ירמיה פרק ו׳

העזו בני בנימן — ללכת לעריכם לשמור מבצריכם:

בית הכרם — שם מקום הוא:

שאו משאת — נס להקבץ ולהלחם על נפשכם:

הנוה והמעונגה דמיתי — החרבתי תירגמו יונתן ל' ונדמו נאות השלום (לקמן כה) נדמתה אשקלון (לקמן מז):

רועים ועדריהם — משל הוא מלכים וחיילותיהם:

רעו — אכלו:

את ידו — את מקומו סביביו:

קדשו — זמנו:

אוי לנו — לעת פנות היום:

כי פנה היום — כאשר פנה לעת ערב הציתו האור בבה"מ:

כרתו עצה — לא מפיק ה"א והוא ל' עץ שאין לשון כריתה נופל על העצה ועצה האמור כאן ל' הרבה עצים כמו דגה ל' דגים הרבה:

העיר הפקד — שבאה פקודתה:

כהקיר — ל' מקור:

ביר — באר:

כן הקרה רעתה — כן נובעת רעתם תמיד מוסיפי' ומחדשים:

חלי ומכה — ע"כ איתיתי עלה מרע ומחא:

הוסרי — קבלי מוסר:

פן תקע — פן תנתק הוקע לשון חיבור והוקע אותם (במדבר כ״ה:ד׳), ויש ל' הסרת החיבור והרבה תיבות משמשות כן:

עולל — גרפאי"ן בלעז לאחר שבצרו הכרם ונשארו עוללות והעניים באים ועוללים אותם כן יבוזו ויחזרו ויבוזו:

השב ידך — אתה השונא השב ידך לשלול שנית כבוצר המשיב ידו על סלסלות המסלסל ומחפש העוללות וכן היתה משהגלה את יהויקים והרגו והמליך את יכניה חזר לסוף שלשה חדשים והגלהו חזר לסוף עשתי עשרה שנה והגלה את צדקיהו:

סלסלות — רבירקר"ש בלעז כמו סלסלה ותרוממך (משלי ד׳:ח׳) כך פירש דונש ומנחם פירש ל' סל פניר"ש בלעז:

ואעידה — ל' התרא':

ערלה — אטומה וכן כל ל' ערלה:

לחרפה — מחרפין אותו:

ואת חמת ה' מלאתי — לבי מלא נבואה לבוא חמת ה' עליהם:

הכיל — כמו להכיל אשופרי"ר בלעז:

שפוך על עולל — לשפוך על היונקים:

בחוץ — בשוק:

מלא ימים — קרוב למות והוא יתר על זקן:

שדות ונשים יחדו — יוסבו לאחרים:

בוצע בצע — אונס ממון:

על נקלה — קל הוא לנביאי השקר להוציא מפיהם ולומר שלום יהיה לכם ובדבר הזה מרפאין בדבורם את השבר העתיד לבא עליהן:

הובישו — עליהון למיבהת:

הכלים — כמו להכלים:

גם בוש לא יבושו — אינם מתביישין ממעשיהם הרעים:

מרגוע — מנוחה:

והקימותי עליכם צופים — הוא שמעמידין אנשים על המגדלים עת החירום איש צופה ורואה אם גייס בא לעיר תוקע בשופר ומזהיר את העם להחלץ ולבא על החומה אף אני העמדתי נביאים המשמיעים אתכם את הפורענו' הבאה להזדרז ולתקן דרכיכם שתנצלו והוא כשופר תקיעות הצופה הקשיבו לקול השופר הזה והחלצו:

והקימותי — פירוש העמדתי להם כבר וכן ת"י ואקימית, צופים גיט"ש בלעז:

את אשר בם — את הרעה אשר בידם:

פרי מחשבותם — שכר מחשבותם:

ותורתי וימאסו בה — הרי זה דוגמת עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (שמות ט״ו:ב׳) שהיה לו לומר היה לי לישועה אף כאן היה לו לומר ותורתי מאסו בה ודרך המקראות לדבר כן:

למה זה לי לבונה — אשר אתם מקריבים לפני אשר משבא באה:

לא ערבו — לא נעמו:

יחזיקו — יקחו כמו וישלח ידו ויחזק בו (שם ד) וכן צרה החזיקתני אחזתני:

מגור — יראה, ל"א ל' אסיפה כמו מגורי אל חרב (יחזקאל כ״א:י״ז) וכן תרגם יונתן:

והתפלשי — התגלגלי:

אבל יחיד — אבל של בן יחיד מי שאין לו אלא בן יחיד ומת:

מספד תמרורים — לפי שהוא דבוק נקוד מספד בפתח ואינו נקוד מספד בצירי:

עלינו — כביכול עלי ועליך:

בחון נתתיך — לירמיה נאמר חזק נתתיך בתוכם ותדע ובחנת את דרכם שתוכיחם והם לא ישמעו, בחון ל' חוזק כמו עופל ובחן (ישעיהו ל״ב:י״ד) הקימו בחוניו (שם כג):

סרי סוררים — סרים מן הדרך:

הולכי רכיל — בין הנחשת והברזל מטילי איבה בין שני שרים שיש בהן כח להתגרות יחד כך שמעתי, ואני אומר הולכי רכיל הם וחזקים כנחשת וברזל להחזיק כזביהם, וי"ת רכיל זה ל' נוכל מהלכין בנכילו כמא דמערב נחש עם פרזלא, ונוכל הוא ל' מחשבה כמו ויתנכלו אותו להמיתו (בראשית ל״ז:י״ח):

נחר מפוח — משל הוא כשצורפים כסף נופחין במפוח ונותנין תמיד עופרת בתוך הכור ומועיל לצרוף אבל אתם באתי לצרוף אתכם המפוח נחר ונחרך מכח האש ותם העופרת כולו, נחר לשון חרה אפו (איוב ל״ב:ב׳) ועצמי חרה מני חורב (שם ל) אישר"ש בלעז:

לשוא — על חנם צרף הצורף כי לא הועיל:

ורעים לא נתקו — מדרכם הרעה כלומר יגעו הנביאים להוכיח ולא הועילו:

נתקו — פורצטראקי"ץ בלעז, (נ"א ורעים כמו רשעים סא"א):

כסף נמאס — שאינו נצרף בשום יגיעה:

העיזו אתם בני בנימין התאספו מקרב ירושלים, כי בני בנימין לא היו מבני העיר ורצו לחסות שם בירושלים, אומר כי יתרחקו משם, וגם בתקוע שהוא בחלק אשר, תקעו שופר ועל בית הכרם שם מקום שאו משאת נס ודגל לסימן שיברחו, כי הרעה כבר נשקפה מצפון שהכל רואים אותה כי באה ומתקרבת:

הנוה, אני דמיתי והמשלתי את בת ציון כאילו היתה נוה מצד מקומה, נות רועים וצאן, ומצד יושביה דמיתיה כאשה מעונגה, ומבאר ב' הדמיונות האלה אליה, נגד הדמיון שדמה אותה כנות רועים, כי כן אליה יבואו גוים ועדריהם, ותקעו אהליהם סביבה, וכל אחד רועה את אשר אצלו, כי כן רעו תחלה והחריבו סביבות ירושלים, ואחרי כלו לרעות ורצו לבא אל ירושלים עצמה, אז דמה את יושביה למעונגה כי המעונגה תתחבא בביתה בצהרים מפני החמה, (כמ"ש איכה תרביץ בצהרים) ותישן אז שינת הצהרים, וכן בלילה תשכב על מטתה, ועתות האלה שמרו האויבים לכבשה, תחלה אמרו זה לזה קדשו עליה מלחמה על ירושלים עצמה, קומו ונעלה בצהרים כי המעונגה הזאת ישנה עתה שינת הצהרים ולא תצא מביתה מפני החמה ונוח לעלות שם באין מוחה, אבל בתוך כך עבר זמן הצהרים, אמרו זה לזה אוי לנו כי פנה יום, ועתה תצא המעונגה לחוץ, יען כי ינטו צללי ערב ויש לה צל לחסות תחתיו, ולא נוכל לעלות עתה, לכן קומו ונעלה בלילה כי אז תישן המעונגה על מטתה והנמלץ שאנשי ירושלים לא עמדו נגד האויב והתחבאו בבתיהם בעתים האלה שבא האויב כאילו היו מעונגים ורכים מצאת מבתיהם:

כי כה אמר ה' כרתו עצה, ר"ל הגם כי באה מצות התורה שבעת ילחמו על עיר לא ישחיתו כל עץ מאכל לשפוך בו סוללה, למען לא ישחיתו את הישוב, כמ"ש כי ממנו תאכל, לא כן פה אמר ה' בהפך שיכרתו כל עץ הנמצא בה ולשפוך בו סוללה על ירושלים כי הפקידה הזאת אינה על אנשיה לבד כי אם על העיר בכללה, כי היא העיר הפקד כולה הפקידה היא על כל העיר שתוחרב לגמרי, יען כי עושק בקרבה, כמ"ש כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים:

כהקיר, הרעה הבאה על ירושלים אינה חיצוניית רק היא הרעה שעשתה לה בעצמה ע"י מעשיה הרעים, וממשיל כמו שהבאר של מים חיים תקיר מקור מימיה, לא מים הנשפכים בה ממקום אחר רק הבאים ממקורה, כן הקרה רעתה, הרעה והצרה שבא עליה הקרה ממקורה, כי ממנה נולדה הרעה ושם נהייתה, כי על ידי שחמס ושוד ישמע בה על פני תמיד, שאנכי בה שוכן בשכינתי ובכ"ז ישמע בה תמיד חמס ושוד, עי"כ ( הקרה ) חלי ומכה, החמס והשוד הקרו את החלי והמכה, כענין שאמרו לא הערוד ממית אלא החטא ממית, (ומלת הקרה נמשך לשתים), לכן אני אומר לך הוסרי ירושלם קבלי מוסר, פן תקע נפשי ותתרחק שכינתי ממך, אחר שחמס ושוד ישמע בה על פני, ועי"כ אשימך שממה, ותהיה השממה גדולה כ"כ עד שתדמה כארץ לא נושבה מעולם:

כה, תחלה יעוללו את שארית ישראל כמו שמעוללים את הגפן שהגפן אחר שבצרו אותו מחפשים אחר העוללות ולוקטים אותו, כן אחר שלא ישאר בה רק שארית מעט ישוב נבוכדנצר להגלות גם העוללות הנשארים, ואח"כ השב ידך כבוצר על סלסלות, תשב ידך על הענבים הנתונים בסלים שכבר נבצרו ותדמה עליהם כבוצר אותם שנית, ור"ל אחר שיהיו כולם בגולה, ישיב ידו על הגולים להגלותם שנית, כי כן היו בצאתם למצרים אחר החורבן שהשיגה יד האויב אותם שנית להרגם ולהגלותם:

על מי, אבל על מי אדברה, או על מי אעידה, אשר ישמעו בין אם אדבר כדרך מוכיח ומורה דעת, או אם אעידה כדרך המתרה ומעיד בעונשים באזהרות, הכי ישמעו? הלא, א. אזנם ערלה וסתומה עד שלא יוכלו להקשיב, שטחו אזניהם משמוע, ב. הנה דבר ה' היה להם לחרפה, עת ידבר להם הנביא ההתראה בדבר ה', יחשבו שהוא מחרף אותם, כי בהתרות בהם על העונות והם יודעים שחטאו באלה, יחשבו שבא לחרף אותם, הגם שהוא רק דובר בשם ה', ושע"כ לא יחפצו בו :

ואת הנה הם חושבים דבר ה' לחרפה, ואנכי נלאיתי הכיל את חמת ה' אשר מלאתי, אנכי מוכרח לדבר כי מלאתי חמת ה' התוכחה והעונשים אשר יעד עליהם, ומה אעשה, על מי אדברה? משיב לו ה', שפוך את החמה הזאת על עולל בחוץ גם על הבחורים הגדולים, וגם איש עם אשה אבי העולל והבחורים ואמותם ילכדו, וגם זקן עם מלא ימים שהוא אבי אביהם ואבי אבי אביהם, ר"ל שיהרגו המשפחה כולה:

ונסבו, לא יהיה כמו בעת אחר שאם א' מן המשפחה נשבה בשבי ב"ד מעמידים גבאי על שכר הבתים ואת השדות יתנו לקרובים לאכול פירותיהם (ח"מ סי' רפ"ה) כי בתיהם יסבו לאחרים וגם השדות, ואף הנשים ג"כ לא תעגנה על בעליהם, כי אטה את ידי על יושבי הארץ וכולם יפלו בפעם אחת עד שלא ימצא להם יורש עצר:

כי, אין להם זכות ע"י גדוליהם, כי מקטנם ועד גדולם בוצעים בצע, ואין תקוה שיקבלו מוסר מנביאיהם או תורה מכהניהם כי מנביא ועד כהן וכו' :

וירפאו, ותחת שהם היו צריכים לרפאות המחלה האנושה הזאת, ותחת שרפואת המחלה הזאת קשה ולא בדברים בעלמא תרפא, הם רוצים לרפאות בדבר קל, במה שאומרים להם שהכל שלום ושהגוף בריא אולם, הגם שאין שלום בעצמות הגויה הזאת הנשברת, ואם היה עכ"פ תקוה, כי הובישו, שהם עצמם יבושו על כי תועבה עשו, ויתנו מעצמם לב לשוב, אבל גם בוש לא יבושו מעצמם, וגם הכלים אם מכלימים אותם אחרים לא ידעו שהיא כלימה, לכן יפלו בנופלים, ר"ל כי שני אנשים ההולכים ואחד החליק ונפל הלא יזהר השני ע"י בל ילך שם שלא יפול גם הוא, אבל אם השני עור אז יפול ע"י הנופל שגם אם תוסר הסבה שע"י החליק הראשון, יפול ע"י גוף הנופל שיכשל בו בלכתו, כן אחרי שאין שומעים מוסר ולא יזהרו ע"י הנופלים לשוב מדרך החלק הזה, הנה יפלו ע"י הנופלים, כי בעת פקדתם יכשלו בם בגויות הנופלים, ר"ל שהנביאים יענשו על ידי שהעם נפלו על ידם:

כה אמר ה', מצייר אותם כמי שתעה מני דרך והולך בצדי הדרך ומחפש את הדרך, ואומרים לו מה תחפש הלא עת תעמוד על הדרך תראהו? למה נטית אל הצד.? ואם לא תוכל להכירו בעצמך שאל לעוברי דרך ויגידו לך.? כן ישראל בתעותם מדרך ה' הם מבקשים דרך האושר, בודים לעצמם מצות חדשות לא צוה ה', כמ"ש ויעש החג בחדש השמיני בחדש אשר בדה מלבו, כמבקשים דרך ה', אומר להם מה תבקשו הדרך הלא זה בא יען שנטיתם מדרך אבותיכם דרך הסלולה, אבל עמדו על דרכים ואז תראו את הדרך ותכירו אותו, ר"ל קחו את ספר התורה שם תראו דרך ה' אשר דרכו בו אבותיכם, ואם לא תשכילו להכיר את הדרך, ותורת ה' לא ידעתם, שאלו לנתיבות עולם, שאלו נביאיכם שאלו פי חכמיכם איזה דרך הטוב ולכו בה, כי הוא הדרך אשר בו תמצאו מרגוע לנפשכם הרוחנית, אבל ויאמרו לא נלך מה שהם מבקשים דרך חדש, לא בא מסבת הטעות וחסרון ידיעה רק מסבה שאין רוצים ללכת בדרך ה' בדרך התורה והיראה:

והקימותי הנה אחר שראה ה' כי אינכם רוצים לשוב ע"י הערת השכל, רוצה להשיב אתכם בחזקה ע"י פחד העונשים, והקים עליכם צפים (כענין צופה נתתיך לבית ישראל) המביטים על החומות אם האויב בא לעיר, והם השמיעו קולם לאמר הקשיבו לקול שופר, כי האויב מריע למלחמה, וגורו לכם מפני חרב מפני פחד העונש, וגם זאת לא הועיל כי אמרו לא נקשיב :

לכן שמעו הגוים אשר מנה ה' אתכם ליסר את ישראל, ודעי עדה דעו את ההתראה שהתריתי בם, את אשר בם את אשר העידותי בם, ודעו כי לא לקיתי אותם בחנם רק התריתי בם תחלה וגם שמעי הארץ את דברי אלה, כי הרעה אשר הנה אנכי מביא אל העם הזה הוא פרי מחשבתם היא בסבת התפקרותם שחשבו מחשבת מינות, כי על דברי לא הקשיבו ותורתי אחר שלא הקשיבו לדברי שהם דברי הנביאים וגם לא הקשיבו לתורתי שהם דברי התורה, ומלבד שלא הקשיבו עוד וימאסו בה בלב, ששנאו דברי התורה:

למה, וא"כ אחר כי מאסתם את דברי התורה והמצוה למה תביאו לבונה משבא, להקריב לפני לבונה בענין שמקטירים שם בשבא, והבאתם קנה הטוב מארץ מרחק, להקריב דברים שמקריבים שם לע"א, למה לי מצות חדשים לא בקשתי אותם מידכם, אחר אשר גם עלותיכם הם לא לרצון, וזה הנמשל של עמדו על דרכים שנדמו כאילו אבדו דרך ובקשו דרכים חדשים ומצות חדשות אשר בדו מלבם, וזה מפני האפקורסים שרצו לפרוק עול ולהמציא להם מצות חדשות כחקות הגוים:

לכן, תחת שלא קבלו מצותיו שנתתי להם אתן להם מכשולים אשר יכשלו איש ע"י אחיו האב ע"י הבן השכן ע"י רעו ויאבדו כולם :

עם בא, הם הכשדים, וגוי גדול ר"ל וע"י העם הזה יעור גוי גדול מירכתי ארץ הם שאר עמים שבאו עמו בין בני מלחמתו, והם באו מירכתי ארץ לא מצפון:

קשת וכידון יחזיקו, שני מיני כלי זיין ומטבעו יהיה אכזרי, וגם מפיל פחד בקול כי קולם כים יהמה, ויהיו רוכבי סוסים שהם מסוכנים יותר, ערוך שיעורו ירכבו על סוס אשר ערוך כאיש למלחמה, שהסוסים יהיו מלומדי מלחמה כמו אנשים, ולא יבא במקרה רק עליך בת ציון עקר ביאתו יהיה בשבילך:

שמענו תיכף בעת שמענו שמעו רפו ידינו ולא עשינו שום דבר מחמת יאוש, ואח"כ צרה החזקתנו בעת המצור, ואח"כ חיל כיולדה בעת נבקעה העיר, שזה ידמה כיולדה שנבקעה רחמה להוציא העצמים אשר בתוכה, כי אז ברחו המלך וכל אנשי המלחמה לילה, אבל איעצכם אל תצאו השדה, וגם בעיר בדרך אל תלכו רק תתחבאו שם בנקיקים וחורים, ומבאר אל תצאו השדה, כי חרב לאויב וישיגכם שם, ובדרך אל תלכו גם בעיר כי מגור מסביב, כי הפחד והמגור כבר הוא מסביב לדירתכם, כי מוכן לבקוע העיר רק בת עמי חגרי שק כל אחד יחגור שק להתאבל, ולא שיתאבלו כולם בכנופיא רק, אבל יחיד עשי לך כ"א יתאבל ביחידות בביתו, ויעשה מספד תמרורים כי פתאום ברגע זו יבא השודד :

בחון, יצייר במליצתו את הדור ההוא ככסף סיגים, כמליצת יחזקאל (סי' כ"ב) היו לי בית ישראל לסיג כולם נחושת ובדיל וברזל ועופרת בתוך כור סיגים כסף היו, כאילו היו בהם כמה מיני רשעים וכתות הרבה כ"א נבדל מחברו ובלתי משתתף ברשע של חברו רק ירשיע בפנים אחרים, זה נואף וזה רוצח וזה עובד ע"א וכדומה, וכ"א מן הכתות יוציא דבה על רשעת חברו ונחשב בעיניו שהוא כסף טהור, ובאמת גם הוא סיג רק מין אחר, ואת הנביא יצייר כבוחן את הכסף סיגים הזה להסיר ממנו הסיגים ע"י תוכחותיו, וז"ש נתתיך שתהיה בחון מבצר בעמי, ותדע לבחון את דרכם, ואז תראה כי כולם סרי סוררים, כולם מתדמים כי הם סרים מדרך הסוררים ומתרחקים מהם, והם הולכי רכיל אחד על חברו כ"א מלשין על רשעת חברו, אבל באמת הם נחשת וברזל, ר"ל ששתי הכתות אינם כסף, רק שני מיני סיגים כמו נחושת וברזל שכ"א מין סיג מיוחד, ובכ"ז שניהם משתתפים במה שכולם משחיתים המה שהנחשת משחית כמו הברזל, כן כל כת הגם שנבדלת מרשעת חברתה מ"מ היא רעה כמוה, וזאת תדע אם תתנם בכור ומצרף, כי אז תראה כי נחר מפוח מאש שמרוב תבערת האש נחר המפוח ונחרך, וגם כבר תם העופרת שהוא סיג הרגיל להמצא בהכסף, ואם כן היה ראוי שיצא לצורף כסף נקי, ובכ"ז לשוא צרף צרוף כי רעים לא נתקו, א"א לנתק ולהסיר הסיגים הרעים כי כולו סיג, ולכן כסף נמאס קראו להם כי כסף סיגים הוא, והגם שכ"א פושט טלפיו להצדיק א"ע, לא לה' הוא כי מאס ה' בהם :