דברים פרק א׳

אלה הדברים — לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:

אל כל ישראל — אלו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אלו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כלם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב:

במדבר — לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז, ג) מי יתן מותנו וגו':

בערבה — בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:

מול סוף — על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד, יא) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין (טו, א):

בין פארן ובין תפל ולבן — אמר רבי יוחנן [רשב"י] חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא, ה) ונפשנו קצה בלחם הקלקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים:

וחצרות — במחלקתו של קרח דבר אחר אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום:

ודי זהב — הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב, י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:

אחד עשר יום מחרב — אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באיר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י, יא) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' ובעשרים ותשעה בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע, צא מהם שלשים יום שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה:

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש — מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר (ש"א יב, ג) הנני ענו בי. וכן דוד את שלמה בנו:

אחרי הכתו — אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצא עלה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן:

סיחן, אשר יושב וגו' — אלו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואלו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה:

אשר יושב בעשתרת — המלך קשה והמדינה קשה:

עשתרת — הוא לשון צוקין וקושי כמו (בראשית יד, ה) עשתרות קרנים, ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר (בראשית יד, ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ועוג נמלט מהם והוא שנאמר (שם יד, יג) ויבא הפליט, ואומר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:

באדרעי — שם המלכות:

הואיל — התחיל כמו (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי:

באר את התורה — בשבעים לשון פרשה להם:

רב לכם שבת — כפשוטו ויש מדרש אגדה הרבה לכם גדלה ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות:

פנו וסעו לכם — זו דרך ערד וחרמה:

ובאו הר האמרי — כמשמעו:

ואל כל שכניו — עמון ומואב והר שעיר:

בערבה — זה מישור של יער:

בהר — זה הר המלך:

ובשפלה — זו שפלת דרום:

ובנגב ובחוף הים — אשקלון ועזה וקסרי וכו' כדאיתא בספרי:

עד הנהר הגדל — מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קראו גדול משל הדיוט אומר עבד מלך מלך, הדבק לשחור וישתחוו לך, קרב לגבי דהנא ואדהן:

ראה נתתי — בעיניכם אתם רואים איני אומר לכם מאומד ומשמועה:

באו ורשו — אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זין:

לאבתיכם — למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב, אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו:

ואמר אליכם בעת ההוא לאמר — מהו לאמר, אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא:

לא אוכל לבדי וגו' — אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל, אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השלו לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דיניכם נטל את הענש מכם ונתנו על הדינין וכן אמר שלמה (מלכים א' ג, ט) כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה, אפשר מי שכתוב בו (שם ה, יא) ויחכם מכל האדם, אומר מי יוכל לשפט, אלא כך אמר שלמה אין דיני אמה זו כדיני שאר האמות, שאם דן והרג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חיבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר (משלי כב, כג) וקבע את קבעיהם נפש:

והנכם היום ככוכבי השמים — וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, קימים כחמה וכלבנה וככוכבים:

יסף עליכם ככם אלף פעמים — מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות וגו', אמר להם זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:

איכה אשא לבדי — אם אומר לקבל שכר לא אוכל, זו היא שאמרתי לכם לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא:

טרחכם — מלמד שהיו ישראל טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דינין:

ומשאכם — מלמד שהיו אפיקורוסין הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. אחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות:

וריבכם — מלמד שהיו רוגנים:

הבו לכם — הזמינו עצמכם לדבר:

אנשים — וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, צדיקים: חכמים. כסופים:

נבונים — מבינים דבר מתוך דבר זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי, מה בין חכמים לנבונים. חכם דומה לשלחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהא. נבון דומה לשלחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו מחזר ומביא משלו:

וידעים לשבטיכם — שהם נכרים לכם, שאם בא לפני מעטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידעים לשבטיכם:

בראשיכם — ראשים ומכבדים עליכם שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה:

ואשימם — חסר יו"ד, [לומר] למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דיניהם, שהיה להם למחות ולכון אותם לדרך הישרה:

ותענו אתי וגו' — החלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבנו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה אלא ידעתי מחשבותיכם. הייתם אומרים, עכשיו יתמנו עלינו דינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים:

לעשות — אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה:

ואקח את ראשי שבטיכם — משכתים בדברים, אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה וכל לשון חבה:

אנשים חכמים וידעים — אבל נבונים לא מצאתי זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש, אנשים צדיקים, חכמים וידעים:

ראשים עליכם — שתנהגו בהם כבוד ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס אחרון ויוצא ראשון:

שרי אלפים — אחד ממנה על אלף:

שרי מאות — אחד ממנה על מאה:

ושטרים — מניתי עליכם לשבטיכם אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדינין:

ואצוה את שפטיכם — אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו:

בעת ההוא — משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משעבדים לצבור:

שמע — לשון הוה [בהאזינכם] כמו (שמות כ, ז) זכור, (דברים ה, יא) שמור:

ובין גרו — זה בעל דינו, שאוגר עליו דברים דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה בין חלקת אחים אפלו בין תנור לכירים:

לא תכירו פנים במשפט — זה הממנה להושיב הדינין, שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור, אושיבנו דין, איש פלוני קרובי, אושיבנו דין בעיר, והוא אינו בקי בדינין נמצא מחיב את הזכאי ומזכה את החיב מעלה אני על מי שמנהו כאלו הכיר פנים בדין:

כקטן כגדל תשמעון — שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון [לאחריו] דבר אחר כקטן כגדל תשמעון, כתרגומו, שלא תאמר, זה עני הוא וחברו עשיר ומצוה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חיב לו:

לא תגורו מפני איש — לא תיראו דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך מפני איש. לשון (משלי י, ה) אוגר בקיץ:

כי המשפט לאלהים הוא — מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי המשפט:

תקרבון אלי — על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד, וכן שמואל אמר לשאול (שמואל א' ט, יט) אנכי הראה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד (שם טז, ו) וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולא אמרת אנכי הראה (שם טז, ז) אל תבט אל מראהו:

את כל הדברים אשר תעשון — אלו עשרת הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות:

המדבר הגדול והנורא — שהיו בו נחשים כקורות, ועקרבים כקשתות:

ותקרבון אלי כלכם — בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ כא) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו', אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כלכם, בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים:

וישבו אתנו דבר — באיזה לשון הם מדברים:

את הדרך אשר נעלה בה — אין דרך שאין בה עקמימות:

ואת הערים אשר נבא אליהן — תחלה לכבוש:

וייטב בעיני הדבר — בעיני ולא בעיני המקום ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחברו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן. נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן. בהרים וגבעות, אמר לו הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו. מעתה אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם:

ואקח מכם — מן הברורים שבכם מן המסלתים שבכם:

שנים עשר אנשים איש אחד לשבט — מגיד שלא היה שבט לוי עמהם:

עד נחל אשכל — מגיד שנקרא על שם סופו:

וירגלו אתה — מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין שתי וערב:

ויורדו אלינו — מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות:

ויאמרו טובה הארץ — מי הם שאמרו טובתה, יהושע וכלב:

ותמרו — לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו:

ותרגנו — לשון הרע, וכן (משלי יח, ח) דברי נרגן, אדם המוציא דבה:

בשנאת ה' אתנו — והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך:

בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים — הוצאתו לשנאה היתה משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען:

ערים גדלת ובצורת בשמים — דברו הכתובים לשון הבאי:

לא תערצון — לשון שבירה כתרגומו, ודומה לו (איוב ל, ו) בערוץ נחלים לשכן, לשבור נחלים:

ילחם לכם — בשבילכם:

ובמדבר אשר ראית — מוסב על מקרא שלמעלה המנו (פסוק ל), ככל אשר עשה אתכם במצרים, ועשה אף במדבר אשר ראית אשר נשאך וגו':

כאשר ישא איש את בנו — כמו שפירשתי אצל (שמות יד, יט) ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו' משל למהלך בדרך ובנו לפניו באו לסטים לשבותו וכו':

ובדבר הזה — שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו:

לראותכם — כמו להראותכם וכן (שמות יג, כא) לנחותם הדרך, וכן (תהלים כו, ז) לשמע בקול תודה, וכן (מלכים ב' ט, טו) ללכת לגיד [להגיד] ביזרעאל (לגיד כתיב, להגיד קרי):

אשר דרך בה — חברון, שנאמר (במדבר יג, כב) ויבא עד חברון:

התאנף — נתמלא רוגז:

פנו לכם — אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון לכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב:

פנו לכם — לאחוריכם ותלכו במדבר לצד ים סוף שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומו של הר שעיר, היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר, עתה המשכו לצד הים ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח:

ותהינו — לשון (במדבר יד, מ) הננו ועלינו אל המקום, זה הלשון שאמרתם, לשון הן, כלומר נזדמנתם:

לא תעלו — לא עליה תהא לכם, אלא ירידה:

כאשר תעשינה הדברים — מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים:

ולא שמע ה' בקלכם — כביכול עשיתם מדת רחמיו, כאלו אכזרי:

ותשבו בקדש ימים רבים — תשע עשרה שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם בשאר המסעות והם היו שלשים ושמנה שנה, תשע עשרה מהם עשו בקדש ותשע עשרה שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר (במדבר לב, יג) ויניעם במדבר כך מצאתי בסדר עולם:

אלה הדברים, החמשה פסוקים הראשונים הם הקדמה כוללת לכל ספר משנה תורה, כי כשנשקיף השקפה כללית על דברי הספר הזה הוא מחולק לשני חלקים, שמן פסוק וא"ו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב עד פרשה י"ב שמתחיל אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות, הם דברי מוסר ותוכחה, שמזכיר להם טובת הבורא עליהם ומה שחטאו כנגדו ומזהיר אותם על יראת ה' ואהבתו ושלא לשכח טובותיו ומעמד הר סיני וכדומה [כי המצות שבאו בין הדברים באו אגב גררא], ומן פרשה י"ב והלאה עד פ' כ"ז הוא ספר המצות שצוה אותם מצות רבות חדשות שלא נזכרו כלל בספרים הקודמים ומצות רבים שכבר נזכרו והוסיף בהם באור ופירוש, ועל שני אלה נבוכו המפרשים וישאלו המון שאלות, והוא כי יש לשאל אם ספר זה נאמר מפי הגבורה כמו ד' חומשים הראשונים, או אם משה מפי עצמו אמרו לבאר את המצות שצריכים באור כמ"ש הואיל משה באר את התורה הזאת, וכמשמעות דברי חז"ל שאמרו שקללות שבתו"כ אמר משה מפי הגבורה וקללות שבמ"ת משה מפי עצמו אמרן, אמנם שנאמר שמשה מפי עצמו אמרן הוא דבר שא"א שכבר אמרו חז"ל בפרק חלק שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק א' שאמרו משה מעצמו הוא בכלל כי דבר ה' בזה, ועוד שא"כ איך באו בו מצות רבות שלא נזכרו בספרים הקודמים אפי' ברמז ואיך יוסיף מצות מדעת עצמו אשר לא צוה ה' אותם, אולם גם על הצד שנאמר שגם ספר זה נאמר מפי הגבורה כספרים הקודמים, יקשה למה ספרים הקודמים באו בלשון נסתר כשלישי המדבר. וספר זה כתב משה בלשון מדבר בעדו כמיחס הדברים לעצמו, וביחוד בצווי המצות מפרשת ראה ואילך היה ראוי שיאמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל כמנהגו בכל התורה כולה. ולבאר כ"ז בא האלהים בחמשה פסוקים להודיע מה שרש דבר נמצא בספר הזה, ותחלה הודיע ענין הי"א פרשיות הראשונות שהם דברי מוסר ותוכחה ונקראו בשם דברים, שמציין דברי תוכחה כדרך המדבר ודורש בארוכה, ואמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, ר"ל שדברי תוכחות אלה דבר משה תחלה מעצמו מבלי צווי ה', שהוכיחם על מעשיהם כפעם בפעם בזמנים ובמקומות שונים, וחושב י"א מקומות שהוכיחם שם והם [א] במדבר [ב] בערבה [ג] מול סוף [ד] בין פארן [ה] ובין תפל, ר"ל שפארן היה מדבר גדול נמשך מרחק רב, ואחריו היה מדבר ששמו תפל נמשך ג"כ מרחק רב והוכיחם אחרי באו קצה מדבר פארן שסמוך אל תפל, וכן הוכיחן כשבאו בקצה תפל בצד שנגד מדבר פארן, לכן אמר בין פארן ובין תפל, [ו] במקום ששמו לבן, [ז] בחצרות, [ח] במקום ששמו די זהב וכמ"ש הראב"ע שכמו שמדבר פארן וחצרות הם שמות מקומות כן תפל ולבן ודי זהב הם שמות מקומות:

אחד, עוד הוכיחם באחר עשר יום שמחורב עד קדש ברגע ג' פעמים, והם [א] מחורב ר"ל עת שיצאו מחורב [ב] כשהלכו דרך הר שעיר [ג] כשבאו עד קדש ברנע, ס"ה י"א מקומות ולפ"ז יל"פ שמ"ש אחד עשר יום נמשך על אלה הדברים אשר דבר משה אחד עשר יום, שכל תוכחה היתה ביום מיוחד עד שנמשכה התוכחה אחד עשר יום, ובאשר חשב שמונה מקומות אומר שהג' מקומות שהוכיחם עוד ג' ימים היה א' מחורב ב' דרך הר שעיר ג' עד קדש ברנע, והיל"ל אשר דבר משה אחד עשר יום במדבר בערבה וכו' והציג מלות אחד עשר יום שלא במקומו. למען נבין גם כונה שניה שמחורב עד קדש ברנע היה דרך אחד עשר יום וכמו שפי' רש"י עפ"י חז"ל אמר להם משה ראו מה גרמתם וכו':

ויהי בארבעים שנה, ר"ל הנה הדברים האלה דבר משה מדעת עצמו בזמנים מחולפים כדרך הדורש והמוכיח, ולא היה לו רשות לכתבם בספר ואף אם היה כותבם לא היה בהם קדושת ס"ת רק היה ענינם כדברי תוכתה שנאמרו עפ"י חכם או כדברים שדבר איש הרוח ברוה"ק, אבל בארבעים שנה באחד לחדש שבט צוה לו הקב"ה לאמרם שנית לישראל בצווי מפי הגבורה, כי אמר לו דבר אל בני ישראל לאמר, וכן צוה לו שיכתבם בספר מפי ה' ושיאמרם ושיכתבם לא כפי הסדר שאמרם בי"א מקומות הנ"ל רק בסדר אחר שסדר ה'. וז"ש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם שא"ל דבר אל בני ישראל לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב וכו' עד סוף ספר משנה תורה, הכל נכתב עפ"י ה' ולא כתב מדעתו אף קוצו של יו"ד, ולכן דינו ככל יתר הספרים שנכתבו מפי ה'. והנה תראה שבכל צוויים שבארבעה ספרים הקודמים כתב תמיד דבר אל בני ישראל או אל עדת ב"י [אם היה עקר הדבור אל הסנהדרין בראשיהם], אולם בספר משנה תורה יתפוס לרוב לשון ישראל לא בני ישראל, כי שם ישראל מציין כלל האומה שמצוינים כאיש אחד, ושם בני ישראל מציין הפרטים, וצוויי ה' היו לכל אחד ואחד מן האומה בפרטות לכן אמר תמיד דבר אל בני ישראל, אבל תוכחות משה היו אל הכלל לכן אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, אולם עתה שצוה ה' אותו שידבר דברים האלה בצווי מאת ה' וכן שיכתבם מפי ה' כמו שכתב יתר דברי התורה אמר דבר משה אל בני ישראל, כי דבור ה' היה לכל אחד ואחד, וא"ל שלא ידברם בסדר שדבר אותם תחלה כשדברם מדעתו רק בסדר אחר שצוה ה' אותו, ובכ"ז כמו שדברם משה בי"א ימים כן סדרם ה' בי"א פרשיות עד פרשה י"ב שבסדר ראה, וכן תפס בהרבה מקומות שם ישראל, כלשון שאמר משה כי נתקדשו דברי משה עפ"י ה' בלשון שאמר אל כלל האומה בלשון יחיד שמע ישראל, ועתה ישראל, וכדומה:

אחרי הכותו, הוא טעם בין אל חלק ספר הזה שקרא בשם דברים שהוא עד פרשה י"ב, בין אל חלק השני מפרשה י"ב והלאה שיקרא בשם תורה, שצוה ה' לאמרם ולכתבם בספר מפני שהגיע זמן משה לפטר שכבר הכה את סיחון ואת עוג שזה היה ראוי להיות ע"י משה:

בעבר, וגם שכבר היו בעבר הירדן ששם היה המסע האחרונה ומשם נכנסו אל הארץ והיה מוכרח שימות משה מקודם, וע"כ צוה אותו ה' לכתוב אלה הדברים, וכן הואיל משה באר את התורה הזאת, שהוא החלק שמן פרשה י"ב והלאה שנקרא בשם תורה, ובאור הדבר כי קיי"ל כר"ע שכל המצות נאמרו למשה בכלליהם ופרטיהם מסיני, רק שמשה ע"ה לא אמרן תכף רק כל פרשה ופרשה נאמרה בשעתה בעת שצוהו ה' לדבר אותה אל בנ"י, שפרשיות רבות נאמרו בהר סיני ושמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וכן נאמרו מעט מעט כל אחת בשעתה עד הפרשיות שנאמרו בערבות מואב, וכ"ז שהיה משה חי היו יתר המצות שמורים בלבו, אבל כשהגיע זמנו לפטר שמאז אין נביא רשאי לחדש דבר והיה מוכרח לחתום תורה בלמודה אז צוהו ה' לדבר אל ב"י כל המצות שמפרשה י"ב ואילך, ועז"א הואיל משה באר את התורה, שלשון באר נמצא בתנ"ך בג' מקומות, בשני פעמים בא אחר כתיבה וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב (לקמן כ"ז) כתוב חזון ובאר על הלוחות (חבקוק ב׳:ב׳), שפי' שהכתיבה תהיה מבוארת ומפורשת לכל קורא כמ"ש ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו, וכן פה ר"ל שהואיל לכתוב ולבאר את דברי התורה שתהיה מפורשת לכל ולא תהיה עוד חתומה בלב השליח לתת תורה בעת הצורך רק תהיה תורה שלמה מפורשת לכל קורא בה:

ה' אלהינו, אחרי ההקדמה שהקדים אל הספר שהם דברי ה' מתחיל גוף הספר שבא בלשון מדבר בעדו כנ"ל, ואמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר, והוא כמו שפי' הרי"א, שבאשר שכר המצות והסגולה הדבקה בם הוא ירושת הארץ, לכן קודם שהתחיל בבאור המצות ובזכרון שכרם חשש שאחר שכבר תמו דור המדבר אשר ראו הדברים וידעו סבותיהם, אולי בניהם אשר יקומו מאחריהם יסתפקו בהם ולא יאמינו בהשגחת ה' הפרטית, כי ישאלו למה הניעם ארבעים שנה במדבר ולא הביאם אל הארץ תיכף, וגם אחרי שבאו אל גבול הארץ סבבו את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויראו מלהלחם עמהם, שמזה נראה שהיה ענינם ענין טבעי, והדור היוצא ממצרים שהיו רכי לבב נעו ונדו במדבר כי יראו ממלחמה, עד שרמו בניהם אחריהם שנולדו עם חפשי מלומדי מלחמה ואמיצי לב, וגם הם לא ערב לבם להלחם עם אדום ומואב עד שבאו אל ארץ סיחון שהיו חזקים ממנו בטבע ונצחו אותו בצד הטבע לא מפועל ה', וע"כ הקדים לספר באורך מה היה הסבה שנעו במדבר ארבעים שנה שהיה ע"י עונותיהם בשלוח המרגלים, ומה היה הסבה שסבבו את ארץ אדום ומואב, שבאמת יראו מישראל כמ"ש וייראו מכם ונשמרתם מאד, שהיה ע"י אזהרת ה' שהזהיר אותם ע"ז, ושמלחמת סיחון ועוג לא נעשתה בדרך אנושי רק ה' נתנם בידם בכח אלהי, ולכן חתם הדברים ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ: ועפ"ז נבא אל הבאור, יאמר שמה שנתעכבו במדבר ארבעים שנה לא היה לא לסבת האל ית' ולא לסבת משה ע"ה, רק שהם בחטאם גרמו כ"ז, ומבאר שלא היה בסבת האל ית', כי השי"ת רצה להביאם אל הארץ תיכף, עד שגם מה שנתעכבו בהר סיני קרוב לשנה היה רע בעיני ה', כי אלמלא חטאו בעגל היה מביאם אל הארץ תיכף אחר מתן תורה וכמ"ש בסוף פ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, רק ע"י שחטאו בעגל הוצרכו להתעכב עד שנתכפר להם חטא העגל ועד שעשו המשכן וחנכו אותו שכ"ז נסבב ע"י חטא העגל, עד שבעת גמרו חינוך המשכן וסדור הדגלים אמר ה' רב לכם שבת בהר הזה, ר"ל הנה ישבתם והתעכבתם פה זמן רב יותר מדאי כי אני רציתי שתסעו אל הארץ תיכף אחר מ"ת, וע"כ:

פנו וסעו לכם, ואמר בזה ד' דברים [א] שלא תתעכבו במדבר רק תסעו עד הר האמורי בלא עיכוב, [ב] שלא יצטרכו לסבוב את ארץ אדום ומואב רק תסעו בדרך ישר ותבואו הר האמורי דרך ארץ אדום, [ג] שתכבשו כל הארץ המובטח לאברהם אבינו שהובטח לו גם קיני וקנזי וקדמוני שהוא ארץ אדום ומואב ובני עמון ועז"א ואל כל שכניו וגם תכבשו בערבה וכו' עד הנהר הגרול נהר פרת, שהוא ההבטחה שא"ל בפ' משפטים ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר, ושם אמר לא אגרשנו מפניך בשנה אחת מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וכו' ופה אמר שיכבשו הכל תיכף שבזה נכלל שיפרו וירבו תיכף עד שיוכלו להושיב כל הגבול הזה:

ראה [ד] א"ל שלא יצטרכו למלחמה ולכיבוש כי ראה נתתי לפניכם את הארץ שהוא כאלו הוא ברשותכם ואינכם צריכים ללחום רק בואו ורשו את הארץ, וכמו שפרש"י עפ"י חז"ל שאלמלי לא חטאו במרגלים לא היו צריכים לכלי זיין:

ואמר אלכם בעת ההיא, עתה בא להוכיח שלא היה לזה שום עכוב מצדו, וכמו שפי' הרי"א שהקמת השופטים ושרי אלפים ושרי מאות היה כדי להנהיג את הצבא בעת מלחמת כנען, וכתב שמ"ש ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, פי' אנשי מלחמה, כמו ויקצוף משה על פקודי החיל, כי צבא וחיל הם שמות נרדפים עיי"ש בארך. והנה כבר בארתי בפ' יתרו, שמ"ש וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר אין פירושו ששמע ויעש תיכף דהא יתרו בא קודם מ"ת ומשה לא מינה השופטים תיכף רק בסוף השנה, רק ששמיעה לקול אינו מורה קבלת הדברים שע"ז יאמר שמע בקול בב' השמוש, רק פי' שנכנסו דבריו באזניו והתבונן בם בינה. ולדעתי קיים קצת דבריו תיכף שמבואר שגם בעמדם בחורב היו להם סנהדרין וב"ד לכל שבט ושבט כמ"ש במ"ש סוף סדר משפטים ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם שצוה שישבו לשפוט את העם, וכן במעשה העגל כתב ויעמוד משה בשער המחנה דהיינו במקום מושב הסנהדרין שישבו בשער, ואמר אח"כ עברו ושובו משער לשער במחנה, שר"ל על בתי דינים של כל שבט ושבט, רק שלא מינה עליהם שרי אלפים ושרי מאות כמ"ש יתרו, רק לבסוף עשה ככל אשר אמר ר"ל למנות עליהם שרי אלפים ושרי מאות וכו' שזה היה כשרצו ליסע מחורב לכנוס לא"י, כי באמת א"א שיהיה משה השופט בעצמו לכל העם שהלא יש משפטים הרבה שצריכים ב"ד של עשרים ושלשה כמו ד"נ ודיני מכות ויש שצריכים סנהדרין של ע"א, כמ"ש בריש סנהדרין, רק שכל עת שישבו בחורב באו רוב המשפטים של דיני ממונות אל משה בעצמו שהיה יחיד מומחה, ועצת יתרו היה שיבחר אנשי חיל וישים אותם שרי אלפים ושרי מאות, וידוע ששרי אלפים ושרי מאות הם ממונים על צבא מלחמה בכ"מ, לא המיוחדים למשפט והם יהיו זקני עיר ועיר, רק כי באשר על המלך וכן על השופט הכללי היה מוטל שני דברים כמ"ש ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו, וכמ"ש ואשר יוציאם ואשר יביאם כמש"פ שם, כי באשר השופט הכללי והמלך בידם העוז והמשרה יש לו כח להעמיד הדין על מכונו בחזקת היד, כן יעץ לו יתרו ששרי החיל שימנה על צבא המלחמה הנכונים לכנס לארץ שהם שרי האלפים והמאות הם יהיו ג"כ השופטים את העם, אולם באשר לא נסעו מחורב לכנס לארץ עד סוף השנה לא מינה משה עליהם שרי אלפים ושרי מאות לצבא מלחמה ולכן לא מינה שופטים ג"כ, כי היה די בסנהדרין של השבטים ובמשה לבדו, כי בהיותם בחורב לא היה להם דברי ריבות ומשפטים אחר שלא היו להם בתים ונחלת שדה וכרם שיפלו עליהם משפטים ולא משא ומתן, כי כלם אכלו את המן עמר לגלגלת, ואם קרה ביניהם ריב קטן לרוב התפשרו ע"י ב"ד של השבט שזה מינה תיכף, ולכן לא עשה תיכף כעצת יתרו, אמנם כאשר הודיע להם ה' שיסעו מהר חורב לרשת את הארץ, אז ראה משה שצריך למלאות כל דברי יתרו אם שימנה שרי אלפים ושרי מאות ממונים על הצבא, ואם שיתן להם העוז והמשרה ג"כ לשפוט את העם, כי כאשר יכנסו לארץ וירשוה יפלו ביניהם דברי ריבות בכל שעה בחלוקת הארץ ובנחלות ובמשא ומתן שיעסקו בו בבואם לארץ, ואז א"א שילכו כלם למשפט אל משה או אל ב"ד של השבט כי יהיו העם נפוצים בעריהם לא מקובצים כמו שהיו במדבר, ובא"י מצווים למנות שופטים בכל עיר ועיר וע"כ הקדים משה אז למנות עליהם שרי אלפים ושרי מאות פקודי החיל למלתמה ושהם יהיו ג"כ השופטים, ועז"א ואמר אלכם בעת ההיא לא אוכל לבדי שאת אתכם, שמושג משא בהרחבה כולל כל מה שישא האדם ויסבול, בין נשיאת דברים כבדים שהוא משא אל הגוף, בין נשיאת דברים הגיונים שהם לטורח על הנפש, כי משה נשא עד הנה כל עניניהם:

ה' אלהיכם, ובאר הטעם כי גם עתה אתם רבים ככוכבי השמים.

ואחר שעתה ה' אלהי אבותיכם בודאי יוסף עליכם כי ממ"ש (בפסוק ז') שיכבשו תיכף כל ארץ עשרה עממין מבואר שה' רוצה להרבות אותם ברבוי מופלג תיכף בדרך נסיי עד שיצטרכו אל ארץ גדולה כזאת ולא תהיה הארץ שממה ורבה עליהם חית השדה, וחוץ מזה יברך אתכם כאשר דבר לכם שתמצאו עושר מופלג וברכה רבה בכל ענינים, ומשני אלה הטעמים א"א שאשא משא המשפטים, אם מצד רבוי העם שא"א שישפוט אותם איש אחד, אם מצד רוב הברכה שינובו חיל ונכסים ומשא ומתן ועי"ז יעמדו ביניהם משפטים רבים בענינים גדולים שא"א שישפוט כ"ז איש אחד, ועז"א:

איכה אשא לבדי, ר"ל כי בפרשת יתרו באר שמשה א"ל ליתרו שהעם נצבים עליו אם לדרוש אלהים שכולל דעת העתידות ושיתפלל בעדם כמש"ש, וזה קרא טרחכם שכבר בארתי (ישעיה א) שטורח מציין כל מיני טרחא עיי"ש, עוד היה מוטל עליו למלאות צרכיהם במדבר לחם ומים ובשר שזה קורא משא כמ"ש כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, [ג] דברי ריבות ומשפטים בין אדם לחברו שעז"א וריבכם, ומבואר בפ' יתרו שיתרו לא הקפיד רק על המשפטים, אבל על טרחם ומשאם הסכים שישארו תחת יד משה עיי"ש, ועז"א איכה אשא לברי טרחכם ומשאכם וריבכם, היינו שלשה אלה ביחוד, וצריך עכ"פ למנות שופטים שישפטו בדברי ריבות [ותמצא שאח"כ ששאלו בשר פרק מעליו גם משאם ובחר שבעים זקנים שאמר עליהם ונשאו אתך במשא העם]:

הבו לכם, יתרו אמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים וכו' שמשמע שמשה יבחור אותם, ומשה אמר הבו לכם היינו שישראל יבחרו אותם, כי לבחירת שרים ושופטים אלה היה צריך [א] שיהיו חכמים ונבונים, ואלה נודעו לישראל כל שבט ידעו החכמים והנבונים שביניהם, אמנם שיהיו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע שהם דברים שבלב זה לא יוכלו ישראל לדעת וע"ז אמר יתרו ואתה תחזה, שמלת חזה מציין החזיון ברוה"ק, וע"כ צוה משה שישראל יבחרו מכל שבט ושבט החכמים והנבונים שבהם, ועז"א וידועים לשבטיכם, ומשה יבחר מהם ברוה"ק מי שהם יראי אלהים ואנשי אמת ושונאי בצע ומצד זה יתיחס המנוי אל משה ועז"א ואשימם בראשיכם :

ותענו אותי, ר"ל ותענו אותי טוב הדבר אשר דברת, שזה תשובה על דברי משה, ותאמרו לעשות, שאמרתם שא"צ שאתם תבחרו החכמים והנבונים רק טוב שאעשה הכל בעצמי ואני אבחר תיכף מן העם מי שיש בו כל המעלות הגלוים והצפונים בלב:

ואקח, עפ"ז לקחתי מי שהם ראשי שבטיכם מכבר שרובם הם אנשים חכמים וידועים אחר שכבר היו לראשים מובחרים מן העם מכבר, וע"ז לא הזכיר נבונים שכבר היו ביניהם שלא היו נבונים רק חכמים לבד, ואתן אוחם ראשים עליכם שרי אלפים, נתתי להם השררה שיהיו פקודי החיל והם יהיו ג"כ השופטים, ומ"ש ושרי עשרות ושוטרים היינו ששרי עשרות הם היו השוטרים, וכשתדייק היה בכל מאה ב"ד של שלשה שר מאה ושני שרי חמשים, ובכל אלף היו ל"א שופטים, וצ"ל שהיו ב"ד של כ"ג, ושמונה לכשיצרכו להוסיף דיינים. ובזה נבין מ"ש בספרי פ' מסעי דורשי רשומות אמרו וכו' ללמדך שדיני נפשות בשלשים.

ואצוה את שופטיכם בעת ההוא, ר"ל שהגם שכבר היו עוסקים במשפטים גם קודם לכן לא היו דיינים קבועים והיו יכולים לסלק עצמם מן הדין לפעמים, לא כן עתה שנעשו דיינים קבועים הם מחויבים לדין, ועז"א שמוע בין אחיכם וכו' ר"ל שלא תוכלו לסלק עצמכם מן הדין, ואמר שמוע בין אחיכם שלא ישמעו דברי בע"ד א' קודם בע"ד חברו כמ"ש בסנהדרין (דף ז), [ב] ושפטתם צדק, שלא די שישפוט לפי חקות המשפט רק שיראה שיהיה צדק באמת ואם נ"ל שהוא דין מרומה לא יחתכהו, [ג] בין איש ובין אחיו פי' בסנהדרין בין בית ועליה ובין גרו בין תנור וכירים, ר"ל שהמשפט בין איש ובין אחיו ששניהם שוים בעושר יצויר שי"ל בית בשותפות ודנים על החלוקה מי יקח הבית ומי העליה, והמשפט בין איש ובין גרו ר"ל הגר אצלו יהיה אם יחויב להעמיד לו תנור או שיעמיד לו כירים שקטן מתנור, ר"ל שישוה דין קטן כדין גדול:

לא תכירו פנים, ר"ל שלפעמים יטה המשפט ע"י שיטעים בע"ד טענותיו קודם לחברו, ולפעמים ע"י שהוא דין מרומה, ולפעמים כשהוא משפט קל הערך שאינו משים לב לדונו יפה, ועכ"ז הזהיר בכתוב הקודם, עתה הזהיר שלא יטו משפט ע"י הכרת פנים או ע"י יראה, ר"ל כשבא לדין איש זרוע ונשוא פנים ותכיר פנים מצד כבודו, או תאגור ותעצור משפטיך מעדו מצד יראתו שע"ז הזהיר לא תגורו מפני איש, ומ"ש כקטן כגרול תשמעון פי' חז"ל בסנהדרין שיהיה דין של פרוטה כדין של מאה ומקשה פשיטא [ר"ל הלא ידעינן מן בין איש ובין אחיו ובין גרו אפי' בין תנור וכירים] אלא לאקדומי שאם בא משפט הקטן קודם יקדימנו ולא יכיר פנים את הגדול להקדים משפטו, ומ"ש בסנהדרין שלאו לא תכיר פנים קאי על מינוי השופטים נראה שלמדו זאת ממה שלאו זה נשנה בפ' שופטים, ואמר הטעם על כל אלה כי המשפט לאלהים הוא. והנה לפעמים יטעה במשפט כשהוא למעלה משכלו ואינו יכול לבררו היטב בשכלו עז"א והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, ואני אשמעהו מאת ה', כמ"ש ויקרב משה את משפטן לפני ה':

ואצוה אתכם, פי' הרי"א שכדי שלא יחשבו שבא להתגדל שיצטרכו השופטים לבא לפניו בכל פעם לשאול ממנו כי העלים מהם רוב המשפטים, ע"כ אמר כי צוה אותם כל הדברים וכל חקות המשפט, ואמרו חז"ל אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לד"נ:

ונסע מחורב, ר"ל אחר שהכין השופטים והשוטרים וראשי הקהל אז נסענו, והגם שהיה דרך המדבר הגדול והנורא הלכנו אותו בלי עכוב ג' ימים שזה היה בהשגחת ה':

ואומר אליכם, ר"ל אז אמרתי שאין חסר שום דבר מירושת הארץ לא הדרך הגדול שהיה מבדיל עד הנה כי באתם עד הר האמורי, ולא שתצטרכו למלחמות כי ה' נתן לפניך את הארץ ואינך חסר רק לעלות ולרשת ושלא יעלה בלבבך שום מורא ופחד:

ותקרבון אלי כלכם, אחר שהודיע שבין מצד ה' ובין מצד משה לא היה שום עיכוב והיה צריך שיכנסו אז תיכף לא"י, בא להודיע לדור אחרון שהם עצמם היו הגורמים מה שנעו ארבעים שנה במדבר והוא ע"י חטא המרגלים, ובאשר בספור שליחות המרגלים בפ' שלח לא נזכר כלל שאמרו נשלחה אנשים לפנינו כי שם כתוב שה' אמר למשה שלח לך אנשים שמשמע שהיה צווי מאת ה' ויפלא מאד איך צוה ה' ע"ז להיות להם לצור מכשול, בא להודיע כי לא מאת ה' יצא הדבר ולא ממשה רק מאת העם [ושם לא הוצרך לכתוב זאת כי פרשת שלח נכתבה בעת המעשה וידעו כלם איך היה אבל עתה שמתו דור המדבר והדור החדש הלא יטעו שהיה שלוח המרגלים מצוה מה' הוצרך להגיד איך היה] שאתם קרבתם אלי כלכם שמודיע ג"כ שלא היה קריבה הוגנת זקניהם בראשיהם רק קרבתם בערבוביא וכמ"ש בספרי, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ובזה באר שלא מאת ה' ומאת משה יצא הדבר הזה רק מאת העם, ושמ"ש ה' שלח לך אנשים אינו צווי רק הרשאה למלאות רצון העם, וכבר בארתי שם שיש שני מיני מרגלים [א] שהולכים לראות את הארץ אם טובה היא אם רעה, והם הנקראים תרים,[ב] שאחר שהוטבה הארץ בעיניהם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, ר"ל המקומות הבלתי מבוצרות שנוח לכבשה משם והם הנקראים מרגלים, ובארתי שם שיש כמה הבדלים ביניהם, התרים ישולחו מאת העם והמרגלים ישולחו מאת שר הצבא, התרים יהיו אנשים גדולים שהעם סומכים עליהם וכל שבט ושבט ישלח נשיאי שבטו למען יתור אם טובה הארץ לפני בני שבטו לפי עסקיהם אבל המרגלים יהיו גם מפחות העם ודי שני מרגלים כי הוא רק לצורך שר הצבא, וה' אמר למשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען נתן לו רשות לשלוח תרים לראות אם הארץ טובה, לא מרגלים לראות מאיזה מקום קל לכבשה כי בדרך הטבע לא היה אפשר שיכבשו את הארץ רק ע"י ה' כמ"ש אשר אני נותן לבני ישראל, וא"כ א"צ תכסיסי מלחמה, וישראל בשאלתם אמרו ויחפרו לנו את הארץ לא אמרו לא לשון ויתורו ולא לשון וירגלו רק לשון ויחפרו, שהוא לשון מסופק שהחופר הוא הדורש לדעת מטמוניות הארץ, ויפול בין על החופר לדעת טוב הארץ עצמה ורעתה כעין התר, ובין החופר לדעת מאיזה מקום קל לכבשה ואם יש שם גבורים וערים בצורות כעין המרגל, וכן במ"ש וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה הגם שזה מורה ענין הריגול לדעת מקום הנח לכבשה משם, יוכל להתפרש כמו שפרש"י עפ"י הספרי לדעת הדרך הישר שאין בו עקמומיות ואת הערים אשר נבא אליהם תחלה שהם טובים להשאיר בם הנשים והטף והמקנה, וממ"ש נשלחה אנשים וישיבו אותנו דבר משמע יותר ששולחים לתור שהוא שליחות היוצאת מכלם, כי אל הריגול ישלח שר הצבא לבדו ואליו ישיבו דבר לא אל העם כלו, ועז"א:

וייטב בעיני הדבר, היינו שמשה דנם לכף זכות שרוצים לשלוח תרים וכן עשה, והראיה לזה כי ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט שזה סימן ששולחים תרים שכל שבט ישלח איש משבטו לא מרגלים שאין שולחים רק שנים, ופה קצר בדבר שכבר באר פרטי הדברים בפ' שלח ששלחם בפירוש רק לתור לא לרגל כמ"ש בפרושי שם:

ויפנו, כבר בארתי שם בארך שכל ארבעים יום הלכו כפי שליחותם שהיה רק לתור לא לרגל, רק שבחזרתם שעלו ההרה שהוא הר חברון, שם ראו ערים בצורות וענקים, ושם הלכו כ"א לבדו כמ"ש ויבא עד חברון [כי בעיר בצורה התיראו ללכת יחד בל יתפשו כמרגלים] ולכן לא באו בעצה אחת עד שבאו לנחל אשכול ששם התקבצו שנית והיו ביחד ואז נתנו דעתם להיות מרגלים ומוציאי דבה, וז"ש ויפנו ר"ל בעת שפנו ללכת בחזרה, ואז ויעלו ההרה הר חברון ששם ראו ענקים וערי בצורות, ויבאו עד נחל אשכל ששם התקבצו, וירגלו אותה ר"ל אז הסכימו אל הריגול כי הדבה אשר הוציאו היה מצד הריגול על חוזק העמים והערים לא מצד התיור על טובת הארץ שבזה הודו שטובה הארץ:

ויקחו, ובכ"ז לקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו כי ע"ז נשלחו לראות טובת הארץ ופירותיה, וע"ז וישיבו אותנו דבר כי על פרט זה נשלחו ועל פרט זה היה להם להשיב תשובה לשולחיהם ובזה הודו כי טובה הארץ מצד זה אשר ה' אלהינו נותן לנו שאם ה' יתננה לנו בדרך נס אין שום ערעור על הארץ עצמה, ולא הזכיר מה שאמרו כי עז העם היושב בארץ שזה לא היה תשובה אחר שע"ז לא נשלחו, [שהתשובה לא יצדק רק על דבר שעליו נשלח, אבל ענינים אחרים נקרא ספור והגדה לא תשובה] ולא היה להם לשום לב ע"ז, אחר שע"מ שנשלחו הביאו תשובה טובה ועל זה שאמרו כי עז העם לא נשלחו כי משה עצמו א"ל שעז העם רק שה' יתן אותם בידם עפ"י נס:

ולא אביתם, חושב שחטאו בג' דברים, [א] מה שלא אביתם לעלות ולא האמנתם שה' יגרש לפניך אויב ויאמר השמד, [ב] ותמרו את פי ה' אלהיכם שאף אם היה סכנת מות הייתם צריכים למסור נפשכם לעשות צווי ה' ופקודתו:

ותרגנו, [ג] שעלה אז על לבכם מחשבת מינות שה' שונא את האדם ובראו לרעתו כי הרעות רבו מן הטובות שזה נקרא נרגן כמש"פ על פסוק דברי נרגן כמתלהמים (משלי כ״ו:כ״ב) ואמרתם שה' שונא אתכם ומה שהוציא אתכם ממצרים היה מעשה שנאה ופועל הרע כדי שהאמורי ישמיד אתכם כי מצרים לא היו משמידים אתכם כי החזיקו אתכם לעבדים ולכן הוציא אתכם משם, וכבר בארתי בפ' שלח שהביאו ראיה לזה ממה שלא נתן להם א"מ שהיתה ג"כ ארץ טובה וזה כפירה גדולה והכחשת כל הטובות שעשה ה' עמכם:

אנה, והביאו ראיה לזה כי א"א שיעלו כלל לא"י אם מצד העם שהוא גדול ורם ממנו אם מצד הערים שהם בצורות אם מצד הגבורים אשר בראשם שהם בני ענקים, וזה לא נודע לנו מאנשים זרים רק אחינו המסו את לבבנו שהם נאמנים אצלנו וכן פי' הרי"א:

ואומר אלכם, נגד מה שאתם מתיראים לא תערצון, ר"ל לא תחשבו א"ע לחלשים ונשברים וחסרי כח שעז"א לא תערצון, וכן לא תחשבו אותם לגבורים שעי"ז תיראון מהם :

ה' אלהיכם, נגד מ"ש לא תיראון מהם מפרש כי ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים שהיו ג"כ גבורים, וגגד מ"ש לא תערצון אומר:

ובמרבר אשר ראית, ששם נתן לכם ה' כח גדול לעבור המדבר הגדול הזה שזה לא היה בכחכם רק שהוא נשא אתכם כאשר ישא איש את בנו וכן ישא אתכם לא"י בכחו הגדול:

ובדבר הזה, ונגד מה שתרגנו באהליכם לאמר בשנאת ה' אותנו וכו' הנה בדבר הזה שדברתם זאת הראיתם שאינכם מאמינים בה' אלהיכם ההולך לפניכם בדרך, שהלא ראיתם טובותיו ושמירתו והשגחתו המתמדת עליכם אם במה שארון ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, שעז"א ההולך לפניכם דרך שלשת ימים לתור לכם מקום לחנותכם, ואם מצד שהולך גם עם המחנה באש לילה ובענן יומם, שזה מראה תכלית ההשגחה והאהבה לא שנאה ושירע לכם:

וישמע, ר"ל לפ"ז מה שלא נכנסתם לא"י תיכף לא נעשה לא ע"י ה' ולא על ידי רק אתם גרמתם זאת שע"י קול דבריכם קצף ה' וישבע שאיש מכם לא יראה את הארץ:

זולתי, ולא הוציא מן הכלל רק את כלב ויהושע והפחותים מבן עשרים, רק שהבדיל בין כלב ובין יהושע, שלכלב הבטיח שהוא יראנה ר"ל שאינו בכלל הגזרה, ונוסף לזה יהיה שכרו שלו אתן את הארץ אשר דרך בה ר"ל מה שנתנו לו את חברון כמו שנז' בספר יהושע (סי' י"ד) שמשה נשבע לו לתת לו את חברון ששם ענקים וערים בצורות, והוא מלא אחרי ה' כמ"ש ויהס כלב את העם וכו' לאמר עלה נעלה וירשנו אותה, וליהושע נתן שכר אחר שהוא ג"כ יבא שמה והוא יהיה המנחיל ועז"א יהושע וכו' אותו חזק כי הוא ינחילנה, ומ"ש גם בי התאנף ה' הוא מאמר מוסגר שלמה שא"ל ה' שיהושע ינחילנה את ישראל, הקדים שזה היה מפני שגם בי התאנף ה' בגללכם ונגזר גם עלי שלא אבא אל הארץ, וכבר בארתי זאת בארוכה בתורה אור פ' שלח ובהתו"ה פ' חוקת אצל חטא מי מריבה שעקר הגזרה שלא יכנס משה לארץ נגזר בסבת חטא המרגלים רק שהיה גז"ד בלא שבועה ואם היה מתקדש שם ה' במי מריבה היה אפשריות שתתבטל הגזרה וע"י חטא מי מריבה לא היה אפשר לשנות הגזרה עיי"ש ששם בארתי הדבר בארך ואין לכפול הדברים והנה בזה הודיע לדור אחרון הסבה שנעו ארבעים שנה במדבר והוסיף דברים שלא נכתבו בפ' שלח שהם אמרו נשלחה אנשים לפנינו ושמשה אמר להם לא תערצון ולא תיראון מהם שאז לא הוצרך לכתבם שהיו ידועים לכל ועתה הוצרך להודיעם, משא"כ בספור שליחות המרגלים קצר בכאן אחר שכבר נכתבו בספר במדבר:

ותענו אותי ותאמרו, עתה בא להודיע ג"כ לדור אחרון מה היה הסבה שהוכו אז מן האמורי, בל יחשבו שהיה מפני חלישותם נגד האמורי ושהיה ענין טבעי, הודיע שגם בזה היו הם הגורמים דבר זה, שאחר שהיה גז"ד בשבועה שלא יכנסו לארץ ונצטוו שיחזרו לאחוריהם דרך ים ומשה אמר להם כ"ז לא שמעו לפקודת ה', ותענו אותי ותאמרו, הנה נגד מה שחטאנו אנחנו מתודים כי חטאנו לה' ומודה ועוזב ירוחם, ונגד מה שלא שמענו ללכת ללחום אנחנו נעלה ונלחמנו, והנה גם בזה היו עדיין בטעותם שמלחמה זו תהיה מלחמה טבעיית ושחטאו במה שהאמינו למרגלים כי עז העם ולא שמעו לדברי כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה ר"ל שכח ישראל מספיק לנצח את הכנעני גם מצד הטבע ועז"א אנחנו נעלה ונלחמנו כי ננצח אותם בדרך מלחמה בכחנו:

ויאמר ה' אלי, אז אמר ה' והודיעם שבדרך מלחמה א"א שינצחו, רק אם ה' בקרבם ינחו בדרך נס וכמ"ש (לקמן ט) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך וגו' עם גדול ורב וגו' וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך הוא ישמידם וגו', אבל עתה שאינני בקרבם לא תעלו אל ההר ואף לא תלחמו אם ירדו הכנענים להלחם אתכם שלכן צוה שיסעו המדברה דרך ים סוף להתרחק מן האמורי שהיו נכונים להלחם אתם:

ואדבר אליכם, והנה היה בכאן שני צויים [א] בקום ועשה שיחזרו המדברה דרך ים סוף, [ב] בשוא"ת שלא יעלו אל ההר, ונגד הראשון אמר ואדבר אליכם ולא שמעתם, ונגד השני אמר ותמרו את פי ה' אלהיכם שכבר בארתי (יהושע א יח) שהמרי הוא בלא תעשה והבלתי שמיעה הוא בקום ועשה, ובזה מוסיף שלא לבד שלא שמעו לחזור לאחוריהם מרו את פי ה' ותזדו לעלות ההרה :

ויצא האמורי, בפ' שלח (יד כה) והעמלקי והכנעני יושב בעמק מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף ושם (פסוק מה) וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום, ובכאן הוא אומר ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם, עמש"ש, ונראה שישבו העמלקי והכנעני בין בהר בין בעמק ועמ"ש להם שיפנו למדבר דרך ים סוף אמר הטעם שזה מפני העמלקי והכנעני היושבים בעמק שהם יעשו עמם מלחמה למטה וצריך שיתרחקו מכאן אל המדבר, והם לא שמעו ועלו להר והכו אותם העמלקי והכנעני אשר בהר, ומשה קראם בשם האמורי כי הם היו חלק מן האמורי שמלכו בשטח ההוא ונקראו ע"ש, ואחר שהכו מן האמורי שבהר וירדפו אותם לא התגרו בם היושבים בעמק מלחמה אחר שידעו שהם מנוצחים וגם הועיל להם מה שהתחרטו על העבר שעז"א:

ותשובו ותבכו לפני ה', ששבתם בתשובה והגם שלא שמע ה' בקולכם לבטל הגזרה מכל וכל, בכ"ז הועיל קצת:

ותשבו, ר"ל כי הגזרה היה שיהיו נעים ונדים במדבר ארבעים שנה והיה הצווי שיחזרו לדרך ים סוף ויהיו נעים ונדים במדבר וע"י ששבו ויבכו לפני ה', תשובה ותפלה עשתה מחצה שישבו י"ט שנים במדבר קדש, וי"ט שנים אח"ז נעו ממסע למסע עשרים מסעות כמ"ש רש"י ז"ל בתחלת פ' מסעי, ועז"א ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם ר"ל כימים שהונח לכם שתשבו במק"א ולא תהיו נעים ונדים וכמ"ש רש"י ז"ל פה בשם סדר עולם: