דברים פרק א׳

אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:

אל כל ישראל - אלו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אלו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כלם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב:

במדבר - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז, ג) מי יתן מותנו וגו':

בערבה - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:

מול סוף - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד, יא) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין (טו, א):

בין פארן ובין תפל ולבן - אמר רבי יוחנן [רשב"י] חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא, ה) ונפשנו קצה בלחם הקלקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים:

וחצרות - במחלקתו של קרח דבר אחר אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום:

ודי זהב - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב, י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:

אחד עשר יום מחרב - אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באיר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י, יא) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' ובעשרים ותשעה בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע, צא מהם שלשים יום שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה:

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש - מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר (ש"א יב, ג) הנני ענו בי. וכן דוד את שלמה בנו:

אחרי הכתו - אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצא עלה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן:

סיחן, אשר יושב וגו' - אלו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואלו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה:

אשר יושב בעשתרת - המלך קשה והמדינה קשה:

עשתרת - הוא לשון צוקין וקושי כמו (בראשית יד, ה) עשתרות קרנים, ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר (בראשית יד, ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ועוג נמלט מהם והוא שנאמר (שם יד, יג) ויבא הפליט, ואומר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:

באדרעי - שם המלכות:

הואיל - התחיל כמו (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי:

באר את התורה - בשבעים לשון פרשה להם:

רב לכם שבת - כפשוטו ויש מדרש אגדה הרבה לכם גדלה ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות:

פנו וסעו לכם - זו דרך ערד וחרמה:

ובאו הר האמרי - כמשמעו:

ואל כל שכניו - עמון ומואב והר שעיר:

בערבה - זה מישור של יער:

בהר - זה הר המלך:

ובשפלה - זו שפלת דרום:

ובנגב ובחוף הים - אשקלון ועזה וקסרי וכו' כדאיתא בספרי:

עד הנהר הגדל - מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קראו גדול משל הדיוט אומר עבד מלך מלך, הדבק לשחור וישתחוו לך, קרב לגבי דהנא ואדהן:

ראה נתתי - בעיניכם אתם רואים איני אומר לכם מאומד ומשמועה:

באו ורשו - אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זין:

לאבתיכם - למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב, אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו:

ואמר אליכם בעת ההוא לאמר - מהו לאמר, אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא:

לא אוכל לבדי וגו' - אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל, אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השלו לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דיניכם נטל את הענש מכם ונתנו על הדינין וכן אמר שלמה (מלכים א' ג, ט) כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה, אפשר מי שכתוב בו (שם ה, יא) ויחכם מכל האדם, אומר מי יוכל לשפט, אלא כך אמר שלמה אין דיני אמה זו כדיני שאר האמות, שאם דן והרג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חיבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר (משלי כב, כג) וקבע את קבעיהם נפש:

והנכם היום ככוכבי השמים - וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, קימים כחמה וכלבנה וככוכבים:

יסף עליכם ככם אלף פעמים - מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות וגו', אמר להם זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:

איכה אשא לבדי - אם אומר לקבל שכר לא אוכל, זו היא שאמרתי לכם לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא:

טרחכם - מלמד שהיו ישראל טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דינין:

ומשאכם - מלמד שהיו אפיקורוסין הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. אחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות:

וריבכם - מלמד שהיו רוגנים:

הבו לכם - הזמינו עצמכם לדבר:

אנשים - וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, צדיקים: חכמים. כסופים:

נבונים - מבינים דבר מתוך דבר זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי, מה בין חכמים לנבונים. חכם דומה לשלחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהא. נבון דומה לשלחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו מחזר ומביא משלו:

וידעים לשבטיכם - שהם נכרים לכם, שאם בא לפני מעטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידעים לשבטיכם:

בראשיכם - ראשים ומכבדים עליכם שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה:

ואשימם - חסר יו"ד, [לומר] למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דיניהם, שהיה להם למחות ולכון אותם לדרך הישרה:

ותענו אתי וגו' - החלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבנו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה אלא ידעתי מחשבותיכם. הייתם אומרים, עכשיו יתמנו עלינו דינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים:

לעשות - אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה:

ואקח את ראשי שבטיכם - משכתים בדברים, אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה וכל לשון חבה:

אנשים חכמים וידעים - אבל נבונים לא מצאתי זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש, אנשים צדיקים, חכמים וידעים:

ראשים עליכם - שתנהגו בהם כבוד ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס אחרון ויוצא ראשון:

שרי אלפים - אחד ממנה על אלף:

שרי מאות - אחד ממנה על מאה:

ושטרים - מניתי עליכם לשבטיכם אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדינין:

ואצוה את שפטיכם - אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו:

בעת ההוא - משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משעבדים לצבור:

שמע - לשון הוה [בהאזינכם] כמו (שמות כ, ז) זכור, (דברים ה, יא) שמור:

ובין גרו - זה בעל דינו, שאוגר עליו דברים דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה בין חלקת אחים אפלו בין תנור לכירים:

לא תכירו פנים במשפט - זה הממנה להושיב הדינין, שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור, אושיבנו דין, איש פלוני קרובי, אושיבנו דין בעיר, והוא אינו בקי בדינין נמצא מחיב את הזכאי ומזכה את החיב מעלה אני על מי שמנהו כאלו הכיר פנים בדין:

כקטן כגדל תשמעון - שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון [לאחריו] דבר אחר כקטן כגדל תשמעון, כתרגומו, שלא תאמר, זה עני הוא וחברו עשיר ומצוה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חיב לו:

לא תגורו מפני איש - לא תיראו דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך מפני איש. לשון (משלי י, ה) אוגר בקיץ:

כי המשפט לאלהים הוא - מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי המשפט:

תקרבון אלי - על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד, וכן שמואל אמר לשאול (שמואל א' ט, יט) אנכי הראה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד (שם טז, ו) וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולא אמרת אנכי הראה (שם טז, ז) אל תבט אל מראהו:

את כל הדברים אשר תעשון - אלו עשרת הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות:

המדבר הגדול והנורא - שהיו בו נחשים כקורות, ועקרבים כקשתות:

ותקרבון אלי כלכם - בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ כא) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו', אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כלכם, בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים:

וישבו אתנו דבר - באיזה לשון הם מדברים:

את הדרך אשר נעלה בה - אין דרך שאין בה עקמימות:

ואת הערים אשר נבא אליהן - תחלה לכבוש:

וייטב בעיני הדבר - בעיני ולא בעיני המקום ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחברו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן. נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן. בהרים וגבעות, אמר לו הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו. מעתה אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם:

ואקח מכם - מן הברורים שבכם מן המסלתים שבכם:

שנים עשר אנשים איש אחד לשבט - מגיד שלא היה שבט לוי עמהם:

עד נחל אשכל - מגיד שנקרא על שם סופו:

וירגלו אתה - מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין שתי וערב:

ויורדו אלינו - מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות:

ויאמרו טובה הארץ - מי הם שאמרו טובתה, יהושע וכלב:

ותמרו - לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו:

ותרגנו - לשון הרע, וכן (משלי יח, ח) דברי נרגן, אדם המוציא דבה:

בשנאת ה' אתנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך:

בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים - הוצאתו לשנאה היתה משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען:

ערים גדלת ובצורת בשמים - דברו הכתובים לשון הבאי:

לא תערצון - לשון שבירה כתרגומו, ודומה לו (איוב ל, ו) בערוץ נחלים לשכן, לשבור נחלים:

ילחם לכם - בשבילכם:

ובמדבר אשר ראית - מוסב על מקרא שלמעלה המנו (פסוק ל), ככל אשר עשה אתכם במצרים, ועשה אף במדבר אשר ראית אשר נשאך וגו':

כאשר ישא איש את בנו - כמו שפירשתי אצל (שמות יד, יט) ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו' משל למהלך בדרך ובנו לפניו באו לסטים לשבותו וכו':

ובדבר הזה - שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו:

לראותכם - כמו להראותכם וכן (שמות יג, כא) לנחותם הדרך, וכן (תהלים כו, ז) לשמע בקול תודה, וכן (מלכים ב' ט, טו) ללכת לגיד [להגיד] ביזרעאל (לגיד כתיב, להגיד קרי):

אשר דרך בה - חברון, שנאמר (במדבר יג, כב) ויבא עד חברון:

התאנף - נתמלא רוגז:

פנו לכם - אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון לכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב:

פנו לכם - לאחוריכם ותלכו במדבר לצד ים סוף שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומו של הר שעיר, היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר, עתה המשכו לצד הים ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח:

ותהינו - לשון (במדבר יד, מ) הננו ועלינו אל המקום, זה הלשון שאמרתם, לשון הן, כלומר נזדמנתם:

לא תעלו - לא עליה תהא לכם, אלא ירידה:

כאשר תעשינה הדברים - מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים:

ולא שמע ה' בקלכם - כביכול עשיתם מדת רחמיו, כאלו אכזרי:

ותשבו בקדש ימים רבים - תשע עשרה שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם בשאר המסעות והם היו שלשים ושמנה שנה, תשע עשרה מהם עשו בקדש ותשע עשרה שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר (במדבר לב, יג) ויניעם במדבר כך מצאתי בסדר עולם:

אלה הדברים, החמשה פסוקים הראשונים הם הקדמה כוללת לכל ספר משנה תורה, כי כשנשקיף השקפה כללית על דברי הספר הזה הוא מחולק לשני חלקים, שמן פסוק וא"ו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב עד פרשה י"ב שמתחיל אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות, הם דברי מוסר ותוכחה, שמזכיר להם טובת הבורא עליהם ומה שחטאו כנגדו ומזהיר אותם על יראת ה' ואהבתו ושלא לשכח טובותיו ומעמד הר סיני וכדומה [כי המצות שבאו בין הדברים באו אגב גררא], ומן פרשה י"ב והלאה עד פ' כ"ז הוא ספר המצות שצוה אותם מצות רבות חדשות שלא נזכרו כלל בספרים הקודמים ומצות רבים שכבר נזכרו והוסיף בהם באור ופירוש, ועל שני אלה נבוכו המפרשים וישאלו המון שאלות, והוא כי יש לשאל אם ספר זה נאמר מפי הגבורה כמו ד' חומשים הראשונים, או אם משה מפי עצמו אמרו לבאר את המצות שצריכים באור כמ"ש הואיל משה באר את התורה הזאת, וכמשמעות דברי חז"ל שאמרו שקללות שבתו"כ אמר משה מפי הגבורה וקללות שבמ"ת משה מפי עצמו אמרן, אמנם שנאמר שמשה מפי עצמו אמרן הוא דבר שא"א שכבר אמרו חז"ל בפרק חלק שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק א' שאמרו משה מעצמו הוא בכלל כי דבר ה' בזה, ועוד שא"כ איך באו בו מצות רבות שלא נזכרו בספרים הקודמים אפי' ברמז ואיך יוסיף מצות מדעת עצמו אשר לא צוה ה' אותם, אולם גם על הצד שנאמר שגם ספר זה נאמר מפי הגבורה כספרים הקודמים, יקשה למה ספרים הקודמים באו בלשון נסתר כשלישי המדבר. וספר זה כתב משה בלשון מדבר בעדו כמיחס הדברים לעצמו, וביחוד בצווי המצות מפרשת ראה ואילך היה ראוי שיאמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל כמנהגו בכל התורה כולה. ולבאר כ"ז בא האלהים בחמשה פסוקים להודיע מה שרש דבר נמצא בספר הזה, ותחלה הודיע ענין הי"א פרשיות הראשונות שהם דברי מוסר ותוכחה ונקראו בשם דברים, שמציין דברי תוכחה כדרך המדבר ודורש בארוכה, ואמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, ר"ל שדברי תוכחות אלה דבר משה תחלה מעצמו מבלי צווי ה', שהוכיחם על מעשיהם כפעם בפעם בזמנים ובמקומות שונים, וחושב י"א מקומות שהוכיחם שם והם [א] במדבר [ב] בערבה [ג] מול סוף [ד] בין פארן [ה] ובין תפל, ר"ל שפארן היה מדבר גדול נמשך מרחק רב, ואחריו היה מדבר ששמו תפל נמשך ג"כ מרחק רב והוכיחם אחרי באו קצה מדבר פארן שסמוך אל תפל, וכן הוכיחן כשבאו בקצה תפל בצד שנגד מדבר פארן, לכן אמר בין פארן ובין תפל, [ו] במקום ששמו לבן, [ז] בחצרות, [ח] במקום ששמו די זהב וכמ"ש הראב"ע שכמו שמדבר פארן וחצרות הם שמות מקומות כן תפל ולבן ודי זהב הם שמות מקומות:

אחד, עוד הוכיחם באחר עשר יום שמחורב עד קדש ברגע ג' פעמים, והם [א] מחורב ר"ל עת שיצאו מחורב [ב] כשהלכו דרך הר שעיר [ג] כשבאו עד קדש ברנע, ס"ה י"א מקומות ולפ"ז יל"פ שמ"ש אחד עשר יום נמשך על אלה הדברים אשר דבר משה אחד עשר יום, שכל תוכחה היתה ביום מיוחד עד שנמשכה התוכחה אחד עשר יום, ובאשר חשב שמונה מקומות אומר שהג' מקומות שהוכיחם עוד ג' ימים היה א' מחורב ב' דרך הר שעיר ג' עד קדש ברנע, והיל"ל אשר דבר משה אחד עשר יום במדבר בערבה וכו' והציג מלות אחד עשר יום שלא במקומו. למען נבין גם כונה שניה שמחורב עד קדש ברנע היה דרך אחד עשר יום וכמו שפי' רש"י עפ"י חז"ל אמר להם משה ראו מה גרמתם וכו':

ויהי בארבעים שנה, ר"ל הנה הדברים האלה דבר משה מדעת עצמו בזמנים מחולפים כדרך הדורש והמוכיח, ולא היה לו רשות לכתבם בספר ואף אם היה כותבם לא היה בהם קדושת ס"ת רק היה ענינם כדברי תוכתה שנאמרו עפ"י חכם או כדברים שדבר איש הרוח ברוה"ק, אבל בארבעים שנה באחד לחדש שבט צוה לו הקב"ה לאמרם שנית לישראל בצווי מפי הגבורה, כי אמר לו דבר אל בני ישראל לאמר, וכן צוה לו שיכתבם בספר מפי ה' ושיאמרם ושיכתבם לא כפי הסדר שאמרם בי"א מקומות הנ"ל רק בסדר אחר שסדר ה'. וז"ש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם שא"ל דבר אל בני ישראל לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב וכו' עד סוף ספר משנה תורה, הכל נכתב עפ"י ה' ולא כתב מדעתו אף קוצו של יו"ד, ולכן דינו ככל יתר הספרים שנכתבו מפי ה'. והנה תראה שבכל צוויים שבארבעה ספרים הקודמים כתב תמיד דבר אל בני ישראל או אל עדת ב"י [אם היה עקר הדבור אל הסנהדרין בראשיהם], אולם בספר משנה תורה יתפוס לרוב לשון ישראל לא בני ישראל, כי שם ישראל מציין כלל האומה שמצוינים כאיש אחד, ושם בני ישראל מציין הפרטים, וצוויי ה' היו לכל אחד ואחד מן האומה בפרטות לכן אמר תמיד דבר אל בני ישראל, אבל תוכחות משה היו אל הכלל לכן אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, אולם עתה שצוה ה' אותו שידבר דברים האלה בצווי מאת ה' וכן שיכתבם מפי ה' כמו שכתב יתר דברי התורה אמר דבר משה אל בני ישראל, כי דבור ה' היה לכל אחד ואחד, וא"ל שלא ידברם בסדר שדבר אותם תחלה כשדברם מדעתו רק בסדר אחר שצוה ה' אותו, ובכ"ז כמו שדברם משה בי"א ימים כן סדרם ה' בי"א פרשיות עד פרשה י"ב שבסדר ראה, וכן תפס בהרבה מקומות שם ישראל, כלשון שאמר משה כי נתקדשו דברי משה עפ"י ה' בלשון שאמר אל כלל האומה בלשון יחיד שמע ישראל, ועתה ישראל, וכדומה:

אחרי הכותו, הוא טעם בין אל חלק ספר הזה שקרא בשם דברים שהוא עד פרשה י"ב, בין אל חלק השני מפרשה י"ב והלאה שיקרא בשם תורה, שצוה ה' לאמרם ולכתבם בספר מפני שהגיע זמן משה לפטר שכבר הכה את סיחון ואת עוג שזה היה ראוי להיות ע"י משה:

בעבר, וגם שכבר היו בעבר הירדן ששם היה המסע האחרונה ומשם נכנסו אל הארץ והיה מוכרח שימות משה מקודם, וע"כ צוה אותו ה' לכתוב אלה הדברים, וכן הואיל משה באר את התורה הזאת, שהוא החלק שמן פרשה י"ב והלאה שנקרא בשם תורה, ובאור הדבר כי קיי"ל כר"ע שכל המצות נאמרו למשה בכלליהם ופרטיהם מסיני, רק שמשה ע"ה לא אמרן תכף רק כל פרשה ופרשה נאמרה בשעתה בעת שצוהו ה' לדבר אותה אל בנ"י, שפרשיות רבות נאמרו בהר סיני ושמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וכן נאמרו מעט מעט כל אחת בשעתה עד הפרשיות שנאמרו בערבות מואב, וכ"ז שהיה משה חי היו יתר המצות שמורים בלבו, אבל כשהגיע זמנו לפטר שמאז אין נביא רשאי לחדש דבר והיה מוכרח לחתום תורה בלמודה אז צוהו ה' לדבר אל ב"י כל המצות שמפרשה י"ב ואילך, ועז"א הואיל משה באר את התורה, שלשון באר נמצא בתנ"ך בג' מקומות, בשני פעמים בא אחר כתיבה וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב (לקמן כ"ז) כתוב חזון ובאר על הלוחות (חבקוק ב׳:ב׳), שפי' שהכתיבה תהיה מבוארת ומפורשת לכל קורא כמ"ש ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו, וכן פה ר"ל שהואיל לכתוב ולבאר את דברי התורה שתהיה מפורשת לכל ולא תהיה עוד חתומה בלב השליח לתת תורה בעת הצורך רק תהיה תורה שלמה מפורשת לכל קורא בה:

ה' אלהינו, אחרי ההקדמה שהקדים אל הספר שהם דברי ה' מתחיל גוף הספר שבא בלשון מדבר בעדו כנ"ל, ואמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר, והוא כמו שפי' הרי"א, שבאשר שכר המצות והסגולה הדבקה בם הוא ירושת הארץ, לכן קודם שהתחיל בבאור המצות ובזכרון שכרם חשש שאחר שכבר תמו דור המדבר אשר ראו הדברים וידעו סבותיהם, אולי בניהם אשר יקומו מאחריהם יסתפקו בהם ולא יאמינו בהשגחת ה' הפרטית, כי ישאלו למה הניעם ארבעים שנה במדבר ולא הביאם אל הארץ תיכף, וגם אחרי שבאו אל גבול הארץ סבבו את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויראו מלהלחם עמהם, שמזה נראה שהיה ענינם ענין טבעי, והדור היוצא ממצרים שהיו רכי לבב נעו ונדו במדבר כי יראו ממלחמה, עד שרמו בניהם אחריהם שנולדו עם חפשי מלומדי מלחמה ואמיצי לב, וגם הם לא ערב לבם להלחם עם אדום ומואב עד שבאו אל ארץ סיחון שהיו חזקים ממנו בטבע ונצחו אותו בצד הטבע לא מפועל ה', וע"כ הקדים לספר באורך מה היה הסבה שנעו במדבר ארבעים שנה שהיה ע"י עונותיהם בשלוח המרגלים, ומה היה הסבה שסבבו את ארץ אדום ומואב, שבאמת יראו מישראל כמ"ש וייראו מכם ונשמרתם מאד, שהיה ע"י אזהרת ה' שהזהיר אותם ע"ז, ושמלחמת סיחון ועוג לא נעשתה בדרך אנושי רק ה' נתנם בידם בכח אלהי, ולכן חתם הדברים ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ: ועפ"ז נבא אל הבאור, יאמר שמה שנתעכבו במדבר ארבעים שנה לא היה לא לסבת האל ית' ולא לסבת משה ע"ה, רק שהם בחטאם גרמו כ"ז, ומבאר שלא היה בסבת האל ית', כי השי"ת רצה להביאם אל הארץ תיכף, עד שגם מה שנתעכבו בהר סיני קרוב לשנה היה רע בעיני ה', כי אלמלא חטאו בעגל היה מביאם אל הארץ תיכף אחר מתן תורה וכמ"ש בסוף פ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, רק ע"י שחטאו בעגל הוצרכו להתעכב עד שנתכפר להם חטא העגל ועד שעשו המשכן וחנכו אותו שכ"ז נסבב ע"י חטא העגל, עד שבעת גמרו חינוך המשכן וסדור הדגלים אמר ה' רב לכם שבת בהר הזה, ר"ל הנה ישבתם והתעכבתם פה זמן רב יותר מדאי כי אני רציתי שתסעו אל הארץ תיכף אחר מ"ת, וע"כ:

פנו וסעו לכם, ואמר בזה ד' דברים [א] שלא תתעכבו במדבר רק תסעו עד הר האמורי בלא עיכוב, [ב] שלא יצטרכו לסבוב את ארץ אדום ומואב רק תסעו בדרך ישר ותבואו הר האמורי דרך ארץ אדום, [ג] שתכבשו כל הארץ המובטח לאברהם אבינו שהובטח לו גם קיני וקנזי וקדמוני שהוא ארץ אדום ומואב ובני עמון ועז"א ואל כל שכניו וגם תכבשו בערבה וכו' עד הנהר הגרול נהר פרת, שהוא ההבטחה שא"ל בפ' משפטים ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר, ושם אמר לא אגרשנו מפניך בשנה אחת מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וכו' ופה אמר שיכבשו הכל תיכף שבזה נכלל שיפרו וירבו תיכף עד שיוכלו להושיב כל הגבול הזה:

ראה [ד] א"ל שלא יצטרכו למלחמה ולכיבוש כי ראה נתתי לפניכם את הארץ שהוא כאלו הוא ברשותכם ואינכם צריכים ללחום רק בואו ורשו את הארץ, וכמו שפרש"י עפ"י חז"ל שאלמלי לא חטאו במרגלים לא היו צריכים לכלי זיין:

ואמר אלכם בעת ההיא, עתה בא להוכיח שלא היה לזה שום עכוב מצדו, וכמו שפי' הרי"א שהקמת השופטים ושרי אלפים ושרי מאות היה כדי להנהיג את הצבא בעת מלחמת כנען, וכתב שמ"ש ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, פי' אנשי מלחמה, כמו ויקצוף משה על פקודי החיל, כי צבא וחיל הם שמות נרדפים עיי"ש בארך. והנה כבר בארתי בפ' יתרו, שמ"ש וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר אין פירושו ששמע ויעש תיכף דהא יתרו בא קודם מ"ת ומשה לא מינה השופטים תיכף רק בסוף השנה, רק ששמיעה לקול אינו מורה קבלת הדברים שע"ז יאמר שמע בקול בב' השמוש, רק פי' שנכנסו דבריו באזניו והתבונן בם בינה. ולדעתי קיים קצת דבריו תיכף שמבואר שגם בעמדם בחורב היו להם סנהדרין וב"ד לכל שבט ושבט כמ"ש במ"ש סוף סדר משפטים ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם שצוה שישבו לשפוט את העם, וכן במעשה העגל כתב ויעמוד משה בשער המחנה דהיינו במקום מושב הסנהדרין שישבו בשער, ואמר אח"כ עברו ושובו משער לשער במחנה, שר"ל על בתי דינים של כל שבט ושבט, רק שלא מינה עליהם שרי אלפים ושרי מאות כמ"ש יתרו, רק לבסוף עשה ככל אשר אמר ר"ל למנות עליהם שרי אלפים ושרי מאות וכו' שזה היה כשרצו ליסע מחורב לכנוס לא"י, כי באמת א"א שיהיה משה השופט בעצמו לכל העם שהלא יש משפטים הרבה שצריכים ב"ד של עשרים ושלשה כמו ד"נ ודיני מכות ויש שצריכים סנהדרין של ע"א, כמ"ש בריש סנהדרין, רק שכל עת שישבו בחורב באו רוב המשפטים של דיני ממונות אל משה בעצמו שהיה יחיד מומחה, ועצת יתרו היה שיבחר אנשי חיל וישים אותם שרי אלפים ושרי מאות, וידוע ששרי אלפים ושרי מאות הם ממונים על צבא מלחמה בכ"מ, לא המיוחדים למשפט והם יהיו זקני עיר ועיר, רק כי באשר על המלך וכן על השופט הכללי היה מוטל שני דברים כמ"ש ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו, וכמ"ש ואשר יוציאם ואשר יביאם כמש"פ שם, כי באשר השופט הכללי והמלך בידם העוז והמשרה יש לו כח להעמיד הדין על מכונו בחזקת היד, כן יעץ לו יתרו ששרי החיל שימנה על צבא המלחמה הנכונים לכנס לארץ שהם שרי האלפים והמאות הם יהיו ג"כ השופטים את העם, אולם באשר לא נסעו מחורב לכנס לארץ עד סוף השנה לא מינה משה עליהם שרי אלפים ושרי מאות לצבא מלחמה ולכן לא מינה שופטים ג"כ, כי היה די בסנהדרין של השבטים ובמשה לבדו, כי בהיותם בחורב לא היה להם דברי ריבות ומשפטים אחר שלא היו להם בתים ונחלת שדה וכרם שיפלו עליהם משפטים ולא משא ומתן, כי כלם אכלו את המן עמר לגלגלת, ואם קרה ביניהם ריב קטן לרוב התפשרו ע"י ב"ד של השבט שזה מינה תיכף, ולכן לא עשה תיכף כעצת יתרו, אמנם כאשר הודיע להם ה' שיסעו מהר חורב לרשת את הארץ, אז ראה משה שצריך למלאות כל דברי יתרו אם שימנה שרי אלפים ושרי מאות ממונים על הצבא, ואם שיתן להם העוז והמשרה ג"כ לשפוט את העם, כי כאשר יכנסו לארץ וירשוה יפלו ביניהם דברי ריבות בכל שעה בחלוקת הארץ ובנחלות ובמשא ומתן שיעסקו בו בבואם לארץ, ואז א"א שילכו כלם למשפט אל משה או אל ב"ד של השבט כי יהיו העם נפוצים בעריהם לא מקובצים כמו שהיו במדבר, ובא"י מצווים למנות שופטים בכל עיר ועיר וע"כ הקדים משה אז למנות עליהם שרי אלפים ושרי מאות פקודי החיל למלתמה ושהם יהיו ג"כ השופטים, ועז"א ואמר אלכם בעת ההיא לא אוכל לבדי שאת אתכם, שמושג משא בהרחבה כולל כל מה שישא האדם ויסבול, בין נשיאת דברים כבדים שהוא משא אל הגוף, בין נשיאת דברים הגיונים שהם לטורח על הנפש, כי משה נשא עד הנה כל עניניהם:

ה' אלהיכם, ובאר הטעם כי גם עתה אתם רבים ככוכבי השמים.

ואחר שעתה ה' אלהי אבותיכם בודאי יוסף עליכם כי ממ"ש (בפסוק ז') שיכבשו תיכף כל ארץ עשרה עממין מבואר שה' רוצה להרבות אותם ברבוי מופלג תיכף בדרך נסיי עד שיצטרכו אל ארץ גדולה כזאת ולא תהיה הארץ שממה ורבה עליהם חית השדה, וחוץ מזה יברך אתכם כאשר דבר לכם שתמצאו עושר מופלג וברכה רבה בכל ענינים, ומשני אלה הטעמים א"א שאשא משא המשפטים, אם מצד רבוי העם שא"א שישפוט אותם איש אחד, אם מצד רוב הברכה שינובו חיל ונכסים ומשא ומתן ועי"ז יעמדו ביניהם משפטים רבים בענינים גדולים שא"א שישפוט כ"ז איש אחד, ועז"א:

איכה אשא לבדי, ר"ל כי בפרשת יתרו באר שמשה א"ל ליתרו שהעם נצבים עליו אם לדרוש אלהים שכולל דעת העתידות ושיתפלל בעדם כמש"ש, וזה קרא טרחכם שכבר בארתי (ישעיה א) שטורח מציין כל מיני טרחא עיי"ש, עוד היה מוטל עליו למלאות צרכיהם במדבר לחם ומים ובשר שזה קורא משא כמ"ש כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, [ג] דברי ריבות ומשפטים בין אדם לחברו שעז"א וריבכם, ומבואר בפ' יתרו שיתרו לא הקפיד רק על המשפטים, אבל על טרחם ומשאם הסכים שישארו תחת יד משה עיי"ש, ועז"א איכה אשא לברי טרחכם ומשאכם וריבכם, היינו שלשה אלה ביחוד, וצריך עכ"פ למנות שופטים שישפטו בדברי ריבות [ותמצא שאח"כ ששאלו בשר פרק מעליו גם משאם ובחר שבעים זקנים שאמר עליהם ונשאו אתך במשא העם]:

הבו לכם, יתרו אמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים וכו' שמשמע שמשה יבחור אותם, ומשה אמר הבו לכם היינו שישראל יבחרו אותם, כי לבחירת שרים ושופטים אלה היה צריך [א] שיהיו חכמים ונבונים, ואלה נודעו לישראל כל שבט ידעו החכמים והנבונים שביניהם, אמנם שיהיו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע שהם דברים שבלב זה לא יוכלו ישראל לדעת וע"ז אמר יתרו ואתה תחזה, שמלת חזה מציין החזיון ברוה"ק, וע"כ צוה משה שישראל יבחרו מכל שבט ושבט החכמים והנבונים שבהם, ועז"א וידועים לשבטיכם, ומשה יבחר מהם ברוה"ק מי שהם יראי אלהים ואנשי אמת ושונאי בצע ומצד זה יתיחס המנוי אל משה ועז"א ואשימם בראשיכם :

ותענו אותי, ר"ל ותענו אותי טוב הדבר אשר דברת, שזה תשובה על דברי משה, ותאמרו לעשות, שאמרתם שא"צ שאתם תבחרו החכמים והנבונים רק טוב שאעשה הכל בעצמי ואני אבחר תיכף מן העם מי שיש בו כל המעלות הגלוים והצפונים בלב:

ואקח, עפ"ז לקחתי מי שהם ראשי שבטיכם מכבר שרובם הם אנשים חכמים וידועים אחר שכבר היו לראשים מובחרים מן העם מכבר, וע"ז לא הזכיר נבונים שכבר היו ביניהם שלא היו נבונים רק חכמים לבד, ואתן אוחם ראשים עליכם שרי אלפים, נתתי להם השררה שיהיו פקודי החיל והם יהיו ג"כ השופטים, ומ"ש ושרי עשרות ושוטרים היינו ששרי עשרות הם היו השוטרים, וכשתדייק היה בכל מאה ב"ד של שלשה שר מאה ושני שרי חמשים, ובכל אלף היו ל"א שופטים, וצ"ל שהיו ב"ד של כ"ג, ושמונה לכשיצרכו להוסיף דיינים. ובזה נבין מ"ש בספרי פ' מסעי דורשי רשומות אמרו וכו' ללמדך שדיני נפשות בשלשים.

ואצוה את שופטיכם בעת ההוא, ר"ל שהגם שכבר היו עוסקים במשפטים גם קודם לכן לא היו דיינים קבועים והיו יכולים לסלק עצמם מן הדין לפעמים, לא כן עתה שנעשו דיינים קבועים הם מחויבים לדין, ועז"א שמוע בין אחיכם וכו' ר"ל שלא תוכלו לסלק עצמכם מן הדין, ואמר שמוע בין אחיכם שלא ישמעו דברי בע"ד א' קודם בע"ד חברו כמ"ש בסנהדרין (דף ז), [ב] ושפטתם צדק, שלא די שישפוט לפי חקות המשפט רק שיראה שיהיה צדק באמת ואם נ"ל שהוא דין מרומה לא יחתכהו, [ג] בין איש ובין אחיו פי' בסנהדרין בין בית ועליה ובין גרו בין תנור וכירים, ר"ל שהמשפט בין איש ובין אחיו ששניהם שוים בעושר יצויר שי"ל בית בשותפות ודנים על החלוקה מי יקח הבית ומי העליה, והמשפט בין איש ובין גרו ר"ל הגר אצלו יהיה אם יחויב להעמיד לו תנור או שיעמיד לו כירים שקטן מתנור, ר"ל שישוה דין קטן כדין גדול:

לא תכירו פנים, ר"ל שלפעמים יטה המשפט ע"י שיטעים בע"ד טענותיו קודם לחברו, ולפעמים ע"י שהוא דין מרומה, ולפעמים כשהוא משפט קל הערך שאינו משים לב לדונו יפה, ועכ"ז הזהיר בכתוב הקודם, עתה הזהיר שלא יטו משפט ע"י הכרת פנים או ע"י יראה, ר"ל כשבא לדין איש זרוע ונשוא פנים ותכיר פנים מצד כבודו, או תאגור ותעצור משפטיך מעדו מצד יראתו שע"ז הזהיר לא תגורו מפני איש, ומ"ש כקטן כגרול תשמעון פי' חז"ל בסנהדרין שיהיה דין של פרוטה כדין של מאה ומקשה פשיטא [ר"ל הלא ידעינן מן בין איש ובין אחיו ובין גרו אפי' בין תנור וכירים] אלא לאקדומי שאם בא משפט הקטן קודם יקדימנו ולא יכיר פנים את הגדול להקדים משפטו, ומ"ש בסנהדרין שלאו לא תכיר פנים קאי על מינוי השופטים נראה שלמדו זאת ממה שלאו זה נשנה בפ' שופטים, ואמר הטעם על כל אלה כי המשפט לאלהים הוא. והנה לפעמים יטעה במשפט כשהוא למעלה משכלו ואינו יכול לבררו היטב בשכלו עז"א והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, ואני אשמעהו מאת ה', כמ"ש ויקרב משה את משפטן לפני ה':

ואצוה אתכם, פי' הרי"א שכדי שלא יחשבו שבא להתגדל שיצטרכו השופטים לבא לפניו בכל פעם לשאול ממנו כי העלים מהם רוב המשפטים, ע"כ אמר כי צוה אותם כל הדברים וכל חקות המשפט, ואמרו חז"ל אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לד"נ:

ונסע מחורב, ר"ל אחר שהכין השופטים והשוטרים וראשי הקהל אז נסענו, והגם שהיה דרך המדבר הגדול והנורא הלכנו אותו בלי עכוב ג' ימים שזה היה בהשגחת ה':

ואומר אליכם, ר"ל אז אמרתי שאין חסר שום דבר מירושת הארץ לא הדרך הגדול שהיה מבדיל עד הנה כי באתם עד הר האמורי, ולא שתצטרכו למלחמות כי ה' נתן לפניך את הארץ ואינך חסר רק לעלות ולרשת ושלא יעלה בלבבך שום מורא ופחד:

ותקרבון אלי כלכם, אחר שהודיע שבין מצד ה' ובין מצד משה לא היה שום עיכוב והיה צריך שיכנסו אז תיכף לא"י, בא להודיע לדור אחרון שהם עצמם היו הגורמים מה שנעו ארבעים שנה במדבר והוא ע"י חטא המרגלים, ובאשר בספור שליחות המרגלים בפ' שלח לא נזכר כלל שאמרו נשלחה אנשים לפנינו כי שם כתוב שה' אמר למשה שלח לך אנשים שמשמע שהיה צווי מאת ה' ויפלא מאד איך צוה ה' ע"ז להיות להם לצור מכשול, בא להודיע כי לא מאת ה' יצא הדבר ולא ממשה רק מאת העם [ושם לא הוצרך לכתוב זאת כי פרשת שלח נכתבה בעת המעשה וידעו כלם איך היה אבל עתה שמתו דור המדבר והדור החדש הלא יטעו שהיה שלוח המרגלים מצוה מה' הוצרך להגיד איך היה] שאתם קרבתם אלי כלכם שמודיע ג"כ שלא היה קריבה הוגנת זקניהם בראשיהם רק קרבתם בערבוביא וכמ"ש בספרי, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ובזה באר שלא מאת ה' ומאת משה יצא הדבר הזה רק מאת העם, ושמ"ש ה' שלח לך אנשים אינו צווי רק הרשאה למלאות רצון העם, וכבר בארתי שם שיש שני מיני מרגלים [א] שהולכים לראות את הארץ אם טובה היא אם רעה, והם הנקראים תרים,[ב] שאחר שהוטבה הארץ בעיניהם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, ר"ל המקומות הבלתי מבוצרות שנוח לכבשה משם והם הנקראים מרגלים, ובארתי שם שיש כמה הבדלים ביניהם, התרים ישולחו מאת העם והמרגלים ישולחו מאת שר הצבא, התרים יהיו אנשים גדולים שהעם סומכים עליהם וכל שבט ושבט ישלח נשיאי שבטו למען יתור אם טובה הארץ לפני בני שבטו לפי עסקיהם אבל המרגלים יהיו גם מפחות העם ודי שני מרגלים כי הוא רק לצורך שר הצבא, וה' אמר למשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען נתן לו רשות לשלוח תרים לראות אם הארץ טובה, לא מרגלים לראות מאיזה מקום קל לכבשה כי בדרך הטבע לא היה אפשר שיכבשו את הארץ רק ע"י ה' כמ"ש אשר אני נותן לבני ישראל, וא"כ א"צ תכסיסי מלחמה, וישראל בשאלתם אמרו ויחפרו לנו את הארץ לא אמרו לא לשון ויתורו ולא לשון וירגלו רק לשון ויחפרו, שהוא לשון מסופק שהחופר הוא הדורש לדעת מטמוניות הארץ, ויפול בין על החופר לדעת טוב הארץ עצמה ורעתה כעין התר, ובין החופר לדעת מאיזה מקום קל לכבשה ואם יש שם גבורים וערים בצורות כעין המרגל, וכן במ"ש וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה הגם שזה מורה ענין הריגול לדעת מקום הנח לכבשה משם, יוכל להתפרש כמו שפרש"י עפ"י הספרי לדעת הדרך הישר שאין בו עקמומיות ואת הערים אשר נבא אליהם תחלה שהם טובים להשאיר בם הנשים והטף והמקנה, וממ"ש נשלחה אנשים וישיבו אותנו דבר משמע יותר ששולחים לתור שהוא שליחות היוצאת מכלם, כי אל הריגול ישלח שר הצבא לבדו ואליו ישיבו דבר לא אל העם כלו, ועז"א:

וייטב בעיני הדבר, היינו שמשה דנם לכף זכות שרוצים לשלוח תרים וכן עשה, והראיה לזה כי ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט שזה סימן ששולחים תרים שכל שבט ישלח איש משבטו לא מרגלים שאין שולחים רק שנים, ופה קצר בדבר שכבר באר פרטי הדברים בפ' שלח ששלחם בפירוש רק לתור לא לרגל כמ"ש בפרושי שם:

ויפנו, כבר בארתי שם בארך שכל ארבעים יום הלכו כפי שליחותם שהיה רק לתור לא לרגל, רק שבחזרתם שעלו ההרה שהוא הר חברון, שם ראו ערים בצורות וענקים, ושם הלכו כ"א לבדו כמ"ש ויבא עד חברון [כי בעיר בצורה התיראו ללכת יחד בל יתפשו כמרגלים] ולכן לא באו בעצה אחת עד שבאו לנחל אשכול ששם התקבצו שנית והיו ביחד ואז נתנו דעתם להיות מרגלים ומוציאי דבה, וז"ש ויפנו ר"ל בעת שפנו ללכת בחזרה, ואז ויעלו ההרה הר חברון ששם ראו ענקים וערי בצורות, ויבאו עד נחל אשכל ששם התקבצו, וירגלו אותה ר"ל אז הסכימו אל הריגול כי הדבה אשר הוציאו היה מצד הריגול על חוזק העמים והערים לא מצד התיור על טובת הארץ שבזה הודו שטובה הארץ:

ויקחו, ובכ"ז לקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו כי ע"ז נשלחו לראות טובת הארץ ופירותיה, וע"ז וישיבו אותנו דבר כי על פרט זה נשלחו ועל פרט זה היה להם להשיב תשובה לשולחיהם ובזה הודו כי טובה הארץ מצד זה אשר ה' אלהינו נותן לנו שאם ה' יתננה לנו בדרך נס אין שום ערעור על הארץ עצמה, ולא הזכיר מה שאמרו כי עז העם היושב בארץ שזה לא היה תשובה אחר שע"ז לא נשלחו, [שהתשובה לא יצדק רק על דבר שעליו נשלח, אבל ענינים אחרים נקרא ספור והגדה לא תשובה] ולא היה להם לשום לב ע"ז, אחר שע"מ שנשלחו הביאו תשובה טובה ועל זה שאמרו כי עז העם לא נשלחו כי משה עצמו א"ל שעז העם רק שה' יתן אותם בידם עפ"י נס:

ולא אביתם, חושב שחטאו בג' דברים, [א] מה שלא אביתם לעלות ולא האמנתם שה' יגרש לפניך אויב ויאמר השמד, [ב] ותמרו את פי ה' אלהיכם שאף אם היה סכנת מות הייתם צריכים למסור נפשכם לעשות צווי ה' ופקודתו:

ותרגנו, [ג] שעלה אז על לבכם מחשבת מינות שה' שונא את האדם ובראו לרעתו כי הרעות רבו מן הטובות שזה נקרא נרגן כמש"פ על פסוק דברי נרגן כמתלהמים (משלי כ״ו:כ״ב) ואמרתם שה' שונא אתכם ומה שהוציא אתכם ממצרים היה מעשה שנאה ופועל הרע כדי שהאמורי ישמיד אתכם כי מצרים לא היו משמידים אתכם כי החזיקו אתכם לעבדים ולכן הוציא אתכם משם, וכבר בארתי בפ' שלח שהביאו ראיה לזה ממה שלא נתן להם א"מ שהיתה ג"כ ארץ טובה וזה כפירה גדולה והכחשת כל הטובות שעשה ה' עמכם:

אנה, והביאו ראיה לזה כי א"א שיעלו כלל לא"י אם מצד העם שהוא גדול ורם ממנו אם מצד הערים שהם בצורות אם מצד הגבורים אשר בראשם שהם בני ענקים, וזה לא נודע לנו מאנשים זרים רק אחינו המסו את לבבנו שהם נאמנים אצלנו וכן פי' הרי"א:

ואומר אלכם, נגד מה שאתם מתיראים לא תערצון, ר"ל לא תחשבו א"ע לחלשים ונשברים וחסרי כח שעז"א לא תערצון, וכן לא תחשבו אותם לגבורים שעי"ז תיראון מהם :

ה' אלהיכם, נגד מ"ש לא תיראון מהם מפרש כי ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים שהיו ג"כ גבורים, וגגד מ"ש לא תערצון אומר:

ובמרבר אשר ראית, ששם נתן לכם ה' כח גדול לעבור המדבר הגדול הזה שזה לא היה בכחכם רק שהוא נשא אתכם כאשר ישא איש את בנו וכן ישא אתכם לא"י בכחו הגדול:

ובדבר הזה, ונגד מה שתרגנו באהליכם לאמר בשנאת ה' אותנו וכו' הנה בדבר הזה שדברתם זאת הראיתם שאינכם מאמינים בה' אלהיכם ההולך לפניכם בדרך, שהלא ראיתם טובותיו ושמירתו והשגחתו המתמדת עליכם אם במה שארון ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, שעז"א ההולך לפניכם דרך שלשת ימים לתור לכם מקום לחנותכם, ואם מצד שהולך גם עם המחנה באש לילה ובענן יומם, שזה מראה תכלית ההשגחה והאהבה לא שנאה ושירע לכם:

וישמע, ר"ל לפ"ז מה שלא נכנסתם לא"י תיכף לא נעשה לא ע"י ה' ולא על ידי רק אתם גרמתם זאת שע"י קול דבריכם קצף ה' וישבע שאיש מכם לא יראה את הארץ:

זולתי, ולא הוציא מן הכלל רק את כלב ויהושע והפחותים מבן עשרים, רק שהבדיל בין כלב ובין יהושע, שלכלב הבטיח שהוא יראנה ר"ל שאינו בכלל הגזרה, ונוסף לזה יהיה שכרו שלו אתן את הארץ אשר דרך בה ר"ל מה שנתנו לו את חברון כמו שנז' בספר יהושע (סי' י"ד) שמשה נשבע לו לתת לו את חברון ששם ענקים וערים בצורות, והוא מלא אחרי ה' כמ"ש ויהס כלב את העם וכו' לאמר עלה נעלה וירשנו אותה, וליהושע נתן שכר אחר שהוא ג"כ יבא שמה והוא יהיה המנחיל ועז"א יהושע וכו' אותו חזק כי הוא ינחילנה, ומ"ש גם בי התאנף ה' הוא מאמר מוסגר שלמה שא"ל ה' שיהושע ינחילנה את ישראל, הקדים שזה היה מפני שגם בי התאנף ה' בגללכם ונגזר גם עלי שלא אבא אל הארץ, וכבר בארתי זאת בארוכה בתורה אור פ' שלח ובהתו"ה פ' חוקת אצל חטא מי מריבה שעקר הגזרה שלא יכנס משה לארץ נגזר בסבת חטא המרגלים רק שהיה גז"ד בלא שבועה ואם היה מתקדש שם ה' במי מריבה היה אפשריות שתתבטל הגזרה וע"י חטא מי מריבה לא היה אפשר לשנות הגזרה עיי"ש ששם בארתי הדבר בארך ואין לכפול הדברים והנה בזה הודיע לדור אחרון הסבה שנעו ארבעים שנה במדבר והוסיף דברים שלא נכתבו בפ' שלח שהם אמרו נשלחה אנשים לפנינו ושמשה אמר להם לא תערצון ולא תיראון מהם שאז לא הוצרך לכתבם שהיו ידועים לכל ועתה הוצרך להודיעם, משא"כ בספור שליחות המרגלים קצר בכאן אחר שכבר נכתבו בספר במדבר:

ותענו אותי ותאמרו, עתה בא להודיע ג"כ לדור אחרון מה היה הסבה שהוכו אז מן האמורי, בל יחשבו שהיה מפני חלישותם נגד האמורי ושהיה ענין טבעי, הודיע שגם בזה היו הם הגורמים דבר זה, שאחר שהיה גז"ד בשבועה שלא יכנסו לארץ ונצטוו שיחזרו לאחוריהם דרך ים ומשה אמר להם כ"ז לא שמעו לפקודת ה', ותענו אותי ותאמרו, הנה נגד מה שחטאנו אנחנו מתודים כי חטאנו לה' ומודה ועוזב ירוחם, ונגד מה שלא שמענו ללכת ללחום אנחנו נעלה ונלחמנו, והנה גם בזה היו עדיין בטעותם שמלחמה זו תהיה מלחמה טבעיית ושחטאו במה שהאמינו למרגלים כי עז העם ולא שמעו לדברי כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה ר"ל שכח ישראל מספיק לנצח את הכנעני גם מצד הטבע ועז"א אנחנו נעלה ונלחמנו כי ננצח אותם בדרך מלחמה בכחנו:

ויאמר ה' אלי, אז אמר ה' והודיעם שבדרך מלחמה א"א שינצחו, רק אם ה' בקרבם ינחו בדרך נס וכמ"ש (לקמן ט) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך וגו' עם גדול ורב וגו' וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך הוא ישמידם וגו', אבל עתה שאינני בקרבם לא תעלו אל ההר ואף לא תלחמו אם ירדו הכנענים להלחם אתכם שלכן צוה שיסעו המדברה דרך ים סוף להתרחק מן האמורי שהיו נכונים להלחם אתם:

ואדבר אליכם, והנה היה בכאן שני צויים [א] בקום ועשה שיחזרו המדברה דרך ים סוף, [ב] בשוא"ת שלא יעלו אל ההר, ונגד הראשון אמר ואדבר אליכם ולא שמעתם, ונגד השני אמר ותמרו את פי ה' אלהיכם שכבר בארתי (יהושע א יח) שהמרי הוא בלא תעשה והבלתי שמיעה הוא בקום ועשה, ובזה מוסיף שלא לבד שלא שמעו לחזור לאחוריהם מרו את פי ה' ותזדו לעלות ההרה :

ויצא האמורי, בפ' שלח (יד כה) והעמלקי והכנעני יושב בעמק מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף ושם (פסוק מה) וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום, ובכאן הוא אומר ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם, עמש"ש, ונראה שישבו העמלקי והכנעני בין בהר בין בעמק ועמ"ש להם שיפנו למדבר דרך ים סוף אמר הטעם שזה מפני העמלקי והכנעני היושבים בעמק שהם יעשו עמם מלחמה למטה וצריך שיתרחקו מכאן אל המדבר, והם לא שמעו ועלו להר והכו אותם העמלקי והכנעני אשר בהר, ומשה קראם בשם האמורי כי הם היו חלק מן האמורי שמלכו בשטח ההוא ונקראו ע"ש, ואחר שהכו מן האמורי שבהר וירדפו אותם לא התגרו בם היושבים בעמק מלחמה אחר שידעו שהם מנוצחים וגם הועיל להם מה שהתחרטו על העבר שעז"א:

ותשובו ותבכו לפני ה', ששבתם בתשובה והגם שלא שמע ה' בקולכם לבטל הגזרה מכל וכל, בכ"ז הועיל קצת:

ותשבו, ר"ל כי הגזרה היה שיהיו נעים ונדים במדבר ארבעים שנה והיה הצווי שיחזרו לדרך ים סוף ויהיו נעים ונדים במדבר וע"י ששבו ויבכו לפני ה', תשובה ותפלה עשתה מחצה שישבו י"ט שנים במדבר קדש, וי"ט שנים אח"ז נעו ממסע למסע עשרים מסעות כמ"ש רש"י ז"ל בתחלת פ' מסעי, ועז"א ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם ר"ל כימים שהונח לכם שתשבו במק"א ולא תהיו נעים ונדים וכמ"ש רש"י ז"ל פה בשם סדר עולם:

אלה הדברים - (ספרי) וכי זה בלבד נתנבא משה והלא כתב כל התורה שנ' ויכתב משה וגו' מלמד שהיו דברי תוכחות שנ' וישמן וגו'. כיוצא בו דברי עמוס אשר היה בנקדים וגו'. וכי יותר מכל חביריו נתנבא וכו'. וכן אלה הדברים אצל ירמיהו כו' וכן ואלה דברי דוד האחרנים כו' וכן דברי קהלת כו' מלמד שהיו כלן דברי תוכחות שנ' סובב הולך זהו מזרח ומערב כו' כל הנחלים כו'. כינה הרשעים בחמה ולבנה וים שאין להם שכר:

אל כל ישראל - עיין רש״י דבר אחר שהיו כלם יכולין לעמוד בתוכחה. אר״ט העבודה אם יש בדור הזה כו' אמר ר' עקיבא אם יש כו':

בעבר הירדן - מלמד שהוכיחם על מה שעשו בירדן:

במדבר - עיין רש״י ומלמד שהיו נוטלין בניה' ובנותיהם קטנים וזורקים לתוך חיקו של משה ואומרים לו בן עמרם מה אנונא כו'. [זהו גי' הספרי] וגירסת הילקוט מה פרנסה כו'. דבר אחר במדבר זהו כלל. על מה שעשו במדבר. בערבה מול סוף עיין רש״י:

בין פארן ובין תפל - מלמד שהיו מוכיחם ג״כ בין מסע למסע:

תפל - ערש״י א״ל שוטים כל עצמם של מלכים אין בוררי' להם אלא לחם קל שלא יהא דולרי״א (פו' מין חולי) אוחזתו אבל בטובה הזאת שהיטבתי לכם אתם מתרעמים לפני הוי כטובה שהיטבתי לא דה״ר ובטובה הזא ת נתרעם לפני ואמר האשה אשר נתתה וגו':

וחצרת - אם למרים הצדיקת לא נשאתי לה פנים ק״ו כו'. ד״א וחצרת. ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן כו'. ד״א ומה מרים לא שמע אלא הקב״ה שנא' וישמע ה'. המדבר בגנותו של חבירו ברבים כו':

ודי זהב - הא יתירה וקשה מהכל. משל למה ה״ד לאחד שעשה לחבירו צרות רבות. באחרונה הוסיף לו צרה אחת אמר לו הא יתירה על כל מה שעשית לי וקשה עלי מהכל. רשב״י אומר מלה״ד לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים והיו הכל מאשרים אותו ובאו גוים וקבלם גם הם. מה הבריות אומרים כך הוא ווסתו של פלוני לקבל את הכל כך אמר משה ודי זהב למשכן כו'. רבי בנאה אומר יבא זהב משכן ויכפר כו'. רבי יוסי בר חנינא אומר אלו עשר נסיונות שניסו אבותינו כו' שתים בים שתים במים שתים במן שתים בשלו אחד במעשה העגל ואחד במדבר פארן במרגלים:

דע כי מן אלה הדברים עד ה' אלהינו הם הקדמה של הספר - לכן יש בפסוקים האלו ג' פעמים דיבורו של משה דהיינו אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. דבר משה אל בני ישראל וגו' הואיל משה וגו'. מפני שיש בספר הזה ג' חלקים דהיינו מתחלת הספר עד ויקרא שקודם עשרת הדברות מדבר בעניני מוסר. ומן ויקרא עד הברכות וקללות שבפ' כי תבא מדבר מהמצות. ומשם ואילך מדבר מברכות וקללות ושארי ענינים. לכן קודם ויקרא כתיב אלה העדת והחקים וגו'. ואח״כ התחיל ויקרא משה שהוא ענין אחד וכן לפני הברכות דכתיב באר היטב ואח״כ וידבר משה. ואלו הג' הם כולל של כל התורה והתורה ג״כ ג' ספרים שהם שמות ויקרא במדבר. ובראשית הוא שורש של כל התורה. ולכן נחלק המדרש ג״כ לג'. ספרא וספרי ומכילתא וזהו שאמרו (שבת פ״ח ע״א) דיהיב אוריין תליתאה שהם ג' ספרים. והג' ספרים של דברים הם כנגד ג' של תורה דהיינו כנגד אלה שמות הוא אלה הדברים. וכנגד ויקרא הוא ויקרא. וכנגד במדבר הוא וידבר. וזהו שאמר במדרש ויקרא הוא מלא הלכות וכנגדו דברים נמי מלא הלכות. ולכאורה מה ענין זה לזה אבל לפי מ״ש אתי שפיר דהיינו אותו חלק שבדברים שכנגד ויקרא דהיינו חלק שיש בו עשרת הדברות ששם הוא כל המצות וזהו שאמרו וכנגדו בדברים הוא מלא הלכות והג' ספרים האלו הם כנגד שלשה שערים. שהם ראש ותוך וסוף לפיכך אלה הדברים הוא בראש הפסוק. דבר משה הוא באמצע הפסוק. הואיל משה באר וגו' לאמר. הוא בסוף הפסוק:

אשר דבר משה וגו' - פי' כי בכל דבר יש פועל ופעולה ונפעל ושורש. למשל הזרע שזורעין אותה היא הפעול' ואדם הזורע הוא הפועל ואדמה שזורעין בה היא נפעל. ושורש הכל הש״י ב״ה כי הוא סיבת כל הסבות והכל תלוי בו. וזה שאמר אדניהו בן חגית (מ״א ב' ט״ו) כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל כו' כי מה' היתה לו. והודה אדוניהו אם ה' לא יבנה וגו' שוא עמלו בוניו בו. הלא נראה בעין גם שאני היה ראוי למלוכה כמ״ש כי לי היתה המלוכה [המלוכה היא הפעולה והוא היה הנפעל' ועלי שמו כל ישראל וגו' הם הפועלים ואעפ״כ ותסב המלוכה וגו' כי מה' היתה לו שהכל תלוי בו וכן אמר כאן משה. הוא הפועל. אל כל ישראל. הם הנפעלים. אשר צוה. היא הפעולה. ה'. הוא שורש הכל. גם צריך האדם לדעת אם רוצה ללמוד בספר מי עשה הספר ועם מי למד כי אף אם המחבר היה אדם גדול אם היה לומד עם תלמידים קטנים אז אינו מגלה להם סודות ותעלומות החכמה. ולכן נגד הפועל מי היה. אמר אשר דבר משה ועל הנפעל עם מי למד. אמר אל כל בני ישראל. והפעולה. הוא ככל אשר צוה ה'. והשורש. הוא מפי הקב״ה. וגם המקום הוא מוכן לכך והוא בעבר הירדן סמוך לא״י.

אלה הדברים הסופי תיבות של החמשה ספרי' הן אותיות תורה דהיינו ת' של בראשית ה' ש ואלה וא' של ויקרא. הוא וי״ו של תורה. ורי״ש של וידבר. וה' של אלה. וכ״כ בעה״ט והר״ת גימטריא ר״ת שמות האבות והם ג' שמות של ק״ש והוא שם של תורה שהוא יה״ו והוא טל של תורה. והם ג' שמות של אבהן שהוא ט״ל אותיות חושבן התורה. וס״ת של הה' ספרים גימטריא קכ״ו שהם ששה צרופין שבהם נחתם שמים וארץ. בשני פסוקים הראשונים ל״ב נתיבות של תורה כ״ב ועשרה כמ״ש בריש ס״י והשני פסוקים של אחריהם הם ל״ו שהם לולב כמ״ש בתקונים. דע כי הספר הזה כולל של כל התורה. והה' פסוקי' הראשונים הם כולל של הספ' והם כנגד חמשה חומשי תורה לכן בד' פסוקי' הראשונים יש רמ״ח אותיות נגד רמ״ח מצות עשה וכן לולב כולל רמ״ח מ״ע וגם כוללין כל התנ״ך שהם רישא וסיפא של תורה ושל נ״ך והן אחורי חסד תחתון ששם רמ״ח עלמין כי אחורי חסד עליון הוא ל״ב נתיבות ונכללין שם ג״כ רמ״ח עלמין בג' פנים שלו כמו שופר בג' פנים. שנכללין בחסד ולכן נתעורר רחמים וזהו רחם ארחמנו נאם ה' וכן סוכה בגלופי ס״ג הוא רמ״ח שהוא בחסד וכתב בז״ח שכל הכ״ד יוצאין מגו שופר וזהו תרי״ג שכולל בשם מלא ועם הפסוק החמישי הם אותיות כמנין ארץ והתיבות של הה' פסקים הם כמנין דעה. בסוד ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים דהיינו שיהא דעה בארץ כמים לים שהם ריעים דלא מתפרשין וכן הה' פסוקים הראשונים של התורה הם שורש התורה:

ולרמ״ח מ״ע עשרה שרשים והם עשרת הדברות - ואע״פ שהם במנין מכל מקום הם ג״כ שרשים. והוא שם המפורש. והוא שם ע״ב ומ״ב. וג' שמות וג' גילופין וג' אלהים. ובה' פסוקים של ראשי הספרים יש בהן רנ״ח אותיות. והתיבות הם ס״ז עם ב' של בראשית שהוא הכולל כמנין בינה וידוע שהמנורה הוא נ' שערי בינה ולכן היה במנורה כ״ב גביעים וי״א כפתורים וט' פרחים הרי מ״ב כנגד שם מ״ב וז' קנים הרי מ״ט שערי בינה והגוף של מנור' הוא שער נ' וזה שנתקשה בה משה. ועוד יש בו י״ז והוא שם של ביה. וזה סוד אעבו' כל טובי על פניך. וכנגדן היה ז' נרות וה' מלקחיה וה' מחתותיה שהיו צריכין להטבת חמש נרות. וגם ר״פ של ראשי הספרים יש ג״כ תיבות נגד המנורה וכליה רק שפסוק ראשון של ספר במדבר יש בו י״ז תיבות והוא נגד גובהה של מנורה שהוא י״ח טפחים ועם הכולל של ריש במדבר סליק מניינא:

אלה הדברים - חושבן אותיות התורה. בגילופי גילופין שהוא ברצוא ושוב. שהם רמ״ח מ״ע ומ״ט פני'. וכן באדם רמ״ח אברי' בגוף ומ״ט כחות בנפ':

בעבר הירדן - פשוטו של מקר' וכוונתו כי הוא מפרסם באיזה מקום כדאיתא במדרש צדקתך כהררי אל כשהקב״ה מפרסם דבר מפרש באיזה מקום ובאיזה זמן ועם מי. כי כל העולם נחלק על שלשה והוא.

עש״ן כמפורש בספר יצירה והרביעית הוא הש״י והעולם נחלק לב' כמ״ש מלכותך מלכות כו' והחמישית הוא נפש והנפש כלול מג'. פועל. פעולה. נפעל. והכל נכלל בז' כי הרביעי. הוא כלול ג״כ מארבעה שהוא כלל כולו וכמו הד' יסודות שהיסוד הרביעי כולל כל הד' ולכן נקראת בת שבע. ודע כי אלה ה' פסוקים כולל כל הע״ס והם ה' פרצופין. וכנגדן ה' ספרים. ג' ראשונות ג' אלפין. וחו״ב ידוע שמתפשטית בו״ק בסוד שחרית ומנחה. ודעת מקומו בארץ בסוד מערב וזהו תפלות אבות תקנום. ובחינה אחרונה כלולה משנים בסוד ב' דבראשי' כידוע ב' בחינותיה. וזהו סוד עשר ולא תשע. עשר ולא אחד עשר. וזהו סוד אלו ראשי הפסוקים:

בעבר הירדן - כולן מקומות הן לפי פשוטו כמ״ש בספרי העבודה כו'. שכולן מקומות הן. בעבר הירדן. הוא הכלל. ומכאן ואילך הוא פרט. במדבר הוא המקים שדיבר עמם שם. בערבה. הוא ערבות מואב והוא היה במערבו של מדבר. כמ״ש ים הערבה היא ים המלח שהיה במערב:

מול סוף - הוא ים סוף שהוא במזרח של מדבר כמ״ש מים סוף ועד ים פלשתים:

בין פארן - שהיה בדרומה של המדבר:

ובין תפל גו' - שהוא היה בצפון ומשום שהמדבר היה ארוך כנגד כולן. לכן כתב כולן והן נחלקים על ה' כללים. ד' מד' רוחותיה. וא' באמצע. ומדרשו כמ״ש רש״י וספרי אלא שקשה להונמו שכתבו שהם הנסיונות שניסו למקום והלא חצרת הוא מחלוקת קרח. וערבה הוא שטים. והם היו אחר הי' נסיונות. ובפרש״י הוא ערבוב דברים. שמה שכתב הנסיונות הוא בספרי ומ״ש על חצרות הוא בתנחומא ועוד בפסוק הזה אינו חושב כל הי' נסיונות. והי' נסיונות שכתב הספרי והובאו בגמרא הם. שתים בים כו' דהיינו א' קודם שנכנסו בים כתיב ויצעקו בני ישראל כו'. וא' בים כדכתיב וימרו על ים בים סוף כו' כדרך שאנו עולים מצד זה כו'. ושתים במים הם במרה וברפידים. ושתים בשלו דהיינו א' בשבתנו על סיר הבשר כו'. והב' בקברות התאוה. ושתים במן א' ויותירו אנשים וגו' והב' שחללו שבת. וא' בעגל וא' במרגלים. וא״כ אין שייך לזה הפסוק כדפרישית. ועוד למה לא חשב ג״כ מתאוננים ובאמת יש חולקין על זה בספרי וחשיב מתאוננים. ולא חשיב אלא א' בים כי מה שהיה בים אינו מפורש ולית ליה הך דרשה דוימרו על ים בים סוף ומ״ד שאינו חושב מתאוננים סבר שחטא מתאוננים היה בצנעא כדכתיב באזני ה' ולכך חיסך הכתוב. ומ״ד שחושב סבר בפרהסיא היה. ומה שהביא הגמר' את המ״ד שחושב שתים בים כו' ואינו חושב מתאוננים. משום שלעולם ישנה אדם לתלמידו בלשון קצרה. וכן הוא במסכת ביצה גבי אין אופין אלא על האפוי (עיין שם בתוספו' שם י״ז ע״ב בד״ה א״ר הלכתא) ונראה לי שהששה נסיונות שהיו קודם מתן תורה לא הוזכרו כאן כי על זה לא הוכיח אותן שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ונמחל להם. והם א' על ים. ושנים במן. וא' בשליו. ושתים במים. ולא הוזכרו כאן אלא הד' הנשארים. דהיינו קברות התאוה. ותבערה. ועגל. ומרגלים. ועוד יש ד' דברים שהיו אחר המרגלים. דהיינו בעדת קרח שאמרו אתם המתם את עם ה'. ומי מריבה. ועוד ותקצר נפש העם בדרך. ובשטים. ואלו ח' נמנו כאן דהיינו במדבר הוא מי מריבה דכתיב שם ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן כו'. בערבה הוא שטים שהוא בערבות מואב. מול סוף. הוא ותקצר נפש העם בדרך וגו' דכתיב שם דרך ים סוף:

בין פארן - הוא מרגלים כידוע. ובין תפל. הוא תבערה כי שם היו בוכים על דברי תפלות כדכתיב למשפחותיו. ולבן. הוא קברות התאוה כי שם דברו על המן. וחצרת. הוא עדת קרח. ודי זהב. הוא העגל. ועוד יש ב' דברים שעשו אבל אינן מפורשין בפסוק אלא רז״ל דרשו מן הפסוק ברמז דהיינו א' גבי מרגלים וזהו ויעפלו וגו'. וא' היה בתבערה דהיינו ויסעו מהר ה' ואמרו חז״ל מאחרי ה'. וזהו מרומז ג״כ כאן באמרו בין פארן דהיינו בין פארן עשו ג״כ וזהו ויעפלו וגו'. ובין תפל. דהיינו בין תופל עשו ג״כ וזהו ויסעו מהר ה':

ומ״ש בספרי את הי' נסיונות ורש״י הביא היאך מרומזים כאן - הוא בדרך אחר כמ״ש באבות דר״נ והם בערבה הוא שטים. מול סוף הוא מה שהיה בים. בין פארן. הוא מרגלים. ובין תפל. הוא שליו ששם דברו תפלות על המן:

ולבן - הוא ג״כ במן מה שהותירו מן המן. וחצרת. הוא מה שהוציאו מרשות לרשות בשבת מן המן:

ודי זהב - הוא העגל הרי כאן ז' דברי'. וחסר כאן ג' דברים דהיינו מסה וקברות התאוה ותבערה. ואמר אלו הג' דברים בפרשת עקב. ובתבערה. ובמסה. ובקברת התאוה:

אשר דבר משה אל כל ישראל - שאמר להם שיהיו כל ישראל באגודה אחת:

בעבר הירדן - העה״ז נקרא ירדן ומ״ש בעבר הירדן לפי שהאדם בעולם הזה אינו אלא עובר. וכמו שלמטה הירדן מפסיק בין א״י כך למעלה הנהר דינור מפסיק ואי אפשר לבא לג״ע עליון עד שיעבור נהר דינור. ואח״כ מעלין את הנשמה לקרבן. וז״ש אליהו לאלישע כי שלחני ה' בית אל וגו' וה' שלחני הירדנה:

ועבר הירדן הוא הכולל ואח״כ אומר הפרט:

במדבר - פי' שדרך ישר לאיש שאל יביט בתאוות עוה״ז דהיינו תאוות אכילה וישים עצמו כמדבר ללמוד תורה:

בערבה - שיתרחק מחבורת אנשים המבטלין מת״ת וישב במדבר ובערבה. ובמדבר קאי על הפרשה מתאות אכילה. ובערבה קאי על חבורת אנשים כמ״ש והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב. דהיינו שלא יראה כי יבא טוב על חבורת אנשיו. ושכן חררים במדבר ששם בלי מזון:

מול סוף - שיחשוב האדם תמיד על יום המיתה וישים הסוף למולו. ואמר בתחלה שני דברים לשבור התאוות שהם מבחוץ. ואח״כ אמר להכניע את היצ״ר שהוא מבפנים כמו שאמרו רז״ל. לעולם ירגיז אדם יצה״ט על כו'. ואם לאו יזכור לו יום המיתה:

בין פארן ובין תפל וגו' - דע כי יש ה' מיני ערב רב. א' בעלי מחלוקת ובעלי לה״ר. ב' הם הרודפים אחר התאווה כמו אחר זנות וכדומה. ג' הם הרמאים שמראים עצמם כצדיקים ואין לבם שלם. ד' הרודפים אחר הכבוד ובונים חרבות למו לעשות להם שם. ה' הרודפים אחר הממון:

וחושב כאן כל הה' כיתות - דהיינו פארן הם בעלי מחלוקת ובעלי לה״ר כי משם נשתלחו המרגלים שדברו לה״ר. ותפל. הם הרודפים אחר התאוה שהוא תפלות. ולבן. הם הרמאים מראים עצמן לבנים מבחוץ. וחצרת. הם הרודפים אחר הכבוד ובונים חצירות וחרבות. ודי זהב. הם הרודפין אחר הממון. ואחר שחשב כתות האלו אמר אחד עשר יום מחרב וגו' שהעיקר עסק התור'. ואמר פארן מתחל' כי המחלוקת נגד כולם. והם נקראי' עמלקים ואין בן דוד בא עד שיעברו מן העולם ועליהם נאמר תמחה את זכר עמלק כמבואר בזוהר. וסוד שחושב כאן עשרה דברים. דהיינו

מ' י' נ' ה' ת' ג' ח' ב' ד' כ' בעבר הירדן הוא נגד מלכות. במדבר הוא נגד יסוד. כי במדבר גי' רמ״ח כנגד רמ״ח מצות עשה שתלוי בצדיק. בערבה הוא נו״ה. בסוד ערבי נחל כמבואר בזוהר. מול סוף. הוא ת״ת והוא ים סוף וים הוא שלש ראשונות ונכלל בזה בחינה אחרונה. וסוף הוא בחינה אחרונה ונכלל בזה ג״ר. וים סוף הם ב' זווגין בשם אימא בגילופין. ים הוא אותיות השניות. וסוף הוא אותיות הראשונות. בין פארן. הוא נגד גבורה והוא נגד מילה ופריעה. ובין תפל הוא נגד חכמה. ולבן נגד בינה. וחצרת נגד דעת:

ודי זהב - סוד כח וכחו. וזה שאמרו רז״ל (שבת דף קי״ט ע״ב) כל העונה איש״ר בכל כחו מקרעין לו גזר דינו של ע' שנה שהוא שם אלהים בנקודותיו סוד יוסף וסוד ושם עירו פעו. כי שם יש כח כמ״ש בזוהר על פסיק ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' כו' כי שם ב' פעמים יד והם ב' ידים וזהו די זהב שני פעמים י״ד:

אחד עשר יום כו' עיין רש״י - דבר אחר אלו זכו היו נכנסין לא״י לי״א יום. רי״א לג' ימים כו'. שנאמר דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה ואין מנוחה אלא ארץ ישראל כו' ר' בנאה אומר ליום א' כו' שנאמר היום אתם יצאים וגו'. והיה כי יביאך כו' אבא יוסי בן חנינא משום אבא ברדלא אומ' כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסין מיד שנאמר עלה רש וגו':

ולפי פשוטו הוא כך שאחד עשר יום מחרב עד מקום שאמר להם כשהיו הולכין דרך הר שעיר. פי' אף אם לא היו הולכין בדרך הישר אלא היו סובבים דרך הר שעיר כמו שסבבו לא היה אלא י״א יום וזה ג״כ סימן על המקום שדיבר עמהם דהיינו שהיה אותו המקו' מחורב י״א יום כשהולכין על דרך הר שעיר וקדש ברנע ואף לפי' רש״י שפי' שאחד עשר יום מחרב עד קדש ברנע כו' ע״ש ר״ל שנשתהו בדרך דאל״כ היו יכולין תיכף לבוא לא״י כדכתיב עלה רש. ועל דרך הרמז הוא כך. שיש אחד עשר מסעות שצריך האדם לנסוע עד שיבא למקום מנוחתו דהיינו א' מביתו לקברו. והב' מקבר לגיהנם שאף אם הוא צדיק גמור צריך לעבור בגיהנם. והג' מגיהנם לג״ע. ומג״ע לזיי״ן רקיעים. ומשם לג״ע העליון ובכל מקום צריך ליתן חשבון ודין. זהו שכתב אחד עשר יום כלומר שי״א נסיעות הוא מחורב פי' מביתו שמניח אותה חריבה לכן נקרא חורב. דרך הר שעיר. זהו גיהנם הנקרא שעיר כידוע. עד קדש ברנע עד שיבא לג״ע העליון שנקרא קדש ברנע. וסודו הוא כך אחד עשר יום זהו שכתוב היושב על חוג הארץ וזה ראש שור שיושב בתהום. וזהו סוד בחוקו חוג על פני תהום. מחורב הוא באמ״ש וזהו רמ״ח מ״ע וב' כללים וזה שכת' ותחמרה בחמר ובזפת בחמ״ר מבפנים זה רמ״ח מ״ע. ובזפת מבחוץ זה שס״ה מצות ל״ת. וקדש ברנע ע״ש ע״ם שכוללין בו חושבן חמר וזפת כי קדש הוא ג' ראשונות שהן ד' בסוד א״ת ב״ש וברנע הם ז״ת בסוד ע״ב. בעבר הירדן. ג' גבולין בא״י. מדבר. ירדן. ונהר. מדבר בדרום כמ״ש מדבר צן נגבה. ירדן במזרח. ונהר בצפון. כמ״ש הנהר הגדול נהר פרת:

וסודן הכל כלול בשם אלוה וסוד אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב - ורוח רביעית הוא הים. דשם אלהים כלול מכולם. והוא בשם י״ה. בעבר הירדן מדבר וערבה הוא ידוע והוא מתפשט בערבי נחל ששם הנביאים:

מול סוף - מול ג' ראשונות בשם שילוב סוף ג' אותיות דאימא בגילופין:

פארן ותפל - שמאלא וימינא. ומבחוץ חמור ושור אבות נזיקין. ואבות הטומאה קל וחומר אבל בקדושה פארן הוא אחוריים בשם השילוב והוא סוד שמחבר את ישראל לאביהם שבשמים. ולבן. הוא דרגא ידוע שמלבין עונותיהם של ישראל:

וחצרת - הוא שם הרביעי שם מ״ב והוא שם מלכות בכפלו זה בזה:

ולבן ודי זהב - הם כנגד בגדי לבן ובגדי זהב ולכן היה בגדי זהב כפול:

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר וגו' - מלמד שהשנה י״ב חודש. וכמ״ש באסתר ובמלכים. שנאמר ולשלמה שנים עשר נציבים וגו' ר' בנאה אומר מן התורה שנאמר היום היום מלאו ימי כו' צא מהם למפרע ל״ג ימים כו' ד״א מלמד שלא הוכיחם עיין רש״י וכדי שלא יהא בלבו עליו. והתוכחה מביאה לידי שלום כמ״ש אצל אברהם והוכח אברהם את אבימלך גו' ויכרתו ברית. וכה״א ביצחק ויאמר יצחק מדוע באתם אלי ואתם גו'. וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום גו'. ככל אשר צוה גו'. לימד על כל הדברות שבתורה הקלות והחמורות והפרטות והכללות הזדונות כו'. וידוע שהכל נכלל בעשרה וכללם שלשה. וכן הזמן עשרה זמנים מן יובל עד רבע שנה והוא בכלל. וזכר בזה הפסוק שלשה דברים ג' פעלים דבר משה אל בני ישראל. והש״י הוא הסיבה ראשונה. ובו נכלל כל הג' ככל אשר צוה ה' אתו אלהם הרי נכלל בו כל הג':

אחרי הכתו גו' ערש״י - מלה״ד למלך שיצא הוא וכל חיילותיו א״ל חייליתיו תן לנו הגלוסקאות חמות א״ל אני נותן. שוב א״ל תן לנו אמר להם האיפרכוס בשביל שהמלך בשר ודם מטריחין אתם עליו מאין לו רחיים מאין לו תנורים במדבר:

הואיל - עיין רש״י. ד״א אין הואיל אלא שבועה. באר. א״ל כבר אני סמוך למיתה מי ששמע פסוק א' ושכחו פרשה א' ושכחה כו' יבוא וישננה כו'. והם אחורי ו״ק לכן נאמר אחרי. וכל אחד כולל שלשה. הוא. ומקו' מלכותו. והאומה. והם נגד ו״ק תלת גו תלת כנ״ל. וידוע כי ו' כלול מו' בסוד הדעת והן י״ב בוסמין עלאין לכן נאמר כאן ב' פסוקים כל א' כלול מו' עם הכולל:

באדרעי - כתב רש״י שם המלכות והוא ט״ס שעשתרות ואדרעי שתי מדינות הן אלא כצ״ל שאדרעי הוא מקום המלחמה:

בעבר הירדן בארץ מואב - פרט כאן ב' מקומות לפי שבה ב' בחינות ה' אלהים. וכן בדבור נאמר שני דברים. משה והתורה. דהיינו הואיל משה באר את התורה. הואיל משה לשון התחלה וזה כנגד פ' ראשונה של בראשית ב' מאמרים א' כנגד יה״ו והשני כנגד אל וזהו יה״ו אל. וכתב בזוהר שעתיד משה לעמוד. כבד פה בתורה שבע״פ. וכבד לשון הוא תורה שבכתב ואליהו עתיד לבארם שלא יאמרו אחר הוא. וזהו הואי״ל משה באר את כו'. וסוד נעלם הוא. ואלה״י לצור מחסי הוא התחלה. ואליה״ו הוא הסוף. וזה באר שני זווגין. בחינה ראשונה. כבוד מלכים חקור דבר. ושני. כבוד אלהים הסתר דבר כנגד שני פסוקים הראשונים של יחוד בקול רם ובחשאי וזהו באר את התורה הזאת ד' פסוקים ראשונים נגד ג' אבהן שהן ד' שיעקב כלול משניהם. שהוא יעקב וישראל. לכן כתב אלה כמ״ש סוד באר הוא ו' אותיות ראשונות. והוא התחלת התורה. בראשית ברא והן ז' בארות דיעקב ברא שית. וברא אלהים הוא השביעית ולכן נקראת באר שבע כנגד ז' ספרים חצבה עמודיה שבעה. ז״ש באר את התורה הזאת שהוא השביעי' שהיא כוללת הכל אלה ראשי בית אבותם. כמ״ש בתקוני'. ורביעית נקראת זאת וכן כתי' בפ' ואתחנן וזאת התורה ואח״כ אלה העדת והחקים והמשפטים:

לאמר - היא בחינה י״א והי״א כוללן כולן לכן אמרו עשר ולא י״א. והוא ספר הזה שכולל כל התור' ונקרא משנ' תור' לכן בא כאן הכל בי״א. י״א מקומות וי״א יום מחורב וי״א חדשים וראשי פסוקים עולה י״א עד ה' אלהינו ובפסוק הזה י״א תיבות ולאמר כולל כולן ואלה ה' פסוקים כולל כל השם אחרון:

בב' פסוקים ראשונים יש עשרה מקומות שהם י״ב וג' דברים שהן אלה הדברים ומשה וישראל נגד ברכת כהנים שהם ג' שמות וי״ב תיבות כנגד שם של י״ב ג' אבהן וי״ב שבטים והן י״ה של שם. וב' פסוקים אחרונים נגד וי״ו של שם שהוא כפל כו' ופסוק אחרון ה' ענינים ב' מקומות וב' דברים משה והתורה. ולאמר היא הה' וכוללת הכל כנגד ה' אחרונה והם כנגד ה' ספרים של תורה וספר ויקרא כנגד הדעת והוא בקריאה נמצא ל״ב כלולין בה' כמ״ש בתיקונים ל״ב כלולין בה' וכן ל״ב אלהים דבראשית וז״ש הואיל הוא התחלה כי זה הספר כולל כולו נמצא שהתחלתו התחלת התורה וזה הואיל נגד נ״ב נתיבין שבפ' ראשונה דבראשית ול״ב כנגד ל״ב נתיבות דפ' בראשית. ובמדרש אין הואיל אלא לשון שבועה כמ״ש ויואל משה כו'. וזה שכתבתי שהב' דברים שכתב כאן נגד הב' ספרים שבספר דברים נמצא הואיל משה נגד הברכות והקללות ופ' נצבים. ושם הכל לשון שבועה כמ״ש ובאלתו אלה דברי הברית לעברך בברית כו' והאזינו הוא ביאור של כל התורה. וזהו באר משה שני ענינים הואיל משה ובאר משה. הזאת. זה וזאת הברכה כמ״ש בפירושי על וזאת הברכה. ואמר זה בפרשה אחרונה ויעל משה כי שם כולל הארץ וכל דור ודור ודורשיו ופירושו כמ״ש בס״ד שנ' ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' לאמר. לאמר לאבות כו'. וידוע שהכל נכלל בי'. ה' נגד ה' כמ״ש בס״י ולכן יש בפסוק זה י' תיבו' ה' נגד ה'. דהיינו ה' מהשם עד לאמר. וה' לאחר לאמר. ולאמר הוא ברית יחיד מכוון באמצע ומקשר אותם. ומה שפתח בשני שמות אלו שהם כלל כל התורה כולה וכל השמות. כי הקב״ה הוא נסתר מצד עצמותו. ונגלה מצד מעשיו לכן אנו אומרים בכל ברכה לשון נגלה ונסתר ושם הוי״ה ברוך הוא הוא מורה על צד עצמותו יתברך. ואלהים הוא מורה על השגחתו על בריותיו ולכן כתיב בכל פרשה בראשית שם אלהים לבדו. ובהשגחה יש ב' ענינים. השגחה כללית דהיינו על כל בריותיו ועל כל העולם בכללות. והשגחה פרטית שמשגיח על ישראל לבד. וכנגדו הוא שם אלהים. וכן בתורה יש נעלם ונגלה כידוע. ולכן פתח בב' שמות אלו. ולכן אומרים בכל ברכה ה' אלהינו מלך העולם דהיינו ה' מצד הנעלם. ואלהינו שהוא משגיח עלינו בפרטית ומלך העולם שאע״פ שמשגיח עלינו בפרטית משגיח ג״כ על כל העולם כולו בכללות ומושל עליהם. וכן אומרים בתפלה בשבת במנחה. אתה אחד ושמך אחד פי' אתה אחד מצד עצמו ית'. ושמך אחד מצד בריותיו בשם נגלה. אעפ״י שמנהיג כל בריה ובריה בפני עצמה וכל א' הנהגתה משונה מחברתה אעפ״י כן בכולו הוא אחד. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כו' כי שניהם הן ביחוד ישראל וא״י. ישראל מע' אומות. וא״י מכל הארצות. וכמו שנקרא אלהי ישראל. כן נקרא אלהי הארץ. וזהו מה שאמר באברהם אלהי השמים ואלהי הארץ ואח״כ לא אמר אלהי הארץ. מפני שבשעה שלקח אותו היה בח״ל ולכן נענשו אפי' נכרים מפני שלא שמרו את התורה בארץ כמ״ש (מלכים ב י״ז:כ״ו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ. שישראל מצווה על כל התורה בח״ל ובארץ מצווה אפי' נכרי. ולכן נענשו הכותים שלא ידעו משפט אלהי הארץ כמ״ש וזהו מ״ש (סוף כתובו') כל הדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה. וגלוי של תורה הוא בארץ כמ״ש אוירא דא״י מחכים וגם הנבוא' אינו שורה אלא בא״י. ולכן ברח יונה כמ״ש (מ״ק כ״ה ע״א) ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא בבל גרמה לו וכמ״ש מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. אבל כשהיו ישראל בארץ היה גוי אחד וכן לע״ל ב״ב אי״ה. כמ״ש בזוהר אימתי גוי אחד בזמן שהן בארץ וכן התורה לא נתנה אלא לישראל בהר סיני וז״ש כאן אלינו בחורב. וד' תיבות אלו הן כלל של כל התורה כולה. דהיינו שה' אלהינו דיבר אלינו לעשותם ע״י המקום בחורב. וז״ש הנסתרת לה' אלהינו והנגלת גו'. ודבר קדשו הוא מחבר אותנו עם הש״י וזהו דבר אלינו בחרב לאמר וז״ש והנגלת לנו ולבנינו והכל ע״י סיני וז״ש משה קבל תורה מסיני.

רב לכם שבת בהר - שהאדם אחר מותו דר בג' עולמות דהיינו נפשו בקבר ורוחו בג״ע התחתון ונשמתו בג״ע עליון כמ״ש למען ייטב לך ולמען יאריכן גו' ובכל אחד לבד מהאדמה יש שני מקומות וכן הנשמות אעפ״י שהן ג' הן ה' כידוע ובג״ע התחתון יש ב' דרגין א' שמתהלכים בין השורות שבג״ע וב' שיושבין מבפנים כמבואר בזוהר פ' בלק. וכן בג״ע של מעלה יש ג״כ ב' דרגין וז״ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך זה מדרגה עליונה שבפנים. פעלת לחוסים בך נגד בני אדם זהו מדרגה השנית שהיא נגד כולם וידוע שג״ע הוא במקום הרים כמ״ש צדקתך כהררי אל גו' וז״ש כאן הזה. הוא עה״ז. בהר. הוא ג״ע. שבת. הן אותן היושבים בג״ע. לכם. הוא נגד בני אדם. רב. הוא מה רב טובך גו'. וכולן כלולין בהר סיני כמ״ש ועלית אתה ואהרן ואמר משה מחיצה לבד אהרן מחיצה לבד:

בחרב לאמר - פי' כי חורב אינו סיני אלא בסיני נתן את התורה ובהר חורב היה עומד המשכן ששם היו ישראל חונים ואמרו חז״ל כללותיה נאמרו בסיני ופרטותי' נאמרו באה״מ ונשנו בערבות מואב. נמצא בערבות מואב נשנו הפרטים שנאמרו בחורב. וז״ש דבר אלינו בחרב לאמר. וגם במשכן היה ה' דרגין דהיינו ק״ק. ואה״מ. ופתח אה״מ. ומחנה לויה. ומחנה ישראל. וכן ישראל נחלקין לחמשה. כהנים. לוים. ישראלים. גרים. עבדים. וכן בהמ״ק נחלק לחמשה. ק״ק. ובין האולם ולמזבח. ועזרת כהנים. ועז״י. והיכל. וכן חוץ למחנה שכינה נחלק לחמשה. חיל. והר הבית. וירושלים. וא״י. וערים המוקפות חומה. וע״נ אינו נחשב ביניהם כי זה נתחדש אח״כ ועיין מ״ש במס' כלים פ״א ע״ש. וכן בהר סיני נחלקו ישראל לה'. משה ואהרן והכהנים והעם שהיו כוללין ב'. ישראל וערב רב. ואלו החמשה תיבות הם נגד ה' תיבות שאמרנו לעיל הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו:

לאמר - כל לאמר שבמקרא הוא התחלת מאמר שלאחריו כמ״ש ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו וגו'. וכן מה שכתוב וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר דהיינו שהקב״ה התחיל עם משה מן דבר אל בני ישראל ומשה התחיל עם ישראל מן אשה כי תזריע וכן בכל מקום. והוא חיבור הנושא עם הנשוא וכן מ״ש לעיל דבר אלינו דיבר הוא החיבור ה' עם אלהינו אלא שדיבור הוא הדעת שמחבר י״ה בו״ה ולכן לא כתיב דבר אלא במשה משא״כ בשאר נביאים כי משה היה בסוד הדעת ודורו היה דור דעה ולכן כתיב דבר אלינו כו'. כמו שאומרים לשם יחוד קב״ה כו'. שו״ה מתפשט באדם ובארץ בב' עלמין תתאין כמ״ש והנגלת לנו כו'. והנסתרת כתוב בו״ה שהיו״ד נעלם בתורה כמ״ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם שהיא נעלמת מעין כל חי ונאמר ישמחו השמים ותגל הארץ והדעת הוא מחברן. כמ״ש בדעתו תהומות נבקעו וז״ס בהמ״ק וז״ש (ברכות דף ל״ג ע״א) גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות וגדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות וכל שיש בו דיעה כאלו נבנה בהמ״ק בימיו כמשחז״ל (ברכו' נ״ה ע״א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות ולא אמרו יודע היה אותיות והוא נגד ספר ויקרא. וז״ס ל״ב נתיבות ל״ב אלהים שנכללו בשם הוי״ה אבל לאמר הוא חבור הוי״ה עם אלהים. לכן כאן י״א תיבות חמשה לקבל חמשה וברית יחיד מכוון באמצע כו' והיא בחינה ב' של מלכות שהוא כ״ע של כסא הכבוד:

הכנעני - זה גבול כנען שנ' ויהי גבול הכנעני:

והלבנון - א״ל כשאתם נכנסים לארץ צריכין אתם להעמיד מלך ולבנות לכם בית הבחירה שאין לבנון אלא מלך שנאמר החוח אשר בלבנון שלח כו' ואין לבנון אלא ב״ה שנ' והלבנון באדיר יפול. ד״א למה קורין אותו לבנון ע״ש שהוא מלבין עונותיהם של ישראל:

עד הנהר הגדל כו' - שמפרה והולך עד שכלה כמגריפה. ד״א פרת שפרה ורבה עד שעוברים אותו בספינות. כל הנהרות אומרים לו מפני מה אין אתה משמע קולך כדרך שקולנו הולך. א״ל מעשי מוכיחים עלי זורעים בי זריעה נוטעים בי נטיעה עולה לשלשה ימים:

פנו וסעו לכם ובאו גו' - פי' שהאדם הנוסע ממקום למקום יש בזה ג' מקומות. דהיינו מן המקום שנסע והמקום שנוסע לשם הוא תכליתו והדרך שמהלך ממקום הנסיעה עד מקום שנוסע וזה שכתב כאן פנו הוא מן המקום שנוסע משם. וסעו. הוא הדרך. ובאו הוא מקום התכלית. וזהו רמז על האדם שצריך ג' דברים דהיינו עה״ז שמשם נוסע. ומקום תכליתו הוא הג״ע ודרך הליכתו מחמת שא״א לבא אף אחר שיקנה שלימות לג״ע עד שיתפשט ממנו הגופניות וז״ש פנו דהיינו שיפנו מן הגופניות. וסעו. הוא דרך הליכתו. ובאו הוא מקום תכליתו. והוא הג״ע. וכן כאן בישראל. פנו. הוא מהר סיני אחר שנשלמו שם כמ״ש רב לכם כו' אמר להם שיפנו משם עוד לתכלית שלמותם שהוא ארץ נחלתם א״י מפני שהכוונה הראשונה היה להוריד שכינתו וכבודו שלמעלה ע״י משה מן השמים והענין ג' מקומות אלו דהיינו הר סיני ואה״מ וא״י. שעד משה לא ירדה שכינה לארץ. וידוע שהעולם נחלק לג' חלקים. שמים וארץ ואדם המחברם. וכן שלשה מקומות אלו דהיינו דלעיל והנה מתחלה לא ירדה שכינה לארץ. אלא ע״י הרקיע ירדה על הר סיני ואח״כ ירדה לאה״מ אבל לא בקביעות אלא ממקום למקום ואח״כ בא״י ירדה בקביעות וז״ש מתחלה עד שהמלך במסבו דהיינו במקום הסיבו שהיא השמים ואח״כ צרור המור דודי לי בן שדי ילין ואחר כך אשכל הכופר כו' שהוא התכלית שירדה שכינה לארץ:

הר האמרי - חשיב כאן עשרה מקומות שכל העולמות וכל הדרגין אין פחותין מעשר אלא משתנין לפי בחינותיהם כמ״ש וישנה ואת נערותיה לטוב וכאן בארץ הוא מדריגה עליונה לכן נאמר למעלה בעבר הירדן וכאן נאמר בהר ובשפלה עטרת בעלה מקומה הראשון וחשב כאן ז' תיבות רצה לומר כי יש ז' תיבות היינו הר האמרי. וכל שכניו. בערבה. בהר. ובשפלה. ובנגב. ובחוף הים. ואחר כך ג' עליונות. ארץ הכנעני הוא ארץ עילאה וכו' ואמר הנהר הגדל נהר פרת. דעת הנמשך מכ״ע וזה שכתב אל דעות ה' לכן כתיב כאן ב' פעמים נהר שבו חו״ג לכן אמר מתחלה הנהר ואחר כך נהר שהג' נכללת בה' והגדול הוא גדולה. ופרת גבורה שנתנה לנוקבא בזיווגי לכן נוקבא נכללת בדכורא ונתבסמת בו. ובנגב ובחוף הים. ידועים הן נגד הנהר:

הר האמרי ואל כל שכניו - מה שאמר הר האמרי ואח״כ אל כל שכניו שהוא כפל לשון שהאמרי היה יושב בתחלת מקום כניסתם כמ״ש והאמרי יושב בהר גו' לכן אומר בתחלה הר האמרי ואח״כ אל כל שכניו שהם שאר שבעה אומות ובתוספתא (שבת פרק ו') אמר שהאמרי הוא הקשה שבכולם שאדם הקשה נקרא אמרי ואדם רע נק' סדומי וכמ״ש ואשמיד את האמרי אשר כגבה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכן אמר ואל כל שכניו שהאמרי היה קשה נגד כולם. ובספרי דרש והביאו רש״י ז״ל שכל שכניו הם עמון ומואב ואדום מפני שהקב״ה נתן לא״א עשרה אומות והג' הם. קיני. וקנזי. וקדמוני. והם עמון. ומואב. ואדום. וקודם שחטאו במרגלים ניתנו לישראל אבל כשחטאו במרגלים נצטוו שלא ליגע בהם עד לע״ל כמ״ש ומחץ פאתי מואב והיה אדום ירשה וכמ״ש אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם לכן אמר כאן הר האמרי הוא ארץ ז' אומות ומפני שהיה יושב בתחלת הכניסה לכן נקרא על שמו ואח״כ מפרש בהר ובשפלה כו'. ואל כל שכניו הם. עמון. ומואב. ואדום. בערבה בהר ובשפלה. מפני שא״י נחלק לג' חלקים אלו כמ״ש במשנה וכל שבט ושבט נחלק ג״כ לחלקים אלו וכן לע״ל יהיה לכל א' ואחד אלו הג' חלקים וכתב רש״י בערבה. זה מישור של יער. בהר. זה הר המלך. ובשפלה. זו שפלת דרום והוא לשון ספרי וכו' ואינו מובן כלל ובתחלה אפרש משנה בשביעית פרק ט' שלש ארצות לשביעית לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שקמים הוא גליל עליון ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמים הוא גליל התחתון ותחום טבריא העמק. וביהודה ההר והשפל' והעמק ושפלת לוד כשפלת דרום וההר שלה כהר המלך מבית חורון ועד הים מדינה א' ופי' מכפר חנניה ולמטן וטבריא הם השלשה שבגליל וביהודה הוא ההר והשפלה והעמק ושפלת לוד וההר שלה ובית חורון פירשו המפרשי' שזהו הג' שמעבר לירדן וא״א לומר כן דהא ירושלים היה מהלך יום מן הירדן ולוד היה מהלך יום מירושלים לצד מערב כמ״ש (בר״ה ל״א ע״ב) ובית חורון היה ג״כ במערב של גבול בנימין והיאך אפשר לומר כן שהן מעבר הירדן ונראה שהמשנה לא חשיב רק יהודה וגליל אבל עבר הירדן לא חשיב במשנה משום שהם מפורשי' במקרא והביאו בתוספתא ובירושלמי וז״ל איזה הר שבעבר הירדן תני רשב״א אומר כגון הר מכוור וגדוד כו' ושפלתו חשבון וכל עריה אשר במישור כו' ועמק יש לו בית הרן ובית נמרה כו' שנאמר ובעמק בית הרם ובית נמרה כו' עכ״ל הרי מפורש שלא חשב באותן שבעבר הירדן אלא יהודה וגליל ויהודה היינו שבט יהודה. וגליל היינו מיוסף ואילך כמ״ש ויהושע י״ח ה') יהודה יעמוד על גבולו מנגב ויוסף מצפון הרי מיוסף ואילך נקר' צפון נמצא נשתייר שבט בנימין שהם בין יהודה ובני יוסף וחשיב כאן המשנה שלשה חלקים שבשבט בנימין והם ג״כ השלשה שבשבט יהודה ואמרינן בירושלמי איזה הר שביהודה זה הר המלך. ושפלתו זה שפלת דרום ועמק שלו כו' ע״ש וזהו פירושו שפלת לוד שהוא משבט בנימין כמ״ש (ד״ה א' ח' ב') הוא בנה את אונו ואת לוד כו' בשפלת דרום שהוא ביהודה וההר שלה דהיינו שבט בנימין בהר המלך שביהודה ובית חורון עד הים הוא מדינה א' והוא עמק ואמרינן שם ר״ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ושאר ארצות כהר המלך נמצא לר״ש מה שחלק כאן הפסוק בערבה בהר ובשפלה אינו אלא ביהודה כי בשאר ארצות אין לנו נ״מ מזה וזהו שמפרש רש״י בערבה זה עמק של יער כצ״ל ומ״ש ברש״י מישור ט״ס הוא וכן הוא בירושלמי אלא שקשה לרש״י שאמר כאן בערבה. ובמשנה קורא לה עמק לזה אומר עמק של יער לכן קרא אותו כאן ערבה על שם היער ובמשנה קורא אותו עמק על שם העמק. בהר זה הר המלך כי סתם ספרי ר״ש ולר״ש כל הארצות הם כדין הר המלך לכן אמר הר המלך כי הוא העקרי ושפלה הוא שפלת דרום שביהודה. ובנגב ובחוף הים גו' פי' שחושב ד' גבולין שבד' רוחות א״י וזהו בנגב הוא בדרום. בחוף הים. הוא ים הגדול שבמערב א״י. ארץ הכנעני והלבנון. זה מזרחה של א״י כמ״ש ביהושע. עד הנהר גו'. זהו גבול צפון ששם הוא נהר פרת:

אשר נשבע גו' - ערש״י משל למלך שנתן לעבדו שדה במתנה ולא נתנה לו אלא כמות שהיא עמד העבד והשביחה ואמר מה בידי לא נתנה לי אלא כמות שהיא. חזר ונטעה כרם אמר מה בידי כו' כך כשנתן הקב״ה את הארץ לאברהם עמד והשביח שנאמר ויטע אשל בבאר שבע עמד יצחק והשביח שנאמר ויזרע יצחק גו' עמד יעקב והשביח שנאמר ויקן את חלקת השדה גו':

לתת להם - אלו באי הארץ. ולזרעם. אלו בניהם. אחריהם. אלו שכבשו דוד וירבעם. ד״א לתת להם. אלו עולי בבל. ולזרעם. אלו בניהם. אחריהם. לימות המשיח:

ראה נתתי גו' - פי' כשהקב״ה פוקד על אומה להכניע אותה מכניע השר תחלה וזה שהראה אותו לכן אמר ראה נתתי גו' ואין חסר לכם כלום אלא באו ורשו. ומ״ש תחלה לשון מתנה נתתי. ואח״כ באו ורשו לשון ירושה. מפני שעיקר מה שנתן להם א״י היה מחמת האבות כמ״ש בפרשה עקב לא בצדקתך גו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך וגו' אך מפני שבועת האבות לא היה להקב״ה ליתן להם דווקא אלא מפני שהם היו דור דעה לכן אמר נתתי לשון מתנה מה שנותן להם דווקא. באו ורשו. לשון ירושה שהעיקר הוא מפני שבועת האבות:

לאבתיכם גו' - לפי פשוטו לאבותיכם הוא הכולל. לאברהם כו'. הוא הפרט:

לתת להם - דהיינו להאבות:

ולזרעם אחריהם - הם אותם שיירשו. והענין בפרטות לאבותיכם הם השבטים כמ״ש בספרי שבועות מטות אומר סלה כי להאבות נתן לכל ח' לבדו כל הארץ ולהי״ב שבטים נתן הארץ לכולם ביחד כמ״ש בפ' ויחי:

לתת להם - אלו עולי מצרים שחלקו להם משה ויהושע לס' רבוא חלקים:

ולזרעם - אלו עולי בבל שחלקם עזרא. אחריהם. זה לעתיד לבוא כמ״ש והיה באחרית הימים שיחלקם הקב״ה בעצמו. והם כל א' בחינה לעצמו. וכמו שהארץ בכללה ז' ארצות כמ״ש בריש ירמיה ומפורשות בזוהר במעשה בראשית. כן היא נחלקת לז' בחינות והם הז' ארצות שכתוב בפ' עקב. וכן ארץ עילאה כלול שבע ארצות ושבע היכלין אברהם נטל כו' כמ״ש בזוהר פ' בראשית ופ' פקודי. וכן בהמ״ק אע״פ שהם עשר קדושות הן כלולין בשבע כמו ההיכלין שהם עשר והן נכללין בשבע. ומסוימין במחיצות שבע. והן ק״ק. והיכל. ואולם. ועז״י. ועז״נ. והחיל. והר הבית:

לאבתיכם לאברהם גו' - שהשבטים הן מסויימין נגד האבות כמ״ש בתיקונים וקרא זה אל זה הוא ג' שהן י״ב וכן האבות והשבטים וה' שנוסף הוא מול י״ג דכלול כל י״ב והוא מזל דבי' תלוי בני חיי ומזוני לכן הי״ג הם אינם אלא י״ב כמ״ש י״ב תחומין לעילא וי״ב תחומין לתתא לכן בחודש השביעי נפתח י״ג תרעין שהם מ״ט תרעין וכמ״ש כי ביום הזה יכפר כו' וקוצו של יו״ד הוא שער הנ' המשלים לנ' תרעין כמ״ש בתיקוני' סוף תיקון כ״ב:

בעת ההוא - לפי פשוטו היה בשנה השנית לצאתם ממצרים בשעת הדגלי' וכמ״ש וישלח משה גו' וילך לו אל ארצו וז״ש פנו וסעו לכם והיתה זאת ג״כ בעת ההיא:

לאמר - הוא התחלת המאמר כמ״ש וכן בכל מקום:

שאת אתכם - הוא הכלל. מה שכתוב למטה טרחכם ומשאכם גו'. והוא כוס של ברכה דאיתהיבא בימינא כמ״ש בכל לבבך ובכל נפשך והיו הדברים כו' וכמ״ש (פסחים קי״ז ע״ב) יכול יהא חותמין בכולן ת״ל והיה ברכה בך חותמין כו':

בעת ההוא - גנת אגוז. ההוא. הוא פרטית האגוז לבדו:

בעת ההוא - ב' אורות יהי אור ויהי אור סוד הדעת. פה ולשון. דרום וצפון. עמוד אש וענן. אל״ף הוא שם הראשון שכולל כל השבע שתחתיו. שי״ן הוא תחתון. וענן באמצע. לכן הא' אינו מן החשבון שהוא שורש להם. והוא עשרה זווגים דאו״א לכן נא' עשרה פעמים בעת ההיא והעשירית הוא ואתחנן אל ה' בעת ההוא:

שאת אתכם - שאת הוא אשל שלם. אתכם. הוא אילן שלם. כי אשל הוא אילן:

שבע כתות של צדיקים בג״ע זו למעלה מזו - כת ראשונה אך צדיקים יודו גו'. כת שניה אשרי תבחר ותקרב גו' בחרתי הסתופף גו'. כת שלישית אשרי יושבי ביתך. כת רביעית מי יגור גו'. כת חמישית מי ישכן גו'. כת ששית מי יעלה גו'. כת שביעית מי יקום גו'. רשב״י אומר לשבע שמחות פניהם של צדיקים דומים לעתיד לבא. לחמה. ללבנה. שנ' יפה כלבנה ברה כחמה. לרקיע. לכוכבים שנ' והמשכילים יזהירו גו'. לברקים שנ' כברקים ירוצצו. לשושנים שנאמר למנצח על שושנים גו'. למנורת בית המקדש. שנ' ושנים זיתים עליה א' מימין הגלה וא' משמאלה:

ככוכבי השמים לרב גו' - פי' שלענין רוב אתם ככוכבי שמיה אבל לענין מנין שיהיו ככוכבים א״א שהכוכבים הם רבים מאוד אלא לענין רוב בלבד כמו שהכוכבים רבים כן אתם רבים אבל בספרי דרש הרבה אתכם והגדיל אתכם והרים אתכם כו' כמ״ש רש״י:

והנכם היום - הנכם קיימים כיום כחמה וכו' מכאן אמרו ז' כתות של צדיקים וכו' וזה ידוע שהכל נכללין בשבע וכן בג״ע כמ״ש שובע שמחות ואמרו א״ת שובע אלא שבע. וז' היכלין המתוקנין לצדיקים וכן הארץ נכללת בז'. וכן א״י נכלל בז' כמבואר. וכן הטובה נחלק לז' כמ״ש ארץ חטה גו'. ונחלקים שם לה' ולב' כמ״ש ארץ חטה גו' ארץ זית גו' והוא סוד הזהב כלל ופרט. וכן בהטבת הנרות היו ה' לבד וב' לבד. וההדלקה היה ביחד וכן ברקיע חמשה נכללין בשמי השמים. וב' בכלל השמים שהם בכלל הארץ. וכן כאן ה' שמחות בשמי' וב' בארץ והששית מחבר' בין שביעי' לחמשית כמו הרקיע בין שמי השמים לשמים. וזית שמן. אוכל ומשקה. וכן כאן מנורת בהמ״ק נגד זית שמן והוא ג״כ מחבר שמי' וארץ. כמ״ש (כתובות ה' ע״א) גדולי' מעשה צדיקי' יותר משמי' וארץ שנ' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ובמקדש נאמר מקדש ה' כוננו ידיך פי' שהכל מה שכוננו ידיך שנראה' שהיו הם עושים ולא היו עושין כלל כמ״ש בארון וכן בבהמ״ק אבן שלמה מסע נבנה שהם מרימים את האבן אבל לא היו המה מרימים אלא שנתן הש״י כח והרים את ידם. וזהו שאמר ידיך כוננו אותם. והז' נרות הם נגד ז' כוכבי הרקיע. ושושנים הם בארץ עצמה לפי שהם היפים שבארץ לכן המשיל כנסת ישראל לשושנה וכמ״ש כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (ש״ה א') והגדיל כבודם בזה מן האומות מאוד שאין גרוע מן החוחים ואין יפה משושני' וז״ש כאן הרבה וגו' והנה אמרו במדרש יכול שיש בהן פסולת ת״ל מנורת זהב כולה וכה״א כלך יפה רעיתי וגו' וז״ש כאן אתכם ר״ל כלל ישראל ודומה אותם לברקי' בזריזותם שזה מעלת העליונים שהם זריזים במשלחתם מאוד. כמ״ש (איוב ל״ח ל״ה) התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו וזהו והנכם. ודומין לחמה כמ״ש היום. ודומין לככבים כמ״ש ככוכבי. ולרקיע כמ״ש השמים. וללבנה כי עיקר מעלת הלבנה כשהיא הולכת ורבה כמו שנמשלה מלכות בית דוד לה כידוע שהולכין ומרבין עד שלמה. וז״ש כאן לרב:

והנה יש בישראל ז' כתות - א' בעלי מצות. ב' היושבים בבתי מדרשות כל ימיהם. ג' היושבים בבתי כנסיות ועוסקים בתפלה כמ״ש מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל. ד' הקובעים דירתן בא״י. ה' היושבים בירושלים כמ״ש חז״ל (סוף כתובות) הכל מעלין כו'. ו' היושבים בהר הבית ובחיל שהוא מחנה לויה. הז' הם אותם שבמחנה שכינה דהיינו מעזרה ולפנים. והג' מחנות נגד כהנים ולוים וישראלים וז״ש בספרי כת הראשונה אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים כו' ואמר צדיקים וישרים לשמים ולבריות כמ״ש אמרו צדיק כי טוב כו' ב' אשרי יושבי ביתך הם היושבים בבתי מדרשות. ג' אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך הם היושבים בבתי כנסיות שנקראו חצרים. ובתי מדרשות נקראו בתים כמ״ש ברעיא מהימנא פ' בהר. ד' מי יגור באהלך הוא בא״י. ה' מי ישכון בהר קדשך זה ירושלים כמ״ש ההר הטוב הזה והלבנון. ו' מי יעלה בהר ה' זה הר הבית כמ״ש לכו ונעלה אל הר ה'. ז' זה מחנה שכינה שזה מקום מקדשו וז״ש מי יקום במקום קדשו וששה הם קבועים בבתים וא״י וכמשחז״ל (ברכות ח' ע״א) אמרו לר״י איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה הוא דכתיב כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להון. ר״ל שקדושת בהכ״נ ובהמ״ד הוא כקדושת א״י וכאחז״ל (מגלה כ״ט ע״א) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בא״י שנאמר ואהי להם למקדש מעט. והשביעית הם אותם שבחוץ ומשוטטין בארץ ורודפין אחר המצות תמיד והן נגד הארץ לכן נקר' עם הארץ כמ״ש חז״ל שבשבילם הארץ עומד' ועתידין לירש הארץ. והכת הב' הם ת״ח המחברי' שמים וארץ כמ״ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכתיב ונתתי שלום בארץ וז״ש ת״ח מרבים שלום בעולם שהשלום הוא בשמים כמ״ש עושה שלום במרומיו אבל לע״ל יהיה שלום בארץ וז״ש לא ירעו ולא ישחיתו גו' וגר זאב עם כבש וזהו הברכה ונתתי שלום בארץ וז״ש חז״ל ששלום הוא כלל הכל כמ״ש כי כל בשמים ובארץ כללא דכולא. ואח״כ חצריך בתי כנסיות והוא אש גבה כמ״ש (ברעיא מהימנא פ' כי תצא) והם ז' דרגין מלמטה כסדר ות״ת הוא כלל הכל כמ״ש ות״ת כנגד כולם כו' כמו שכתבתי למעלה:

ה' אלהיכם כו' ערש״י - משל למלך שהיה לו נכסים הרבה והיה לו בן קטן והיה צריך לצאת למדינת הים. אמר אם מניח אני את הנכסיה לבני הקטן ילך ויבזבז. העמיד אפטרופוס עד שיגדיל. משהגדיל. אמר הבן תן לי הנכסים עמד ונתן לו משלו כדי פרנסתו. אמר לו כל מה שנתתי לך לא נתתי אלא משלי. ומה שהניח לך אביך הרי הוא שמור. כך אמר משה וכו' עיין רש״י:

יסף עליכם ככם אלף פעמים - הוא ברכה שאין עוד אחריה כמ״ש דבגינה קיימין שיתין רבוא על טורין סגיאין ואמר שאילו זכו היו בימיהן ימות המשיח. וזהו א' זעירא דויקרא שנטלה ולא נשתיירו אלא א' מני אלף:

ככם - שיהיו צדיקים כולם כמותם דור דעה כמ״ש בספרי. וזהו השלמות האחרון. ואמרו בספרי זו משלי. והוא ענין נפלא כמ״ש אשה אל אחותה וגו' בגינה קיימין כו' דעליה אתמר דור הולך כו' ועליה אתמר כו' דאתפשטותא כו' ואילו זכו היה בימיהן ימות המשיח שלימות האחרון והיה בהמ״ק מן השמים וכל שלימות האחרון שאין אחריה עוד כמ״ש אתה החלות להראות את עבדך שבימיו היתה התחלה כמ״ש בזוהר. וביקש שיהיה בימיו גם ההשלמה וזהו אעברה נא ואראה כו' אבל ישראל לא היו ראויין לכך וז״ש ויתעבר ה' בי למענכם כו'. וזהו הברכה בכמות. ששם דרגא שזכה למדת בינה שמשם הוא המסכר כמ״ש מי מנה עפר יעקב ומספר גו' וזה שארז״ל זהו משלי. אבל ויברך אתכם הוא בדרגא דחכמה כמ״ש ברכה זו חכמה וכמ״ש מאן אתר עיקר ברכה ממלך דבעי כו' מאתר דכל ברכאין כנישין אמר ר' אבהו הכל נתן אבל שמו הגדול לא נתן ולא אוזיף לאחרן דכתיב אני ה' לבדי. מלמד דשם זה לא נתן לשום נברא וז״ש ויברך אתכם הוא לבדו שע״כ הוא משלי. והב' פסוקין הן ה' דרגין כסדר מלמטה למעלה שהם כלל העולמו' שהק״בה מנהיג כולם וכמ״ש אצל אליהו ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים לתתא ה' הוא האלהים לעילא מפני שהיו יודעין שהשם הוא האלהים לעילא. אבל בזה לא היו יודעים שה' הוא האלהים לתתא שהיו סוברים שהם ככל האומות והם לא ידעו שלכך נקרא אלהי ישראל מפני שהוא על ישראל ביחוד וז״ש ואתכם לקח גו' ולכך נקרא אלהי ישראל אף שהוא שליט בכל העולם ונקרא אלהי אבות מלמעלה וכמ״ש האבות הן הן המרכבה כו' וז״ש זה אלי ואנוהו אלהי אבי כו'. וכנגדן אמר ד' דברים הרבה אתכם. בארץ. ככוכבי השמים. בשמים. יסף עליכם. דרגא דמשה. ויברך כו'. לכן הוא בפסוק א' ט' תיבות ובפסוק ב' י״ג שלמטה הוא ט' תקונים ולמעלה הוא י״ג סוד טעמים ונקודו' וכד אתנהרא עלאי בתתאי הם כ״ב נגד כ״ב אתוון והם כלל כל הברכות:

כאשר דבר לכם - כחול ימים. וכצמח אדמה. וכדגי הים. וככוכבי השמים לרב:

כאשר דבר לכם - והיכן דבר ע״י ג' אבות שלכל אחד בירך את זרעם. וז' פעמים נתברכו פ' בחקתי פ' כי תבוא ופ' נשא ופ' בלק ושם נאמרו הברכות כולן עד כל השבעה ברכות מפורשות בלשון ברכה שהיא השביעית הכוללת כולם. והם זיי״ן ברכות נגד שובע שמחות דלעיל. ועוד יש ברכה א' בפ' נצבים והיא לימות המשיח וכמ״ש והיה באחרית הימים. והוא תוספת ברכה על הגלות אשר סבלו. וזהו שאחז״ל כינור של בהמ״ק היה של שבע נימין ושל משיח של שמנה נימין שנאמר למנצח על השמינית. והוא נגד שמיני עצרת כמ״ש עצרת תהיה לכם מכל השבעים אומות והוא פר אחד כו' משל למלך כו' שאז יהיו ישראל גוי א' בארץ שנא' הן עם לבדד ישכן וגו':

וריבכם - היה א' מוציא סלע בשביל ליטול שתים. שתים בשביל ליטול שלוש:

איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם - הנה מקודם אבאר פרשה א' והוא בפרשת יתרו. מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב. הקשה לו ג' דברים. א' מדוע אתה יושב לבדך. ואין איש אתך לסייעך. ב' שכל העם נצבים. והג' שעומדים מן בקר עד ערב. שהם ג' דברים קשים והשיב לו ג' דברים ושדרכי ה' הם נחלקין לג'. א' התורה ומצות. ב' בין אדם לחבירו. ג' דרכי עבודת השם והמוסר כמ״ש בזוהר כל פולחנא דלית בה דחילו ורחימא כו' וכל אורייתא דלית בה דחילו ורחימא כו' אע״פ שהתורה והמצות עצמם אהובים וטובים לפני ה' מאוד כמ״ש לעולם יעסוק אדם כו' מ״מ שלמות העבודה בדרכי ה' הוא בדחילו ורחימו כמ״ש חז״ל (פסחים נו״ן ע״ב) רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים וגו'. ואמרו אורך ימים בימינה וגו' וכמ״ש כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים כו' והן נכללין בה' דברים שהם כלל כולם נגד ה' חומשי תורה. ופרטים הם רבים מאוד וע״ז נאמר קדשים תהיו עיין ברמב״ן שם וגם שצריך לכל א' וא' פרטים רבים וז״ש משה לחותנו ג' דברים. א' כי יבא אלי העם לדרש אלהים. שידעו כל א' הכללים ופרטים ופרטי פרטיהם של כל אחד וא'. ונגד הב' שבין אדם לחבירו. אמר כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי וגו'. וכנגד הג' אמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו. ודרכי העבודה והמוסר של כל א' וא' לא נגלה אלא למשה מפי הש״י. מפני שזה תלוי בלב וה' יראה לבב. וז״ש לדרש אלהים שהיא חושב את האלהים בדברו עם כל א' וא' לתקן דרכיו. וכן בכללם ע״פ ה' יחנו וע״פ ה' יסעו. את משמרת ה' שמרו ע״פ ה' ביד משה. ולכן נקראו דור דעה שהיו יודעין ה'. ושלמה היה משיג בחכמתו ג״כ כמשה כמ״ש כי חכמת אלהים בקרבו. (תנחומא) יודע היה שלמה למתק את התורמסין שהוא הדרך הרע ומר מכולן כמ״ש ויעבדו את אלהים אחרים כו' ואמרו (ביצה כ״ה ע״ב) הלואי שיעשוני בני כתורמוס הזה כו'. לפי שעה״ז נכלל בשבע הבלים שהם ז' מדות שהעולם מתנהג בהן והעולם להוטים אחריהם וז״ש כתורמוס הזה כו' וכן ז' כוכבים שא״ה עובדין אותם. ולפי שהתורה הוא יתד שהכל תלוי בה לפיכך אמר משה והודעתי באחרונה וכמ״ש אז תתענג והרכבתיך והאכלתיך וגו'. ויאמר חתן משה אליו וגו'. השיבו על כל הג' דברים. על המשפטים. אמר נבל תבל גם אתה וגו' שלא תוכל לשפוט לכל אחד. גם העם. שלא יוכלו להמתין אחד על משפט חבירו. ואמר גם כמו שאמרו במכילתא אעפ״י שתטול עמך אהרן וחור כו':

ועל מה שאמר שצריך לדרוש אלהים אמר כי כבד ממך הדבר - פי' כי לדרוש אלהים אי אפשר זולתך. וזהו כי כבד ממך לדרוש מה' על כל א' וא'. ע״כ תראה שיהיו שופטים בלתך. כי כבר יש לך דבר כבד מאוד שא״א בלתך. ועל והודעתי את חקי אלהים אמר לא תוכל עשהו לבדך אלא תקח לך מסייעין כמ״ש חז״ל (עירובין נ״ד ע״ב) נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו כו'. ואמר עוד ג' דברים. על המשפטים שאפשר בלתך תחזה שופטים אחרים. ועל דרך עבודת השם שא״א בלתך הקל מעליך כי כבד ממך הדבר. ועל התורה והמצות אמר שלא תעשה לבדך אלא כמ״ש חז״ל (שם) נכנס אהרן כו'. והוא אומרו. היה אתה לעם מול האלהי'. פי' מה שהם צריכין לאלהים וזה א״א מבלעדיך היה אתה בעצמך. ועל התורה אמר והודעת להם התורה והמצות. ועל המשפטי' אמר ואתה תחזה ושפטו בכל עת. ומאמר יתרו היה אתה לעם וגו' את החקים וגו' והודעת שהם ג' דברים כולן נכללין בדברי משה. שהוא והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו. את פי' עם. שהם חב״ד. וכולן נכללין בדעת וז״ש והודעתי אבל יתרו אמר בפרטות ועוד נכלל ג״כ ב' דברים שהן חו״ג את ואת (כמ״ש בזוהר פ' בא) את ימינא ואת שמאלא והן א'. וכל ג״ד נחשבים כאחת ואתה תחזה וגו'. את החקים סוד חכמה לכן הם נעלמים מאוד. והתורת. הוא בינה. כמ״ש ואל תטוש תורת אמך אימא דאורייתא. והודעת להם. זה הדעת שכולל י״ב דברים. י״ב שבטי יה. י״ב תחומין. ב' חולקין ב' אחסנתין שכל א' כולל חמשה. וחו״ב כנגד ב' חולקין שאמר את החקים ואת התורת. וכנגד עשרה דלעיל אמר כאן עשרה דברים הכלולין בחמשה. והודעת להם את וגו' כמ״ש בגמרא והודעת להם. זה בית חייהם. את הדרך. זו גמילות חסדים. ילכו. זה ביקור חולים. בה. זו קבורה. ואת המעשה. זה הדין. אשר יעשון. לפנים משורת הדין ופרש״י (בב״ק ק' ע״א) בית חייהם זו ת״ת והקשו עליו שכבר נאמר את החקים ואת התורת (ובב״מ ל' ע״ב) פי' זו אומנות וגם זה קשה להולמו והאיך אפשר שיהיה זה קודם לכל אבל עיקר הוא על חיים האמתיים כמ״ש ודרך חיים תוכחת מוסר על הפרטי פרטים. ואמר כי יהיה להם דבר בא אלי כל אשר ידע נגע לבבו. אבל כללי דרכי חייהם הודיעם לכל ישראל. את החקים נגד נר מצוה. ואת התורת נגד תורה אור. כמ״ש ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. וכנגד דרך חיים אמר והודעת להם זה בית חייהם. את הדרך וגו' ואת המעשה וגו' הם חו״ב. כמ״ש למעלה לכן אמרו את הדרך כו' זה ג״ח. ואת המעשה זה משפטים. את הדרך כמ״ש והלכת בדרכיו מה הוא רחום וחנון כו' וזהו ג״ח. ילכו זה ביקור חולים מפני שבכל המצות ההליכה אינה תכלית המצוה. אבל כאן ההליכה בעצמה היא המצוה. בה. זו קבורה כמ״ש (כתובות מ״ב ע״א מ״ק כ״ח ע״ב) באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו דידל ידלוני' כו':

את המעשה זה הדין - אשר יעשון זה לפנים משורת הדין. לפי שהמשפט תלוי בדיין לפי מה שעיניו רואות. אבל לפנים משורת הדין אינו תלוי בדיין אלא בבעלי דינים אם ירצו. לזה אמר אשר יעשון. ואע״פ שהם חמשה הם עשרה שכל א' כולל ב' דברים. חו״ג. כי הדרך חיים הם ב' דברים אעפ״י שהם דרכי ה'. כלול בהן ג״כ איך להתנהג עם הבריות. כמ״ש ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם והוא הדעת כמ״ש (ירמיה כ״ב י״ו) הלא היא הדעת אותי. את הדרך זו ג״ח לעניים ולעשירים כמו הדרך שהוא לעניים ואף לעשירים. ילכו זה בקור חולים. בה זו קבורה וזהו ג״ח לחיים ולמתים. את הדרך ילכו בה הוא בין בגופו בין בממונו כי את הדרך הוא בממונו. ילכו בה. בגופו וז״ש (סוכה מ״ט ע״ב) גדולה ג״ח מן הצדקה בג' דברים. שזה בממונו וזה בין בגופו ובין בממונו. וצדקה לעניים וג״ח בין לעניים ובין לעשירים. וצדקה לחיים וג״ח בין לחיים ובין למתים והן כללים של ג״ח. ואת המעשה זה הדין. שני דינין הן. א' דיני ממונות. ב' דיני קנסות. וזהו ואת המעשה. אשר יעשון לפנים משורת הדין הוא ג״כ שנים. א' מה שעושין רוב העולם. וא' מה שביחידי סגולה צדיקים שבדור. וז״ש בגמרא (ב״מ פ״ג ע״א) רבה בב״ח חברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקול גלימייהו אתו לרב א״ל הב להו גלימייהו א״ל דינא הכי א״ל אין למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו א״ל עניי אנן וטרחינן כולא יומא וכפינן ולית לן מידי למיכל. א״ל זיל הב להו אגרייהו א״ל דינא הכי א״ל אין וארחות צדיקים תשמור. שדרך ראשון היה רק דרך טובים שמחל להם הזיקו אבל ליתן להם שכר על שהפסידו לו זהו לצדיקים יחידי סגולה. ולזה אמר תחלה דרך וגבי צדיקים אמר ארח שלשון ארח הוא ליחידי סגולה כמ״ש בזוהר ע״פ ואורח צדיקים כאור נגה (משלי ד' י״ח) ואלו הב' את הדרך ואת וגו' הם חו״ג. כי הדעת סובב לעשות צדקה ומשפט וכמ״ש לעשות צדקה ומשפט. וכ״כ באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. כי ידעתיו פי' שנתתי לו דעת כמ״ש והודעת להם. כדי לעשות צדקה ומשפט וזהו את ואת האמור כאן. וזהו דרך ה'. ואמר ואתה תחזה ושפטו בכל עת כו' זהו פעולה למשפטים. ולהודיעם את התורות. אמר והקל מעליך שהוא טורח מרובה ללמוד עם כל העם וז״ש והקל כדלעיל. ועל השלישית שהוא צריך להביא את הדברים לאלהים אמר ונשאו אתך וז״ש כאן איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם הם ג' דברי' דלעיל טרחכ' הוא מ״ש והקל מעליך לטרוח לבדו ללמוד עם כולם. ומשאכם. הוא ונשאו אתך והם הדברים אשר צריך להביא לפני האלהים. וריבכם. הם המשפטים כמ״ש לא תוכל עשהו לבדך:

ואמר אשא - הוא כוס של ברכה דאתיהיבא בימינא כדלעיל:

הבו לכם - אין הבו אלא לשון עצה שנא' הבה נתחכמה לו:

אנשים כו' - עיין רש״י:

הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים - אלה הג' הם כלל העולם שהם חב״ד ובשלשתן נברא העולם כמ״ש (משלי ג' י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' ובהו נעשה המשכן כמ״ש ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה וגו' וכן המקדש כמ״ש (מ״א ז' י״ד) וימלא את החכמה וגו' ושלשתן נתן ליוסף כמ״ש אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם וגו' וכן לשלמה (מ״א ה' ט') ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד וגו' ורוחב לב הוא הדעת. לסבול את רוב הדעת כמ״ש (משלי כ״ה ג') שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר וכן כתיב (בדניאל א' ד'). ילדים וגו' ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע. ואנשים הוא מעלה בפ״ע שהם צדיקים כמ״ש בספרי אנשים כסופים ר״ל צדיקים גדולים והם נקראים בעלי מעשה וז״ש בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ואמרו שאלה הד' הם כוללין כל מעשה מרכבה ומעשה בראשית. מעשה בראשי' כמ״ש ויכל אלהים וגו' מכל מלאכתו אשר עשה וזהו ובכל מלאכה בחכמה ובתבונה ובדעת. וזהו מעשה מרכבה כמ״ש ולא במעשה מרכבה ביחיד אא״כ היה חכם ומבין מדעתו. וכן כל איש הוא צדיק גדול כמ״ש בז״ח כ״מ שנאמר איש הוא צדיק גדול בדורו. וכן אמר דוד לאבנר (ש״א כ״ו ט״ו) הלא איש אתה ומי כמוך בישראל. וכה״א (משלי ח' ד') אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם. ואלה הד' דרגין אמר אגור בן יקא בענוותנותו שהוא נעדר מכולם כמ״ש (משלי ל' ב') כי בער אנכי מאיש. ולא בינת אדם לי. ולא למדתי חכמה. ודעת קדושים אדע. ואמרו במדרש כי בער אנכי מאיש זה נח. דכתיב נח איש צדיק תמים וגו'. וכנגד ד' אלה אמר ד' פעמים מי עלה כו' שעל אלה הד' קיימין ד' יסודות העולם כמ״ש בס״י שמים נברא מאש כו' ר״ל מי מושל בכולם וכו'. וכן אמרו בזוהר פ' יתרו שהם ד' קטורי עלמא ואף על פי כן אלה הד' נכללין בג' כמ״ש תחלת המחשבה סוף המעשה חכמות בחוץ תרנה ב' דאינון חד. וזהו שאמרו במדרש אלו זיי״ן מדות שאמרו במשה כו' ג' כאן וד' בפ' יתרו אנשי חיל וגו'. שהמעשה כולל ד' דברים תורה. ועבודה. ואהבה. ויראה (וכמ״ש בפ' נשא בר״מ) אנשי חיל הם בעלי אהבה וכמ״ש בתקונים כמ״ש ימין ה' עושה חיל. ואהבת עולם אהבתיך ע״כ משכתיך חסד. אהבו את ה' כל חסידיו. וכן איש ואשת חיל. יראי אלהים הם בעלי יראה. אנשי אמת אלו בעלי תורה כמ״ש (משלי כ״ג כ״ג) אמת קנה ואל תמכר. תורת אמת היתה בפיהו (מלאכי ב' ו'). שנאי בצע אילין הנאן דעלמא והם בעלי העבודה. וכמ״ש שהעבודה לא יתכן אלא אחר שהמית תאוות והנאות דעלמא. ובצע הוא הנאה כמ״ש מה בצע וכמ״ש חסדו כציץ השדה דכל דעבדין לגרמייהו עבדין וכנגד אהבה ויראה הן מצות עשה ומצות ל״ת. וכללא דכולא הוא מעשה. וכלל כאן הד' דרגין. הכל במלת אנשים שאנשי' הם צדיקי' וכסופים והם כלל כולם. כי הג' שמנאן כאן הם במחשבה. והד' הוא במעשה כמ״ש ובכל מלאכה וגו'. ומ״ש רש״י כאן על חכמים כסופים ט״ס הוא וצ״ל על אנשי' צדיקי' כסופים וכן הוא בספרי. אנשי' וכי תעלה על דעתך נשים אלא מה ת״ל אנשי' ותיקים כסופים:

חכמי' - זה ששאל אריוס את ר״י כו' איזהו חכם זה המקיים תלמודו ומה בין חכמי' לנבוני' כו'. ואלו ז' דברים שאמרו בספרי בפרטן הם ח' ד' כאן וד' בפ' יתרו כדלעיל וכנגדן אמר ואשימם בראשיכם ד' ראשים והם שרי אלפים כו'. כנגד שם של י״ב ג' פעמים ד':

וידעים - הם ב' כמ״ש אל דעות ה'. והם י״ג ונכללין בעשרה כי הדעת מתפשט בנו״ה כידוע וד' ראשים הם בכ״ע כתר מלכות ד' בתים שבתפילין שכולל ד' מוחין עילאין חב״ד עילאי והם חרות על הלוחות. לכן הן ב' שיני״ן בתפילין וכל השיני״ן שבפסוק צדקתך כהררי אל הם תורה ומצות. והוא אל דעות ה'. וזהו וצדקתך אלהו' עד מרום כ״ע. והם עשר דרגין שבריש תקונים מלכי' צדיקים כו' ראשי אלפי ישראל:

לשבטיכם - לא קאי אידועים בלבד אלא על כל הד' דברים שיהא מכל שבט ושבט וכנגד ג' אלו אמר הבו לכם שהם נגד ג' הבו כמ״ש מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים. ומנין שאומרים גבורות שנאמר הבו לה' כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושת השם שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו כו'. וידוע שהג' ברכות ראשונות הם כנגד ג״ר. והם כנגד י״ג פעמים י״ג תקונים דאדרא י״ג חיוורי וי״ג קוצי בשערא כו' ואעפ״י שהן למעלה באתכסיא הן למטה באתגליא כי הנסתרת הוא לה' אלהינו כי ביה ה' צור עולמים כמ״ש בתיקונים כ״ב:

הבו לכם - אין הבו אלא לשון עצה שנא' הבה נתחכמה:

אנשים וגו' - ערש״י:

טוב הדבר - הוא במחשבה. אשר דברת. הוא בדיבור. לעשות. הוא במעשה. והוא כנגד ג' שמות שאמרו (בתיקונים בתיקון ע') והוא דיבור ומחשבה ומעשה. והוא כלל התורה כמ״ש בפיך ובלבבך לעשתו:

ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם - ולא אמר נבונים מפני שהם נכללים בכלל חכמים כמ״ש בזוהר שהם ריעים דלא מתפרשין. וכן אמר בפ' יתרו ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל וגו' כללם בימינא שימין כללא דכולהו. וכללא דמלתא כי כל דבר שחוזר ושונה אותו. בפעם שניה אומר אותו בכלל ולא בפרט וכמ״ש וירדו בדגת הים וגו'. ורדו בדגת הים ובכל חיה וגו' וכן הוא בהרבה מקומות ובספרי ובגמ' אמרו (עירובין ק' ע״ב נדרים כ' ע״ב) שנבונים לא מצא כדאמרינן דאילו בדורו של משה כתיב הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וגו' וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וגו' ואלו גבי לאה כתיב ותצא לאה כי שכר שכרתיך וגו' וכתיב ומבני יששכר כו' והוא תמוה וכי מבני יששכר לא היו בדורו של משה. אבל הפירוש הוא כך שכל המעלות היו בכולם שהם ע״ח אלף ושש מאות ראשים והיה בכל א' וא' כל המעלות חוץ מנבונים שבמעט ממקצתם לא היה נבונים ובבני יששכר כתיב ראשיכם כו' שכולם היו יודעי בינה וזהו שאמרו אפילו בדורו של משה שהיו דור דעה ואין כמותן בכל הדורות חסר מעט מן המעט בנבונים:

ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות ושטרים לשבטיכ'. ושטרים לשבטיכם. לא קאי על השרים אלא על הראשים. ראשים ושטרים לשבטיכם. שג' ראשונים היו ראשים. ושרי עשרות היו שוטרים ודיינים. אבל העיקר שהם היו לשוטרים וכמ״ש בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם אעפ״י שהגמרא חושב אותן כולם לדייני ישראל כמ״ש ושפטו בכל עת מ״מ כל אחד היה לו עיקר התמנות לבדו. ויש לתמוה כאן בפסוק למה היו צריכין שרי חמשים ב' למאה. והענין שד' מנהיגים היו לישראל. שופטים. ושוטרים. שופטים הן שדנין והשוטרים הם הרודים בעם לקיים הפסק ועוד היו עליהם ראשים שהם היו מנהיגים את ישראל בכל דבר לצאת ולבוא. ועוד היה זקנים הלומדים תורה. וזה הסדר שרי האלפים. היו מנהיגים את העם והיו ראשים ממש. ושרי המאות. הם היו השופטי' ממש. ושרי עשרת. הם היו השוטרו' הרודים לקיים את הפסק. ושרי חמשי'. הם הלומדי' תורה לישראל והם הזקני'. כמ״ש (ישעיה ג' י״ד) ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו. זקני הם שרי חמשים. ושריו. הם היו שרי המאות שהם השופטים. כמ״ש לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו [סנהדרין ה' ע״א] שבט אלו ראשי גליות הרודין כו' ומחקק אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ולפי שהמשפט אינו נוהג אלא ביום ואין דנין בלילה אבל תורה כתיב והגית בו יומם ולילה לכן צריכין הזקנים להיות כפל כנגד השופטים שהשופטים אין צריכין אלא ביום והם צריכין ביום ובלילה. ושרי החמשים היו נגד אנשי אמת שאמרנו. והוא מעולה שבכולם ולכן בקללות שקלל ישעיה את ישראל קלל בהם שנ' (ישעיה ג' א') הנה ה' מסיר מירושלים ומיהודה שר חמשים ואחז״ל (חגיגה י״ד ע״א) שיודע לישא וליתן בה' חומשי תורה שיש בה חמשים פרשיות כמ״ש בפי' ישעיה ואלו הג' הם היו ראשים. ושרי העשרו' היו שוטרים. וכן הג' היו מנהיגין את העם וכן במלחמה היו אלו מנהיגים כמ״ש ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות וגו' וכן ויקרבו אל משה הפקדים אשר לאלפי הצבא שרי האלפי' ושרי המאות וז״ש בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל וגו'. ראשיכם. שהיו ראשים על כולם והם שרי האלפים. שבטיכם. הם שרי המאות שהם שופטים כמ״ש לא יסור שבט מיהודה. זקניכם. הם שרי החמשים. ושטריכם. שרי העשרות שהם השוטרים ואח״כ כל איש ישראל. וזה שהוכיח ישעיה את ישראל מכף רגל ועד ראש אין בו מתם וגו'. שהם ראשים ועיינין ופומא ולבא וגופא ורגלא כמ״ש בתיקונים לפי ששרי החמשים כפולים לשנים כדלעיל והם כנגד פומא ולבא תורה שבכתב ובע״פ נסתרות ונגלות כמ״ש שם. וזה שאמרו לבא לפומא לא גליא:

לשבטיכם - קאי על כל הד' שרים שהיו מכל שבט ושבט כדלעיל ואלו הג' ראשים היו כנגד ג״ר והם בראש. והשוטרים כנגד בחינה אחרונה שהיא איומה כנדגלות. והוא מרומז בשם המלכות שממנה המלוכה והממשלה והמתנשא לכל לראש. עי״ן ודלי״ת וד' נתחלף בקו״ף לפי שצריך להחליף האותיות כמ״ש בזוהר בסוד וע״ד וכמ״ש בזוהר שיר השירים בסוד ד״ע וכן בסוד המתנות מעשר אחד מעשרה. תרומת מעשר א' ממאה. ותרומה א' מחמשים. ובכורים א' מאלף. וכמש״א חז״ל ראה תאנה שבכרה קושר עליה גמי ואין השדה מתבכרת פחות מאלף. ולא נגלה בתורה זה השיעור. והוא עלמא דאתכסיא תעלומת חכמה והוא כ״ע. וכן הוא בשם. כ״ע כל א' כלול מעשר. וב' ההין שבו הוא נגד תרומה שהוא תרי ממאה. וכמ״ש בזוהר מאי תרומה תרי ממאה והוא נגד שרי החמשים ולכן הוא כפול והוי״ו כנגד הבכורי' שהוא נעלם בשם כתרין דכתרין טמיר וגניז לא אתידע ולא אתגליא כו' והוא סוד ואת האלף כידוע. ואמרו בספרי המקובלי' שכנגד אלה הד' שרים הם ד' קרבנות קדשי קדשים. שהן עולה חטאת ואשם ומנחה. וכנגדן ד' שהושלכו לכבשן האש כמ״ש כל הנהרגו' על קדוש השם הם קדשים קלים. והנשרפים הם קדשי קדשים שהם כליל לאישים. והם ד' אברהם וחנניה ומישאל ועזריה שנתקדש השם על ידם. והם בב' תיבות הראשונה ואחרונה ב' אותיות של שמע וב' אותיות של אחד. מפני שצריך למסור א״ע על קדוש השם וש״ד הם כנגד שאר הנהרגין שהם דניאל ודורו של שמד. והן כנגד קדשים קלים שהם שלמים וד' לחמי תודה והן מגינים מד' משריין דיצה״ר כמ״ש בזוהר פ' בא ונכללין בפסוק והוא רחום וגו'. והם כנגד ד' כתות. מלאכים שרפים ואופנים וחיות. ושרפים כלול בשנים כמ״ש תרין הוי וחד אתחזי והן עבדים ומלאכים כמ״ש (איוב ד׳:י״ח) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו וגו':

שמע בין אחיכם - כך היה מדתו של רבי ישמעאל כשהיו באים ישראל וגוי לדון לפניו ראה באיזה דין יכול לזכות הישראל אם בדיני ישראל היה הישראל זכאי היה דן כדיני ישראל ואם לאו כו':

ושפטתם צדק - צדיק תובע ומביא ראיתו (פי' המוציא מחבירו עליו הראיה ולא המוחזק) זה עוטף בטליתו זה אומר שלי הוא וזה אומר כו'. לכך נאמר ושפטתם צדק:

בין איש ובין אחיו - להוציא את הקטן מכאן אמרו אין דנין יתומים ד״א בין גרו זה שכנו או שושבינו או תושבו:

ואצוה את שפטיכם וגו - ' לשון אזהרה שמזהי' אותם להנהיג את ישראל בנחת וברחמים כאשר ישא האמן את הינק:

בעת ההוא לאמר - פי' לאמר להם שבעת ההיא אינו כמו שהיה כבר שעד הזמן ההוא היו בני חורין ובעת ההיא הם משועבדים לישראל להיות שופטים:

שמע - שיתנו לב לשמוע דברי בעלי דינין והוו מתונים בדין:

בין אחיכם - שיהיו שניהם יחדו ולא ישמע את דברי הא' קודם שיבא חבירו:

ושפטתם צדק - פי' צדק הוא שיראה לתקן הדבר שלא יבא לידי מכשול. ומשפט הוא מתקן את המכשול שכבר היה. וז״ש מלאתי משפט צדק ילין בה. פי' מלאתי משפט כל היום היתה מלאה משפט לתקן את המעוות שהיה כבר. צדק ילין בה. פי' ובלילה היו בה שומרים שלא יבא לידי מכשול:

בין איש ובין אחיו - פי' כי ושפטתם צדק דווקא בין איש ובין אחיו דהיינו בין ב' ישראלים אבל בין ישראל ונכרי אין צריך לשפוט בקו הצדק. אלא אם היה זכות לישראל בדיניהם אז מותר לדון בדיניהם:

בין איש ובין אחיו - בין בעל הבית ובעל העלייה:

ובין גרו - בין שכנו שגר עמו. וז״ש בין אחיו וגו'. לפי שהדבר קרוב שביניהן מצוי הריב:

ואצוה אתכ' וגו' - פי' שהזהרתי ג״כ אתכם שתנהגו כבוד בדייניכם:

בעת ההוא - פי' שאותו זמן הוא לא כמו שהיה עד הזמן ההוא כי עד הזמן ההוא היה עוש' איש כל הישר בעיניו אבל בעת ההיא אתם מחוייבים לשמוע אל השופט:

את כל הדברי' וגו' - היינו י' דברי' שבין דיני נפשות לדיני ממונות המפורשי' במשנה והיינו משום דכתיב כאן את כל הדברי' וכתיב בי' הדברות את כל הדברי' מה להלן י' אף כאן י':

ונסע מחרב וגו' - והלא דברי' ק״ו דברי' שהן חמורים כבשתים לפניהם דהיינו הנחשי' והעקרבים. דברים כו':

ואמר אלכם - אמר משה לא מפי עצמי אלא מפי הקב״ה אני אומר לכם:

באתם עד הר האמרי - משל למלך שמסר את בנו לפדגוג א' והיה מחזירו ומראה אותו ואומר לו כל הגפנים שלך הם וכל הכרמי' וכל הזתים שלך הם כשהגיע לראותם אמר כל מה שאתה רואה שלך הוא כך ישראל כשהיו במדבר ארבעים שנה הי' משה אומר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. כיון שבאו לארץ אמר באתם וגו'. וא״ת עדיין לא הגיע זמן ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ. לא מאומד ולא משמועה אלא מה שאתם רואים בעיניכם:

עלה רש - מיד. כאשר דבר וגו':

ותקרבון אלי וגו' - עיין רש״י. נשלחה אנשים. אר״ש עלובים ב״א שכך בקשו להם א״ל אם הייתם בארץ ערבה ושוחה לא בקשתם כו' עכשיו אתם נכנסים לארץ טובה עאכ״ו שאזון ואפרנס אתכם:

את הדרך - עיין רש״י אין לך דרך שאין בה וכו' ואין לך דרך שאין בה פרשות:

ואת הערים וגו' - לידע באיזה דרך אנו באים עליהם:

ויפנו ויעלו ההרה - מגיד הכתוב שהליכת המרגלים בהר וכן רחב אמר' לשלוחי יהושע. ההרה לכו וגו' מלמד ששרת' עליה רוח הקודש:

יקחו בידם מפרי וגו' - אר״ש עלובים ב״א שכך נטלו בידם כאדם שנוטל באיסר תאנים וענבים כך נטלו בידם:

ותרגנו באהליכ' וגו' - מלמד שהיו יושבים במשכנותיהם ואומרים דברים כמתלהמים שנאמר דברי נרגן כמתלהמים אבל סכין ירדה מן השמים ובקעה את כריסן שנא' (משלי כ״ו) והם ירדו חדרי בטן ד״א שהם יושבים בתוך משכניהם ובוכין ונוטלין את בניה' ואומרי' להם אי לכם סגופים. למחר יהיו הורגי' מכם כו':

אנה אנחנו עלים וגו' - א״ל למשה אלו מבני אדם אחרים היינו שומעין דברו' הללו לא היינו מאמינין אלא מב״א שבנינו בניהם ובנותינו בנותיהם האיך לא נהי' מאמינין אותם:

עם גדול - מלמד שהם גבוהים בקומה:

ורב - מלמד שהם מרובים באוכלוסין וכו' אבל מ״ש הקב״ה לאברה' והרביתי את זרעך וגו' אינו דבר הבאי:

וגם בני ענקים ראינו שם - מלמד שראו ענקים ע״ג ענקים כענין שנ' לכן ענקתמו גאוה:

ואמר אלכם - לא מעצמי אלא מפי הקב״ה:

לא תערצון - מפני מה כי ה' אלהיכם ההלך גו'. מי שעשה לכם ניסים במצרים וכל הניסים הללו. עתיד לעשות לכם ניסים כשאתם נכנסים לארץ:

ככל אשר עשה אתכם וגו' - אם אין אתם מאמינים להבא האמינו לשעבר: