מקרא

דברים פרק ט״ז

דברים פרק ט״זפסוק א׳ / כ״ב0%

השוואת נוסחים — מילה מול מילה

גודל האות

100%

גודל מקורי

א׳שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃
ב׳וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃
ג׳לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃
ד׳וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכׇל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר׃
ה׳לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃
ו׳כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם׃
ז׳וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ׃
ח׳שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃ {ס}
ט׳שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפׇּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃
י׳וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
י״אוְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃
י״בוְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ {פ}
י״גחַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאׇ֨סְפְּךָ֔ מִֽגׇּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ׃
י״דוְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃
ט״ושִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃
ט״זשָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים׀בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם׃
י״זאִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃ {ס}
י״חשֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃
י״טלֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם׃
כ׳צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ {ס}
כ״אלֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כׇּל־עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃
כ״בוְלֹֽא־תָקִ֥ים לְךָ֖ מַצֵּבָ֑ה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ס}

שיתוף הפרק כולו

שתפו את הפרק במלואו, או העתיקו את כל המלל עם מספרי הפסוקים.

השיתוף כפוף לתנאי השימוש ולמדיניות הפרטיות של האתר.

פירוש רש״י

פסוק א׳׳
שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם…
שמור את חדש האביב — מקודם בואו שמור, שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העמר, ואם לאו, עבר את השנה:
ממצרים לילה — והלא ביום יצאו, שנאמר (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו', אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר (שמות יב, לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו':
פסוק ב׳׳
וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃
וזבחת פסח לה' אלהיך צאן — שנאמר (שמות יב, ה) מן הכבשים ומן העזים תקחו:
ובקר — תזבח לחגיגה שאם נמנו על הפסח חבורה מרבה, מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע, ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה:
פסוק ג׳׳
לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם…
לחם עני — לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים:
כי בחפזון יצאת — ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו':
למען תזכר — על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך:
פסוק ד׳׳
וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכׇל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר׃
ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר — אזהרה למותיר בפסח דורות, לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים, ויום ראשון האמור כאן הוא ארבעה עשר בניסן, כמה דאתאמר (שמות יב, טו) אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח והתחיל לדבר בחקות שבעת ימים, כגון שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה כלן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון. דבר אחר בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים. והראשון האמור כאן, ביום טוב הראשון הכתוב מדבר. וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביום טוב הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובחמשה עשר, כך היא שנויה במסכת פסחים (עא ב):
פסוק ו׳׳
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד…
בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים — הרי שלשה זמנים חלוקים, בערב, משש שעות ולמעלה זבחהו וכבוא השמש, תאכלהו. ומועד צאתך, אתה שורפהו. כלומר, נעשה נותר ויצא לבית השרפה:
פסוק ז׳׳
וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ׃
ובשלת — זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בשול:
ופנית בבקר — לבקרו של שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יום טוב:
פסוק ח׳׳
שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃ {ס}
ששת ימים תאכל מצות — ובמקום אחר הוא אומר (שמות יב, טו) שבעת ימים, שבעה מן הישן וששה מן החדש דבר אחר למד על אכילת מצה בשביעי, שאינה חובה, ומכאן אתה למד לששת ימים. שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד, שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף כלם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות:
עצרת לה' אלהיך — עצור עצמך מן המלאכה דבר אחר כנופיא של מאכל ומשתה, לשון (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך:
פסוק ט׳׳
שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפׇּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃
מהחל חרמש בקמה — משנקצר העמר שהוא ראשית הקציר:
פסוק י׳׳
וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
מסת נדבת ידך — די נדבת ידך, הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול:
פסוק י״א׳
וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם…
והלוי והגר והיתום והאלמנה — ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך:
פסוק י״ב׳
וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ {פ}
וזכרת כי עבד היית וגו' — על מנת כן פדיתיך, שתשמור ותעשה את החקים האלה:
פסוק י״ג׳
חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאׇ֨סְפְּךָ֔ מִֽגׇּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ׃
באספך — בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פרות הקיץ דבר אחר באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסכה בפסולת גורן ויקב:
פסוק ט״ו׳
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙…
והיית אך שמח — לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה:
פסוק ט״ז׳
שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים׀בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת…
ולא יראה את פני ה' ריקם — אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה:
פסוק י״ז׳
אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃ {ס}
איש כמתנת ידו — מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרבין יביא עולות מרבות ושלמים מרבים:
פסוק י״ח׳
שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃
שפטים ושטרים — שופטים, דינים הפוסקים את הדין ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט:
בכל שעריך — בכל עיר ועיר:
לשבטיך — מוסב על תתן לך שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך:
לשבטיך — מלמד שמושיבין דינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר:
ושפטו את העם וגו' — מנה דינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק:
פסוק י״ט׳
לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י…
לא תטה משפט — כמשמעו:
לא תכיר פנים — אף בשעת הטענות אזהרה לדין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב. לפי שכשרואה שהדין מכבד את חברו מסתתמין טענותיו:
ולא תקח שחד — אפלו לשפוט צדק:
כי השחד יעור — משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפוך בזכותו:
דברי צדיקים — דברים המצדקים, משפטי אמת:
פסוק כ׳׳
צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ {ס}
צדק צדק תרדף — הלך אחר בית דין יפה:
למען תחיה וירשת — כדאי הוא מנוי הדינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן:
פסוק כ״א׳
לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כׇּל־עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃
לא תטע לך אשרה — לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפלו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה:
לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך — אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית:
פסוק כ״ב׳
וְלֹֽא־תָקִ֥ים לְךָ֖ מַצֵּבָ֑ה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ס}
ולא תקים לך מצבה — מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפלו לשמים:
אשר שנא — מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה:

מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.

פירוש מלבי״ם

פסוק א׳׳
שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם…
[קסז] שמור את חדש האביב, חדשי השנה נמנים ללבנה, שהחדוש הוא רק בלבנה, והאביב ' נמשך לפי שנת החמה, ואחר שהזהיר שישמור שיהא עשית הפסח בי"ד לחדש שהוא ללבנה ושיהא אז האביב, ושנת החמה יתרה על שנת הלבנה יותר מיו"ד ימים כ"א שעות והזהירה התורה שאז ישמור החדש הסמוך לאביב להוסיף בו כדי שיגיע אביב בזמנו וכבר בארתי זה (בא סי' י'), ויצויר שהאביב לא יגיע עד עבור י"ד ימים שהוא זמן עשית פסח, ויש לטעות שיוסיף י"ד ימים ויהיה חדש אדר מ"ד יום, עז"א חדש, שיוסיף שלשים יום שהוא זמן חדוש הלבנה וכן יצויר שיתאחר האביב עד מ"ם או נו"ן יום ונאמר שנוסיף אדר שני מחדש של ארבעים או חמשים יום, עז"א חדש, שיהא העבור רק חדש, ועיין עקר למודים אלה במ"ש בפי' המכלתא פ' בא (סי' יוד):
[קסח] שמור את חדש האביב, בתו"כ סדר פ' המועדות בפעם ראשונה ובפ' פינחס למד הקרבנות שיביאו בכל חג ובמשנה תורה שנה הכל לכל ישראל שהתאספו אז לקבל פרטי הלכות שלא נאמרו עדיין וז"ש מפני הצבור, ומ"ש ללמדך ששמע משה סדר מועדים, זה נמצא בספרי פ' בהעלותך (סי' יז) ושם בארתי הדבר היטב עיי"ש:
[קסט] ועשית פסח, עשיה כולל כל המעשים (ויקרא סי' קלד סי' רמח רנב מצורע סי' נז ובכ"מ) שיעשה הכל לשם פסח וחזר ואמר וזבחת פסח והלא זביחה בכלל עשיה ובא לפרש רק עשיה שהיא עבודה דומיא דזביחה, ועיין זבחים (דף ז) שטה אחרת כמ"ש התוס' שם:
[קע] ועשית פסח לה' אלהיך, אצל הקרבן נזכר תמיד שם הויה כמ"ש ויקרא (סי' טו) הטעם, וא"כ עקר הוא מ"ש לה' שהוא שם המיוחד, ומ"ש כי בחדש האביב הוציאך הוא פי' למ"ש אלהיך ששם אלהים הבא בכנוי מורה על ההשגחה המיוחדת והדבוק והאהבה שי"ל עמהם שהוציאם בחדש האביב שהוא טוב להולכי דרכים, ומ"ש הוציאך לילה ר"ל שאז ניתן להם רשות מפרעה ללכת והם לא הלכו עד היום וכן אמר בברכות (דף ט) מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב והפסח היה זכר על התחלת הגאולה, ועז"א הוציאך לילה והמצה היה זכר על המשך ימי הגאולה שלא נשלמה עד שביעי של פסח שטבעו המצרים בים לכן מצה שבעה:
פסוק ב׳׳
וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃
וזבחת פסח, ע"ל (סי' קסט):
[קעא] וזבחת פסח צאן ובקר, ר"ל ובעת זביחת הפסח תזבח צאן ובקר, כי חגיגה קרבה עמו שהיא מן הבקר, אולם לפ"ז ראוי לכתוב בקר וצאן שהחגיגה נעשית קודם לתמיד של בין הערבים, והפסח אחר התמיד, כמ"ש בספרי פינחס (סי' לו) ובפסחים (דף נט) וכמ"ש המ"ל (בפ"ו מה' כלי המקדש), עז"א שבא להקיש שכל דבר שבחובה יהיה כפסח שלא יובא אלא מן החולין שפסח מצרים לא היה אפשר שיובא רק מן החולין כמ"ש בספרא צו (סי' צח) ובמשנה דמנחות (פ"ו מ"י) ומפרש בגמ' שם דאתיא כר' אליעזר דדנין אפשר משאי אפשר ומפורש במכלתא (סי' כז) שברייתא זו המובא גם שם דברי ר' אליעזר הוא, ועמש"ש:
פסוק ג׳׳
לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם…
[קעב] לא תאכל עליו חמץ, ר"י מפרש לא תאכל עליו היינו בעת זביחת הפסח ור"ש השיב ממה דכתיב תאכל עליו מצות שזה קאי על עת אכילת הפסח וס"ל שלכן בא צווי אכילת מצות שמיותר דהא כבר צוה זה כ"פ, ללמד שגם מ"ש לא תאכל עליו חמץ היינו מזמן אכילת הפסח שהוא בערב ועיין פסחים (דף כח ע"ב):
[קעג] מצות לחם עוני, י"ג פעמים צוה על המצות ורק פעם א' הזכיר לחם עוני וע"כ שהמצות א"צ להיות מפת קיבר רק אפי' כמצות של שלמה רק מ"ש לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ומובא בפסחים (דף לו) ור"ש ס"ל שקראם לחם עוני שהיה זכר להענוי כי העבדים היו נותנים להם לחם שלא נתחמץ שקשה להתעכל:
[קעד] כי בחפזון יצאת, בברכות (דף ט) שראב"ע ס"ל שאכילת פסחים עד חצות ור"ע ס"ל עד עלות השחר, ומסיק שנחלקו על שעת חפזון שראב"ע סבר חפזון דמצרים ור"ע סבר חפזון דישראל, ר"ל שאחר שאמר טעם לפסח מפני שיצאו בחפזון שהוא לראב"ע חפזון דמצרים שהיה בחצות א"כ אכילת פסחים עד חצות, ולר"ע שאמר חפזון דישראל א"כ אכילתו עד זמן חפזון דישראל שהיה בבקר. והנה לראב"ע שס"ל שמ"ש כי בחפזון יצאת היינו חפזון דמצרים שסתמא דספרי פה כוותיה וכן ס"ל לר' אלעזר במכלתא בא (סי' מד) ובספרי (לקמן סי' קעט) א"כ אחר שאמר ע"ז למען תזכור ראוי שיזכיר יצ"מ בלילות דהא מ"ש בחפזון יצאת היינו בלילה שלדידיה הוא עקר הגאולה שאז יצאו משעבוד לגאולה, אבל לשון הכתוב כל ימי חייך עמד לנגדו שכ"מ שכתוב ימים ממעטינן לילות כמ"ש בהתו"ה צו (סי' מ') בארך, ולא זכה לזה עד שדרשה בן זומא, והוא שלשון כל ימי או כל הימים, לא יציין היום מגביל אל הלילה שע"ז הול"ל ימי חייך רק יציין ההמשך הזמני של כל ימי חייו מבלי הפסק וכולל גם הלילות:
פסוק ד׳׳
וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכׇל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר׃
[קעה] ולא יראה לך, ובפ' בא ולא יראה לך ולא ימצא לך, ג"פ לך מורים ג' מעוטים, [ א] שלך אי אתה רואה ואתה רואה של אחרים, [ב] של גבוה, [ג] אתה רואה להיות פטור ממנו ע"י שתבטלהו בלבך שאז אינו לך וכמו ששנו במשנה ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שי"ל חמץ בביתו וכו' מבטלו בלבו:
[קעו] ולא יראה לך שאור, ובפ' בא אמר ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וסברת ב"ש (בביצה דף ז ע"ב) ששאור קשה מחמץ כי חמוצו קשה וא"כ די שיכתוב חמץ ונילף שאור במכ"ש, וי"ל עוד עפ"י הכלל שבידי שכל דבר שיש בו רבותא יותר יכתב באחרונה וא"כ עכ"פ הי"ל לכתוב בהפך לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ, וע"כ ששעורא דשאור קטן משעורא דחמץ לענין בל יראה, וא"כ יש חדוש יותר בשאור שעובר גם על שעור כזית, וסברת ב"ה שיש חדוש גם בשאור שאינו ראוי לאכילה וזה עבצו למדני התורה ששאור יש בו חדוש יותר מדכתבו באחרונה ומזה נלמד שעובר על חמץ על בל ימצא, משום דכ"ש הוא משאור שכתוב בו בל ימצא וכמו שבארתי זה היטב בהתו"ה בא (סי' ס"ז) עיי"ש:
[קעז] ולא ילין מן הבשר, פי' בשר החגיגה שנזבחת ונאכלת בערב עם הפסח כמ"ש וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר שהוא זביחת הפסח מן הצאן עם החגיגה מן הבקר, לא ילין ביום הראשון של יו"ט לבקר שלאחריו כי נאכלת לשני ימים ולילה אחד, וכבר באה ברייתא זו בספרא צו (סי' קטו) ופרשתיו שם, וגרסתי גי' הגר"א:
פסוק ה׳׳
לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃
[קעח] לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, לפי הפשט הפשוט הוא אזהרה שלא ישחט את הפסח בבמת יחיד, ובזה מודו כ"ע כמ"ש בגמ' פסחים (דף צא) ור"י תרתי שמעת מיניה רק שר' יהודה הוקשה לו שהיה ראוי לכתוב לא תוכל לזבוח את הפסח בשעריך, שזה מציין במות יחידים שכל אחד ואחד עושה לו במה בראש גגו, כמו בשעריך תאכלנו, לא תוכל לאכול בשעריך, משא"כ באחד שעריך שמציין שמתקבצים למקום מיוחד, מזה הוציא ר' יהודה שאין שוחטים את הפסח על היחיד, וכיון שצריך חבורה יצדק הלשון באחד שעריך שכל בני החבורה שנמנו עליו מתקבצים למקום מיוחד באחד השערים, ור' יוסי למד ממ"ש איש לפי אכלו ששוחטים על היחיד שיכול לאכול כזית, ור' אלעזר בן מתיא ס"ל כר' יהודה שלמד ממ"ש באחד שעריך שאין שוחטים על היחיד וע"כ הוציא מזה שאין יחיד מכריע לרוב צבור אחר שאינו ראוי לשחוט עליו פסח בפ"ע, רק כשהם שנים שראוי לשחוט עליהם פסח בפ"ע אז מכריעים את הרוב ומובא בפסחים (דף עט), ור"ש מפרש שמ"ש באחד שעריך ולא אמר בשעריך הוא מציין זמן האיסור בעת שמתקבצים למקום אחד דהיינו אחר חצות שאז אף בזמן גלגל ונוב וגבעון היה לענין פסח זמן איסור הבמה כי אז התכנסו לבמה הגדולה לעשות שם פסחיהם אז לא יוכל לזבוח את הפסח כי אם אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, ומפרש שזה בערב שהוא זמן שחיטת הפסח שזה קורא פה בשם שעת איסור הבמה היינו לענין פסח יש איסור ויש היתר במה לענין עולה ושלמים שלכן אינו עובר רק בלאו כי אם הוא בשעת איסור הבמות לגמרי הרי יש בו כרת. ומ"ש יכול אף בשעת היתר הבמה ר"ל אם שוחט את הפסח קודם חצות שאז הוא שלמים עז"א באחד שעריך רק אחר חצות שאז מתקבצים למקום אחד, כן פי' בגמ' זבחים (דף קיד), וכן ר' יוסי ס"ל כדרשת ר"ש:
פסוק ו׳׳
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד…
[קעט] שם תזבח את הפסח בערב, ברייתא זו מובא בברכות (דף ט) ופליגי בפלוגתת ראב"ע ורבנן, ר"א כראב"ע שהפסח נאכל עד חצות וחפזון דמצרים, ור' יהושע כר"ע שנאכל עד ע"ה וחפזון דישראל (כנ"ל סי' קעד) ועמ"ש בפי' המכלתא בא (סי' לב וסי' לז):
פסוק ז׳׳
וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ׃
[קפ] ובשלת ואכלת, למה יזכיר שיבשלנו פי' ר' יהודה שר"ל שיבשלנו שלם, ור' יוסי ס"ל שביו"ט מותר גם בחתיכות ובשבת אסור כ"ה בתוספתא וכן הגיה הגר"א, ועיין ברמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה' י"א) שלכתחלה לא יחתכנו ואם חתכו כשר וכן דייקו התוס' בפסחים (דף עד ד"ה נחתך):
[קפא] ופנית בבקר והלכת לאהליך, הנה כבר נבוכו בו המפרשים שי"ל בבקר של יו"ט ראשון שמ"ש רש"י בחגיגה (דף יז) דאלו ביו"ט תחומין אסור, דחו התוס' שלרבנן תחומין דרבנן, ומ"ש רש"י בר"ה (דף ד') ובסוכה שחייב לראות בעזרה דחה בטורי אבן בחגיגה דיכול להראות פנים בלילה, ולדעתי בספרי מדייק שטעונים לינה אין לי אלא אלו, תפס לשון רבים על הפסח והחגיגה שעמו, כי בקרא מדבר משניהם, כמ"ש וזבחת פסח צאן ובקר, שהם פסח וחגיגה שעמו, ומפרש דיני שניהם שמ"ש ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר מדבר בחגיגה שנאכלת לשני ימים, ופי' לבקר של מוצאי יו"ט, ועז"א ופנית בבקר ר"ל בקר הנזכר למעלה כי ביו"ט הוא אוכל עדיין את החגיגה ובבקר השני תלך לאהליך, ועז"א שטעונים לינה בל"ר, שמ"ש ובשלת ואכלת קאי גם על החגיגה. והנה מ"ש ופנית והלכת מלת ופנית מיותר שהיל"ל והלכת בבקר לאהליך, ובכ"מ מציין במלת פנה שעוזב חפצו ועסקו במקום זה ושם מגמת פניו אל ענין או אל מקום אחר, כמו ויפן וירד משה מן ההר, שפנה מעם הדבקות שהיה בו עד הנה עם האלהים וירד, וכן ונפן ונסע המדברה וכן כולם, ופה אמר שתפנה ממה שהיית עוסק בהקרבה לה', שזה יהיה בבקר כי קודם הבקר עודך שתול כאזרח רענן על ידי שהקרבת איזה דבר יום אתמול, ומ"ש יכול יהיה פ"ש טעון לינה, ר"ל לינה עד יום ט"ז, כפסח ראשון, כן פי' בז"א ובצ"ק ובזה מסולק קו' התוס' פסחים (דף צה):
פסוק ח׳׳
שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃ {ס}
[קפב] ששת ימים תאכל מצות, ר"ל אחר שתבוא באהלך ביום ב' של פסח שאז תקצור ותביא העומר ומאז ששת ימים תאכל מצות מן התבואה החדשה, ומ"ש בכ"מ שבעת ימים תאכל מצות היינו מן הישן וכן אמר בספרא (אמור סי' קסד) ובמנחות (דף סו) בשם רשב"א להוכיח מזה שמ"ש וספרתם לכם ממחרת השבת היינו ממחרת הפסח ולא כדעת הצדוקים, וכן מובא במכלתא (בא סי' נה) ובירושלמי פרק א"ד בשם הלל הבבלי:
[קפג] עצרת לה' אלהיך, ובפ' פינחס אמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם, מזה למדו שיהיה חציו לה' וחציו לכם, והוא כר' יהושע (פסחים סח ע"ב ביצה טו ע"ב):
[קפד] וביום השביעי עצרת וגו' לא תעשה מלאכה, מאמר הספרי דפה מובא בחגיגה (דף יח), וכבר הארכתי בזה בפי' הספרא אמור (סי' קפז), כי בשבת וביוהכ"פ כתוב תמיד כל מלאכה לא תעשו וביו"ט כתוב תמיד כל מלאכת עבודה לא תעשו, והטעם מפני שביו"ט הותר מלאכת אוכל נפש לא יכול לכתוב כל מלאכה לא תעשו דהא יש מלאכות המותרות שהם מלאכת או"נ רק כתב כל מלאכת עבודה שהם אסורים כולם, ובפ' בא שאמר כל מלאכה לא יעשה בהם פירש ואמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובכאן אמר עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה, תפס על יו"ט שם מלאכה, רק שלא אמר לא תעשה כל מלאכה, דהא יש מלאכות מותרות רק אמר לא תעשה מלאכה, ר"ל שיש מלאכות אסורות מה שאינו מלאכת אוכל נפש, אך למה לא אמר לא תעשה כל מלאכת עבודה כמ"ש בכ"מ, ופי' ר' ישמעאל שבזה למדה התורה איסור מלאכה בחש"מ, כי יש להבין מדוע יו"ט האחרון של פסח וי"ט האחרון של חג הסכות נקראים בשם עצרת, ולא נקרא כן שום יו"ט אחר, ולמדו חז"ל מפני שגם ימי חש"מ אסורים במקצת מלאכות, והם עצורים ג"כ ממלאכה, אמר שהחג האחרון שאחר חש"מ הוא עצרת שצריך להעצר מכל מלאכה גם ממלאכות שהותרו בחש"מ כי בחש"מ לא נאסרו רק מלאכות עבודה שאינם דבר האבד, ומלאכות שאינם מלאכת עבודה לא נאסרו כלל אף שאינם לצורך או"נ, אבל יום השביעי עצרת לענין שלא תעשה מלאכה ר"ל אף מלאכה שאינה מלאכת עבודה שזה הותר בחש"מ עצורים ביו"ט כל שאינם לצורך או"נ, ומזה מבואר שעכ"פ גם ימי חש"מ עצורים ממלאכה ר"ל ממלאכת עבודה שנמסר משפטם לחכמים איזה מהם אסורים בחש"מ:
פסוק ט׳׳
שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפׇּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃
[קפה] שבעה שבועות תספר לך, ר"ל ופנית בבקר והלכת לאהליך היינו ביום שני של פסח ומאז ששת ימים תאכל מצות מן החדש ויום השביעי של פסח הוא עצרת וביום שאחריו נשלם שבוע הראשון של ימי הספירה, ותספור שבוע אחד כי מצוה לממני יומי ולממני שבועי, וע"כ אמר פה תספור בלשון יחיד שמורה על ספירת הב"ד להוציא מדעת הקראים שממחרת השבת ר"ל שבת בראשית, ששבת קביעא וקיימא, רק מחרת השבת פי' מחרת יו"ט שיו"ט תלוי בב"ד, ולבל נאמר שגם הספירה מוטלת רק על הב"ד אמר בפ' אמור וספרתם לכם בל"ר שכ"א יספור בפ"ע, כן יל"פ גירסת הספר אך הגר"א הגיה תספר לך יכול בב"ד ת"ל וספרתם והשאר נמחק:
[קפו] מהחל חרמש בקמה, היינו משקצרו את העומר שמצותו לקצרו במגל דוקא, ושבעת קצירתו תהיה כל התבואה בקמה כי אין לקצור דבר קודם לעומר מאז תחל הספירה וזה כמו שתרגם אונקלוס משריות מגלא בחצד עומרא דארמותא:
[קפז] בפ' אמור אמר מיום הביאכם תספרו ופה אמר מהחל חרמש, וצריך שניהם שממ"ש מיום הביאכם נדע שיהיה ביום ההבאה ולא נדע שיהיה ביום הקצירה ונאמר שיקצור ואימת שירצה יביא ויספור לכן אמר מהחל חרמש שתהיה הספירה ביום הקצירה, ואם יאמר מהחל חרמש לא נדע שיהיה ביום ההבאה ונאמר שיקצור ויספור ואח"כ יביא לכן צריך שניהם, כ"ה בספרא אמור (סי' קסה) ועפ"ז הגהתי כאן:
[קפח] ממ"ש מיום הביאכם י"ל שהספירה ביום וכן הקצירה דהא כתיב מהחל חרמש תחל לספור לכן אמר שבע שבתות תמימות מלילה ויום, ולפ"ז יש לטעות שגם ההבאה תהיה בלילה שכבר נתבאר שצריך שיהיו שלשתם כאחד אך הא כתיב מיום הביאכם וא"כ מבואר שקצירה וספירה בלילה והבאה ביום, ונוסח הספרי משובשת ואני הגהתיה כנוסח הספרא אמור סי' קסו:
פסוק י׳׳
וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
[קפט] ועשית חג שבועות, בפ' משפטים פורטם בשם חג הקציר וחג האסיף ופה פורטם בשם חג השבועות וחג הסוכות ללמד שאף בשאין קציר ואסיף אתה עושה יו"ט, ושם א"צ ללמדנו זאת כי שם מדבר בשביעית שאין קציר ואסיף בשנה זאת וכמ"ש במכלתא שם (סי' רכה) וידעינן שנקרא כן על רוב השנים:
[קצ] מסת נדבת ידך, די מחסורו ת"א מסת מחסוריה, וכן בת"א פה מסת נדבת ידך וכן פי' רשב"ם, ושרשו מסס, וחז"ל חגיגה (דף ט) מענין מס, וראב"ע פי' ששרשו נסה, כטעם הרמת יד והדגש להשלים הס' או הנו"ן החסר, ולשון נדבת ידך היינו מה שנותן ממה שבידו מן החולין, ולשון כאשר יברכך כולל גם אם נותן ממעות מעשר הגם שאינו נדבת ידו הוא מברכת ה' שנתן לו הרבה לעשר ממנו מעשר ופי' חז"ל (חגיגה שם) בטופל מעשר על החולין:
פסוק י״א׳
וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם…
[קצא] ושמחת לפני ה' אלהיך, התבאר למעלה (סי' יד), ומ"ש ריה"ג אומר מובא בחגיגה (דף ו' ע"ב), והנה בחג המצות לא נזכר בו שמחה ועמ"ש בספר יראים סי' קכז ובטורי אבן חגיגה שם, ועיין בסי' שאח"ז:
פסוק י״ב׳
וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ {פ}
[קצב] וזכרת כי עבד היית במצרים, זכירת העבדות עקרו על פסח, ובא ללמד ששמחה נוהג בפסח כי שמחה לא כתיבא רק בשבועות וסוכות (כנ"ל סי' הקודם) ובכ"ז אא"ל שר"ל שינהג בשבועות גם דיני פסח וחג שכנוי הרומז האלה מרמז תמיד על ענין הסמוך כמ"ש בהתו"ה צו (סי' כג) וע"כ לענין עצרת אינו מרמז רק על שלמי שמחה דכתיב ביה:
פסוק י״ג׳
חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאׇ֨סְפְּךָ֔ מִֽגׇּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ׃
[קצג] חג הסכות תעשה לך, וכתיב חג הסכות לה', פי' בספרי שמלמד שהסוכה שאתה עושה לך נחשב כאלו אתה עושה לגבוה, כי חל עליה ש"ש בסוד סוכת שלום שהוא יחוד הויה ואדני הנז' בסוכה, ועז"א לה' אלהיך ובספרא (שם סי' קפה) ובסוכה (דף ט ודף כז) למודים אחרים:
[קצד] תעשה ולא מן העשוי, כ"ה בגמ' סוכה (דף יא ע"ב) ומיירי בשקצצן עיי"ש:
[קצה] תעשה לך, ר"א דרש לך משלך, ורבנן ס"ל כל האזרח ולך ממעט גזולה כן אמרו בסוכה (דף כז) ומ"ש ביו"ט הראשון ליתא בגמ', ויל"פ ע"פ מש"ש חזר בו ר' אליעזר:
[קצו] חג הסכות תעשה לך שבעת ימים, ר"ל מה שצוה השי"ת לעשות הג' מועדים בימים האלה, מפני שהיה דרך כל העמים העוסקים בעבודת האדמה לעשות להם מועדים וימי שמחה בימים האלה, אם בפסח שהתחילו לקצור השעורים ובשבועות בקציר חטים ובסוכות באספם תבואת השדה, ורצה השם שהמועדות שהיו רגילים לעשות לצרכם יעשום לא לצרכם רק לשם ה', וישמחו בהם לא על תבואתם וקנינם רק בעבור כי יראו לפני ה', כמ"ש מלך שרצה לנסות את אוהבו ובא לביתו לבקרו בעת שעשה משתה גדול לתתונת בנו יחידו וראה כי השמחה שהיה לו על ביאת המלך לביתו השכיח מלבו האהבה והשמחה שהיה לו אל חתונת בנו, ושמח רק בעבור המלך, וז"ש הלא ידעתי כי חג הסכות תעשה לך שבעת ימים בודאי תעשה חג זה לך לצרכך באספך מגרנך ומיקבך, והדרך לעשות חג בעת האסיף, ושמחת בחגך ר"ל ובודאי תשמח במה שהוא חגך בזה תשמח אתה ובנך, ואני מצוך שבעת ימים תחג לה' אלהיך ששבעת ימים אלה לא תחוג לצרכך רק לה' אלהיך ולא יהיה החג בביתך רק במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' ובו תשים עיקר השמחה לא במעשה ידיך, והיית אך שמח במה ששלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וכו', ועפ"ז אמר ר"ש שכיון שהגביל זמן המועדים נגד המועדים שעובדי האדמה עושים לעצמם בימים האלה לכן בפסח ובחג שאינו עת מלאכה והיה דרכם לעשות מועד ז' וח' הגביל כנגד ימי חגים האלה ז' וח', ועצרת שהוא עת מלאכה ואין דרכם לעשות מועד רק יום א' הגביל ג"כ את החג על יום א', ועז"א שחסך על ישראל לשון חיסור והקטנה כמ"ש בערוך ערך חסך:
[קצז] באספך מגרנך ומיקבך, ברייתא זו מובא בר"ה (דף יד) ועיי"ש פירושה והוא דרוש אסמכתיי דמעשר ירק דרבנן:
פסוק י״ד׳
וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃
[קצח] ושמחת, כבר למד (סי' קץ) שמחה לפסח וסוכות מעצרת שלכן הזכיר יצ"מ כי פסח תלוי ביצ"מ וכן סוכות תלוי ביצ"מ כמ"ש בספרא אמור (סי' רז) וא"כ מיותר בכאן ושמחת לרבות כל מיני שמחות וכמו שמפ' בחגיגה (דף ח) שיוצאים י"ח בנו"נ ומעשר בהמה וכו', ולבל נטעה שיוצאים בעופות ומנחות אמר בחגך ששם חג הונח על החגיגה כמ"ש בפ' אמור (סי' קצא), ור"ל שתשמח בבשר שאתה מביא ממנו חגיגה, ועיי"ש בתוס' ד"ה ושמחת ושם ע"ב ד"ה מי, ומ"ש חביב חביב קודם כבר נזכר למעלה כ"פ:
פסוק ט״ו׳
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙…
[קצט] שבעת ימים תחג, פי' לתשלומין כמ"ש בפ' אמור וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכמו שפי' בספרא שם (סי' רב) ונוסחתי נוסח הגר"א:
[ר] כי יברכך ה', הברכה הבאה בעקב המצוה תהיה לרוב במין של המצוה כמ"ש (שבת דף כג ע"ב) הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה הרגיל בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, שכן מן המדה, כמו שתראה במגלה (דף כז) רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה דרב א"ל מאי האי א"ל לא הוה לי קדושא ומשכנתי' להימיינאי ואתאי ביה קדושא א"ל יהא רעוא דתיטום בשיראי, ונתקיים ברכה זו ברב הונא, והקפיד רב על שלא א"ל בעת הברכה וכן למר, כי בשבת (דף קיח ע"ב) א"ל לחייא בר רב אבוך במה הוה זהיר טפי בציצית, וא"כ ברכה זו דתיטום בשיראי ראוי לרב שהיה זהיר בציצית לא לרב הונא שהיה זהיר בקדוש היום ושכרו הוא למלאות גרבי יין שזה נתקיים ג"כ ברב הונא כמ"ש בברכות (דף ה) רב הונא תקיפי ליה ארבע מאות דני דחמרא, וע"כ הקפיד רב ע"מ שלא א"ל וכן למר, וז"ש בספרי כי יברכך יכול בו במין היינו בצאן ובקר, שזה מדה כנגד מדה לכן פירש בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך:
[רא] והיית אך שמח, כגירסתנו נמצא בגמ' פסחים (דף עא) סוכה (דף מח), וגי' הספרים משובשת כמו שהגיה הגר"א, ודרך הלמוד זה נראה משום דאמר ב"פ שבעת ימים דמשמע שבעה ולא שמונה, אומר שזה רק לענין שיזבח שלמים שמ"ש ושמחת בחגך פי' שתשמח בבשר שאתה מביא חגיגה ממנו כנ"ל (סי' קצו) דהיינו בשלמי שמחה וזה אינו מחויב רק ז' ימים, אבל בשמחה מחויב גם בשמיני, ועז"א והיית אך שמח ר"ל שמח לבד בלא זביחת שלמים, שזה מציין במלת אך אך שמח לא זובח שלמים, ומזה מבואר שאינו מרבה יו"ט הראשון שהלא נאמר אך ויו"ט הראשון הוא מחויב בשלמי שמחה ואינו אך שמח לבד, ובזה תראה שאין סתירה בדברי רש"י שבפסחים כתב שדוקא ליל שמיני אבל יום שמיני לא דב"פ ז' ימים כתיב ואמעיט שמיני, ובסוכה כתב דכ"ש יום שמיני שהוא עקר שחייב בשמחה, שבפסחים מדבר לענין זביחת שלמים וזה אין נוהג ביום שמיני דז' ימים כתיב, ובסוכה מדבר לענין שמחה לבד בבשר. שי"ל מיום שביעי, ובזה יום שמיני כ"ש מליל שמיני, וזה רק לענין שמחה דהא בלילה לא משכחת זביחה וה"ה יום דאתיא ק"ו מלילה הוא רק לענין שמחה, וכן עמ"ש ההלל והשמחה שמונה פרש"י לאכול בשר שלמים ר"ל רק לאכול לא לזבוח ומיושב קו' התוס' בזה:
[רב] שלוש פעמים, ובפ' משפטים אמר שלש רגלים ופרשתי שם מפני שהיה דרך ללכת ברגל ולהוציא החגרים, ופה אמר פעמים, והוא ג"כ נרדף עם רגלים בצד זה להורות על הדריכה ופעמים מציין סוף הרגל ומוציא פרט לבעלי קבין שסוף הרגל לבוש במנעל לא הקטע שסוף הרגל מקוצץ עיין בגמ', וכן סומא פטור ממה דכתיב יראה דכתיב ג"פ יראה לדרוש שתהיה הראיה שלמה גם מצד הבא לראות ועיין:
[רג] כל זכורך, מוציא נשים וטו"א ועיין מ"ש בהתו"ה ויקרא באורך, ומ"ש להביא את הקטנים מפרש בגמ' דמיירי בהגיע לחינוך והוא דרבנן והדרשה דפה אסמכתא עיי"ש:
[רד] יראה את פני, ראיה בנפעל מקושר תמיד עם למ"ד השמוש או עם מלת אל לבד בראיה ברגל מצאנוהו כ"פ מקושר עם מלת את, כי הפנים מציינים ג"כ היותו פונה ומתכוין לאותו דבר, וכמ"ש בספרא (אחרי סי' קיח) ונתתי פני פונה אני מכל עסקי ועוסק בה ושם ציינתי עוד דוגמאות לזה ועז"א יראה את פני שהפניה והכונה העליונה נפעלת ממצוה זאת לעסוק בך ולהשגיח בך לטובה:
[רה] בחג המצות וגו', לא היה צ"ל זה שכבר הזכיר כל רגל בפ"ע, ופי' חז"ל מפני שלמד בספרא אמור (סי' קצ) שאינו עובר על בל תאחר ברגל א' שלא הביא ממ"ש אלה תעשו לה' במועדיכם היינו במועדים של כל ימות השנה, ולא נדע מאיזה רגל נחשב, לכן סדרם פה שסדרם הוא חג המצות שבועות סוכות, ולכן הזכיר שנית שם סוכות שבו עסק לומר שהוא אחרון כדעת ר"ש בר"ה (דף ד):
[רו] ולא יראו פני ריקם, הבא לעזרה ולא הביא קרבן עובר בל"ת, ואין שעור מה"ת רק מדרבנן (עיין בחגיגה דף ב' ודף ז' ובירושלמי פ"ק דפאה):
[רז] איש כמתנת ידו, פסקא זו מועתק ממשנה דחגיגה (דף ח ע"ב):
פסוק י״ח׳
שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃
[א] שופטים ושוטרים תתן לך, כבר נזכר שצריך שיהיה להם ב"ד כמ"ש והגישו אדוניו אל האלהים, ונתן בפלילים, עד האלהים יבא דבר שניהם, רק לא באר איכות וכמות התמנותם, ובארו פה, וכבר פי' הרמב"ן ששעור הכתוב שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך, וממ"ש תתן לך שמדבר אל כלל הכנסיה היינו שיהיו סנהדרי גדולה הממונים על כלל ישראל שישבו בלשכת הגזית כמו שכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית וכו' ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ור' יהודה הוציא מלשון תתן לך שאחד ממונה על כולם ופי' התוס' סנהדרין (טז ע"ב ד"ה אחד) שהוא המופלא שבב"ד ולא היה ממנין סנהדרין, ונראה שר"י לשטתו שס"ל שסנהדרין שבעים ואין משה מן המנין (כמ"ש בדף יז), וי"ל שמדייק מ"ש תתן לך, ואין עושין אלא ע"פ ב"ד של סנהדרי גדולה, ומי עושה סנהדרי גדולה, בהכרח א' ממונה על כולם והוא ממנה סנהדרי גדולה, ומביא ראיה ממ"ש (דברי הימים ב י״ט:י״א) והנה אמריהו כהן הראש כן נראה להגיה ואגב מביא סוף הפסוק לענין שצריך שוטרים ואמר עוד לשבטיך שיהיה ב"ד מיוחד לכל שבט, ונ"מ שאם נחלקה עיר אחת לב' שבטים כמו ירושלים צריך ב"ד מיוחד להשבט, והוא כר' יוחנן בסנהדרין (דף קיא ע"ב) שחולקים עיר אחת לב' שבטים, ופי' הרמב"ן שאעפ"י שיש ב"ד בכל עיר ב"ד של השבט י"ל דין ב"ד הגדול לאותו שבט ויכולים לכוף הבע"ד שיעמדו לפניהם, וכבר מוזכר בהוריות דינים מיוחדים בשבט שעשה עפ"י הוראת בית דינו, וממ"ש בכל שעריך מבואר שצריך להעמיד שופטים בכל עיר ועיר, ואחר שאמר שופטים ושוטרים מבואר שה"ה שהשוטרים יהיו בין לסנהדרי גדולה בין לסנהדרי השבט בין לשופטי עיר ועיר, ובפי' שוטרים פירש הראב"ע שהם הפרנסים המושלים כמו אם תשים משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג), והם הנותנים כח להשופטים לכוף את בע"ד לקיים משפטיהם, וי"מ שהם הנערים העומדים על הדיינים בעלי מקל ורצועה וכ"כ הרמב"ם והטור, ורשב"ג מדייק שהיל"ל שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך, ולמה כתב מלת לשבטיך לבסוף שהוא ללמד שנפרש כאלו כתיב ושפטו את העם לשבטיך, שמצוה מיוחדת על כל השבט לדון את שבטו, ושיוכל לשפטם בע"כ כנ"ל, וכ"ז מובא בסנהדרין (דף טז ע"ב):
[ב] ושפטו את העם משפט צדק לא תטה משפט, לפי הפשט הוא אזהרה אל השופטים שישפטו צדק ולא יטו משפט בדיני ממונות לצד של א' מן הבע"ד לזכותו או לחייבו ולא יכירו פנים בעח הדין, אולם באשר כל אזהרות אלה מיותרים שכבר אמר (דברים א׳:ט״ז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו לא תכירו פנים וכן מ"ש לא תטה משפט כבר הזהיר וע"כ פי' שרמז ג"כ אזהרה על מנוי הדיינים שיבחרו שופטים שיודעים בהם שישפטו משפט צדק, ובעת בחירת השופטים לא יטו משפט לבחר בקרוביהם או באנשים שמצאו חן בעיניהם ולא תכיר פנים לבחרו לשופט מצד שהוא עשיר או מצד שתרחם עליו מצד עניו ותמנה אותו כדי שימצא פרנסתו עי"כ, ונוסחתי כהגהת הגר"א שהגיה קרוב לזה:
[ג] ולא תקח שחד, אצ"ל לזכות את החייב וכו' שכבר אמר לא תטה משפט כן פי' בכתובות (דף קה) ובמ"ש כי השחד יעור עיני חכמים וא"צ לטפשים וכו' מקשה בגמ' שם אטו טפשים ורשעים בני דינא נינהו, אלא הכי קאמר אפי' חכם גדול ולוקח שחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות עינים, ויסלף דברי צדיקים אפי' צדיק גמור ולוקח שחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת, ועיי"ש ברש"י ותוס' שנדחקו בזה, ולי נראה שמ"ש אטו טפשים ורשעים בני דינא נינהו אינה קושיא רק הוא פי' הברייתא דספרי, שהספרי מקשה למה אמר עיני חכמים ודברי צדיקים, הלא טפשים ורשעים אינם בני דינא, ודי לומר כי השחד יעור עינים ויסלף דברים, שנדע שמדבר מחכמים וצדיקים, וז"ש כי השחד יעור עיני חכמים ואצ"ל עיני טפשים בתמיה ר"ל וכי בא למעט שלא נאמר עיני טפשים או במ"ש דברי צדיקים הכי בא למעט שלא נאמר דברי רשעים שאומר על טהור טמא ועל אסור מותר, וכי נטעה שמדבר בטפשים וברשעים שמעותים הדין מפני סכלות או רשעות אטו טפשים ורשעים בני דינא נינהו, אלא הכי קאמר שאפי' חכם גדול ולוקח שחד אינו יוצא מעולמו עד שיורה צדק בהוראתו ר"ל שיעור עיני הלב עד שידמה לו שהוראתו הוא בצדק, [וז"ש בגמ' בלא סמיות הלב] ואפי' צדיק גמור ידמה אח"כ שדבריו צודקים, וז"ש שלא ידע מה מדבר היינו שידמה שמדבר כהוגן, ובהגהות הגר"א גורס כי השחד יעור אין יוצא מידי עולמו עד שיורה טעות בהוראתו שיאמר על טהור טמא ועל טמא טהור על אסור מותר ועל מותר אסור ויסלף דברי צדיקים אינו יוצא מידי עולמו עד שלא ידע מה מדברים:
[ד] צדק צדק תרדוף, במכלתא משפטים (סי' ריא) ובסנהדרין (דף לג ע"ב) למד שאין מחזירין לחובה ממ"ש וצדיק אל תהרג ושמחזירין לזכות ממ"ש ונקי אל תהרג, שיצויר צדיק שאינו נקי אם יצא זכאי מב"ד ובאמת אינו נקי שיש עליו למוד חובה, ויצויר נקי ואינו צדיק אם יצא מב"ד חייב והוא נקי באמת, ולכן ממ"ש צדק צדק תרדוף למד שאם יצא זכאי וצדיק ישאר צדיק ולא תשנה דינו לחובה, ר"ל שהצדק ישאר צדק ולא ישונה, וממ"ש תרדוף ולא אמר תשפוט משמע שאם הצדק ברח מהם ויצא חייב שלא בצדק כי מצאו לו אח"כ זכות אז תרדוף אחרי הצדק להשיגו ע"י שמחזירין אותו לזכות, אולם באשר זה כבר נלמד ממ"ש ונקי וצדיק אל תהרג, אמר ד"א הלך אחר ב"ד יפה פי' לשון רדיפה שיבקש הצדק במקום אחר כמ"ש על בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך ורדפהו במקום אחר, ומובא בסנהדרין (דף לז), וממ"ש למען תחיה וירשת הוכיח שזה כדאי להחיות וכו':
פסוק כ״א׳
לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כׇּל־עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃
[ה] לא תטע לך אשרה כל עץ, פי' חז"ל שנטיעת אשרה אסור בכ"מ ונטיעת כל עץ אסור אצל מזבח, שאל"כ היל"ל לא תטע כל עץ ואשרה בכלל, ומ"ש אצל מזבח ס"ל לת"ק לאסור נטיעת עץ בכל הר הבית, וראב"י מוסיף אף לאסור אכסדראות מלשון כל עץ ואינו אוסר רק בעזרה לא בהר הבית דכתיב אצל מזבח שהוא בעזרה, והראב"ד בפ"א מה' בהב"ח אינו אוסר רק בעזרת כהנים, והארכתי בזה במק"א, וממ"ש אשר תעשה לך מבואר שאף שאינו מזבח הגדול רק מזבח שתעשה לך לעצמך שהוא במות יחידים אסור לנטוע, ועיין בז"א שהאריך בזה:
פסוק כ״ב׳
וְלֹֽא־תָקִ֥ים לְךָ֖ מַצֵּבָ֑ה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ס}
[ו] ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה', מוסיף אשר שנא ללמד שאף מצבה לה' שהיתה אהובה מקדם בימי האבות וגם משה העמיד שתים עשרה מצבה, עתה אסורה כי עתה שנא אותה וכ"ש ענינים שהיו מיוחדים לכו"ם שלא היו אהובים כלל שאסורים, ולכן במ"ש בפ' בהר ופסל ומצבה לא תקימו פי' בספרא (שם סי' קה) על המרקוליס שע"ג הדרכים או על החמנים שבראשי הגגות כי מצבה לעכו"ם [ששם מיירי לעכו"ם) הוא כ"ש מכאן:

מהדורה: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. רישוי: Public Domain. Sefaria.

תנ״ך · מדריך קריאת פרק

דברים פרק 16

דברים פרק 16 מציג 22 פסוקים ביחידת טקסט עברית הניתנת לחיפוש. מדריך הקריאה מזהה נושאים הניכרים במילים עצמן ומציע דרך מעשית לעבור בפרק, בלי להוסיף פרשנות שאינה מבוססת.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

ספרפרק (1–34)פסוק

היעד שנמצא: דברים פרק ט״ז

פתיחה בקורא

מקורות הפוכים — חכמים שמפנים לדף הזה

רבי יהודה הנשיאדברים טז, כז

שיתוף הפרק כולו

פירוש רש״י

פירוש מלבי״ם

דברים פרק 16

מפת הטקסט

מפתח לקריאה

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

ערכי חכמים המצטטים דף זה

חיפוש מקורות חכם