דברים פרק י״ב
נווטו עם Tab ו-Enter בין הקישורים. חצים מזיזים בתוך רשימת הפרקים והפסוקים. Alt עם חצים מדלג לפרק הקודם או הבא.
- א׳אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כׇּ֨ל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה׃
- ב׳אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּד֠וּן אֶֽת־כׇּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כׇּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן׃
- ג׳וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃
- ד׳לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
- ה׳כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃
- ו׳וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם׃
- ז׳וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
- ח׳לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כׇּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃
- ט׳כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃
- י׳וַעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכׇּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃
- י״אוְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַיהֹוָֽה׃
- י״בוּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֮ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם׃
- י״גהִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכׇל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃
- י״דכִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ׃
- ט״ורַק֩ בְּכׇל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יֹאכְלֶ֔נּוּ כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃
- ט״זרַ֥ק הַדָּ֖ם לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
- י״זלֹֽא־תוּכַ֞ל לֶאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכׇל־נְדָרֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ׃
- י״חכִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֮ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃
- י״טהִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲזֹ֖ב אֶת־הַלֵּוִ֑י כׇּל־יָמֶ֖יךָ עַל־אַדְמָתֶֽךָ׃ {ס}
- כ׳כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻלְךָ֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכׇל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃
- כ״אכִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֮ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְהֹוָה֙ לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ׃
- כ״באַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃
- כ״גרַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר׃
- כ״דלֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
- כ״הלֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ לְמַ֨עַן יִיטַ֤ב לְךָ֙ וּלְבָנֶ֣יךָ אַחֲרֶ֔יךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃
- כ״ורַ֧ק קׇֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר־יִהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה׃
- כ״זוְעָשִׂ֤יתָ עֹלֹתֶ֙יךָ֙ הַבָּשָׂ֣ר וְהַדָּ֔ם עַל־מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְדַם־זְבָחֶ֗יךָ יִשָּׁפֵךְ֙ עַל־מִזְבַּח֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהַבָּשָׂ֖ר תֹּאכֵֽל׃
- כ״חשְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַ֩עַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ס}
- כ״טכִּֽי־יַכְרִית֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם׃
- ל׳הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵאלֹֽהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי׃
- ל״אלֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כׇל־תּוֹעֲבַ֨ת יְהֹוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵאלֹֽהֵיהֶֽם׃
שיתוף הפרק כולו
שתפו את הפרק במלואו, או העתיקו את כל המלל עם מספרי הפסוקים.
השיתוף כפוף לתנאי השימוש ולמדיניות הפרטיות של האתר.
פירוש רש״י
פסוק ב׳׳
אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּד֠וּן אֶֽת־כׇּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת…
אבד תאבדון - אבד ואחר כך תאבדון מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה:
את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' - ומה תאבדון מהם, את אלהיהם אשר על ההרים:
פסוק ג׳׳
וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃
מזבח - של אבנים הרבה:
מצבה - של אבן אחת, והוא בימוס ששנויה במשנה (ע"ז מז, ב) אבן שחצבה מתחלתה לבימוס:
אשרה - אילן הנעבד:
ואבדתם את שמם - לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל עין קוץ:
פסוק ד׳׳
לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
לא תעשון כן - להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה), כי אם במקום אשר יבחר דבר אחר ונתצתם את מזבחתם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב:
פסוק ה׳׳
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃
לשכנו תדרשו - זה משכן שילה:
פסוק ו׳׳
וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם׃
וזבחיכם - שלמים של חובה:
מעשרתיכם - מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה:
תרומת ידכם - אלו הבכורים, שנאמר בהם (דברים כו, ד) ולקח הכהן הטנא מידך:
ובכורות בקרכם - לתתם לכהן ויקריבם שם:
פסוק ז׳׳
וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
אשר ברכך ה' - לפי הברכה הבא:
פסוק ח׳׳
לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כׇּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃
לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' - מוסב למעלה (דברים יא, לא) על כי אתם עברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן, מיד מתרים אתם להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנדר והנדב וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שיישר בעיניכם להביאם ולא על ידי חובה, אותם תקריבו בבמה:
פסוק ט׳׳
כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃
כי לא באתם - כל אותן ארבע עשרה שנה:
אל המנוחה - זו שילה:
הנחלה - זו ירושלים:
עד עתה - כמו עדין:
פסוק י׳׳
וַעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכׇּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃
ועברתם את הירדן וישבתם בארץ - משתחלקוה ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבטו:
והניח לכם - לאחר כבוש וחלוק ומנוחה (שופטים ג, א) מן הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל ואין זאת אלא בימי דוד, אז:
פסוק י״א׳
וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י…
והיה המקום וגו' - בנו לכם בית הבחירה בירושלים וכן הוא אומר בדוד (שמואל ב' ז, א. ב) ויהי כי ישב המלך בביתו, וה' הניח לו מסביב מכל אויביו. ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון האלהים ישב בתוך היריעה:
שמה תביאו וגו' - למעלה אמרו (פסוק ו) לענין שילה וכאן אמור לענין ירושלים, ולכך חלקם הכתוב, לתן התר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב, וחרבה נוב ובאו לגבעון, היו הבמות מתרות עד שבאו לירושלים:
מבחר נדריכם - מלמד שיביאו מן המבחר:
פסוק י״ג׳
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכׇל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃
השמר לך - לתן לא תעשה על הדבר
בכל מקום אשר תראה - אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב על פי נביא, כגון אליהו בהר הכרמל:
פסוק י״ד׳
כִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י…
באחד שבטיך - בחלקו של בנימין ולמעלה הוא אומר (פסוק ה) מכל שבטיכם. הא כיצד, כשקנה דוד את הגרן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגרן בחלקו של בנימין היה:
פסוק ט״ו׳
רַק֩ בְּכׇל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙…
רק בכל אות נפשך - במה הכתוב מדבר, אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אמורים, הרי הוא אומר במקום אחר (פסוק כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ואמרת אכלה בשר וגו', במה זה מדבר, בקדשים שנפל בהם מום, שיפדו ויאכלו בכל מקום יכול יפדו על מום עובר, תלמוד לומר רק:
תזבח ואכלת - אין לך בהם התר גזה וחלב, אלא אכילה על ידי זביחה:
הטמא והטהור - לפי שבאו מכח קדשים, שנאמר בהם (ויקרא ז, יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הצרך להתיר בו, שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת:
כצבי וכאיל - שאין קרבן בא מהם:
כצבי וכאיל - לפטרן מן הזרוע והלחיים והקבה:
פסוק ט״ז׳
רַ֥ק הַדָּ֖ם לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
רק הדם לא תאכלו - אף על פי שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח, לא תאכלנו:
תשפכנו כמים - לומר לך שאין צריך כסוי דבר אחר הרי הוא כמים להכשיר את הזרעים:
פסוק י״ז׳
לֹֽא־תוּכַ֞ל לֶאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכׇל־נְדָרֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ…
לא תוכל - בא הכתוב לתן לא תעשה על הדבר:
לא תוכל - רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אתה, אבל אינך רשאי, כיוצא בו (יהושע טו, סג) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם, יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה. ולא יבוסים היו אלא חתיים היו, אלא על שם העיר ששמה יבוס [נקראים יבוסים]. כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר. והוא שנאמר (שמואל ב' ה, ו) כי אם הסירך העורים והפסחים, צלמים שכתבו עליהם את השבועה:
ובכרת בקרך - אזהרה לכהנים:
ותרומת ידך - אלו הבכורים:
פסוק י״ח׳
כִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֮ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙…
לפני ה' - לפנים מן החומה:
והלוי אשר בשעריך - אם אין לך לתת לו מחלקו, כגון מעשר ראשון, תן לו מעשר עני אין לך מעשר עני, הזמינהו על שלמיך:
פסוק י״ט׳
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲזֹ֖ב אֶת־הַלֵּוִ֑י כׇּל־יָמֶ֖יךָ עַל־אַדְמָתֶֽךָ׃ {ס}
השמר לך - לתן לא תעשה על הדבר:
על אדמתך - אבל בגולה אינך מזהר עליו יותר מעניי ישראל:
פסוק כ׳׳
כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻלְךָ֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכׇל־אַוַּ֥ת…
כי ירחיב וגו' - למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר:
בכל אות נפשך וגו' - אבל במדבר נאסר להם בשר חלין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים:
פסוק כ״א׳
כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֮ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר…
כי ירחק ממך המקום - ולא תוכל לבוא ולעשות שלמים בכל יום כמו עכשיו שהמשכן הולך עמכם:
וזבחת וגו' כאשר צויתך - למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני:
פסוק כ״ב׳
אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃
אך כאשר יאכל את הצבי וגו' - אינך מזהר לאכלן בטהרה אי מה צבי ואיל חלבן מתר, אף חלין חלבן מתר, תלמוד לומר אך:
פסוק כ״ג׳
רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר׃
רק חזק לבלתי אכל הדם - ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הצרך לחזקך באזהרתו, קל וחמר לשאר מצות:
ולא תאכל הנפש עם הבשר - אזהרה לאבר מן החי:
פסוק כ״ד׳
לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
לא תאכלנו - אזהרה לדם התמצית:
פסוק כ״ה׳
לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ לְמַ֨עַן יִיטַ֤ב לְךָ֙ וּלְבָנֶ֣יךָ אַחֲרֶ֔יךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃
לא תאכלנו - אזהרה לדם האיברים:
למען ייטב לך וגו' - צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחמר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם:
פסוק כ״ו׳
רַ֧ק קׇֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר־יִהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה׃
רק קדשיך - אף על פי שאתה מתר לשחוט חלין, לא התרתי לך לשחוט את הקדשים ולאכלן בשעריך בלא הקרבה, אלא הביאם לבית הבחירה:
פסוק כ״ז׳
וְעָשִׂ֤יתָ עֹלֹתֶ֙יךָ֙ הַבָּשָׂ֣ר וְהַדָּ֔ם עַל־מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְדַם־זְבָחֶ֗יךָ יִשָּׁפֵךְ֙ עַל־מִזְבַּח֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהַבָּשָׂ֖ר תֹּאכֵֽל׃
ועשית עלתיך - אם עולות הם תן הבשר והדם על גבי המזבח, ואם זבחי שלמים הם, דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה ואחר כך והבשר תאכל ועוד דרשו רבותינו (פסוק כו), רק קדשיך בא ללמד על הקדשים שבחוצה לארץ וללמד על התמורות ועל ולדות קדשים שיקריבו:
פסוק כ״ח׳
שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַ֩עַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם…
שמר - זו משנה שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח כענין שנאמר (משלי כב) כי נעים כי תשמרם בבטנך, ואם שנית אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה:
את כל הדברים - שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה:
הטוב - בעיני השמים:
והישר - בעיני אדם:
פסוק ל׳׳
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵאלֹֽהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙…
פן תנקש - אנקלוס תרגם לשון מוקש ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון, שלא מצינו נו"ן בלשון יוקש ואפלו ליסוד הנופל ממנו, אבל בלשון טרוף וקשקוש מצינו נו"ן (דניאל ה, ו) וארכבתה דא לדא נקשן. ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם פן תטרף אחריהם להיות כרוך אחר מעשיהם, וכן (תהלים קט, יא) ינקש נושה לכל אשר לו, מקלל את הרשע להיות עליו נושים רבים והיו מחזירין ומנקשין אחר ממונו:
אחרי השמדם מפניך - אחר שתראה שאשמידם מפניך, יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקלקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן שלא יבואו אחרים וישמידוך:
איכה יעבדו - לפי שלא ענש על עבודת אלילים אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, כמו שכתוב (שמות כב, יט) בלתי לה' לבדו, דברים הנעשים לגבוה, בא ולמדך כאן, שאם דרכה של עבודה זרה לעבדה בדבר אחר, כגון פוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתה וחיב אבל זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, אפלו שלא כדרכה חיב:
פסוק ל״א׳
לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כׇל־תּוֹעֲבַ֨ת יְהֹוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙…
כי גם את בניהם - גם, לרבות את אבותיהם ואמותיהם אמר ר' עקיבא אני ראיתי נכרי שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו:
מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.
פירוש מלבי״ם
פסוק א׳׳
אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ…
[א] אלה החקים והמשפטים, הגם ששם חוקים מיוסד על מצות שאין להם טעם, פי' חז"ל בכ"מ שחוקים הם המדרשות, וכבר בארתי זה היטב בהתו"ה אחרי (סי' קל"ג), וכן מ"ש אשר תשמרון זה משנה, התבאר שם עיי"ש וממ"ש בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך מדבר ממצות שנוהגות בארץ לבד, ומוסיף שיש מצות שאתם מחויבים בהם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, שבודאי אין פירושו על האדמה שבא"י שא"כ היל"ל אשר אתם חיים עליה, רק פי' בכ"מ אף בח"ל, וע"ז מביא הדוגמא אבד תאבדון שהוא חובת הגוף ונוהג בכ"מ, וה"ה כל חובת הגוף, וכל ברייתא זו מובא בקדושין (דף לז) ובספרי עקב פסקא מ"ד:
פסוק ב׳׳
אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּד֠וּן אֶֽת־כׇּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת…
[ב] אבד תאבדון את כל המקומות וגו', כ"מ שכפל המקור על הפעל מורה על התמדת הפעולה [אילת השחר כלל ל"ח], שאם החליפה יקצץ שנית, ומ"ש אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם והם מחויבים לבער ע"ז בכ"מ כנ"ל סי' א', ר"ל ששם היו שטופים יותר בע"ז, וגם רומז שתקחו מוסר ממה שאתם יורשים אותם בעבור זה שעבדו ע"ז וכשלא תבערו ע"ז יבואו אחרים ויירשו אתכם:
[ג] על ההרים הרמים, מבואר שההרים עצמם אין נעשים ע"ז, אמנם במ"ש תחת כל עץ רענן, והעץ נעשה בעצמו ע"ז לר"ע כשנטעו בתחלה לכך כמ"ש ואשריהם תשרפון באש, ולריה"ג אפי' נטעו ואח"כ עבדו מפני שיש בו תפיסת ידי אדם, פי' ר"ע לריה"ג שבא רק לציין המקום ששם דרך להעמיד עכו"ם, [בז"א נתקשה בגי' הספרים והגיה ולא עץ רענן אלהיהם מ"מ אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם בלשון המשנה עכו"ם (דף מ"ה), וא"צ כי יל"פ שמ"ש ולא עץ רענן אלהיהם הוא בתמיה וכי לא עץ רענן אלהיהם, ויותר טוב למחקו]:
פסוק ג׳׳
וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃
[ד] ונתצתם, היינו מזבח שבנאו בתלוש, דמחובר לא נאסר וכן מצבה וראוי להגיה זו מצבה שהיתה חצובה ועבדה לע"ז, אמנם באשרה מפרש שמ"ש ואשריהם תשרפון היינו בנטעה מתחלה לעכו"ם שכולה אסורה ומ"ש ואשריהם תגדעון מדבר שהיתה נטועה מתחלה והשתחוה לה שעקרו מותר ועז"א לשון גדוע, [ומ"ש שהיתה נטועה ועבדה הגיה הגר"א וגדעה ופסלה וכן הגיה במ"ש החליף גרס גדעה ופסלה והחליף וא"צ, דברייתא דפה כשמואל (בדף מ"ח) שכן הלכה] ולפי הסוגיא (דדף מ"ה ע"ב) אתיא כר' יוסי בר"י, ולהסוגיא (דדף מ"ח) דאפיך רבנן לר' יוסי בר' יהודה אתיא כרבנן ותפס גבי אשרה פסוק פסילי אלהיהם תגדעון משום שמזה למד גם לענין בית ועקר הפסוק הוא ואשריהם תגדעון (עי' בגמ' דף מ"ה ודף מ"ח):
[ה] ונתצתם, בריתא דפה מביא בעכו"ם (דף מ"ה) בשם תני רב יוסף, ומקשה הנח ס"ד, שרפה בעי אר"ה רדוף ואח"כ שרוף, והוא כמ"ש ריב"ל גדוע עכו"ם קודם לכבוש א"י כבוש א"י קודם לבעור עכו"ם, ושם אמר שלרבנן למד זה ממ"ש ואשריהם תגדעון, ולריב"י למד מן אבד תאבדון, והספרי למד (בסי' ב') מן אבד תאבדון שצריך לשרש אחריה ומן ואשריהם תגדעון למד (בסי' הקודם) שגדועו אסור ועקרו מותר, וא"כ יקשה קושית הגמ' שם לריב"י האי סברא מנ"ל, וצ"ל שהספרי למד ההבדל בין אשרה שנטעה מתחלה לכך שעקרו אסור ובין נטעה ואח"כ אבדה ממ"ש פסילי אלהיהם תגדעון, שפסילי אלהיהם כולל גם האשרה וכמו שבכל סימן ד' לא הביא פסוק ואשריהם תגדעון רק פסילי אלהיהם תגדעון ונשאר פסוק ואשריהם תגדעון ופה כתיב תשרפון, שתחלה יגדע ואח"כ יכבוש את א"י ואח"כ ישרוף, וממ"ש ואבדתם את שמם מן המקום ההוא [שמלת ההוא רומז על א"י] ממעט ח"ל:
[ו] ואבדתם את שמם, לדעת ר"א מלמד שצריך לשרש אחריה עד שלא ישאר לה שרש שבו יזכר שמה ור"ע ס"ל שזה ידעינן מן אבד תאבדון, ומ"ש ואבדתם את שמם הוא כפשוטו לשנות שמה לגנאי ומובא בעכו"ם (דף מ"ה), וממה שמבואר שם דריה"ג אתיא כריב"י, ור"ע אתיא כריה"ג, נתקשו התוס' שלר' יוסי בר"י בעי קרא דאבד תאבדון אבד ואח"כ תאבדון, ומ"ש שר"ע אליבא דריה"ג קאמר וליה לא ס"ל הוא דוחק, ולפ"ז משמע כסוגיא דדף מ"ח דאפיך דר' יוסי בר"י לרבנן ולשטה זו אתיא לר' יוסי בר"י שמ"ש אבד תאבדון מלמד לעוקר עכו"ם שצריך לשרש אחריה, ואתיא דר"ע כריה"ג ולק"מ. והנה הרמב"ם תפס כשמואל [בדף מ"ח] וכשיטת רב אשי (שם) דאפיך דר"י בר"י לרבנן ולענין הלכה פסק כרבנן נגד ר' יוסי בר"י, וא"כ לרבנן מ"ש אבד תאבדון מלמד אבד ואח"כ תאבדון, וא"כ מ"ש ואבדתם את שמם הוא כר"א שצריך לשרש אחריה, ובזה תמצא פתרון למה שהתפלאו כולם על הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו שצריך לתת לה שם גנאי, כי לשנותו מ"ש ואבדתם את שמם צריך ללמד על שצריך לשרש אחריה כר"א ודוק היטב:
פסוק ד׳׳
לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
[ז] לא תעשון כן לה' אלהיכם, קאי על כל הנאמר בין עמ"ש ונתצתם ושברתם תשרפון ומזה למד לא תעשה לנותץ אבן מן העזרות ושורף עצי הקדש, ובין עמ"ש ואבדתם את שמם ומזה למד ל"ת למוחק השם כמ"ש במכות (דף כ"ב) ובשבת (דף ק"ב), וכן הרמב"ם (פ"ו מה' יסודי התורה) פסק על שניהם שלוקה, ואין זה לאו שבכללות אחר שהאיסורין מפורשים בכתוב, וכמ"ש התוס' במנחות (דף נ"ח) ד"ה אין לוקין, ור"ג אמר שלא היה צריך להזהיר ע"ז רק כולל דבר מוסר שלא יגרמו ע"י עונותיהם שיעשה כן למקדשי אל ובכ"ז ממ"ש כי אם אל המקום מבואר שאינו יוצא גם מכלל פשוטו שלא תעשון כן לה' גם בזה להעמיד לכם במות ולהקריב לה' בכ"מ כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וכו' והבאתם שמה וכמו שפירש ראב"ע ורשב"ם ורש"י בפי' א':
פסוק ה׳׳
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃
[ח] כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו, בכ"מ קורא מקום המקדש מקום אשר יבחר ה'. כי נתודע ע"י נביא שהוא מקום הנבחר כמ"ש ויבא גד אל דוד וגו' וכן אמר בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו, ובכ"ז מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמ"ש עד אמצא מקום לה', ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש לשכנו תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר, וז"ש דרוש ומוצא, למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה:
[ט] אשר יבחר מכל שבטיכם, ובפסוק י"ד אמר אשר יבחר ה' באחד שבטיך, ויש בזה פלוגתא (במגלה דף כ"ו וביומא דף יב) שר' יהודה סבר שירושלים נתחלקה לשבטים ות"ק שם ס"ל שלא נתחלקה לשבטים, ונראה שכן סבר ר' שמעון, דהא בתוספתא [דמ"ש פי"ז] אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינו שלהם ר"א בר' שמעון אומר אף לא מטות, ומסתמא כן ס"ל לר"ש אביו, עפ"ז פליגי פה ר"י ור"ש במ"ש ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים שלר"י לשטתו שירושלים נבנה בחלקו של שבט א' ס"ל שיחדו דושנה של יריחו לשבט שיבנה בהמ"ק בחלקו ומ"ש שעלו מעיר התמרים הוא נאמר על העתיד שאחר שנבנה בית נסעו והלכו להם, ור' שמעון לשטתו שירושלים לא נתחלקה לשבטים ולא נבנה המקדש בחלקו של שבט מיוחד אאל"כ דהא נשאר דושנה של יריחו בידם גם אח"כ וע"כ מפרש שהלכו ליעבץ ללמוד תורה, ועפ"ז אמר שני תרוצים על סתירת הכתובים שתי' הראשון הוא לר"ש שס"ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, מ"ש באחד שבטיך מדבר במשכן שילה שהיה בחלקו של שבט מיוחד ומ"ש מכל שבטיכם מדבר בירושלים שלא נתחלקה לשבטים, ור' יהודה לשטתו שגם ירושלים נתחלקה לשבטים מתרץ שהכסף היה מכל השבטים והמקום היה משבט א' וכן אמר בפי' לקמן (סי' כ"ג) ר' יהודה אומר כסף מכל שבטיכם בית המקדש משבט א', ובזה מתרץ ג"כ הסתירה שיש בין הכתובים של מלכים וד"ה, כמו שנזכר תירוץ זה בספרי [נשא פסקא מ"ב] ובזבחים (דף קי"ח ע"ב):
[י] לשום את שמו שם, השם בא לפעמים על הפרסום והשבח ובדיוק מורה על שם העצם, ששם המפורש לא ניתן לאמר רק במקדש, ועז"א בברכת כהנים ושמו את שמי על ב"י, משא"כ מ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי הם יתר שמותיו ועי' בזה מכלתא יתרו (סי' ו') ובספרי נשא (ס"ס קמ"ד) עי' בפי' שם:
[יא] ובאת שמה והבאתם שמה, מ"ש ובאת שמה מיותר ופי' שר"ל שבפעם הראשון שתבא לרגל צריך אתה להביא עונותיכם וזבחיכם שכולל של יחיד ושל צבור, כי ממ"ש בסוף אמור אלה מועדי ה' וכו' למדינן שמותר להקריבם ברגל וממ"ש בפ' פינחס אלה תעשו לה' במועדיכם למדינן שהוא חובה, ועדיין לא ידענו שחובה להביא ברגל ראשון ועז"א ובאת שמה והבאתם שמה, ודברי הספרי נמצאים בספרא אמור (סי' ק"צ) ומשם הוגה הגי' בכאן כי גי' הספרים משובשת כמ"ש הגר"א, וכן בא בקיצור בספרי פינחס (סי' נ"ו) עיי"ש בפירושי שם ושם:
[יב] עולותיכם, כל מה שחשב הם דברים שאין נאכלים רק בירושלים [עי' מ"ל פי"ד מה' מעה"ק שתמה עמ"ש דשייך עשה ובאת שמה ביתר דברים] וע"כ חשב שני מיני מעשרות שהם ג"כ נאכלים בירושלים וכן בכורים למד מן תרומת ידכם שא"א לומר על תרומה שנאכלת בכ"מ, אולם לא חשב פה חטאות ואשמות, וי"ל דגמרינן להו מבכור שאינו בא בנדבה וכן חטאות ואשמות שהן חובה וז"ש ובכורות בקרך אלו חטאות ואשמות ר"ל דגמרינן מיניה חטאות ואשמות:
פסוק ז׳׳
וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
[יג] ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם, כבר בארתי (צו סי' כ"ו בתורה אור שם), שלפני ה' הנאמר בתורה אין מקומו שוה בכ"מ, שלפעמים יציין קה"ק ולפעמים יציין את ההיכל ולפעמים יציין מקום מיוחד מן המזבח ולפעמים יציין כלל העזרה ולפעמים יציין כלל ירושלים, ובארתי שם כי בקדושה יש מדרגות מדרגות ויאמר בכ"מ לפני ה' לפי ענינם, ופה אין מקומות האכילה שוים שבכור ומעשר ומעשר שני ונו"נ נאכלים בכל העיר וחטאות ואשמות ושלמי צבור נאכלים בעזרה, ועז"א שמ"ש לפני ה' במחיצה כל אחד במחיצתו:
[יד] ושמחתם, היינו שמחויב להביא שלמי שמחה שאין שמחה אלא בבשר כמ"ש ואכלת שלמים ושמחת כמ"ש בפסחים (דף ק"ט), ואמר אתם ובתיכם שגם נשים חייבות במצוה זו, ועי' ברמב"ם (פ"א מה' חגיגה) ובראב"ד שם, ושלמי שמחה אין להם שעור, וכתב הרמב"ם (פ"ב מה' חגיגה הי"ג) שמחויב להרבות בשלמי שמחה לפי עשרו, שעז"א שישמחו בכל משלח ידם כי תחול הברכה בעסקיהם ולפי הברכה והעושר יוסיפו להביא שלמי שמחה ולשמח הלוי והעניים:
פסוק ח׳׳
לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כׇּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃
[טו] לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, התכת הכתוב מוקשה מאד, ויל"פ שמ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין הזמן שמיום ההוא ואילך, כמו שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן, כי משה אמר זה סמוך למיתתו שאז היו נכונים לעבור את הירדן וציין זמן העברתם את הירדן במלת היום, ר"ל מהיום והלאה שפתח כי אתם עוברים את הירדן וכו' אבד תאבדון את כל המקומות וכו' לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אם אל המקום אשר יבחר שכולל ג"כ שבעת שיבחר ה' במקום קבוע בשילה ובית עולמים לא תעשון להקריב בבמות רק והבאתם עולותיכם, ואז כשיבחר במקום קבוע בשילה ובית עולמים לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ר"ל מהיום ואילך בבואכם אל הארץ שאתם עושים איש כל הישר בעיניו להקריב בבמות יען שלא באתם אל המנוחה ואתם עוסקים במלחמה ועברתם את הירדן וישבתם, ר"ל שהיום אתם עוסקים בירושה וישיבה וכבוש האויבים וא"א לכם לבא אל המשכן ולכן תקריבו בבמות, אבל עת וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר שמה תביאו וכו' השמר לך פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה שמאז נאסרו הבמות, ופי' זה עולה כפי הפשט בלי שום דוחק, וזה פי' הא' של הספרי שעז"א עד שלא באו לשילה, ר"ל שזה מרמז במ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום, ר"ל מהיום והלאה עד שיבחר ה' בשילה, והדבר אחר מפרש שמ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין המשכן שבמדבר, והוא כפרש"י וז"ל לא תעשון מוסב למעלה על כי אתם עוברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן שהוא עמכם והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נו"נ אבל בבמה אין קרב רק הנדר ונדב וזה איש כל הישר בעיניו, היינו נו"נ שמביאים שלא ע"י חובה רק מצד שישר בעיניכם להביאם, ולפי' זה במלת פה מציין את המשכן, ובמלת היום מציין זמן ההוה שהוא זמן המדבר, ומלת תעשון נמשך לשתים, ופי' בזמן שלא באתם אל המנוחה אז לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים רק פה במשכן לא בבמה כי [תעשון] איש כל הישר בעיניו, וז"ש ד"א אנו מטלטלים את המשכן היום וכו', [וכן מבואר מלשון הגמ' זבחים (קי"ז ע"ב), א"ק איש הישר בעיניו יעשה, מבואר שפי' מלת תעשון נמשך לשתים] ובגי' הילקוט ככל אשר אנחנו עושים, חובה בבית עולמים רשות בבמה, ד"א לא תעשון צאו ועשו, מכאן אמרו עד שלא הוקם המשכן וכו' כמו שהוא בספרי, שבמ"ש חובה בבית עולמים וכו' מפרש כפי' הראשון שמ"ש ככל אשר אנחנו פה היום היינו מהיום ואילך עד משכן שילה שמקריבים חובה בבית עולמים אבל רשות מקריבים בבמה, ובד"א מפרש כפי' השני שמ"ש היום מציין זמן המדבר, ומ"ש לא תעשין בא על היתר הבמות שעז"א איש כל הישר בעיניו יעשה שעז"א צאו ועשו ומביא ע"ז לשון הספרי, שמ"ש עד שלא הוקם המשכן מפרש כפי' ראשון, והד"א מפרש כפי' השני, ועז"א מכאן אמרו ר"ל שבשני הפירושים האלה תלוי שני הפירושים שאמרו בספרי, ועי' בז"א מה שהאריך ונדחק והתפלא בזה:
[טז] לר"י מציין רק איש היינו יחיד ורק הישר בעיניו דהיינו נו"נ קרבים בבמת יחיד, אבל בבמת צבור מקריב בין הצבור בין היחיד, ובבמת יחיד אין הצבור מקריבים כלל, ולדעת ר"ש גם הצבור לא יקריבו חטאות ואשמות בעת היתר הבמות ולמד לה ממ"ש ויעשו את הפסת בגלגל [כמ"ש בגמ' זבחים דף קי"ח], וי"ל שתליא בשני הפי' שכתבתי בסי' הקודם ר"י מפרש מ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין במלת היום זמן הגלגל, ור"ל מהיום נקריב איש היינו היחיד יקריב בבמה כל הישר היינו נו"נ, ואינו מדבר מן המשכן, שבו אין הבדל בשום זמן, ור"ש מפרש כפי' השני שבמלת היום מציין זמן משכן שבמדבר, וכשאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ר"ל שאנחנו שהם הצבור מקריבים חטאות ואשמות ומשנבוא לארץ אין אנו מקריבים חטאות ואשמות רק הישר בעיניו נו"נ לבד, וז"ש ד"א פה היום רש"א היום אנו מקריבים:
פסוק ט׳׳
כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃
[יז] כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ר"ש מפרש שירושלים נקרא מנוחה כמ"ש זאת מנוחתי עדי עד ושילה נקרא נחלה ופי' שלא באתם אל המנוחה ואף לא אל הנחלה, ור"י מפרש שירושלים נקרא נחלה כמ"ש היתה לי נחלתי כאריה ביער ואומר העיט צבוע נחלתי לי [כ"ה בגמ' שם דף קי"ט], ומ"ש ליתן היתר בבמה הוא כמ"ש בגמ' שם למה חלקן כדי ליתן היתר בין זל"ז, ונראה שר"י ור"ש אזלי לשטתם למעלה (מי' ט'), שר"ש ס"ל שירושלים לא נחחלקה לשבטים וא"א לקראה בשם נחלה וע"כ קורא שילה בשם נחלה כי היתה נחלת מטה יוסף, ור"י לשטתו שירושלים נתחלקה לשבטים ויצדק עליה שם נחלה:
פסוק י׳׳
וַעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכׇּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃
[יח] והניח לכם מכל אויביכם והיה המקום אשר יבחר, פי' חז"ל שהוא אחר הכרתת זרע עמלק שהיה בימי שאול, ואז היה השם שלם והכסא שלם כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' למלך, כי מלחמת עמלק הוא אחר שהיה מלך בישראל כמ"ש כי יד על כס יה והובא בסנהדרין (דף כ' ע"ב), ומ"ש היו שם שתי מחיצות מחקו הגר"א ומקומו לקמן (סי' כ'):
פסוק י״א׳
וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י…
[יט] שמה תביאו עולותיכם, כבר נשנה זה למעלה (סי' י"ב) ושם התפרש, רק פה לא אמר נדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם כי סמך עמ"ש זה למעלה, וכלל זה במ"ש וכל מבחר נדריכם שמלת כל כולל הכל, וממ"ש מבחר נדריכם למד שצריך להביא הכל מן המובחר כמ"ש במנחות (פ"ג ע"ב), ומה שכפל זה שנית ס"ל לרבי שראשונה נאמר לענין שילה, והוא כשטת ר' יהודה למעלה (סי' ט') שמ"ש מכל שבטיכם פי' שגבו המעות מכל השבטים דכן ס"ל לרבי בזבחים (דף קט"ז ע"ב) כי לר"ש צ"ל שמ"ש למעלה מכל שבטיכם מדבר בירושלים, ולדידיה למעלה מדבר בירושלים ופה מדבר משילה והולך לשטתו שפי' אל המנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה וא"כ בא הסדר ירושלים תחלה ואח"כ שילה, ולרבי שהות בר' יהודה שמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים כן בא הסדר שילה תחלה, וכבר כתבתי למעלה (סי' י"ז) שכ"א לשטתו עיי"ש:
פסוק י״ב׳
וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֮ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין…
[כ] ושמחתם, התבאר למעלה (סי' י"ד), ומ"ש לפני ה' במחיצות התבאר למעלה (סי' י"ג), ומ"ש היו שם שתי מחיצות נדפס בספרי (בסוף סי' י"ח) ומקומו כאן, ומה שלא אמר זה למעלה (סי' י"ג) משום דלרבי למעלה מדבר בשילה ושם קדשים קלים נאכלים בכל הרואה ולא היה רק מחיצה אחת ועז"א (שם) במחיצה בלשון יחיד:
[כא] אתם ובניכם, חושב לפי החביבות, וחביב חביב קודם, ומ"ש והלוי, מוזכר במעשר שני ובמעשר עני ובאכילת שלמי שמחה, ובספרי לקמן (פסקא ק"ח) אין לו חלקו תן לו מעשר שני אין לו מעשר שני תן לו מעשר עני וחלקו פי' מעשר ראשון ועי' ברמב"ם (פ"ב מה' חגיגה הי"ג) ובגי' הישנה הלוי הזה לומד ופי' הראב"ד אם הלוי לומד תורה כמ"ש לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' והגר"א מחקו:
פסוק י״ג׳
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכׇל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃
[כב] השמר לך פן תעלה עולותיך, השמר פן בא לאזהרה על העלאת חוץ כמ"ש בזבחים (דף ק"ו), וממ"ש עולותיך דייק ר"ש ולא עולת כותים ור' יהודה מחלק בין א"י לח"ל, ועוד דעה שלישית דעת ר' יוסי בזבחים (דף מ"ה) שתמיד אסור, וכמ"ש (שם קט"ז ע"ב) אסור לסייען וכמ"ש הרמב"ם (פי"ט מה' מעה"ק), אבל העכו"ם עצמן אין מוזהרים ע"ז, כמ"ש בספרא אחרי (סי' פ"ו) ובזבחים (שם):
[כג] בכל מקום אשר תראה, מוסיף אשר תראה למעט אם תעשה עפ"י נביא, ומ"ש כתוב א"א באחד שבטיך התבאר למעלה (סי' ט'):
פסוק י״ד׳
כִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י…
[כד] שם תעלה עולותיך, ושם תעשה, ר"ל כל מיני קרבנות, ובא לומר שיהיה בעשה ול"ת, ועדיין לא ידענו ל' ת ביתר קרבנות, רק שכלל הוא שכ"מ שמוציא השלילה הקודמת ע"י מלת כי אם, צריך להוציא מה שנאמר בשלילה לא דברים אחרים, ואיך אמר כי אם אל המקום וכו' שם תעשה שהם יתר הקרבנות, והלא בשלילה לא נזכר אלא עולות, מזה מבואר שמ"ש פן תעלה עולותיך אינו שם פרטי לעולות לבד רק פי' דברים שאתה מעלה וכולל כל הקרבנות ויש בכולם עשה ול"ת:
פסוק ט״ו׳
רַק֩ בְּכׇל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙…
[כה] רק בכל אות נפשך תזבח, אי אפשר לפרש שר"ל שתוכל לאכול בשר תאוה שהיה אסור במדבר לר' ישמעאל לקמן (סי' ל"ח) שזה יאמר אח"ז כי ירחיב ה' את גבולך וכו', וכן א"א לפרש תאכל בשר קדשים שהלא כבר אמר שלא יאכלם רק בירושלים, וע"כ פי' חז"ל שמדבר בפסולי המוקדשים, כי כבר למד בספרא (בחקותי סי' ע"ח) שמובא בבכורות (דף ל"ז) ובכ"מ, וממ"ש ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' שמדבר בבע"מ, שקדשים שנפל בהם מום קבוע יפדה אותם ויצאו לחולין עפ"ז אמר פה השמר לך פן תעלה עולותיך וכו' כי אם במקום אשר יבחר שם תעלה ותעשה כל הקרבנות ועז"א רק ר"ל רק אז יוצא מכלל זה בעת שתזבח בכל אות נפשך ר"ל שתזבח את העולות והקרבנות לאכלם בשר תאוה בכל שעריך, וזה אם נפל בהם מום קבוע שאז מצוה לפדותם ולאכול את הבשר בתורת חולין, ועז"א מלת רק שהוא מוציא מכלל הקודם, שאין לאכול הקרבנות בכ"מ רק בעת שהותר זה דהיינו אם נפסלו ע"י מום, וממילא מבואר שמדבר בנפל בהם מום אחר הקדשן שאם קדם מום קבוע להקדשן לא חל עליהם שם קרבן כלל לענין שצריך לאכלם בקדש והוא אמר מלת רק שמוציא שיוכל לשחוט ולאכול קרבנות שחל עליהם תחלה שם קרבן והיה צריך תחלה לאכלם בקדש, וממ"ש תזבח למד שלא הותר רק לזבחם ולאכול בשרם לא לגזזם ולא לאכול חלבם וזה רק בנפל בם מום אחר שהוקדשו לא אם היה בם מום תחלה, והנה אח"כ אמר כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר ואמרו חז"ל שלא יאכל בשר אלא לתאבון כי שם מדבר בחולין שהוא רשות ובכאן שמדבר מקדשים שנפסלו שמצוה לפדות אותם ולשחטם אמר דרך צווי בכל אות נפשך תאכל בשר וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' א"מ ה"י). והנה בספרא בחקותי (סי' ע"ח) למד למעט מום עובר ממ"ש אשר לא יקריב ממנה בלשון עתיד, והספרי למד זה מגז"ש, ששעור הכתוב ואכלת בשר בכל שעריך והוא דומה עם מ"ש בבכור שנפל בו מום קבוע בשעריך תאכלנו, ורומז שגם פה מדבר במום קבוע ומ"ש כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך מלמדנו שלא נטעה שלא הותר רק לאכול בשרו בעצמו לא למכרו ועז"א שדומה כשאר דברים שנתן לך ה' בברכתו שאתה רשאי להרויח בהם ולעשות בהם סחורה וז"ש יכול יהיו אסורים לאחר זביחה וכו', ור"מ יכול יהיו אסורים בגיזה גם לאחר שחיטה והוא נכון:
[כו] הטמא והטהור יאכלנו, היל"ל רק הטמא יאכלנו שזה עיקר החידוש שלא נאמר שדינו כקדשים שלא יאכלו בטומאת הגוף, רק שא"כ לא נדע שמותר להטהור לאכול עם הטמא בקערה אחת, ובפסוק (כב) אמר גבי בשר תאוה הטמא והטהור יחדו יאכלנו הוסיף מלת יחדו, כי התבאר אצלי שיש הבדל בין מלת יחד ובין מלת יחדו שיחדו מורה ששניהם שוים ובא ללמד שרק בבשר תאוה יש היתר זה שבה הטמא והטהור הם שוים לא גבי תרומה שכהן טמא אסור בה, ותרומה טמאה אסורה באכילה ואינם שוים יחדו:
[כז] יאכלנו כצבי וכאיל, ואצל בשר תאוה (פ' כ"ב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, וגבי בכור (ט"ו כ"ב) בשעריך תאכלנו וכו' יחדו כצבי וכאיל, וכמ"ש בבכורות (דף ל"ג) תלתא צבי ואיל כתיבי, ודרש בספרי שמ"ש פה כצבי וכאיל ממעט שאינו חייב במתנות, ומ"ש גבי בשר תאוה הצבי ואת האיל ממעט שא"צ ליתן חזה ושוק כמו שהיו נותנים בזמן איסור בשר תאוה, ומ"ש ת"ל אך הוא ט"ס כמו שתראה בספרי (סי' מ"א) ולא תאמר שהחלב מותר כחלב צבי ואיל, ע"ז השיב שגבי בשר תאוה כתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל [כן גרס בספרי לקמן (סי' הנ"ל) ] ושם אאל"פ שהחלב של חולין מותר דהא כתיב כל חלב שור וכשב ועז ל"ת, ור"ש ס"ל שמ"ש פה כצבי וכאיל מלמד שקדשים הפסולים כולם דומים ואין להם מחיצות, שעז"א בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל, שמ"ש כצבי וכאיל מפרש מ"ש בכל שעריך, והדרוש על כצבי וכאיל שגבי בכור לא נמצא בספרי וי"ל שהוא כדרוש הנמצא במכות (דף כב) המרביע שור פסולי המקדשים לוקה גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופים, דהיינו שהשור נחשב כשני גופים, ועז"א שם יחדו כצבי וכאיל, כאלו אמר כצבי וכאיל יחדו כי גם על מלת יחדו דשם אך דרוש עי' בסי' הקודם, ובבכורות (דף ל"ג) שטה אחרת עיי"ש (ועי' שם דף ט"ו ולקמן סי' מ"א):
פסוק ט״ז׳
רַ֥ק הַדָּ֖ם לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
[כח] רק הדם לא תאכלו, כבר אמר בספרא ויקרא (סי' קפ"ט) וז"ל ר' יהודה אומר וכו' יכול אף דם פסולי המוקדשים יהיו חייבים עליהם בשני לאוין ת"ל רק הדם ל"ת אין בו אלא אזהרה א', מתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשין יכול יהיו חייבים על דמו משום שני לאוין ת"ל רק את דמו ל"ת אין בו אלא אזהרה א', ובארתי שם שר' יהודה בעל המאמר שם לשטתו שס"ל שבדם של מוקדשים עובר בשני לאוין, וכן ברייתא זו כר' יהודה ורש"י בפי' החומש שפי' טעם אחר בזה הוא לרבנן עיי"ש:
[כט] על הארץ תשפכנו כמים, זה כתוב ג"פ לג' דרושים, מ"ש פה כמים מלמד שדם פסולי המוקדשים מותר בהנאה סד"א הואיל דאסורים בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה כמ"ש בחולין (דף ל"ו), ומ"ש שנית בבשר תאוה כמים מלמד שמכשיר את הזרעים שתחלה כשהיו אסורים בבשר תאוה לא היה הדם מכשיר דדם קדשים אינו מכשיר כמ"ש בפסחים (דף ט"ז) ובכ"מ, ומ"ש שלישית כמים גבי בכור למד שאין טעון כשוי וכמ"ש בחולין (דף פ"ד) א"ל יעקב מינאה לרבא אימא בהמה בכלל חיה לכסוי א"ל עליך א"ק על הארץ תשפכנו כמים:
פסוק י״ז׳
לֹֽא־תוּכַ֞ל לֶאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכׇל־נְדָרֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ…
[ל] לא תוכל לאכל בשעריך, בא לשון זה כ"פ על האזהרה ר"ל שאין לך יכולת ע"ז מפני שאי אתה רשאי, הגם שלולא האזהרה היית יכול, ובא לשון זה לרוב במקום שבענין אחר יכול לעשות כן, כמו באונס ומוציא ש"ר לא יוכל שלחה כל ימיו הגם שנשים אחרות יכול לשלחם, ובאבדה לא תוכל להתעלם הגם שיש לפעמים מציאות שתוכל להתעלם כמו אם הוא כהן והאבדה בבה"ק או שאמר לו אביו היטמא, ולכן נגד מ"ש שבעת היתר הבמות יוכלו לאכול שלמים בכ"מ עתה בשעת איסור הבמות לא תוכל לעשות כן מפני שאינך רשאי:
[לא] מעשר דננך ותירשך ויצהרך, היל"ל סתם מעשרותיך כמ"ש בפסוק ו' ובפ' י"ג, וע"כ אמר שרצה לרמז על ארבעה מיני מעשרות, [א] מעשר טהור, [ב] מעשר טמא שלא יאכלנו בלא פדיון חוץ לחומה, [ג] לקוח בכסף מעשר שא"א לאכלו כלל אף ע"י פדיון כי אינו נפדה חוץ לירושלים, [ד] לקוח בכסף מעשר שנטמא, והוא אסמכתא דהא במכות (דף י"ג) ופ"ק דכריתות שלכן הזכיר דגנך תירושך ויצהרך לחייב על כאו"א בפ"ע וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' מעשר שני ה"ה), ועיין לקמן (סי' קמ"א):
[לב] לא תוכל לאכל בשעריך, ר"ש מפרש שנגד מ"ש רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בכל שעריך הטמא והטהור, אמר לא תוכל לאכל בשעריך [הטמא והטהור] מעשר דגנך, כי מ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא הוא רק וידוי כמ"ש רש"י בפסחים (דף כ"ד), ולמד הלאו מכאן, ועתה שלמד הלאו מכאן ידענו שמ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא הוא מוזהר עליו, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מ"ש) ללמוד לאו מכאן, ובפסחים (שם) תפס הלאו לא בערתי ממנו בטמא, והתוס' שם הקשו ממ"ש בכאן שאין ללמוד אזהרה מפסוק זה, ולק"מ שאחר שלמד ר"ש מן לא תוכל לאכל בשעריך ידעינן שמ"ש לא בערתי ממנו בטמא הוא אזהרה, וכן בספרא (ויקרא סי' שי"ז) ראב"י אומר מתוך שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא יכול ישראל שאכלו את המעשר אוננים או בטומאה יביאו קרבן עולה ויורד, סמך ג"כ על פסוק דכאן, ומ"ש ולא בערתי ממנו בטמא הגיה הגר"א בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא היכן הוא מוזהר, שכן הלשון בגמ', ומ"ש יכול הנותן במתנה פי' הז"ר שיכול שאם אכלו המקבל מתנה חוץ לירושלים יהיה הנותן חייב:
[לג] לא תוכל לאכל בשעריך, הלשון בלתי מדוקדק, שבין הדברים שחשב פה יש דברים שאסור לאכלם גם בירושלים כמו חטאת ואשם, והי"ל לומר לא תוכל לאכול בכל מקום, כמו שפתח פן תעלה עולותיך בכ"מ ואמר ר' יוסי שבא לרמז כונה שניה שהוא אזהרה למי שאינו מוציא את המעשר ואכלו בעצמו אפי' מעשר עני, וזה מרמז במ"ש לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך שתאכל הטבל הטבול למעשר עני בענין שתאכל דגנך עם המעשר שבו בשעריך הפך ממ"ש במ"ע ואכלו בשעריך ושבעו כמו שפי' בגמ' מכות (דף ט"ו):
[לד] לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וכו', כבר כתבנו (בפ' הקודם) שהלשון בלתי מדוקדק דהא בכאן חשיב גם חטאת ואשם ועולה והם אסורים גם בירושלים, וע"ז הקדים ר"ש שמ"ש פה בשעריך לא בא על הכונה שבא בכ"מ לציין כל ערי ישראל חוץ מירושלים, רק מציין חוץ להמחיצה כ"א לפי מחיצתו והוא ההפך של לפני ה', שהוא מציין בתוך המחיצה כ"א לפי מחיצתו בקדשי קדשים נקרא לפני ה' לפנים מן הקלעים ובקדשים קלים נקרא לפני ה' כל ירושלים (כנ"ל סי' י"ג), ובהפך ציין במלת בשעריך כל שהוא חוץ למחיצתו הראויה לו כ"א לפי מה שהוא, וז"ש לא בא הכתוב אלא ליתן מחיצה בין קדשים קלים לק"ק, ועפ"י הקדמה זו, שמלת בשעריך אינו מציין ערי המדינה דוקא, רק מציין חוץ למחיצה, עפ"ז חדש ר"ש שמציין ג"כ אם אוכל דבר שלא כפי דין אכילתו שבזה נקרא שאתה אוכל בשעריך ר"ל אכילה דומה כאכילה בשעריך שאינו מקפיד בו על דינים והלכות המיוחדים באכילת קדשים, והוציא עפ"ז שבבל אלה שחשב פה ביחוד יש בכ"א איסור חדש חוץ מאיסור אכילת חוץ לחומה, ובארו זה במכות (דף ט"ו) במסקנא, משום שהכתובים דפה מיותרים, דהא כבר חשב הפרטים דפה שני פעמים (בפסוק ו') והבאתם שמה עולותיכם וכו' (ובפסוק י"א) שמה תביאו וכו' עולותיכם וזבחיכם וכו' והי"ל לומר פה לא תוכל לאכלם בשעריך, וע"כ שלכן חזר כ"א כדי שנלמד בכ"א דבר חדש, כי יקשה למה ליה למפרט בכורים הא ק"ו ממעשר וע"כ שמרבה אם לא אכלם כדינם בקריאה שזה נקרא ג"כ אכילה בשעריך, ועוד יקשה למה ליה למפרט תודה ושלמים הא נלמד מק"ו וע"כ מרבה אוכל לפני זריקת דמים ובבכור מרבה אם אכלו זר וכל אלה נקראים ג"כ בשם אוכל בשעריך כי נאכלו שלא כמצותן, ובכ"ז א"א להוציא גם מפשוטו שהזהיר בכל אלה שלא להוציאם חוץ לחומה כפשטות לשון לא תוכל לאכל בשעריך רק שאחר שע"ז לא היה צריך לפרט כל אלה בפרטות למדינן ג"כ שבשעריך כולל ג"כ כל מה שאכלו שלא כמצותו וכמחיצתו, שכן תראה ברמב"ם בס' המצות (במל"ת קמ"ד קמ"ה קמ"ו קמ"ז קמ"ט) וכן בחבורו, למד מפסוק זה לאו לחוץ לחומה ולאוין שחשב ר"ש. והנה במה שמקשה בגמ' מכות (דף י"ז ע"ב) על ברייתא דפה וכי מזהירין מן הדין, יש להשיב לפי מ"ש ההמ"ג עמ"ש בספרא פ' שמיני (סי' ס"ט) שאזהרת שאר בהמה טמאה למדינן מק"ו דאף שאין עונשין מה"ד כיון שיש לאו הבא מכלל עשה וק"ו עונשין מה"ד, וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן כמ"ש בפי' שם, וא"כ גם כאן כיון שיש בכל אלה ק"ו ולאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין, רק מה שאין הגמרא מתרץ כן משום שכל בעל המאמר שם הוא רבא, וכבר בארתי בפי' הספרא סוף פ' שמיני, ששם אומר בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה אחרים אוסר ליתן אזהרה לחיה, ובארתי שלדעת אחרים צ"ל שלא נודע אזהרה לחיה ממה שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה כי לא ס"ל סברת הרב המגיד, ולדעת הת"ק ידעינן אזהרה לחיה ממה שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה כדעת הספרא בפ' שמיני וכסברת ההמ"ג, ומבואר שדעת הת"ק דטרפה חיה כמ"ש בחולין (דף מ"ג) ודעת אחרים, דטרפה אינה חיה וא"א לדרוש כהת"ק, ומבואר בבכורות (דף ג') שרבא ס"ל שטרפה אינה חיה ובהכרח ס"ל כאחרים ולא ס"ל סברת ההמ"ג ולכן הקשה לדידיה וכי מזהירין מן הדין, אבל למ"ד טרפה חיה י"ל שס"ל שר"ש סובר כן וסובר סברת ההמ"ג ובפרט שבספרי לקמן (סי' צ"ו) מביא אזהרה לבהמות טמאות מק"ו ולאו הבא מכלל עשה וכסברת ההמ"ג וא"כ יתפרשו דברי ר"ש כפשטן שלדידיה מזהירין מן הדין כי יש בכל אלה ק"ו ולאו הבא מכלל עשה:
פסוק י״ח׳
כִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֮ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙…
[לה] כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר, מ"ש במקום מציין ירושלים שקדשים קלים ומעשר שני נאכלים לפנים מן החומה ומ"ש לפני ה' כולל גם שילה ששם ק"ק נאכלים בכל הרואה ואין להם מקום מיוחד, רק בכל הרואה נקרא לפני ה', ומ"ש חביב חביב קודם וכו' נשנה ונתפרש למעלה (סי' כ"א):
פסוק י״ט׳
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲזֹ֖ב אֶת־הַלֵּוִ֑י כׇּל־יָמֶ֖יךָ עַל־אַדְמָתֶֽךָ׃ {ס}
[לו] השמר לך, כ"מ שנאמר השמר פן אינו אלא בל"ת (עירובין צ"ו) ובכ"מ בש"ס. ובמ"ש כל ימיך מרבה שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם, וכבר רבה בספרי קרח (ט' נ"ב) מן ועבד הלוי שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם, והתנה רק בהיותך על אדמתך לא בגולה:
פסוק כ׳׳
כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻלְךָ֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכׇל־אַוַּ֥ת…
[לט] כי ירחק ממך המקום וזבחת וכו' כאשר צויתיך גבי קדשים שכתוב בהם שחיטה כן תזבח חולין בריחוק מקום, ומבואר שבקירוב מקום היינו בעזרה אינך רשאי לזבוח חולין, וממ"ש שני פעמים גבי שלמים ושחט אותו שהיל"ל ושחטו ממעט בע"מ וחיה ועוף כמ"ש בספרא (ויקרא סי' קס"ג) עמש"ש בפירושי, וכ"ז מובא בקדושין (דף נ"ז):
[מ] ואכלת בשעריך בכל אות נפשך, מ"ש בשעריך היינו בכל ערי ישראל שלא תאמר שיהיו כקדשים שאכילתם לפנים מן החומה, ומ"ש בכל אות נפשך ר"ל כל משך זמן שתרצה לא לשני ימים ולילה אחד כקדשים, ו' "ש הטמא והטהור יחדו היינו בקערה א' וזה התבאר כבר למעלה (סי' כ"ו) עיי"ש:
פסוק כ״ב׳
אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃
[מא] אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, כבר התבאר (בסי' כ"ז) דתלתא כצבי וכאיל כתיבי ובספרי דריש ג' דרשות ובכאן לא הזכיר רק דרשא א' למעט מחזה ושוק שלמד מכאן, והוסיף שא"צ כליות ויותרת ר"ל שאין דינו כשלמים שיצרך חזה ושוק וכליות ויותרת, ורבי אלעזר הקפר דריש מכאן לענין שחיה בעי שחיטה וזה כשטת הגמ' בכורות (דף ל"ג) שדריש מ"ש ג"פ כצבי וכאיל באופן אחר וחד לדבר קפרא ומובא בחולין (כ"ח) ושם תפיס פסולי המוקדשים ועיין ברמב"ם (פ"א מה' שחיטה) ובכ"מ שם, ורבי אומר שמ"ש כאשר צויתיך מלמד שהלכות שחיטה נאמרו בהלמ"מ ושחיטת עוף מה"ת:
פסוק כ״ג׳
רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר׃
[מב] רק חזק לבלתי אכול הדם, כבר פי' הרמב"ן שהזכיר בו חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים, כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד כמ"ש ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, וכתיב יזבחו לשדים, והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שלחן השדים וכבר הוזכר זה בס' מורה נבוכים, ולא שיהיה זה עקר טעם הדם כי הכתוב מפרש כי הדם הוא הנפש רק שמפני זה היו שטופים בו ורודפים אחריו והיו מתנבאים בו ומגידים עתידות לכן הזהיר ע"ז כ"כ, ובכ"ז אחר מתן תורה שחדלו לזבוח לשעירים קבלו אותה בשמחה, שלכן בפסוק י"ד שמדבר מפסולי המוקדשים אמר רק הדם לא תאכלו ולא אמר לשון חזוק רק פה שמדבר בהיתר בשר תאוה שיזבחו גם במדבריות ששם מקום השעירים, (וגי' הוא גי' הגר"א וצ"ל ת"ל רק הדם, ור"ג אומר שבאשר הוא מצוה קלה שנפשו של אדם קצה בו כתב בו חזוק ללמד ק"ו על מצות שנפשו של אדם מחמדתן וזה עצמו מ"ש במשנה דמכות (כג ע"ב) בשם רבי ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו וכו', ור"ש בן עזאי אומר שיש עוד ג' מצות שנפשו של אדם קצה בהם והם שקצים ורמשים ונבלה וטרפה והתורה הזהירה עליהם כמו על הדם מטעם זה, ומביא עוד שני מאמרים שמובאים בשבת (דף קל) הראשון בשם רשב"ג והשני בשם רשב"א מענין זה:
[מג] כי הדם הוא הנפש, זה טעם האיסור, וכן אמר בספרא אחרי (סי' קט) כי נפש הבשר בדם היא להגיד מה גרם, ומ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר, שא"א לפרשו על דם, שאסור לאכלו גם בלעדי הבשר, פי' שהוא אזהרה מיוחדת על אבמה"ח שאוכל בשר שהיה הנפש בתוכו וכמ"ש בחולין (דף קב), ור"ח ב"ג ק"ל שהיל"ל לא תאכל הבשר עם הנפש וע"כ שהוא כולל ג"כ שלא יאכל דם מן החי, שהנפש עודו בהבשר, לא יאכל גם הנפש שהוא הדם, ובסנהדרין (נ"ח) מבואר שלא מפה למד רק ממה דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו קרי בי' בשר בנפשו לא תאכל, דמו לא תאכל, ומ"ש יפ"ת וכל הדומים לה יוכיחו עי' בסנהדרין (דף נד):
פסוק כ״ד׳
לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
[מד] לא תאכלנו, הוא מיותר, ומרבה איסור אכילת בשר בחלב ובחולין (דף קטו) מפרש לה שהוא דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בשני מינים, ונדחקו רש"י ותוס', ולדעתי הנה במכלתא משפטים (סי' ר"ל) אמר איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר להביא בב"ח שאסור באכילה, ונראה פירושו שס"ל כר"מ בנדה (דף ט) שדם נעכר ונעשה חלב, ועפ"ז אמר בבכורות (דף ו' ע"ב) שמה שחלב מותר באכילה הוא חדוש כי שרשו הוא דם, ועפ"ז ס"ל לאיסי לפרש רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש הזה שהוא הדם כשהוא עם הבשר ביחד, והיינו אם נעכר ונעשה חלב שאז בפ"ע מותר ועם הבשר אסור, ופה קאי בשטת ר' חנינא בן גמליאל שמ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר מזהיר על הדם מן החי, וכשאוכל אבמה"ח עם דמו, מוזהר משום לא תאכל הנפש ומשום לא תאכל הבשר, מפרש מה שכפל לא תאכלנו שהכנוי דינו כאלו נכפל הפעל שנית ופי' לא תאכלנו היינו הנפש עם הבשר, ומדבר ג"כ בשני מינים שלא יאכל הנפש ביחד עם הבשר, ר"ל שמוזהר על שניהם אם דם הזה שהוא הנפש נעכר ונעשה חלב לא יאכלנו ביחד עם הבשר, כי דבר הלמד מענינו הוא שמדבר בשני מינים הנפש שהוא החלב עם הבשר, כי הכנוי מציין הענין הנאמר למעלה, ובמ"ש והלא דין הוא עיין במכלתא שם בזה באופנים אחרים, ומ"ש ר"ג אומר וכו' מחקו הגר"א מכאן כי מקומו למעלה סי' מב:
פסוק כ״ו׳
רַ֧ק קׇֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר־יִהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה׃
[מה] רק קדשיך אשר יהיו לך וכו', הלא כבר נאמר והבאתם שמה עולותיכם וכו', ופי' שמדבר בקדשי ח"ל שצריך להביאם וכמ"ש הרמב"ם (ריש פי"ח מה' מעה"ק), ות"ק סבר שתמורות מרבה מן זכר ואם נקבה כמו שדריש בספרא (ויקרא סי' קנט) וכן ר' יהודה דאיירי בדברי ת"ק סובר כן (שם) ור"ע לא ס"ל דרשה דזכר ואם נקבה ודריש שבא ללמד שיביא תמורה להקריב, וכן תראה בסוגיא דתמורה (דף יח) שתליא זה בזה כמ"ש בז"א. והנה מ"ש ונדריך מפרש הת"ק שממעט בכור ומעשר שא"צ להביאם מח"ל, כי יכולים להתפרנס בכ"מ היינו שאם יפול בהם מום מותרים בח"ל, ור"ע מפרש שמדבר בתמורה אומר שמ"ש ונדריך ממעט בכור ומעשר ופי' בז"א שממעט תמורת בכור ומעשר וצ"ל שר"ע אינו סובר כדרוש המוזכר בספרא בחקותי (סי' קז) ותמורה (דף ה ע"ב) למעט תמורת בכור מהקרבה ממ"ש אם שור אם שה לה' הוא ולא תמורתו, וממעט שתמורה אינה קרבה מפה, ומ"ש שחייב בטפול הבאתם עד שיביאם לבהב"ח ורי"א עד באר הגולה נראה דת"ק ר"ש ואזלי לשטתם במעילה (י"ט) שר"ש סובר שחייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה ור' יהודה סובר עד שיזרק הדם ולכן אמר ר"י עד באר הגולה שמבואר במדות פה שלשכת באר הגולה היה אצל מקום השחיטה עיין בציור של התוי"ט בסוף מדות, ושם מוסר אותו לשחוט ולזרוק הדם:
[מו] רק קדשיך אשר יהיו לך, לבן עזאי מדבר במעשר בהמה וממ"ש יהיו לך ממעט שותפות ולא מאשר יהיו לך הזכרים כמ"ש בבכורות (דף נז) דזה בבכור כתיב ומבע"ל להוציא המוכר בהמתו לנכרי כמ"ש במכלתא בא (סי' קך), ומ"ש למעט יתום נראה שצריך להגיה ת"ל והעברת שכן איתא במכלתא שם סי' קיח בשם בן עזאי ועמש"ש:
פסוק כ״ז׳
וְעָשִׂ֤יתָ עֹלֹתֶ֙יךָ֙ הַבָּשָׂ֣ר וְהַדָּ֔ם עַל־מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְדַם־זְבָחֶ֗יךָ יִשָּׁפֵךְ֙ עַל־מִזְבַּח֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהַבָּשָׂ֖ר תֹּאכֵֽל׃
[מז] ועשית עולותיך הבשר והדם, היל"ל הדם והבשר, דהא זורק הדם תחלה וס"ל לר' יהושע מובא בפסחים (דף עז) ובזבחים (דף סו) שבא ללמד שלא יזרוק הדם אם נאבד הבשר או נטמא, ור' אליעזר חולק עליו דהא כתיב ודם זבחיך ישפך ולא הקדים לאמר ובשר זבחיך יאכל ודמו ישפך, ובפסחים מפרש שלר' יהושע מ"ש והבשר תאכל הוא תנאי שרק אז הדם ישפך, ואגב שסיים גבי עולה בדם תפס פה דם תחלה ומפרשינן שניהם בענין אחד שהוא תנאי רק כשיש בשר יש דם, ובאמת בספרא ויקרא (סי' יב) למד ר"א גבי עולה שהבשר אינו מעכב ממה שנכפל וזרקו את דמו גבי עולת הצאן, ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים (שם ד"ה דם):
[מח] ועשית עולותיך הבשר והדם, משמע רק הבשר לא העצמות וגידים כמו שבארתי בארך (צו סי' קיז) ובמק"א אומר והקטיר הכהן את הכל, ופי' חז"ל שכשהם מחוברים יקטיר את הכל ובזמן שפירש יקריב רק הבשר ועיין בזבחים (דף פה ע"ב) ובחולין (דף צו) ומ"ש בזה בפי' הספרא ויקרא (סי' נז):
[מט] ודם זבחיך ישפך, מביא ע"ז ג' דעות כמו שמובא בזבחים (דף לז) ג' ברייתא, וצריך לגרוס בכל א' דבר אחר, ויתר ההגהות הגיהו כבר מפרשי הספרי:
[נ] ור' ישמעאל מפרש שקאי על תמורת ולדות קדשים שהוא לא ס"ל לרבות תמורה מן אם זכר אם נקבה שדריש בספרא (ויקרא סי' קנט) לרבות תמורות ולדות וריבה מכאן, כי כל הקדשים כבר נאמרו ומה שכפל קדשיך תשא הם תמורות ולדות שלא נודעו מהנחשבים קודם, ובגמ' (נזיר כה תמורה יז) קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות, ר"ל שקדשיך הוא הפך של נדריך, קדשים שבאו שלא ע"י נדר, ומ"ש אשר יהיו ר"ל שיתהוו ע"י תמורה או לידה, והלשון בגמ' יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם כשם שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורה כשם שאתה נוהג בשלמים אתה נוהג בולדות שלמים ובסוף הברייתא מסיים יכול אף ולד חטאת ותמורתה ותמורת אשם כן ת"ל רק, רע"א א"צ הרי אומר אשם הוא. הוא קרב ואין תמורתו קרבה:
פסוק כ״ח׳
שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַ֩עַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם…
[נא] שמר ושמעת את כל הדברים וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך וכו', למעלה (ה) שמע ישראל ולמדתם ושמרתם לעשותם ובפ' וא"ו ושמעת ישראל ושמרת לעשות שכפל הצווי על השמיעה ועל השמירה, ודרשו שר"ל שאם תשמע מעט אז ושמעת הרבה ואם תשמור מעט אז ושמרת הרבה, שמ"ש בפעם ב' ושמעת ושמרת אינו צווי רק יעוד עתידי, ומ"ש פה שמור ושמעת שהקדים השמירה להשמיעה והוא שלא כסדר ר"ל שאז תשמור גם מה שלא שמעת ואח"כ תוסיף לשמוע, ומ"ש למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הטוב, ר"ל שעי"כ תתמיד לשמוע ולעשות הטוב לעת"ל ובזה ייטב לך ולבניך אחריך מזה הוציא מ"ש זכה אדם ללמוד תורה שזכה לו ולדורותיו, וממ"ש כי תעשה הטוב פי' שזה יגרום שתעשה הטוב לעת"ל מזה הוציא מ"ש שמרת מה שבידך סופך לשמור לעת"ל, ועוד פי' שמור ושמעת כי תעשה ר"ל שהשמירה שהוא הלמוד שע"י שומר הדברים בלבו שזה גורם שיבא לכלל מעשה, ומ"ש את כל הדברים האלה ובפרשה זו באו מצות חמורות ומצות קלות לומר שיזהר במצוה קלה כבחמורה:
[נב] כי תעשה הטוב והישר בעיני ה', טוב שייך יותר על מצות שבין אדם למקום שאינו עושה אותם מפני יושר לבבו רק מפני שכן צותה החכמה העליונה וידוע שטוב ורע הם בחכמה, שכל דבר של חכמה יש בו שני דרכים א' טוב וא' רע וא"א שישיג אדם מעצמו מה טוב ומה רע רק ע"פ החכמה ותורת ה' כמ"ש בפי' ספר משלי, ועל מצות שבין אדם לחברו שישרם ניכר לבני אדם שייך לשון ישר והיושר הוא בבינה כי הנהגה זו ישיג בבינת לבבו, וזה דעת ר"ע, ור' ישמעאל השיב הלא פה כתיב והישר בעיני ה' א"כ בעיני ה' מציין את הישר לא את הטוב, וע"כ אמר שהישר הוא בעיני שמים וטוב הוא בעיני אדם ור"ל שאף שמצות שבין אדם למקום לא נשיג ישרם ויצדק עליהם יותר שם טוב צריך שיחשבו אצלנו כמצות שהשכל משיג אותם, וכאלו מובנים ביושר לבב, ומצות שבין אדם לחברו אף שאנו משיגים ישרם צריך שלא נעשה אותם מצד שכלנו רק מצד שכן צותה החכמה העליונה כמ"ש בפי' תהלי' י"ח על פסוק כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר מני, וראיתו הוא ממ"ש והישר בעיני ה'. והנה ר"ע י"ל סמך ממ"ש למעלה (ו' יח) ועשית הישר והטוב בעיני ה', ור' ישמעאל י"ל ראי' ממ"ש לקמן (יג יט) לעשות הישר בעיני ה' כמ"ש בספרי שם ע"ז זה שאמר ר' ישמעאל הישר בעיני שמים, וכן תמיד אומר הישר בעיני ה' ולא נמצא הלשון לעשות הטוב בעיני ה' רק פעם א' הנזכר:
פסוק כ״ט׳
כִּֽי־יַכְרִית֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם׃
[נג] כי יכרית, פי' חז"ל שר"ל שקיום מצוה זו יגרום שיכרית את הגוים וכן פי' בזה בכ"מ, ומ"ש אשר אתה בא שמה לרשת אותם מיותר שהי"ל כי יכרית ה' אלהיך את הגוים מפניך, פי' שבשכר שתבא לרשת אותם יכריתם מפניך וירשת אותם, ומ"ש וירשת אותם וישבת בארצם, שהוא מיותר דהא מצוה זו אינה תלויה בירושה וישיבה פי' שבא להוציא שלא נטעה ממ"ש לקמן וישבת בעריהם ובבתיהם שאין להם רשות לבנות ערים ובתים אחרים חדשים לכן תפס וישבת בארצם, ועוד דייקא שהוא צווי מצוה עליך לירש ולישב אח"כ בא"י וע"ז הביא מעשים אלה:
פסוק ל׳׳
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵאלֹֽהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙…
[נד] השמר לך פן תנקש אחריהם, לרש"י ורשב"ם פי' שלא תמשך אחריהם, כמו ינקש נושה לכל אשר לו, אדם הטורח ומחזר אחר דבר, וזה פי' הא' של הספרי, ובפי' השני פי' מענין היקש, שמקיש דבר לדבר, ובפי' הג' פי' מענין מוקש וכן פי' הרד"ק, ומ"ש אחרי השמדם מפניך ר"ל שמזה תלמדו שלא להמשך אחריהם וכן מזה תדעו שיהיה לכם למוקש כי יבואו אחרים וישמידוך, ובמ"ש איכה יעבדו ואעשה כן גם אני משמע שיעשה כן לעכו"ם, ועז"א השמר פן שהוא ל"ת, ואמר שנית לא תעשה כן לה' אלהיך הוא ל"ת אחרת שלא יעשה כן לה' במזבח שבמקדש, ועז"א יש כן ויש כן, היינו ואעשה כן לא תעשה כן וע"ז פי' שבענין שיעשה כן לע"ז אם הוא מעבודות שבמקדש חייב אף שאין דרכה בכך כגון זבוח וקטור ונסוך והשתחויה כמ"ש בסנהדרין (דף ס' סא) ואם אינו מד' עבודות אלה חייב אם דרך ע"ז לעבדה בכך, וזה למד ממ"ש ואעשה כן גם אני, ואם מקריב למזבח דבר שמקריבים לע"ז שזה מ"ש לא תעשון כן לה' אלהיך פטור כי הכתוב פירש הטעם שכל דבר אשר שנא עשו לאלהיהם א"כ לא נתכוון אלא לדבר שהקב"ה שונא אותו:
מהדורה: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. רישוי: Public Domain. Sefaria.
פירוש הגר״א - אדרת אליהו
פסוק א׳׳
אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ…
אלה החקים והמשפטים וגו' - עד כאן נאמר בכלל ועתה בא לפרש בפרט:
אלה הם החקי' והמשפטי' - ואמר אלה שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה:
לעשות בארץ - יכול כל המצות כולן נוהגים בח״ל ת״ל בארץ יכול לא יהיו כל המצות כלם נוהגים בח״ל ת״ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. אחר שריבה הכתוב ומיעט הכתוב הרי אנו למדים אותם מן האמור בענין ומה אמור בענין אבד תאבדון. פי' איבוד ע״ז הוא חובת הגוף והוא נוהג בכל הארצות אף כל המצות נוהג בח״ל כן אמרו בספרי ובגמרא (קידושין ל״ז ע״א) ובירושלמי אמרו שלמד מאותו ענין שאיבוד ע״ז אינו נוהג אלא בארץ שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא דוקא בארץ מפני שהוא תלוי בארץ אבל כל המצות נוהגת אף בח״ל שהן חובת הגוף:
פסוק ב׳׳
אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּד֠וּן אֶֽת־כׇּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת…
אבד תאבדון - נאמר כפל שהמקצץ האשרה חייב לשרש אחריה:
את כל המקומת - יכול המקומות עצמן ת״ל אלהיהם על ההרים ולא ההרים עצמן ולמה נאמר כל המקומת. בתשמישי ע״ז הכתוב מדבר אם העמיד את הע״ז על דבר תלוש שהוא נאסר ג״כ. יכול מיד נאסר אפי' לא עבדו את הע״ז נאסר הכלי ת״ל אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים. אתם את אלהיהם והפסיק בין אשר עבדו לאת אלהיהם כיין שעשה לשם ע״ז אפי' לא עבד אותה שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסל אותה נאסר לפי שע״ז שעשה לישראל לא נאסר עד שעבד אותה אבל פסילי אלהיהם נאסר תיכף כיון שפסל אותה:
אלהיהם על ההרים - ולא ההרים אלהיהם:
ועל הגבעות - ולא הגבעות אלהיהם:
ותחת כל עץ רענן - ולא עץ רענן אלהיהם ונאמר כפל הרים וגבעות ועץ רענן אר״ע כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן דע שיש שם ע״ז:
אבד וגו' אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם - הנה אשר אתם ירשים מיותר ועוד דנכתב שלא במקומו דהפסיק בין אשר עבדו ובין אלהיהם. ונראה מה שציותה התורה אבד הלא ע״ז מהני ביטול אלא משום דע״ז ותשמישיה של ישראל לא מהני ביטול ומקומות לאלהיהם תשמישי ע״ז והם ירשו ואמרו במתניתין המבטל ע״ז ביטל משמשיה וכתב המרדכי דמיירי בתשמישי ע״ז של ישראל וזש״ה המקומות צריך איבוד משום שאתם יורשים את אלהיהם אבל אם לא ירשו את אלהיהם היו בטלו משמשיה:
פסוק ג׳׳
וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃
ונתצתם את מזבחתם וגו' - פשוטו של מקרא כך היא לפי שנאמר במצרים ובאלהיהם עשה שפטים ועשה בהם ארבעה שפטים של אבנים נשברו. של עץ נשרפו. של חרס נתצו. של מתכת נמסת ונגדעת. וכן אמר כאן ונתצתם את מזבחם כמו של חרס לשברים קטנים. ושברתם את מצבתם זהו של אבנים. ואשריהם תשרפון. זהו של עץ. ופסילי אלהיהם תגדעון זהו של מתכת. ורז״ל אמרו בע״ז (פרק ג' משנה ז') שלשה בתים הם וכו' שלש אבנים הם וכו'. שלש אשרות הן. אילן שנטעו מתחילה לשם ע״ז הרי זה אסור גדעו ופסלו לשם ע״ז והחליף נוטל מה שהחליף העמיד תחתיה ע״ז ונטלה הרי זה מותר וז״א כאן ואשריהם תשרפון באש זהו אילן שנטעו מתחילה לשם ע״ז. כמ״ש איזהו אשירה אילן שנטעו מתחלה לשם ע״ז הרי זה אסיר. ופסילי אלהיהם תגדעון. זהו גדעו ופסלו לשם ע״ז והחליף נוטל מה שהחליף העמיד תחתיה ע״ז ונטלה הרי זה מותר וזהו ואבדתם את שמם שיטול אותה משם:
ונתצתם את מזבחתם - זהו שלש בתים וכו'. ושברתם את מצבתם. זהו שלש אבנים ואמר ושברתם ונתצתם ותשרפון. שלש אלו נאמרו בכל שלש אלו בשלש בתים ובג' אבנים ובג' אשירות. ואבדתם את שמם. שתכנו את שמם. ומניין לגנאי שנאמר שקץ תשקצנו בית כריא. בית גליא. פני המלך. פני הכלב:
מן המקום ההוא - בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריה. ואי אתה מצווה לרדוף בח״ל אחריה:
ונתצתם את מזבחתם וגו' ופסילי אלהיהם תגדעון - הוא קודם כיבוש. ואבדתם את שמם. הוא לאחר כיבוש. כאמור מן המקו' ההוא פירוש המקו' ההוא שגדע ונתץ כבר. צריך לשרש אחריה היום במקום ההוא. נמצא מחוייב גם קודם כיבוש. וזהו חילוק בין א״י לח״ל. שח״ל אינו חייב אלא לאחר כיבוש. וא״י חייב נמי קודם כיבוש. וזהו מה שאמר בירושלמי. שביטול ע״ז אינו נוהג אלא בארץ פי' קודם כיבוש אינו נוהג אלא בארץ:
ואבדתם את שמם - לכנות לה שם כו' יכול לא לגנאי כו' ת״ל שקץ וגו':
אבד תאבדון וגו' - שבעה דברים שהן במיתה המנויין במתניתין צריך לאבד כל המקומות של שבעה עבודות הללו. אחד העובד. ואחד הזובח. ואחד המקטיר. ואחד המנסך. ואחד המשתחוה. ואחד המקבל עליו לאלוה. והאומר אלי אתה:
אשר עבדו - הוא העובד. ונתצתם את מזבחתם. הוא הזובח והמקטיר. ושברתם את מצבתם. הוא ניסוך כמו שנאמר ביעקב ויסך עליה נסך ועכשיו היא שנואה לפני המקום. ואשריהם. הוא המשתחוה כאמור במנשה וישם את פסל האשרה והוא השתחויה. שהיה מקום השתחויה שעשו הכהנים להשתחות בו והוא עשה אשירה להשתחות. ופסילי אלהיהם. הוא המקבל לאלוה כמ״ש חז״ל כיון שנפסל נעשה אלוה. ואבדתם את שמם. הוא האומר אלי אתה:
פסוק ד׳׳
לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
לא תעשון כן לה' אלהיכם - להקריב בכל המקומות על ההרים וגו'.
פסוק ה׳׳
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃
כי אם אל המקום אשר יבחר ה' - לבד. וחז״ל דרשו מסמיכות לא תעשון כן. אזהרה לנותץ אבן מהיכל כו'. ולמוחק את השם. למוחק את השם הוא כנגד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. ונותץ אבן מהיכל וממזבח כנגד ונתצתם את מזבחתם:
וחשב כאן חמשה זמנים - שילה. בית ראשון. בית שני. בית שלישי. והיתר במות משחרב שילה. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם. הוא משכן שילה שהי' זמן איסו' במות. לא תעשון וגו' איש כל הישר בעיניו הוא זמן היתר במות משחרב שילה. ועברתם את הירדן וגו' והי' המקום אשר יבחר ה' אלהיכם. הוא ירושלים בבנינו הראשון והוא זמן איסור במות. השמר לך פן תעלה עלתיך כי אם במקום אשר יבחר וגו' הוא בזמן בית שני. לא תוכל לאכל בשעריך מעשר וגו' כי אם לפני ה' אלהיך הוא בית השלישי תוב״ב. ומפני שבשילה היו כל ישראל כתיב מכל שבטיכם. ובבית שני כתיב באחד שבטיך. בבית ראשון כתיב לשכן שמו שם אבל בבית שני לא נאמר לשכן כו' כמשרז״ל שבבית שני חסרו חמשה דברים וא' מהם שכינה. נאמר מכל שבטיכם. ונאמר באחד שבטיך מפני שהכסף נגבה מכל השבטים לכן כתיב מכל שבטיכם. אבל לא נבנה רק בשבט בנימין לכן נאמר באחד שבטיך ד״א כתוב א' אומר באחד שבטיך וכתוב ח' אומר מכל שבטיכם כיצד נתקיימו ב' כתובים יודעים היו שבהמ״ק עתיד להבנות בחלק יהודה ובנימין לפיכך הפרישו דושנה של יריחו:
לשכן שמו שם - זו ברכת כהנים נאמר כאן לשכן שמו שם ונאמר להלן ושמו את שמי. מה להלן וכו' יכול דווקא במקדש אבל לא בגבולין ת״ל בכל המקום אשר אזכיר וגו' א״כ למה נאמר שמו שם. במקדש בשם. בגבולין בכינוי:
אשר יבחר ה' - ונאמר לשכנו תדרשו. משמע בעצמן ידרשו. בתחילה צריך דרישה ואח״כ אשר יבחר שהקב״ה מסכים לדבריהם וכן נאמר עד אמצא מקום וגו' משכנות וגו' ואח״כ הסכים הקב״ה על ידו. ולמה כתב בתחילה אשר יבחר ה' וגו' ואח״כ לשכנו תדרשו. ובאמת דרישה הוא בתחילה אלא אשר יבחר קודם במעלה לכך קאמר אשר יבחר תחילה והוא כמו שאמר איוב יאבד יום אולד בו והלילה אמר וגו' ובאמת הלילה קודם אלא שהיום קודם במעלה. לשכנו תדרשו. שעיבור שנה אינו אלא ביהודה שאם עיברה בגליל אינה מעוברת ד״א לשכנו תדרשו שסנהדרין גדולה אינן אלא בבית המקדש:
ובאת שמה והבאתם שמה - בעשה לימד שברגל ראשון עובר בעשה. לפי שנאמר בפ' פינחס אלה תעשו לה' במועדיכם וגו' למה נאמר והלא כבר נאמר בפ' אמר ומלבד כל נדריכם וגו'. אלא קבע חובה ולפי שנאמר לא תאחר לשלמו ואיני יודע באיזה זמן עובר בבל תאחר לכך נאמר אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם. לקבוע חובה לבל תאחר יכול מועדיכם מיעוט מועדיכם שנים ת״ל ובאת שמה והבאתם שמה. וכתיב שלש פעמי' בשנה יראה לימד שאינו עובר בבל תאחר עד שיעבור ג' רגלים. ובאת שמה והבאתם שמה. שני פעמים שמה לימד שעובר בעשה ברגל אחד:
פסוק ו׳׳
וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם׃
ואת מעשרתיכם - שני מעשרות מעשר שני ומעשר בהמה:
ואת תרומת ידכם - תרומת ידכם זו נדבה במעשה. ונדבתיכם בפה. כך פי' הרמב״ן. ורז״ל דרשו על בכורים נאמר כאן ידכם ונאמר להלן וכו' מה להלן תנופה אף כאן וכו':
פסוק ז׳׳
וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
ואכלתם שם - בירושלים במחיצה:
ושמחתם - לפי שנאמר ברכה בתבואה לכך נאמר ושמחתם בכל משלח ידכם שאשלח ברכה בכל המו״מ ובכל עניניכם:
ושמחתם - מצות עשה של שמחה בשלש רגלים שבכל רגל ורגל מחוייבים בשלש מצות. עולת ראיה ושלמי שמחה וחגיגה. ועל חגיגה נאמר תחג וגו'. ועל עולת ראיה נאמר שלש פעמים בשנה וגו' ולא יראה את פני ה' ריקם. ושמחה לא כתיב בפסח. לכך נאמר ושמחתם כאן שמחוייב שמחה בכל שלש רגלים. אתם ובתיכם. זו אשה מלמד שהאשה מחוייבת בשמחה. וזו אחד מה' מ״ע שהז״ג. מצה. שמחה. והקהל. קידוש היום. ופסח ראשון. כדברי ר' יהודה נמצא שלש מצות הללו שמחוייבים ברגל. שלמי שמחה. חגיגה. עולת ראיה. כל אחד ואחד יש לו מעלה בפני עצמו. עולת ראיה שכולה לגבוה. חגיגה שכן ישנה לפני הדיבור. שמחה. שחייבות בה הנשים:
אשר ברכך ה' אלהיך - ונאמר איש כמתנת ידו. מי שיש לו נכסים מרובים וכו' מביא עולות מרובין. ועל זה נאמר איש כמתנת ידו. בני ביתו מרובין ונכסים מועטין. ע״ז נאמר אשר ברכך. ומפני שבתחילה אמר ובתיכם ואח״כ נאמר אשר ברכך. לכך אמרו רז״ל. לפי הברכה תן. שכך פירוש הכתוב ובתיכם אשר ברכך. לפי הבית אשר ברכך. זה וזה מרובין. על זה נאמר איש כמתנת ידו כברכת וגו' ובספרי נאמר. יש שהוא נדיב לב ואין לו נכסים מרובין על זה נאמר איש כמתנת ידו. ויש שעשיר הוא ואינו נדיב לב על זה נאמר כברכת ה' אלהיך. ובזוהר אמרו. איש כמתנת ידו הוא עוה״ב. כברכת וגו'. הוא עוה״ז. וזהו ממש מאמר הספרי דמתנת ידו הוא נדיב לב שאינו עשיר ונותן. כברכת וגו' הוא עוה״ז שעשיר הוא:
פסוק ח׳׳
לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כׇּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃
לא תעשון - פי' קרבנות חובה רק איש כל הישר והם נדרים ונדבות:
ככל אשר אנחנו עשים פה - שנאסרו הבמות. אבל משחרב שילה איש כל הישר בעיניו שמותר להעלות נדרים ונדבות בבמת יחיד ודוקא נדרים ולא חובה כמאמר הכתוב הישר ודווקא יחיד ולא צבור. דכתיב איש. יחיד ולא צבור:
פסוק ט׳׳
כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃
כי לא באתם וגו' אל המנוחה ואל הנחלה - מנוחה זו שילה כמאמר הכתוב והניח לכם מכל איביכם וגו' ונחלה זו בית ראשון ובית שני. שאז ירשו כל שבט ושבט מקומו. אשר ה' אלהיך נתן לך זו בית שלישי. שהקב״ה בעצמו יחלק כל א״י לכל שבט ושבט. שלשה דברים נתן לישראל. מנוחה. נחלה. מתנה. וכן הוא בתפלת שבת ולא נתתו לגויי הארצות. ולא הנחלתו לעובדי פסילים. וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים. דג' בריתות נתן הקב״ה לישראל. ברית התורה. וברית ע״ז. וברית מילה. ולכן אמר ולא נתתו לגויי הארצות זו ברית תורה. ולא הנחלתו לעובדי פסילים זו ברית ע״ז. לא ישכנו ערלים זו ברית מילה. ונאמר מנוחה. נחלה. מתנה. מפני שיש לאחר מיתה ג' דברים. לנפש. ורוח. ונשמה. לנפש. הוא מנוחה. כמ״ש ונחך וגו' והשביע בצחצחות וגו'. ונחלה לרוח. והיא נחלת ג״ע שהוא ירושה מאדם הראשון ומיעקב. ומתנה הוא לנשמה וכן נאמר בפסוק אז תתענג וגו' והרכבתיך וגו' והאכלתיך וגו':
ועברתם את הירדן וגו' והניח לכם מכל איביכם וגו' - ואח״כ והיה המקום. וכן נאמר בדוד כשרצה לבנות בית ויהי כי ישב המלך וגו' וה' הניח לו מסביב מכל אויביו. ויהי דבר וגו' הוא יבנה בית לשמי וכן הוא אומר בדברי הימים הנה בן נולד לך הוא יהי' איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו וגו':
פסוק י׳׳
וַעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכׇּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃
והניח לכם מכל איביכם מסביב - בגמרא אמרו ג' מצות נצטוו ישראל כשיבואו לארץ. להעמיד מלך ולהכרית זרעו של עמלק. ובנין בית המקדש. ואיני יודע איזה מהן תחיל' ת״ל כי יד על כס יה. הוא מלך ואח״כ כתיב מלחמה לה' בעמלק וגו'. ובהמ״ק אחר כולם. שנאמר והניח לכם מכל איביכם וגו':
פסוק י״א׳
וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י…
והיה המקו' אשר יבחר ה' - זו ירושלים:
עולתיכם וזבחיכם - לעיל נאמר בשילה וכאן שנה הכתוב בירושלים:
וכל מבחר נדריכם - שצריך להביא מן המובחר מנין לכל הקרבנות שיביא מן המובחר ת״ל וכל:
פסוק י״ב׳
וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֮ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין…
ושמחתם - לעיל נאמר ושמחתם בשילה. וכאן נאמר שמחה בירושלים:
אתם ובניכם וגו' - קרוב קרוב קודם:
כי אין לו חלק - בביזה. שביזה הוא מטלטלין. שכל אחד בוזז לו רק שנותן החצי למלכות. ונחלה. בארץ. ג״פ נאמר כאן לוי. והלוי אשר בשעריכם. והלוי אשר בשעריך ושמחת וגו'. פן תעזב את הלוי ר״ל תן לו מעשר ואם אין לו מעשר תן לו מעשר עני ואם אין מעשר עני תן לו משלמי שמחה:
פסוק י״ג׳
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכׇל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃
השמר לך פן תעלה - לפי שנא' בהעלאת חוץ כרת ואין עונשין אלא א״כ מזהירין ת״ל השמר פן תעלה. והשמר לאו הוא:
בכל מקום אשר תראה - אבל ע״פ נביא כגון אלי' בהר הכרמל מותר:
פסוק י״ד׳
כִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י…
כי אם במקום אשר יבחר וגו' - הוא בית שני לפי שאין מוסיפין על העיר אלא במלך ונביא וכו' ואורים ותומים וכו'. ובבית שני נחסרו חמשה דברי' וחד מינייהו אורים ותומים:
שם תעלה ושם תעשה - לפי שנאמ' כרת בשחוטי חוץ. ואין עונשין וכו' ת״ל שם תעלה ושם תעשה. מקיש זביחה להעלאה מה העלאה בלאו וכו'. אין לי אלא עולה. מנין לכל הקרבנו' ת״ל כל אשר אנכי מצוך:
פסוק ט״ו׳
רַק֩ בְּכׇל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙…
רק בכל אות נפשך - שיש ג' דברים. זמן. ומקום. ואדם. ק״ק נאכל לזכרי כהונה והוא אדם. מקום. שנאכל לפנים מן הקלעים. זמן. ליום ולילה. וקדשי' קלים נאכל לטהורים. ובירושלים. ולשני ימים וכו'. אבל פסולי המוקדשין נאכלין בכל זמן ולכך נאמר בכל אות נפשך. ובכל מקום. לכך נאמר בכל שעריך. ולכל אדם אף לטמאין. לכך נאמר הטמא והטהור:
רק בכל אות נפשך - בפסולי מוקדשין הכתוב מדבר או אינו אלא בבשר תאוה. ת״ל כי ירחיב ה' הרי בשר תאוה אמור וכאן בפסולי המוקדשין:
תזבח - ולא גיזה. ואכלת. ולא לכלביך. בשר. ולא חלב:
כברכת ה' אלהיך וגו' - הא לאחר שחיטה מותר בחלב וגיזה. יכול אפילו על מום עובר ת״ל בכל שעריך. ונאמר בבכור בשעריך וגו' מה בכור מום קבוע שנאמר בו פסח או עור אף כו':
הטמא והטהור יאכלנו - בין שהוא טמא והבשר טהור. בין שהוא טהור והבשר טמא:
יאכלנו - פרט לתרומה. ואמרו בירושלמי בתרומה יש ד' חילוקים. טהור שאכל תרומה טהורה הרי הוא כמצותו. טמא שאכל את הטהור. הרי הוא במיתה. וטמא שאכל את הטמא הרי זה בלאו. וטהור שאכל את הטמא הרי הוא בעשה האמור כאן:
יאכלנו כצבי וגו' - כצבי שפטור מן הבכורה. וכאיל. שפטור ממתנות. ובספרי צבי ואיל לפטור מחזה ושוק ומתנו'. וגי' הגמ' יותר נכונה:
פסוק ט״ז׳
רַ֥ק הַדָּ֖ם לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
על הארץ תשפכנו כמים - מלמד שדם מותר בהנאה ד״א מה מים מכשיר אף דם מכשיר. ד״א דם הנשפך כמים מכשיר. דם שאינו וכו' פרט לדם קדשים:
פסוק י״ז׳
לֹֽא־תוּכַ֞ל לֶאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכׇל־נְדָרֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ…
לא תוכל לאכל בשעריך - יכול חלבו מותר ת״ל אך וגו'. וחומר מעשר מתרומה. שבמעשר בין טהור שאכל את הטמא בין טמא שאכל את הטמא. הרי הוא בלאו שנאמר כאן לא תוכל לאכל בשעריך ונאמ' בבשר תאוה בשעריך הטמא והטהור. ובטמא וטהור שאכלו יחדיו הוי טמא שאכל את הטמא וטהור שאכל את הטמא. אבל בתרומה כשאכל טהור את הטמא הוא בעשה לבד:
מעשר - זו מעשר טהור. דגנך. זו מעשר טמא. ותירשך. זו הלקוח בכסף מעשר. ויצהרך. זו הלקוח בכסף מעשר טמא. ובכורות. זה הבכור וכו' ולא בא הכתוב וכו' וללמד אם אוכל זר אפי' לאחר זריקה הוא לוקה:
בקרך וצאנך - זו חטאות ואשמות למה נאמר. אם לאוכל חטאת ואשם חוץ לחומה וכו' אם אינו ענין כו'. אלא חוץ לקלעים. וכל נדריך אשר תדר. זו עולה. למה נאמר כו' אלא בין לזרים ובין לכהנים ובין קודם זריקה וכו'. ונדבתיך. זו תודה ושלמים למה נאמר שאסור קודם זריקה. ותרומת ידך. זו ביכורים קודם קריאה. וששה דברים נאמר בפסוק. שני דברים בזמן לפני זריקה ולפני קריאה. ושני דברים במקום. בירושלים ולפנים מן הקלעים. ושני דברים באד' אחד שאסור לזרים. ואחד שאסור לכהנים:
פסוק י״ט׳
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲזֹ֖ב אֶת־הַלֵּוִ֑י כׇּל־יָמֶ֖יךָ עַל־אַדְמָתֶֽךָ׃ {ס}
השמר לך פן תעזב וגו' - אפי' שמיטו' ויובלות:
על אדמתך - אתה מוזהר אבל בח״ל הרי הוא ככל העניים:
פסוק כ׳׳
כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻלְךָ֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכׇל־אַוַּ֥ת…
כי ירחיב ה' אלהיך את וגו' - להתיר להם בשר תאוה כדברי ר״י. ר״ע אומר כו':
כאשר דבר לך - זו קיני קנזי וקדמני שהקב״ה נתן לאברהם עשר אומות ולישראל לא נתן רק ז' אומות ולעתיד יתן להם עוד ג'. ובסדר דברים נאמר ובאו הר האמרי ואל כל שכניו. אלו עמון ומואב והר שעיר וכו'. ולעתיד יירשו הג' הללו וזו היא שאמר כאשר דבר לך. רבי אומר כאשר דבר לך ע״י נביאים. הוא מה שנאמר מפאת קדימה שמחורב נאמר כבר לנביאים ונביאים קבלו ממשה שיאמרו בשעת מעשה וזהו שאמר יחזקאל מפאת קדים עד פאת ימה:
ואמרת אכלה בשר וגו' כי תאוה וגו' בכל אות נפשך וגו' - כי תאוה. למדה תורה ד״א שלא יאכל עד שיתאוה יכול שלא יאכל רק לשבור את התאוה כמו חולה ביום הכפורים ת״ל בכל אות נפשך כ״ז שאתה מתאוה ובעוד שתתאוה תאכל בשר:
ואמרת אכלה וגו' - אמירה הוא בלב והוא לשון תורה כמו כי תאמר בלבבך וכן כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו' וכן אל תאמר בלבבך וגו' ורבים כאלה. ולמדה תורה שלא יאכל קודם שיתאוה ואף לאחר שיתאוה לא יאכל. רק בשעת התאוה:
ואמרת אכלה וגו' - לפי שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים. שיש ג' כחות באדם. חפץ. חמדה. תאוה. תאוה הוא לזנות. וחפץ לאכילה. וחמדה הוא לממון כמו שאמר גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן. כי תאוה הוא לעריות. וחמדה הוא לגזל. ותאוה הוא גדול מן החמדה. והחמדה הוא גדול מהחפץ וז״ש ולא תתורו אחרי לבבכם. זו חפץ. ואחרי עיניכם. זו חמדה. אשר אתם זנים. זו תאוה. אבל כאן בבשר תאוה התירה התורה ג' דברים הללו שנאמר ואמרת אכלה וגו' אמירה בלב. הוא חפץ. כי תאוה נפשך. זו חמדה. בכל אות נפשך. זו תאוה. יכול יקח מן השוק ת״ל וזבחת מבקרך ומצאנך. יכול כל בקרך וכו' ת״ל מבקרך מקצת בקרך נמצא לא התירה התורה אלא בג' תנאו' רק בשעת תאוה ודוקא בקרך ומקצת דוקא:
פסוק כ״א׳
כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֮ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר…
כי ירחק ממך המקו' - בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום לימד שאסור לשחוט חולין בעזרה מנין שאסור באכילה ת״ל כי ירחק ממך וגו' ואכלת. אבל לא תאכל אם שחט בקירוב מקום. מניין שאסור בהנאה ת״ל ובשר בשדה טרפה וגו' זהו שיצא חוץ למחיצה דהיינו עובר שיצא וגו' לכלב תשלכון אתו. אתו אתה משליך לכלב מה שיצא חוץ למחיצה אבל אי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה לפנים ממחיצה:
וזבחת - למד שגם חולין טעון שחיטה:
כאשר צויתך - בקדשי'. אין לי אלא בהמה. חיה מנין ת״ל אך וגו':
פסוק כ״ב׳
אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃
את הצבי ואת האיל - הרי זה בא ללמד ונמצא למד. מה בהמה וכו'. אבל עוף אין טעון שחיטה אלא מדברי סופרים. דברי ר״א הקפר. רבי אומר כאשר צויתך. הלכה למשה מסיני על בהמה ועוף. שנים בבהמה וא' בעוף. ורוב ב' בבהמה ורוב א' בעוף. ואכלת בשעריך. כל אדם ובכ״מ:
בכל אות נפשך - בכל זמן:
אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל - מלמד שפטור מחלבים למזבח ומחזה ושוק לכהנים:
פסוק כ״ג׳
רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר׃
רק חזק לבלתי אכל הדם - ר״י אומר מלמד שהיו שטופים בדם קודם מ״ת. רשב״י אומר הרי הוא אומר רק חזק וגו'. מה דם שנפשו של אדם קצה בהן הפורש מקבל שכר. גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן. הפורש מהן על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורו'. פי' דכתיב לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך וכתיב שמר ושמעת וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם:
ולא תאכל הנפש עם הבשר - זה אבר מן החי:
פסוק כ״ד׳
לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
על הארץ תשפכנו כמים - שאינו צריך ליתן דם על המזבח:
פסוק כ״ו׳
רַ֧ק קׇֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר־יִהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה׃
רק קדשיך וגו' - במה הכתוב מדבר אם בקדשי א״י הרי כבר אמור הא אינו מדבר אלא בקדשי ח״ל דברי ר' ישמעאל (פי' דהא אין מביאין בכורות מח״ל דהרי הן כפסולי המוקדשין דאיתקש בכור למעשר דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר וגו'. מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נוהג בח״ל אף בכור נמי וכו') יכול אף כל הקדשים אינו נוהג בח״ל. ת״ל רק קדשיך וגו' דמביאין מח״ל לא״י ר״ע אומר רק קדשיך. אלו התמורות:
אשר יהיו לך - אלו וולדות קדשים. רש״א ובאת אל המקום. מלמד שחייב באחריותם עד שמביא לבית הבחירה. יכול שיביא בלבד אף שלא יקריב ת״ל ועשית עלתיך וגו':
ודם זבחיך - זו תמורת עולה וולדות שלמים:
ועשית עלתיך הבשר והדם - ר״י אומר אם אין בשר אין דם אם אין דם וכו'. או אינו דהא כתיב ודם זבחיך ישפך אעפ״י שאין בשר הלא כתיב אח״כ והבשר תאכל. ור״א סבר מה דם בזריקה אף בשר בזריקה. מכאן שלול קטן היה וכו':
והבשר תאכל - שאין הבשר נאכל עד שיזרוק את הדם:
ועשית עלתיך הבשר והדם - למעט עצמות וקרנים וטלפים וכתו' אחד אומ' והקריב הכהן את הכל וגו' והקטיר המזבחה הא כיצד בזמן שמחוברין יעלו. פרשו לא יעלו. ודם זבחיך ישפך. מפני שלא נאמר שיריים אלא בחטאת. מניין לכל הקרבנות ת״ל ודם זבחיך וגו'. ומפני מה לא כתיב אלא בחטאת משום דבחטאת זורק באצבע ונשאר וודאי שיריים אבל שאר קדשים הוא במזרק יכול להיות בלא שיריים. ד״א ודם וגו' ישפך. מתן ד' שנתן מתן א' יצא. ד״א הניתן בזריקה שנתן בשפיכה יצא. ד״א לימד על כל הקדשים שטעונין מתן דמים למזבח ומה ריבה מעשר ופסח שלא נאמר בהן מתן דמים למזבח.
פסוק כ״ח׳
שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַ֩עַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם…
שמר ושמעת - אם תשמור בלבבך מה שלמדת בזכות זה ושמעת עוד. למען ייטב לך וגו'. זהו שאמרו שהעושה מצוה אחת זוכה לו ולדורותיו וכו'. את כל הדברים וגו'. שיהיה מצוה קלה חביבה עליך כחמורה:
שמר ושמעת - כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה. וכן הוא אימר ביהושע מלך ישראל. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות. ומה יהושע שהוא מלך ישראל ועוסק במלחמת חובה. נאמר לא ימוש וגו' ק״ו להדיוטות:
כי תעשה הטוב והישר - הטוב לשמים. והישר לבריות דברי ר״ע. ר״י אומר הטוב בעיני אדם והישר לשמים:
פסוק כ״ט׳
כִּֽי־יַכְרִית֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם׃
כי יכרית ה' אלהיך את הגוים וגו' - בא הכתוב להזהיר שלא יעשו עבודותיהם ולא ילכו בנימוסיהם. וירשת אתם וישבת בארצם. בזכות וירשת. תהיו יושבים בארצם:
פסוק ל׳׳
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵאלֹֽהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙…
השמר לך פן תנקש אחריהם וגו' - שלא תלך בנימוסיהם. אחרי השמדם מפניך. מחמת נימוסיהם ע״כ לא תלכו וכו' שאם לאו אשמיד גם אתכם. ופן תדרש לאלהיהם וגו' ואעשה כן גם אני. לשמים. לכן אני אומר לא תעשה כן וגו':
איכה יעבדו הגוים - לפי שנאמר שלשה דברים במיתה. זובח והשתחוואה ועבודה שעבודתו בכך. ובכלם כתיב בתורה מפורש זבח לאלהים יחרם. ועבודה והשתחוואה. בפ' שופטים וילך ויעבד וגו' וישתחו להם. וביה כתיב מיתה ואין עונשין אלא א״כ מזהירין ובהשתחואה כתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ובזביחה נאמר ולא יזבחו עוד לשעירים ובעבודה לא נאמר בהם לאו ואף שכתב לא תעבדם הוא שלא כדרכה דכתיב גבי השתחויה. ולכן כתיב כאן ופן וגו' איכה יעבדו אזהרה על כדרכה:
פסוק ל״א׳
לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כׇל־תּוֹעֲבַ֨ת יְהֹוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙…
לא תעשה כן לה' אלהיך - לא תעשה לשמים מה שתעשה לע״ז:
כי כל תועבת - בע״ז נאמר תועבה ושנאוי כאן. ובפרשה עקב נאמר אצל ע״ז ולא תביא תועבה והיית חרם כמהו שקץ וגו'. וכל מקום שנ' תועבה הוא שנאוי ומשוקץ וחרם ובפ' תצא נאמר כי תועבת וגו' כל עשה עול. נמצא ע״ז נקרא ה' שמות עול. שנאוי. ושקץ. ותועבה. וחרם. ובת״כ לא תעשו עול במשפט בדין שדיין המקלקל את הדין נקרא ה' שמות. עול תועבה וכו'. משום שנאמר במשפט עול. ובפ' תצא נאמר אצל עול תועבה ואצל תועבה כתיב שקץ. וחרם. ושנאוי:
כי גם את בניהם ואת וגו' - לרבות אבותיהם ואמותיהם:
מהדורה: Aderet Eliyahu, Halberstadt, 1860. רישוי: Public Domain. Sefaria.
דברים פרק 12
דברים פרק 12 מציג 31 פסוקים ביחידת טקסט עברית הניתנת לחיפוש. מדריך הקריאה מזהה נושאים הניכרים במילים עצמן ומציע דרך מעשית לעבור בפרק, בלי להוסיף פרשנות שאינה מבוססת.
לדף הביאור המלאחיפוש מקורות חכם
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: דברים פרק י״ב
פתיחה בקורא