דברים פרק ל״ד

מערבות מואב אל הר נבו — כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת:

את כל הארץ — הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידים להיות מציקין לה:

עד דן — הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר (שופטים יח, ל) ויקימו להם בני דן את הפסל, והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע:

ואת כל נפתלי — הראהו ארצו בשלותה וחרבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחילותיו:

ואת ארץ אפרים ומנשה — הראהו ארצם בשלותה ובחרבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק:

ואת כל ארץ יהודה — בשלותה ובחרבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם:

עד הים האחרון — ארץ המערב בשלותה ובחרבנה דבר אחר, אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקדוש ברוך הוא כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים:

ואת הנגב — ארץ הדרום דבר אחר, מערת המכפלה, שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון:

ואת הככר — הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר (מ"א א' ז, מו) בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה:

לאמר לזרעך אתננה הראיתיך — כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקדוש ברוך הוא קימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני ששמה לא תעבר, שאלולי כך, הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם:

וימת שם משה — אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואלך כתב יהושע רבי מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר (לעיל לא, כו) לקח את ספר התורה הזה, אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע:

על פי ה' — בנשיקה:

וקבר אתו — הקדוש ברוך הוא בכבודו רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזהו אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו (במדבר ו, יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו, הוא מביא את עצמו. כיוצא בו (ויקרא כב, טז) והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם:

מול בית פעור — קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות:

לא כהתה עינו — אף משמת:

ולא נס לחה — לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון ולא נהפך תאר פניו:

בני ישראל — הזכרים, אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר (במדבר כ, כט) כל בית ישראל, זכרים ונקבות:

אשר ידעו ה' פנים אל פנים — שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה', (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם:

ולכל היד החזקה — שקבל את התורה בלוחות בידיו:

ולכל המורא הגדול — נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא:

לעיני כל ישראל — שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת (שמות לד, א):

[לו] ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו — כי כל אדם יוכר בו גבול נטית ימי חייו מימי הילדות לימי השחרות ומימי השחרות לימי הזקנה, ולפיהם יערכו ימי חייו. אבל משה לא ניכר בו לאמר כי בן מאה ועשרים שנה רק במותו. והטעם כי לא כהתה עינו ולא נס לחה :

[לז] ויבכו וגו' ויתמו ימי בכי אבל משה במות כל גדול הדור יקום אחר תחתיו וזרח השמש ובא השמש ויתום האבל אבל במשה שלא קם כמוהו ולא יקום לא תמו רק בכי של אבל משה שפסקו מלבכות אבל האבל על מיתתו לא יתום לעולם, ומבאר הטעם כי גם:

[לח] ויהושע שמלא רוח חכמה (לא היה מצד עצמו כמשה רק ע"י) כי סמך משה את ידיו עליו. ופני יהושע כפני לבנה. אולם זה היה מוכרח שלא יקום אחר כמשה והוא מוכרח לפנת התורה, שלא יחליף האל ולא ימיר דתו, ואם היה באפשרי יקום נביא כמשה יהיה באפשרי התחלפות: וז"ש כי הגם וישמעו אליו בני ישראל ששמעו אל יהושע לא נדמה שמיעתם אליו כשמיעתם אל משה, שנתן להם חקים ומשפטים מצות ותורה, רק ויעשו כאשר צוה ה' את משה. לא זולת. והטעם כי:

[לט] ולא קם נביא עוד בישראל כמשה — וע"כ אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ובאר בשלשה ענינים נבדל ענין משה מזולתו, אחד בנבואה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים. וכולל חמשה ענינים שנבדלה נבואתו מזולתו, כמ"ש הרמב"ם כנודע, ב' במופתים, שהיו מופתיו כוללים עם כולל ארץ מצרים בכלל, וז"ש:

[מ] לכל האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים, היו כוללים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ג' בהתגלות ה' אליו שהיה בפני כל המון בית ישראל שכולם ראו בעיניהם, וז"ש:

[מא] ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה היה לעיני כל ישראל — ובכל אלה השלשה ענינים לא היה מי שנדמה למשה: