ם כך נדרש בספרי נביא מקרבך וגו' (דברים י״ח:ט״ו) יקים לך ולא למכחישי תורה הא מה אני מקיים נביא לגוים נתתיך בבני ישראל שהיו נוהגים כעכו"ם ד"א בטרם תצא מרחם הקדשתיך עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך (דברים י״ח:י״ח) זה הוכיחם וזה הוכיחם זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה:

אהה — ל' יילל קונפליינ"ט בלע"ז:

כי נער אנכי — איני כדאי להוכיחן משה הוכיחן סמוך למיתתו כבר נחשב בעיניהם בכמה נסים שעשה להם הוציאם ממצרים וקרע להם את הים הוריד את המן הגיז את השליו נתן להם את התורה העלה את הבאר אני בתחלת שליחותי אני בא להוכיחם:

על כל אשר אשלחך — אל העכו"ם:

ואת כל אשר אצוך — לישראל תדבר:

וישלח ה' את ידו — כל שליחות שהוא אצל יד לשון הושטה ל"א כתרגום ושלח ה' ית פתגמי נביאותיה:

הפקדתיך — מנותיך על העכו"ם:

לנתוש ולנתוץ — דיספציר בלעז:

מקל שקד — מנדולי"ר בלעז, ויונתן תרגם מקל שקד מלך דמוחי לאבאשא:

היטבת לראות — השקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות אף אני ממהר לעשות דברי, ומדרש אגדה השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית:

סיר נפוח — רותח בויילנ"ט בלעז:

ופניו — רתיחותיו אשישאונדי"ש בלעז:

מצפון תפתח הרעה — בבל לצפונה של ארץ ישראל היא:

ודברתי משפטי אותם — אתווכח עמם עם יהודה וירושלים:

תאזור מתניך — ל' זירוז כאיש חיל:

למלכי יהודה — כנגד מלכי יהודה:

ונלחמו אליך — ויהון דינין ומגיחין לקבלך למסתר ית פתגמי נבואתך:

דברי ירמיהו, שלשה פסוקים הראשונים הם הוצעה להגביל מהות הספר בכל פרטיו, כי כל ספר מספרי החכמה יוגבל, א. מצד צורתו ודברים שידובר בו, למשל אם הוא ספר תוכחה או שיר או חכמה וכדומה, ואם נאמר בדרך מליצה או ספור וכדומה, ועז"א דברי, מודיע שכולל כמה מיני דברים, נמצאו בו חזיונות, נבואות, ספורים, תוכחות, וכדומה ב. מצד המחבר אשר דבר הדברים, אמר שהיה ירמיהו בן חלקיהו שהיה נביא ומיוחס מצד שאביו היה כ"ג ונביא, ומבואר שהיה ג"כ עשיר, כי אביו בודאי היה עשיר כמ"ש הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו, ג. מצד מקומו שהיה הנביא דר בו, אמר שהיה מן הכהנים אשר בענתות שהיו מיוחדים ביראת ה', ומארץ בנימין לא מתושבי ירושלים, כי המוכיח שהוא מעיר אחרת, לא יכיר פנים ולא יחפה מצד אהבת עיר מולדתו, ודבריו נשמעים ביותר ד. מאיזה מקור שאב דבריו, אם מן השכל, או הבחינה, או מפי סופרים וספרים, אומר. אשר היה דבר ה' אליו ששאב דבריו ממקור מים חיים מן הנבואה. ה. מצד הזמן שבו נבא, אמר שנבא בשלשה זמנים מחולפים אשר התחלף בם מעמד העם ומלכם, כי התחלת נבואתו היה בימי יאשיהו בן אמון שהוא ודורו היו צדיקים, והתחיל בשלש עשרה שנה למלכו, שאז בהיותו בן דעת החל לעבוד את ה':

ויהי וכן התמידה נבואתו בימי יהויקים שאז היה הדור צדיקים והמלך היה רשע כמ"ש חז"ל עד תום עשתי עשרה שנה לצדקיהו, שאז התחלף מעמד העם שהיו רשעים ולעומת זה היה המלך צדיק, ור"ל שנבואות אלה היו מתמידים בכל המעמדות האלה עד גלות ירושלים, שאז נתקיימו כל נבואותיו:

בטרם, הנביא צריך שיוקדם לנבואתו שני תנאים, א — ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לנבואה מטבעו, ע"י שיהיה מזגו שלם אל טוב המדות, וכן ע"י שלמות כח המדמה והשכלי ויתר כחות הנפשיות, ב. ההכנה הבחיריית, שיכין א"ע לנבואה ע"י טוב המעשים והקדושה והפרישות, וההכנה הטבעיית תחול באדם תיכף בעת יצטייר צורת הולד בבטן אמו, כי ההכנה הזאת יקבל ע"י מולידיו והיינו כמ"ש בעדיות, האב זכאי לבנו בנוי בכח וכו', וההכנה הבחיריית לא תתחיל עד יולד ויחל להשתמש בכחותיו הטבעיים והנפשיים, אולם יש הבדל בזה בין הנביאים כי תנאים אלה אינם מוכרחים רק לנביא הבא להשלים א"ע שישפיע עליו שפע הנבואה לצורך עצמו להשלימו בדעת אלהים ובהשגות עליונות שזה לא יהיה רק אם מוכן ע"ז מצד טבעו ובחירתו, לא כן הנביא המשולח מאת ה' ליסר גוים ולהוכיח לאומים שאז בעת יצטרך ה' לשלוח שליח כללי אל העם ולא ימצא איש המוכן לזה מעצמו, יבחר איש אחד הטוב בעיניו ויכינהו לנבואה ע"י שישנה טבעו ויעזרהו על בחירתו למען ישיג על ידו את התכלית הנרצה אצלו, (ובזה תמצא מענה על רוב הקושיות שהקשו על הרמב"ם שהחליט במורה שהנבואה לא תחול רק על המזומנים לה, והקשו עליו מנבואת גדעון ומנוח ודומיהם, כי זה לא היה מפני זכות המקבל רק מפני צורך המשפיע), וז"ש נגד ההכנה הטבעיית שתחול בעת יוצר הולד בבטן, אנכי ידעתיך בטרם אצרך בבטן שהקדמתי לך הכנה זו מעצמי, וכן נגד ההכנה הבחיריית שתחול בעת יצא מרחם ויתחיל לבחור בטוב המעשים אנכי הקדשתיך לנבואה בטרם תצא מרחם, ר"ל נבואתך אינה צריכה להכנה הטבעיית והבחיריית כיתר הנביאים, יען כי נביא לגוים נתתיך, שאינך נביא לצורך עצמך רק לצורך הכלל, ולא לשליחות פרטי רק כללי לכל הגוים, ונבואתך הוא לצרכי:

ואומר, השיב, שהגם שיוכל להשפיע עליו הנבואה גם אם יחסרו לו השלמיות שהם תנאים אל הנבואה, יען שהוא נביא לשליחות כולל, אבל הלא א"כ יש חסרון אחר, והוא כי הנביא השלוח צריך שלא יהיה נער רק זקן ורגיל כדי שיוכל לדבר ולהוכיח גוים רבים, וז"ש הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, וזה יהיה משלשה פנים, א. שהנער לא יערב לבו לגשת בפני גדולים, ב. שהנער אינו יודע לסדר דבריו במליצה ולשון צח שע"ז צריך הרגל רב, ג. מצד העם שנשלח אליהם שלא ישאו פנים לנער צעיר הימים ויקומו עליו ויהרגוהו:

ויאמר ה', אחר שבזה נכלל ג' חששות שנים מצדו וא' מצד העם, השיב לו ה' בל תאמר טענה זאת מצד שאתה נער, כי נגד מה שאתה חושש שלא תערב לבך לגשת במקום גדולים, הלא אל כל אשר אשלחך תלך, שההולך בשליחות מלך גדול לא יבוש ללכת בכ"מ אשר ישולח בידעו מעלת משלחו הגם שהוא עצמו צעיר ונבזה, ונגד החשש שלא תדע לסדר הדברים בטוב טעם, את כל אשר אצוך תדבר, אתה לא תדבר דבר רק מה שאצוך ואשים דברי בפיך:

אל תירא, ונגד מה שאתה ירא שיהרגוך אל תירא מפניהם כי אנכי אצילך מידם:

וישלח ה' את ידו, שליחות יד המוזכר אצל הגעת הנבואה, יכוון על מסירת הכח הפעליי לפעול ולעשות עפ"י נבואתו התחדשות בהמציאות, כי יד ה' תמליץ הכח הפועל והעוסק בהויית הדברים או בקיומם והשלמתם ושנוייהם, ובעת תבא הנבואה בחזקת היד יתן לו כח הפעליי הזה שעם הדבור הנבואיי יהיה ג"כ שליח לעקר ולטעת לסתור ולבנות, וז"ש ראה נתתי דברי בפיך, ועם הדבור הזה בעצמו ראה הפקדתיך היום על הגוים ועל הממלכות בין להחריבם, לנתוש את הגוים ולאבדם, וכן לנתוץ את הממלכות ולהרסם, בין לבנות את הנהרס שהם הממלכות, ולנטוע את הגוים (עיין באה"מ), אולם גם החורבן יהיה ע"מ לבנות, וז"ש לנתוש ולנתוץ כדי שעי"כ תוכל לבנות ולנטוע, כי כן תפעול גם היד העליונה שתסתור ע"מ לבנות, וההעדר קודם להוויה והמות אל החיים:

מה אתה רואה, היד הנשלח אליו ונגע על פיו נצטייר בדמיונו באיזה דמות ומשל מתיחס לענין הנבואה והנמשל שכיון בהגעת היד, ע"ד וביד הנביאים אדמה, ושאל אותו מה רואה בדמיונו, והשיב שנתפס בדמיונו דמות מקל שקד, כאילו דמות הזה יהיה ציור של המחזה של היד שנגעה בו:

ויאמר ה' היטבת לראות, הדמות הזה מכוון אל כוונת הנבואה בכל הצדדים, א. כי תפס אל הדמות שם מקל לא שם מטה, שהמטה ירמוז לפעמים למשענת ולמשרה, והמקל יציין ההכאה המטה לכבוד אל הנושאה לא המקל, וכן עם כשדים הם ביד ה' כמקל חובלים ליסר החוטאים לא כמטה לכבוד או למשענת, ב. במה שראהו שקד, ר"ל מוציא פריו ברגע זו, וזה מורה רוב המהירות שיוציא ציצו ופרחו ופריו כרגע, עם מה שיסכים לזה הזמן שהשקדים מוציאים פרים בכ"א יום, וכן היו כ"א יום מן י"ז בתמוז עד ט' באב כמ"ש חז"ל, ג. מסכים לזה שם הפרי, ששקד מורה שקידה והשתדלות שישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו, ועז"א כי שוקד אני על דברי לעשותו כאילו עם הדבור מחובר ההשתדלות להוציאו אל הפועל במהירות כמו שעם ראיית המקל הוציא ציצו ופריו, (ולדברי חז"ל היתה המהירות הזה לטובה שהקדים שתי שנים קודם ונושנתם בל יתקיים ואבדתם מהרה בשיתמלא סאתם בהחלט, ובזה אמר על צד הדרוש היטבת לראות, ר"ל השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם):

ויהי, דברי הנביא באו מסודרים בשלש דברות, שתחלה מנהו ה' אל השליחות והודיעו מהות השליחות שהוא לנתוש ולנתוץ, ואח"ז ייחד לו עוד שתי דברות, [דבור א'] להודיע לו זמן קיום הנבואה, שעז"א כי שוקד אני על דברי, [הדבור הב'] להודיע המקום שמשם תבא הפורעניות, ואחר שהדבור הרוחני אינו נקשר בזמן ובמקום שהם רק תנאי המוחשות, צייר לו זה במראה ודמיון, סיר נפוח, דמיון זה נאות מאד להנדמה בו, כי הם היו ממשילים את ירושלים לסיר ועמה לבשר (יחזקאל י"ב וכ"ד) שכמו שהסיר שומר את הנמצא בתוכו מפני האש, בל ישלט בו, כן העיר והמבצר ישמרם מפני האויב, המשיל את ירושלים לסיר נפוח ומעלה רתיחות, שזה יהיה בעת שתרבה המדורה ובעת שאין הסיר מכוסה למעלה, וזה הנמשל על הרבות אש האויב בריבוי יותר מכח הסיר, ועל שאין הסיר מכוסה מלמעלה בהשגחת אלהי מעוזם, שאז לא תועיל להם הגנה הסבובית מן המבצר אחר כי נגלה מסך יהודה מלמעלה כמ"ש (ישעיהו ה׳:ה׳) הסר משוכתו והיה לבער, ועי"כ פרוץ גדרו והיה למרמס עיי"ש בפי' ודרך סיר נפוח שבעת תרתיחהו האש מצד האש יעלו הרתיחות בצד ההוא, עד שידמה כאילו המים שבסיר מתנשאים לעלות ולברוח אל צד האחר כי נדחפו מפני האש, ובכ"ז לבסוף יתרוקנו באותו צד שהאש שם, וכן הנמשל ופניו מפני צפונה המקום שמבעבע שם נקרא פניו, והפנים האלה יהיו מפני צפונה, ששם האש, ובכל זאת לשם יתרוקנו והנמשל כי ע"י המצור וחרב אויב יעלו העם מן הסיר ויחשבו לברוח מן המבצר לצד האחר, ובכ"ז ילכדו מאת הכשדים ויגלו אותם בבלה (כמ"ש לקמן נ"ב ח'):

ויאמר ה' הודיעו הנמשל כי מצפון תפתח הרעה:

כי הנני קורא, מציין במליצתו כאילו השם יש לו ריב ומשפט על ישראל על שחטאו נגדו ויקרא לכל משפחות ממלכות צפונה שהם יהיו השופטים בינו ובין כרמו, והם יבאו ויתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים, כשופטים היושבים על כסא המשפט לשמוע טענת הבע"ד, והשופטים האלה ישבו על כסאות למשפט בכ"מ בין על פתח שערי ירושלים ובין על כל חומותיה וגם בכל ערי יהודה כאילו יתחלקו לכמה בתי דינים, סנהדרין גדולה וקטנה:

ודברתי משפטי אותם, וה' יסדר משפטו וטענותיו לפני השופטים האלה על עמו על כל רעתם, לבקש דין מאתם, אשר עזבוני ר"ל כי רעתם היא משולשת, א. אשר עזבוני, ב. שאם היו עוזבים אותי ולא היו עובדים אלהים אחרים היה לימוד זכות עליהם שעשו זה מצד חפצם בחפשיות, אבל הם קטרו לאלהים אחרים, הגם שעבודתם כבדה יותר, ואם היו ממירים כבודם לבעבור השגת תועלת וכדומה לא היה החטא גדול כל כך אבל הם, ג. השתחוו למעשה ידיהם שעשו בעצמם ויודעים שאין בו ממש:

ואתה, אולם טרם אושיב השופטים האכזרים האלה אתרה בם תחלה על ידך, כמו שמתרין בבע"ד ע"י שליח ב"ד, ולכן תאזר מתניך ולא תמתין עד שיבואו אצלך רק וקמת ללכת אליהם, ולא תדלג דבר מדברי רק ודברת את כל אשר אנכי מצוך מבלי להפיל דבר, וגם אל תחת מפניהם לחנוף להם כי אז אחתך לפניהם לא אם תעיז פנים נגדם:

ואני, ובל תאמר כי לא ישימו לב עליך לעמוד כנגדך, כי אני נתתיך היום שתהיה דומה בעיניהם כעיר מבצר ואח"כ כעמוד ברזל ואח"כ כחומות נחשת עד שילחמו אתך כלוחם בחזקה לכבוש עיר מבצר של אויביו, וכן תהיה בעיני כל הארץ גם למלכי יהודה ולא לבד למלכיהם שמגאותם שונאים מוסר עפ"י הרוב, כי גם לשריו וגם לכהניו שעליהם מוטל להורות דעה, ואף לכל עם הארץ, ובאופן זה. ונלחמו אליך כל הכתות ולא תמצא עזר משום אדם, ובכ"ז ולא יוכלו לך יען כי אתך אני ואני אצילך :