דברים פרק כ״א

ויצאו זקניך - מיחדים שבזקניך, אלו סנהדרי גדולה:

ומדדו - ממקום שהחלל שוכב:

אל הערים אשר סביבת החלל - לכל צד לידע איזו קרובה:

אל נחל איתן - קשה, שלא נעבד:

וערפו - קוצץ ערפה בקופיץ אמר הקדוש ברוך הוא תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פרות ותערף במקום שאינו עושה פרות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פרות:

ידינו לא שפכה - וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל:

ונכפר להם הדם - הכתוב מבשרם שמשעשו כן, יכפר להם העון:

ואתה תבער - מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג, והוא הישר בעיני ה':

כי תצא למלחמה - במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר (לעיל כ, טז) לא תחיה כל נשמה:

ושבית שביו - לרבות כנענים שבתוכה ואף על פי שהם משבעה אמות:

אשת - אפלו אשת איש:

ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, ישאנה באסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:

ועשתה את צפרניה - תגדלם כדי שתתנול:

והסירה את שמלת שביה - לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם:

וישבה בביתך - בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו:

ובכתה את אביה - כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנולת:

והיה אם לא חפצת בה - הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה:

לא תתעמר בה - לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושמוש, עימראה מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן:

פי שנים - כנגד שני אחים:

בכל אשר ימצא לו - מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבא לאחר מיתת האב, כבמחזק:

סורר - סר מן הדרך:

ומורה - מסרב בדברי אביו, לשון ממרים:

ויסרו אותו - מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו בן סורר ומורה אינו חיב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. שנאמר (פסוק כ) זולל וסבא, ונאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חיב:

וכל ישראל ישמעו ויראו - מכאן שצריך הכרזה בבית דין, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה:

וכי יהיה באיש חטא משפט מות - סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עברות ויתחיב מיתה בבית דין:

ותלית אתו על עץ - רבותינו אמרו, כל הנסקלין, נתלין, שנאמר (פסוק כג) כי קללת אלהים תלוי והמברך ה', בסקילה:

כי קללת אלהים תלוי - זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיקנו וישראל הם בניו משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו (מלכ' א' ב, ח) והוא קללני קללה נמרצת:

[קלא] כי ימצא חלל - על דברים הרגילים יתפוס לשון הויה כי יהיה נגע, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, ולשון מציאה מציין דבר הבלתי מצוי. וע"כ אמרו פרט למצוי כמו בספר ועיר שרובה עכו"ם. ומ"ש מכאן אמרו (סוטה דף מ"ז):

[קלב] כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה. הנה שם חלל נופל על חלל חרב, וזה המבדיל בין חללים ובין הרוגים, והחנוק אינו חלל כי אין דם יוצא ממנו. ובדיוק מציין שכבר מת לא מפרפר, וזה מודה גם ר' אליעזר שאין לומר שבא רק לדוגמא וה"ה חנוק, דשם חלל נזכר בפרשה ד' פעמים הרי בא בדוקא, והת"ק מדייק שגם מ"ש באדמה נופל בשדה שהם דברים מיותרים מציין במ"ש באדמה למעט טמון, שזה ההבדל בין בארץ ובין באדמה שהאדמה הוא על הארץ ומציין שנמצא על, שטח הגלוי באדמה לא טמון שע"ז היל"ל בארץ, ומ"ש נופל ממעט תלוי, ובשדה ממעט צף על פני המים, ומ"ש באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כולל גם עבר הירדן, ובספרא (קדושים סי' נח אמור סי' קנג בהר סי' ב) ממ"ש כי תבוא אל הארץ אשר אני נותן לכם ממעט עבר הירדן, אבל פה אינו תולה בביאה ולא הזכיר לשון ארץ רק באדמה שכולל כל אדמה שהיא להם נתונה מה'. ור' אליעזר ס"ל שלא בעינן בזה קרא כדכתיב:

[קלג] לא נודע מי הכהו - הא נודע אפילו על ידי עד אחד מקרי נודע כמו שלמד בספרא (ויקרא סי' רסג) מלשון או הודע אף על ידי עד אחד ואף על ידי אשה. ומ"ש תלמוד לומר וענו ואמרו ר"ל וסוף הפסוק ועינינו לא ראו כ"ה (בסוטה דף מז):

[קלד] ויצאו זקניך ושופטיך - לר"ש הוי"ו הוא וי"ו הבאור, זקניך שהם שופטיך ר"ל מסנהדרי גדולה. ור"י ס"ל דאם כן היה טוב יותר לכתוב בלא וי"ו. והיה פירושו זקניך שהם שופטיך ר"ל שופטי כלל ישראל שהם סנהדרי גדולה כמ"ש ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ומדכתב וא"ו שמורה גם כן על החבור מפרשינן שהוא גם כן וי"ו החבור, ובכ"ז ידעינן שהם מסנהדרי גדולה שכמו ששופטיך הם מסנהדרי גדולה כן זקניך, וז"ש בסנהדרין (דף יד) אלא וא"ו ושופטיך ממנינא ור"ש וא"ו לא דריש ר"ל שר"ש ס"ל שהוא וא"ו הבאור לבד כמו נבלה וטרפה לא יאכל שפי' נבלה שיש במינה טרפה כמ"ש באה"ש

[קלה] ומדדו - שמצוה למדוד אפילו ידוע שזו העיר הקרובה כמ"ש (בסוטה מה) ופ"ק דסנהדרין ומודדים מן החלל אל הערים, ולענין מה שמת מצוה קונה מקומו ונמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר ס"ל לר"א שהגוף נשאר במקומו ור"ע ס"ל שהראש נשאר במקומו והגוף נד ממקומו כן מפרש בגמרא (דף מה). וממ"ש והיתה העיר הקרובה ולקחו זקני העיר ההיא מבואר שלעיר שאין בה ב"ד אין מודדים ואז מודדים לעיר הקרובה שיש בה ב"ד כן פי' בגמרא שם, ואם אין ב"ד בשום מקום פליגי ר' אמי ור' אסי במכות (דף יא) אם מביאים ע"ע עי' בתוס' שם. ומ"ש נמצא סמוך לספר משום דבעינן כי ימצא (כנ"ל סי' קלא):

[קלו] והיתה העיר הקרובה - ס"ל לחכמים דאי אפשר לצמצם והקרובה ולא הקרובות ולכן בה"ג שתיהם מביאים עגלה אחת בשותפות ויתנו ביניהם ור"א ס"ל שאפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות כן פי' בבכורות (דף יח) ובסוטה שם. ומ"ש ואין ירושלים מביאה מפרש בגמרא (סוטה מה ע"ב) דכתיב אשר ה' נותן לך לרשתה וסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים:

[קלז] ולקחו זקני העיר ההוא - לא חמשה הזקנים שבאו מירושלים כמ"ש במשנה סוטה (שם) נפטרו זקני ירושלים והלכו להם, זקני אותה העיר מביאים עגלת בקר:

[קלח] עגלת בקר - כבר הארכתי בזה בספר התו"ה ויקרא (סי' ר"ח), ושם בארתי טעם מחלוקת ר"א וחכמים, שלדעת ר"א בשנה השנית נקרא בשם פר ולדעת חכמים נקרא בשם עגל, ובארתי שלדעת, חכמים כל מקום שנאמר עגל בן בקר אינו מציין המין ואין פירושו עגל ממין הבקר כי שם עגל או פר מיוחד רק במין הבקר ולא נמצא במינים אחרים, רק פי' עגל שהוא בקר כי בקר מציין הגדלות ר"ל עגל שהוא גדול כבקר היינו בן שתי שנים, שהוא עגל וגם בקר עי"ש בארך, וזה עצמו דברי הספרי הלז שנשמטו ממני אז, וז"ש שיהא בה שני דרכים, ואמר שכן מ"ש ונגשו הכהנים וכל זקני העיר ירחצו יש בו שני דרכים רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים:

[קלט] אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל - עול הוא בכלל עבודה, רק ששאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת מלאכה ואם משכה בעול טפח נפסלה אף על פי שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה כן הוא בסוטה (דף מו):

[קמ] והורידו זקני העיר ההוא - חזר שנית זקני העיר ההיא ללמד שכן מצותו לעכב אפי' בדיעבד (כנ"ל סוף סי' קלה), והגר"א גריס שיכול מצוה בזקני העיר ההיא תלמוד לומר שוב זקני העיר ההיא שנה הכתוב לעכב מכאן אמרו נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"ם או לעיר שאין בה ב"ד לא היו מודדין ואין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד, ע"כ. ומחקה מן סוף סי' קלה שמקומו כאן:

[קמא] אל נחל איתן - תרגום אונקלוס ויונתן לחקל בייר, וכן פי' רש"י, והרמב"ם פי' נחל שוטף. והנה שם נחל בא על הגיא שבין ההרים שלשם ישטפו מי הגשמים או מעינות היורדים מי ההרים כמ"ש ואשד הנחלים. המשלח מעינות בנחלים בין הרים יהלכון, ובימי השרב ייבש הנחל כמ"ש ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ, אחי בגדו כמו נחל וגו' בעת יזורבו נצמתו, ועי' בספרא (שמיני סי' עז) וגם אז נקרא בשם נחל. ודעת הרמב"ם שהוא דומה עם מ"ש ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, אתה הובשת נהרות איתן, פי' השוטפים, בחוזק וכן וישב הים לפנות בקר לאיתנו, ובגמרא (סוטה מו) מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך כולל שגם הקרקע עצמה קשה שלא יעבד בו [שזה בודאי מדבר על עת יבושת המים שאז אפשר לזרוע שם לא בעת שטף המים] ועל שטיפת המים אין צריך להביא ראיה שזה פשטות הלשון, ועי' בשו"ת מהרי"ק (שרש קנב ובשו"ת ח"צ (סי' לב). ובזה אין סתירה להרמב"ם ממ"ש בנדה (דף ח) בתולת קרקע היינו שלא נעבדה נ"מ לנחל איתן כי זה מדבר בעת יבושת המים, שאז אין לעבוד בו:

[קמב] אשר לא יעבד בו ולא יזרע - בגמרא (דף מ"ו ע"ב) ר' יאשיה אמר אשר לא יעבד לשעבר ור' יונתן אמר להבא, רבא אמר להבא כולי עלמא לא פליגי דכתיב ולא יזרע, כי פליגי לשעבר ר' יאשיה סבר מי כתיב ולא יעובד ור' יונתן אמר מי כתיב אשר לא נעבד, ור' יאשיה אמר אשר לשעבר משמע ור' יונתן אמר אשר רבויא הוא, פי' שמלת אשר נקרא כנוי המיחד ובא לציין איזה סימן בהשם שבא לייחד אותו, ולא יצדק על הצווי, שע"ז היל"ל ולא יעובד וע"כ שר' יאשיה בא לציין את הנחל איתן שהוא נחל אשר לא נעבד מימיו, ור' יונתן מדייק שא"כ היל"ל אשר לא נעבד, וע"כ פי' שהוא רק צווי לעתיד, ומ"ש מלת אשר מפני שי"ל שלא יעבד הוא כלל ולא יזרע הוא פרט זריעה אין מידי אחרינא לא כמש"ש בגמרא אח"ז, ומשיב אשר רבויא הוא שע"י מלת אשר שבא ליחד שם נחל איתן שלא יעבד בו שום עבודה, ומ"ש ולא יזרע ר"ל עבודה דומיא דזריעה בגופה של קרקע, ור' יאשיה ס"ל שמלת אשר יציין שהוא תואר לנחל איתן שלא נעבד מימיו, ובכ"ז ע"י שכתב לשון עתיד שמשמע זמן כולל העבר וההוה והעתיד כמו ככה יעשה איוב כל הימים, ידעינן איסור גם לעתיד. ונראה שמש"ש מנין לאיתן שהוא קשה אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן, פליגי בזה, שמ"ד שהוא ישן ס"ל כר' יאשיה שלא נעבד גם לשעבר ומ"ד שהוא קשה ס"ל כר' יונתן וסתמא דספרי משמע כר' יונתן:

[קמג] וערפו - פעל נגזר משם ערף, ובגמרא גמר עריפה עריפה מחטאת העוף (דשם כתיבממול ערפו) ופטר חמור למד מכאן דאסור בהנאה דכפרה כתיב בה כקדשים (עי' כריתות דף ו', ע"ג דף כט, בכורות דף י). ומ"ש בנחל מיותר דכבר אמר וערפו שם, דהיינו בנחל, בא ללמד שבדיעבד כשר בנחל לבד אף שאינו איתן:

[קמד] וננשו הכהנים בני לוי - כבר בארתי (ויקרא סי' לח) שיש הבדל בין כשאמר בני אהרן הכהנים שאז ממעט בע"מ וכשאמר הכהנים בני אהרן מרבה בע"מ, וה"ה שיש הבדל זה בין אם היה אומר בני לוי הכהנים שאז היה ממעט בע"מ לא כן כשאמר הכהנים בני לוי מרבה בע"מ עי"ש הטעם, וצריך לזה מפני שכתוב כי שם בחר ה' לשרתו ומשמע רק כהנים המוכנים לעבודה לכן אמר הכהנים בני לוי וידעינן שמ"ש לשרתו היינו ברכת כהנים שלשירות זה כשר בעל מום, והיה די שיאמר כי בם בחר לברך בשם ה' והוסיף לשרתו ללמד שברכת כהנים דינה כשירות שצריך עמידה:

[קמה] ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע - מאמר זה נשנה בספרא תזריע (סי' מג) ושם בארתי.

[קמו] וכל זקני העיר ההוא - כי הזקנים המוזכרים למעלה בין מ"ש זקניך ושופטיך הם ה' לר"י וג' לר"ש ובין מ"ש והורידו זקני העיר ההיא הם רק ב"ד של שלשה, אבל ברחיצה אמר כל זקני העיר אפילו הם מאה, ומ"ש על העגלה הערופה בנחל והיה די לומר על העגלה, מלמד במ"ש הערופה שצריך לרחוץ על מקום עריפתה ולא להניח העגלה על מקום אחר ולרחוץ עליו כי צריך לקברה במקומה ושם ירחצו, ומה שכפל שם בנחל זה פעם שלישי, ר"ל שירחצו בנחל ושם יענו ויאמרו שגם האמירה תהיה בנחל, וכמ"ש בסוטה (דף מז):

[קמז] וענו ואמרו - בלה"ק כמו שלמד בסוטה (דף מו) מן וענו הלוים ואמרו: ידינו לא שפכו. פי' שלא היינו גרמא לרצח הזה לא ע"י שלא נתנו מזון להרוצח ועי"כ היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו למלא נפשו כי ירעב, ולא ע"י שלא נתנו לויה להנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה, וכ"ז יאמרו זקני העיר, ואז יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל, ר"ל שתחלה חל עון הרצח הזה על העיר הקרובה שנראה שהם היו גרמא בנזקין ואחר שירחצו ידיהם ויודיעו שידם לא שפכו את הדם חל העון הזה על כלל ישראל, וכמ"ש בסוף מסעי ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה ואמרו בספרי (שם סי' לב) מגיד ששפיכות דם מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה ומפני ש"ד חרב ביהמ"ק וצריך כפרה על הכלל ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו וזה א"א שלא נודע מי הכהו, וע"כ לוקחים עגלה שאינו עושה פירות ועורפין אותה בנחל שאינו עושה פירות שבזה מעוררים ענין הרציחה שהיתה כדוגמא זו כמ"ש חז"ל, ונגשו הכהנים בני לוי שהם העומדים בראש כלל ישראל לכלא פשע ולהתם חטאת, ועל זה אמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, שכל ריבים ונגעים הקולר תלוי בצוארם, שהיה ראוי שבזכותם תכלא כל ריב ונגע מקרב ישראל, ולכן אחרי שזקני העיר ינקו את העיר שהם נקיים מגרמת הרצח הזה וחלה האשמה על הכלל והכהנים בראשם יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל כי הם המכפרים על הכלל:

[קמח] כפר לעמך אשר פדית - מה שהוסיף אשר פדית משמע שיכפר לעם יוצאי מצרים שהם היו הנפדים לא עם החיים עתה שהם לא נפדו, וזה שאמר כפר לעמך אלו החיים [ר"ל אם היה כתוב כפר לעמך פי' לעמך החיים עתה) אשר פדית אלו המתים שמזה משמע שיכפר ליוצאי מצרים שפדה אותם והם מתו כבר, ופי' חז"ל שמלמד שעל מנת כן פדה אותנו שלא ימצא בשום דור מן הדורות שופכי דמים, ועתה שנמצא שופכי דמים התגלה למפרע שיוצאי מצרים לא היו ראוים אל הפדיון, וכל הנסים שעשה להם היו ללא צורך והרי על ידי חטא זה חזר האשמה על יוצאי מצרים שנודע שלא היו ראוים שאם היו ראוים היה זכותם מציל את בניהם מחטא שפיכת דמים והם צריכים כפרה, וזה שאמר שהמתים צריכים כפרה, ומבאר כי השופך דמים חוטא עד יציאת מצרים וכפרה זו שמנקה אותם מעון שפיכת דמים מכפרת על יוצאי מצרים, [וכבר אמרו שהעושים לו נס מנכים לו מזכיותיו, ואחר שנודע שלא היו ראוים לנסים האלה ונעשו לבטלה ממילא ינוכה להם מזכיותיהם וצריכים כפרה], ובד"א מפרש מה שכתב אשר פדית ה', ר"ל הלא על מנת כן פדית אותם שאם יחטאו תכפר עונותיהם שאם לא כן לא היה ראוי שיגאלם אחר שידע שאי אפשר שלא יחטאו בעתיד והיה כלל הפדות לבטלה כי כשיחטאו ולא ימצאו כופר ישוב להגלותם ולמה פדם בחנם]:

[קמט] ונכפר להם הדם - בא בבנין מורכב מנפעל והתפעל, שבנין נפעל מורה שבזה יכופר להם ולא יחול עליהם עון דם, ובנין התפעל שמורה עשות הפעולה בעצמו בענין שהוא הפועל והנפעל, מציין שהגם שאין כפרה לדם הנשפך כי אם בדם שופכו, אחר שיעשו מעשים האלה הדם יכפר לכם, ר"ל דם הנרצח יעשה משפט ברוצחו, כמו שדם נבות עשה נקמה באחאב והדם יעשה הכפרה, ועל זה בא בנין התפעל, שהדם יפעל הכפרה לכפר על עצמו, שזה גדר בנין התפעל, שפועל ונפעל כאחד, והוסיף ואתה תבער הדם הנקי, ר"ל שיש עוד אופן שני אם תעשה הישר בעיני ה' אז תזכה שיתגלה מי הוא הרוצח ואתה בעצמך תעשה בו משפט לבער עושי הרעות מישראל, ועל צד זה בא גם בנין נפעל, שהדם יכופר על ידי אחד. שהוא על ידי הב"ד שיבערו דם הנקי, וזה יהיה אם תעשה הישר בעיני ה':

[א] כי תצא - מלת כי יציין את הרשות כמ"ש בזה בהתוה"מ ויקרא (סי' יב) שעל מלחמת חובה היל"ל בצאתך למלחמה וגם שאיך אמר ושבית שביו הלא מוזהר בלא תחיה כל נשמה, ומ"ש על אויביך כי לא תעשה מלחמת הרשות כנגד עמים שאתה בשלום עמהם רק כנגד אויבים, וכן אמר בפרשת שופטים כ"פ, ומ"ש אם עשית כל האמור בענין היינו כל מה שנצטוו בפרשת שופטים לעשות בעת מלחמת רשות:

[ב] ושבית שביו - כבר בארתי ויקרא (סי' י"ג) שכ"מ שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש, כי מושג השם שמשמע שכבר היא שבי סותר אל מושג הפעל ושבית שמציין שעוסק בפעולה, וע"כ דרשו מ"ש וישב ממנו שבי ששבו שפחה אחת ר"ל שכבר הי' שבי, וכן פה פי' שתשבה מה ששבה הוא מן הכנענים ומלמד שהכנענים שבחו"ל אם חוזרים בתשובה מקבלים אותם כדעת ר"ש כמ"ש בסוטה (דף לה ע"ב), וכבר למד בפרשת שופטים (סי' קכ"ג) ממ"ש למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות שאם חוזרים בתשובה מקבלים אותם וזה נאמר גם כן בסוטה שם אליבא דר"ש ועיין בתוס' שם ואכמ"ל בזה:

[ג] וראית בשביה - חז"ל הבדילו בין שם שבי ובין שם שביה. שם שבי בא על שהוחלט עליהם מכבר להיות בשבי. ושם שביה הוא בעת שמכינים אותם לכך ולא הוחלט עליהם שם שבי. כמו שתראה (בד"ה ב כח) בשבי ששבו בני אפרים מיהודה קרא בכל הענין בשם שביה כי לא הוחלט שיהיו שבי דהא החזירום לארצם. וע"כ אמרו וראית בשביה בשעת שביה מדלא אמר וראית בשבי:

[ד] אשת יפת תאר - היל"ל אשה יפת תואר בלא סמיכות, רק שאשה כולל בתולה ובעולה ואשת בסמיכות מורה בעולה דוקא. כמו אשת לדה אשת בעלת אוב, כבר היה לה בעל וזה מציין השם בסמיכות:

[ה] וחשקת בה - פעל חשק נבדל משמות אוה חמד וכיוצא, שכולם מציינים שחומד הדבר מפני יפיו או מעלה אחרת שמצא בהדבר, והחשק הוא בלא טעם שלפעמים יחשק בכעורה ובעלת מום, ואמרו שהחשק אין לו עינים, וע"כ ממ"ש וחשקת מבואר אעפ"י שהיא כעורה:

[ו] ולקחת לך לאשה - ממלת לך דייקו למעט שלא יקחנה שתהיה אשה לאביו או לאחיו, וכל הדרשות האלה מובאים בקדושין (דף כא):

[ז] והבאתה אל תוך ביתך - הוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' מלכים) וז"ל מנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה אל תוך ביתך יכניסנה למקום ואח"כ יבעול. ומ"ש ועשתה את צפרניה פי' ר"א שעשיה שעשתה בראש לנוולה ע"י גלוח תעשה בצפרנים שבהם הגידול נוול, ור"ע פי' שתעשה מעשה כזה בצפרנים לקצצם כמו שקצץ שער הראש. ומ"ש וראיה לדבר פי' ביבמות (דף מח) שהוא ראיה לר"א ששם פי' ולא עשה שלא קצץ צפרני רגליו כמו ולא עשה שפמו דהיינו שלא קצץ שער השפה, ולפ"ז י"ל שלר' אליעזר תעשה ענינים אלו לא כדי לנוולה רק להכינה אל הקדושה והטהרה כמ"ש הראב"ע והרמב"ן וכמו שהיה המצורע מגלח להכנס מן הטומאה אל הטהרה וכן גלוח הלוים, ומטעם זה הסירה גם הצפרנים שגדלו בגויותה והסירה שמלת שביה כמ"ש והטהרו והחליפו שמלותיכם, וכל אלו הענינים להכין אותה אל הגירות ומחלפת השערות והצפרנים והשמלות שהיו עליה בגויותה ומכינה א"ע לפרוש מן עבודת האלילים, וידוע שהעובדים לכוכב נוגה היה לאליל הזה יום מיוחד בשנה שהוצרכו הנשים לגלח שערותם לאליל הזמה או להיות קדשה באותו היום ואתננה יהיה להאליל, ותחת זה בהיותה מכינה א"ע לבעילת היתר גלחה שערה לש"ש, וזה לדעת ר"א, ור"ע ס"ל הטעם שהיה לנוול וע"כ פי' שתגדל צפרניה ותסיר הבגדים שהיתה מתקשטת בהם וכ"ז כדי לנוולה ואונקלוס תרגם כדברי ר"ע וכן פי' רש"י וכן פסק הרמב"ם. ומ"ש ד"א מחקו הגר"א:

[ח] והסירה את שמלת שביה - כבר בארתי בהתו"ה (משפטים סי' קפ"ז) שגדר שם שמלה וההבדל בינו ליתר נרדפיו שמורה על שמלה חשובה ומלבושי שבת ויו"ט כמ"ש (רות ג׳:ג׳) ושמת שמלותיך עליך אלו בגדי שבת וע"כ אמרו חז"ל שיעביר ממנה בגדים נאים

[ט] וישבה בביתך - כבר אמר והבאתה אל תוך ביתך ופה הוסיף בביתך על צד הדיוק שתשב דוקא בחדר שהוא יושב שם ביחוד ומשתמש שם, משא"כ מ"ש אל תוך ביתך כולל כל חדרי הבית:

[י] ובכתה את אביה - ר"א מפרש כפשוטו. ור"ע ק"ל שבכה הנקשר עם את לא נמצא רק בבוכה על המת ויבכו את אהרן, ויבכו אותו מצרים, והלא יצויר שאביה ואמה חיים ולכן פי' שר"ל שתבכה על אביה שהם עדיין עובדי עבודת גלולים ועי"כ נחשבים אצלה כמתים. ור' אליעזר לשיטתו דס"ל ביבמות (דף מ"ז) דגר שמל ולא טבל ה"ז גר וה"ה בגיורת שנכנסה לדת ישראל אף שלא טבלה דכן נכנסו נשי ישראל לדת ישראל בלא טבילה, וא"כ אם פי' שבוכה על עכו"ם כבר היא גיורת ולמה אסור לבוא עליה תיכף, ור"ע ס"ל דאינה גיורת בלא טבילה, וע"כ אסור לבוא עליה, אולם בתרגום יונתן מפרש כר"ע וכתב שיטבילנה תיכף, ועי' בתוס' יבמות (דף מח) שכתבו דרכים אחרים בזה:

[יא] ירח ימים - הב"ש באה"ע (סי' י"ג) כתב שמ"ש שמואל דטעמא דהבחנה מדכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך הוא מדרבנן וקרא אסמכתא ולדידי' מ"ש כאן לר"ע שצריך ג' חדשים הוא אסמכתא. ומדברי הרמב"ם (פי"א מהל' גירושין ופ"ח מהלכות מלכים) משמע שלר"ע הוא דאוריי', ומשמע שבזה פליגי ר"א ור"ע. וי"ל שר"ע מדייק מ"ש ואחר כן שכבר בארתי באילת השחר (כלל תקע"א) שזה מציין אחר דברים רבים שמוכרחים אל דבר זה והיינו אחר חדשי הבחנה שכלים שני ירחים אחר חדש הבכיה:

[יב] ואחר כן תבוא אליה - ר"ל שביאה שניה לא הותר עד לאחר כל המעשים, וזה כמ"ש הרמב"ן דביאה ראשונה הותרה תיכף (אחר שהביאה לביתו כנ"ל סי' ז') שעז"א בקדושין (דף כב) שלא ילחצנה במלחמה, אבל ביאה שניה אסורה עד אחר כל המעשים, ורש"י ותוס' (שם) האריכו בזה, ודרך זה הוא הקרוב כפי הפשט וכ"פ הרא"ם והז"א:

[יג] ואחר כן תבוא אליה ובעלתה - היינו שאח"כ תקדש אותה בביאה לכן כפל תבוא ובעלתה היינו שתעשה לה בעל ע"י בעילה וה"ה שיכול לקדשה בכסף ובשטר וכמ"ש הרמב"ם ואז והיתה לך לאשה שתתחייב בשאר כסות ועונה:

[יד] והיה - מלת והיה הנוסף מציין שקרוב שיהי' כן והוא דבר רגיל להיות וזש"ה מבשרך, ומ"ש ושלחתה היינו בגט, שכל שלוח הנאמר באשה או בעבד הוא ע"י שטר שנותן בידה לראיה שיצאה מרשותו וכמ"ש מכילתא משפטים (סי' צה), ול' שלוח משמע שיוכל להשתלח לא החולה שאינו יכול ללכת בעצמו וכמ"ש בספרי נשא (סי' ז) על מזכר עד נקבה תשלחו אין לי אלא שיכול להשתלח, ומזה הוציא שאם היא חולה צריך לרפאותה, והיה ל"ל ושלחתה למקומה או לארצה או ושלחתה סתם ואמר ושלחתה לנפשה, ר"ל שלא תחזור אל בית אבותיה ששם עובדים עכו"ם כמ"ש הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, כי היא ישראלית גמורה:

[טו] ומכר לא תמכרנה בכסף - כפל המקור לפני הפעל הבא בשלילה מורה שלא יעשה שום דבר מן הפעל, ושם מכר במובנו המדויק הוא מכירה בכסף ובמובן הרחב כולל כל שמוסר הדבר לרשות אחר כמו ביד אשה ימכור ה' את סיסרא, וימכרם ביד כושן רשעתים, ונמצא גם על השנוי ושדה מגרש עריהם לא ימכר שלא ישנה, עמ"ש בהר (סי' סט). ומכר שבא על המסירה לרשות אחר משתתף עם כי נכר אותו אלהים בידי, ואם היה אומר ולא תמכרנה בכסף הייתי אומר שמתנה מותר, לכן אמר ומכור לא תמכרנה שזה מורה שר"ל שום מכירה ומסירה אף שלא ע"י כסף. ואמר ומכר ר"ל מה שתרצה למסור אותה לאחר אני מצוך שלא תמכרנה אף בכסף וכ"ש שלא בכסף שאין לך הנאה מזה וכמו שכתבתי זה באילת השחר (כלל מ'):

[טז] לא תתעמר בה - פי' רש"י בלשון פרסי קורין לעבדות ושמוש עימראה, והרמב"ן הביא מירושלמי פרק ר"ע ופרק כל הצלמים תמן צוחין לפעלא טבא עמירא והביא עוד מתרגום ארמי מגלת שושן שבא שם לשון עמירה על עבדים ומשרתים, ואמר כי יגנוב איש נפש והתעמר בו ומכרו, אמרו חז"ל שצריך שישתמש בו, ור"ל שהשתמש בו ואח"כ מכרו, ופה אומר שלא ימכרנה ומוסיף לאו אחר שגם לא תתעמר בה וצריך לגרוס כגירס' הגר"א לא תתעמר בה ה"ז אזהרה והשאר נמחק והוא גריס ה"ז אזהרה לכל דבר הפרשה, ואני הגהתי מלת לבד תחת מלת לב"ד, ר"ל שהוא אזהרה בפ"ע על השמוש, והוסיף תחת אשר עניתה לומר שאיסור המכירה והעימור מתחיל תיכף אחר העינוי שבעל אותה בפעם ראשון, לבל נאמר שלא הוזהר ע"ז רק אחר שבא עליה פעם שני, ויש לקיים גם גירסת הספרים שגורס לא תתעמר בה כדברי ר' יונתן ר"ל שר' יונתן אמר (בסי' יד) ושלחתה לנפשרי ושלחתה בגט, וא"כ לדידי' מ"ש אם לא חפצת בה הוא אחר שבא עליה ביאה שניה שאז צריכה גט כי נעשית כאשתו, ולבל נטעה שגם מ"ש לא תתעמר בה מדבר אחר ביאה שניה אבל אחר ביאה ראשונה שעדיין אינה אשתו וא"צ גט יכול למכרה ולהתעמר בה ע"ז הוסיף תחת אשר עניתה שאפי' לאחר מעשה יחידי דהיינו אחר ביאה ראשונה מוזהר שלא יתעמר בה וז"ש ה"ז אזהרה לבד תחת אשר עניתה:

[יז] כי תהיין - לשון הויה לא יצדק בשפחה ונכרית שאין קדושין תופסים, והגם שלרב (יבמות דף יג) גם ביבמה לשוק אין קדושין תופסין שם יצויר בהם הויה אצל היבם או אם גרשה אחר שנתיבמה, וגיר' שבפנים גריס הז"ר והגר"א לא גרס מ"ש משמע מוציא את אלו ומוציא את היבמה, וכן נראה דא"כ יקשה לשמואל שמסופק בזה:

[יח] כי תהיין - ר"ש דורש סמוכים. שאח"כ ישנא את היפ"ת ויקח עליה אשה ישראלית שתהיה אהובה לו והיפ"ת תהיה שנואה ובכל זה מוזהר שלא יבכר בן האהובה:

[יט] וילדו לו - אם הוא מבורר שהוא בנו לאפוקי במי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני שאינו יורש לא את הראשון ולא את השני כמ"ש ביבמות (דף ק):

[כ] וילדו לו - כולל אף היוצא דופן שר"ש סתמא דספרי לשטתו שס"ל שגם יוצא דופן מקרי לידה כמ"ש בספרא תזריע (סי' ג) רש"א יוצא דופן הרי הוא כילוד, ואמר בבכורות (דף מז ע"ב) יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור רבי שמעון אומר הראשון בכור לנחלה והשני לחמש סלעים, דר"ש ס"ל שיוצא דופן מקרי לידה:

[כא] כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה - היל"ל בקצור כי תהיין לאיש אשה אהובה ואשה שנואה וילדו לו בנים, פי' חז"ל שאז הייתי אומר שדוקא בשאין לו רק אחת אהובה ואחת שנואה לא אם י"ל נשים רבות, משא"כ בל' הנאמר פה פי' שבין נשים הרבות נמצאות שתי נשים שאחת אהובה ואחת שנואה, כמו (שמואל ב י״ב:א׳) שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש, שאינו שולל שלא היו בעיר רק שני אנשים לבד, או שפירושו שיהיו לאיש שתי כתות של נשים כת אהובה וכת שנואה, וז"ש מנין שאפי' הן מרובות ת"ל נשים. והנה מיותר מ"ש האהובה והשנואה שדי לומר וילדו לו בנים, ופי' חז"ל שבזה בא ללמד שאפי' כולם אהובות, פי' כי אחר שמצייר שבן הבכור לשנואה בהכרח שהשנואה ילדה תחלה ואיך אמר וילדו האהובה והשנואה וע"כ בא לרבות שגם אם כולם אהובות, וילדה האהובה מן האהובות תחלה, או שכולם שנואות וילדה אחת מן השנואות תחלה, או שהיה הבן הבכור לשנואה נגד האהובה בעת שנמצאו אהובות ושנואות, וז"ש ת"ל האהובה והשנואה ריבה הכתוב, ועדיין יקשה שא"כ היל"ל כי תהיין לאיש נשים אהובות ושנואות וילדו לו בנים האהובות והשנואות ולמה אמר שתי נשים, ע"ז משיב שאז הייתי אומר דוקא בשהם מרובות לכן אמר שתי נשים שפי' שתים ויותר משתים, וממ"ש וילדו לו בנים האהובה והשנואה שמלמדנו אף שאין שם רק אהובות או שנואות לבד כנ"ל, היה לו לומר האהובות והשנואות והיה מבורר שפי' או האהובות או השנואות ולמה אמר לשון יחיד אחר שפה מציין שילדו שתי אהובות, ע"ז השיב בספרי שבא ללמד שגם אם אין לו אלא אשה אחת אהובה או שנואה והיא ילדה כמה בנים לא יוכל להעביר חלק בכורה מן הבכור אל הפשוט:

[כב] ובהשקפה אחרת ישקיף על שם אהובה ושנואה שא"א שיכוין על אהבתו או שנאתו וכי מפני זה תשתנה דין הבכורה, וע"כ מדבר בשהיא אהובה או שנואה לפני המקום, ואמר שלכן כתב שם שנואה בכפל ג' פעמים שמאחד מהם נאמר שמדבר באנוסה ומפותה שבעל בלא קדושין ובלא ברכה ובהשני מוסיף אף חייבי לאוין ובהשלישית מוסיף אף חייבי כריתות ועי' בקדושין (דף סח) וביבמות (דף מט):

[כג] וילדו לו בנים - כבר התבאר ויקרא (סי' ח) שכ"מ שבא שם בן ובנים בדיוק מוציא בנות, וביבמות (דף עח) בנים אשר יולדו ולא בנות דברי ר"ש ר' יהודה אומר הכתוב תלאן בלידה וסתם ספרי ר"ש. ולכן אף דכתיב וילדו מוציא בנות, ומ"ש והיה הבן הבכור שם בן מיותר שהיל"ל והיה הבכור בא לדייק שרק ודאי בן ולא טו"א, וממ"ש בה"א הידיעה הבן הבכור היינו בידוע שהוא בכור ולא ספק, וזה כמ"ש בב"ב (דף קכז) שצריך שיהיה בן בשעת לידה לא טומטום שנקרע ונמצא זכר, וכן שיהי' בכור ידוע בשעת לידה לא שתי נשים שילדו במחבא ולא הוכר הבכור בשעת לידה, אבל אם הוכר בשעת לידה י"ל דין בכור וכותבים הרשאה זל"ז דכתיב והיה הבן הבכור שיהיה בן זכר ובכור בשעת הויתו ולידתו, ועי' בגמ' שם:

[כד] והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו - כבר בארתי בהתו"ה פרשת צו (סי' מ') באורך, שדרך הלשון לציין קשור הזמן ע"י הב' הנלוה אל המקור או ע"י מלת בעת, וכ"מ שציין ע"י מלת ביום יכוין שיהיה באותו יום או ביום ולא בלילה, וע"כ אמרו (ב"ב דף קיג, סנהדרין דף לד) אין מפילים נחלות בלילה ועי' פי' בגמ' שם, ובמ"ש את אשר יהיה לו והיל"ל את אשר לו מלמד שינחיל גם אשר יהיה לו בעתיד כי הבן נוטל בראוי כבמוחזק משא"כ הבכור נוטל בכל אשר ימצא לו, שכבר נמצא לא אשר יהיה כמו שיתבאר (בסי' כ"ט):

[כה] לא יוכל לבכר - חז"ל הבדילו פה בין האזהרה סתמית לא יבכר ובין האזהרה המצוינת במלת לא יוכל, שזה מציין שאין ביכלתו כלל על הדבר הזה ואם עשה אינו כלום. והנה יפלא שזה ניחא לאביי דס"ל דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד מהני, אבל לרבא דס"ל לא מהני למה כתב לא יוכל הלא גם אם יכתוב לא יבכר נדע דלא מהני, מזה מוכרח שיטת הרמב"ם שס"ל שזה אינו לאו כמ"ש במצוה רמ"ח שהוא רק משפט ממשפטי הירושות והרמב"ן בסוף השגותיו למל"ת כתב ששכח הרמב"ם מצות ל"ת של לא יוכל לבכר, ולפ"ז י"ל ראיה מכאן שאינו אזהרה רק משפט ממשפטי הירושה ללמד שאם בכרו אינו מבוכר:

[כו] על פני בן השנואה - מל' על פני מלמד משיצא ראשו ורובו היינו רוב ראשו, ועי' בבכורות (דף מז) ובשו"ת ח"ס חלק ב' של אה"ע ס"ס קמז) ואכמ"ל, ומ"ש על בן השנואה ר"ל וכ"ש שלא יבכר על בן האהובה הבכור:

[כז] כי את הבכור בן השנואה יכיר - הכרה לא יצדק אצל האב עצמו רק שהוא פעל יוצא כמו כי יכיר בלהות צלמות (איוב כ״ד:י״ז) לכן יכיר מעבדיהם (שם לד) שלפי פירושי הוא פעל יוצא. וזה גם לרבנן לפי מסקנת הגמ' בב"ב (קכז) קדושין (עח) בצריך להכירה עי"ש, רק לפסול אותו פליגי ר"י ורבנן ועי' בתוס' שם ושם כן היה נראה לכאורה מלשון הספרי, אולם מנוסחת הגמ' משמע שחכמים פליגי גם בבכור כי נאמנות לא שייך רק נגד חזקה כשאחר מוחזק בבכורה ובזה אינו נאמן לרבנן וכמו שפי' הרשב"ם שם והגר"א גורס יכירנו לאחרים מכאן אמר ר"י והשאר נמחק כגי' הגמ':

[כח] לתת לו פי שנים - יל"פ פי שנים ממה שנותן לבניו היינו לכל בן, ויל"פ פי שנים מן העזבון בכלל, כמ"ש בכל אשר ימצא לו, והוכיחו חז"ל ממ"ש והיה ביום הנחילו את בניו שהוא מיותר שבא לציין שיתן פי שנים ממה שמנחיל את בניו היינו את כל בן, ומפני שלר' יוחנן בן ברוקא ס"ל שמ"ש ביום הנחילו את בניו מלמד שיכול להנחיל כרצונו ואם אמר להרבות לאחד מן הבנים דבריו קיימים לכן מביא ראיה מבכורת יוסף שהיה רק פי שנים מאחד מן הבנים כן פי' בגמ' ב"ב (דף קכב):

[כט] בכל אשר ימצא לו - לשון ימצא משמע שכבר ימצא ברשותו ועל הראוי תפס תחלה הלשון את אשר יהיה לו והטעם כי הוא ראשית אונו (ר"ל כחו המתגלה) וממה שדייק אונו ולא אמר ראשית און ממעט אונה כ"ה בגמ', וגם י"ל שלשון זה אינו נופל באם, שבה יתפוס לשון פטר רחם, וע"כ אינו נוטל פי שנים בנכסי האם, וכבר בארתי באילת השחר (כלל רמח) שהמלות המושאלות השתדלו חז"ל להשיבם אל הוראתם העצמית, וע"כ דרשו תמיד מלת משפט שבא על סדר והנהגה מלשון משפט הנרדף עם דין כמ"ש (אחרי סי' פד), ומזה אמרו שהבכורה יוצאה בדיינים:

[ל] כי יהיה לאיש בן סורר ומורה - היל"ל כי יהיה סורר ומורה, דהא ידעינן שי"ל אב ממ"ש איננו שומע בקול אביו. ופי' חז"ל שבא לדייק שהאב צריך שיהיה איש ולא בן והבן צריך שיהיה בן לא איש, ששמות אלה בדיוק מציין בשם איש את הגדלות ובשם בן מציין הצעירות (כמ"ש באה"ש כלל רנ"א ורס"ב), אולם אחר שהקטן פטור בכ"מ בע"כ ששם בן מציין אחר שנעשה גדול, והוא איש בן ר"ל איש צעיר וכאלו אמר וכי יהיה לאיש, איש בן סורר, כמ"ש דוגמא לזה ויקרא (סי' רח) ובסנהדרין (דף סח ע"ב) דקדקו עוד בזה:

[לא] סורר ומורה - לדעת חז"ל סורר קרוב עם סור שסר מדרך הישרה ועז"א סורר שוטה (בשי"ן שמאלית) וכן ת"א בר סטי. ומורה פי' שאחר שסטה מדרך הטוב מורה לעצמו דרך רע, ובעבור הרע הזה נדון ע"ש סופו. ועז"א בשביל שאכל וכו' [והגר"א מחק מכאן כל המוסגר בב' חצאי עגול וגרסו בסי' לה]: אולם באשר כתוב שני פעמים סורר ומורה [ועז"א סורר ומורה שני פעמים], דרש שא' משמעותו שסורר מדברי אביו שהוא מוליכו בדרך הטוב ומורה [מלשון מרי] על דברי אמו שהיא רואה מעשיו ומוכחת אותו, ועוד שסורר מדרך התורה ואף שהנביאים מוכיחים אותו הוא ממרה ומורד על דבריהם, ומ"ש עוד הפעם בננו זה סורר ומרה שזה נא' אחר שהלקהו בפני הדיינים פי' סורר שסר מדברי העדים ומורה היינו שממרה על דברי הדיינים שע"ז יצדק מרי ומרידה (ומ"ש לא בשבת מחקו הגר"א) ומ"ש א"ר יאשי' מובא בסוט' (כה) וסנהד' (פ"ח):

[לב] איננו שומע בקול אביו - מפרש אח"כ איננו שומע בקולנו זולל וסובא. ומ"ש ר"י בר"י אומר כן הגיה הגר"א ממשנה דסנהדרין (דף עא):

[לג] ויסרו - פעל יסר במובנו המדוייק הוא ע"י הכאה כמ"ש (משלי כ״ג:י״ג) אל תמנע מנער מוסר וגו' אתה בשבט תכנו, ובודאי אינו מדבר ממין זה מן המוסר שזה פשיטא שהלא מצווים לשחרו מוסר כמ"ש יסר בנך ויניחך, רק מדבר ממין המוסר שנאמר במוציא ש"ר ויסרו אותו שהוא בב"ד ואיכותו מפורש גבי עדים זוממין והפילו השופט והכהו לפניו ואם אז לא ישמע אליהם ותפשו בו כו', ואז נידון בב"ד של כ"ג:

[לד] ותפשו בו אביו ואמו - כל לשון זה הוא למותר שהיל"ל כמ"ש בכ"מ והוצאתם אותו אל זקני עירו. וע"כ שכ"ז בא לתנאי שדוקא אם יתפשו בו אביו ואמו, כי יכולים למחול לו ואינו צווי שיתפשו דוקא, וממילא צריך שיהיו לו אב ואם וששניהם יהיו מרוצים לזה, ועפ"ז הוסיף ר"י שצריך שתהא אמו ראויה לאביו, ומפרש בגמ' שר"ל דומה לאביו בקול ובמראה ובקומה וזה מפני שאחר שלא מצאנו כזאת שיהרגו אותו במקום שרשות למחול, ע"כ סובר ר"י שלא קרה זאת מעולם והוא רק דרוש וקבל שכר, התורה גלתה שבן סורר כזה ראוי להסקל ואם יזדמנו כל התנאים הנאמרים יוכלו לסקל, רק שהוא דבר שלא יזדמן לעולם, וכן ממ"ש באורך ותפשו והוציאו ואמרו בננו זה הוציאו שלא יהיו גדמים וחגרים ואלמים וכמ"ש כ"ז בסנהדרין שם, וצריך שיהיה הב"ד של שלשה קיים ונמצא עם הב"ד של כ"ג, כפי משמעות לשון הכתוב, ומ"ש זולל וסובא ת"א זלל בשר וסבי חמר:

[לה] ורגמוהו כל אנשי עירו - היינו במעמד אנשי עירו ובהסכמתם, וכמ"ש באילת השחר (כלל טז) שיש פעלים שיתיחסו אל האדם המצוה לעשותם כאלו עושה בעצמו, ומ"ש באבנים התבאר בספרא קדושים (סי' צב), ומ"ש אר"י סנהדרין (דף עא):

[לו] וכי יהיה באיש חטא משפט מות - התבאר (ויקרא סי' ח) שכ"מ שנאמר איש ממעט אשה שהיל"ל כי יהיה באדם, וטעמו דר"א מפרש בסנהדרין (דף מו) שבא לרבות בן סורר ומורה שדריש איש ולא בן סורר ומורה, חטא מי שעל חטאו נהרג לאפוקי בן סורה ומורה, שעל סופו נהרג, הוי מעוט אחר מעוט ובא לרבות, ר"ל שרק באיש צריך חטא משפט מות, אבל בבן [שבן סורר ומורה עדיין אינו איש שמציין הגדלות כנ"ל סי' ל' ], א"צ תנאי זה שיהיה בו חטא משפט מות כי בן סו"מ אף שנהרג בלא חטא רק ע"ש סופו יתלה ג"כ, וחכמים לשיטתם שאין נתלה אלא המגדף והעובד כו"ם, וגם הראיה שמביא ר"א משמעון בן שטח לא יצדק לחכמים שלדידהו גם המכשף אינו נתלה וכ"ש המכשפה ומה שהשיבו שמונים נשים תלה הוא תשובה שתצדק גם לשיטתו שהמכשף נתלה יש ראיה שהיה רק הוראת שעה מזה שתלה שמונים ביום אחד:

[לז] ותלית אותו - מפרש בגמ' (שם) שרבנן דרשי כללי ופרטי ור"א דריש רבויי ומעוטי ע"ש:

[לח] והומת ותלית אותו - מ"ש והומת הוא שלא נטעה שיתלה בעודו חי. ומ"ש מלת אותו והיה די לומר ותליתו וכבר בארתי (אה"ש כלל קן) שכ"מ שבא הכנוי דבוק אל מלת את מוציא זולתו. ור"ל שיתלה רק אותו, לא זולתו שלא יתלה אחר עמו ולא זוממיו ולא כסותו, כמ"ש בסנהדרין (דף מו):

[לט] על עץ - מפרש בגמ' שמ"ש כי קבור תקברנו כפל המקור על הפעל שיקבר עם העץ שנתלה בו וע"כ צריך עץ תלוש שלא יהיה מחוסר קציצה וקבורה:

[מ] לא תלין נבלתו על העץ - ממה שסיים כי קבור תקברנו מבואר שגם אם מלין אותו שלא על העץ אסור רק צריך לקברו תיכף. מזה הוציאו חז"ל שכל שמלין אותו שלא לצורך המת עובר שמ"ש על העץ בא לבאר שכל שהוא נוול לו כמו על העץ אסור, ולאפוקי אם הלינו לכבודו, ויש עשה ול"ת, ומ"ש כי קללת אלהים תלוי, יש בזה כמה פירושים, וחז"ל פי' שעי"ז מזכירים שברך את השם ויש חלול השם, וזה לחכמים שאין נתלה רק המגדף ועובד כו"ם, ויתר המאמר מבואר ונמצא בסנהדרין, והגר"א גרס כ"ז למעלה בסוף סי' לו:

[מא] ולא תטמא את אדמתך - כתב הרמב"ן ז"ל ע"ד הפשט יאמר כי יהיה באיש חטא גדול עד שראוי לתלותו אעפ"כ לא תלין נבלתו על העץ כי הארור מכל האדם והמקולל שבהם הוא התלוי ואין מיתה מנוולת כמוה ואין ראוי שנטמא הארץ ויהיה קללת אלהים בארץ הקדושה כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. והראב"ע כתב ע"ד הפשט כי אלהים פועל והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי וי"ל יסוד מודבק בנפש על כן לא תטמא את אדמתך וז"ש נמצא ש"ש מתחלל. כי היא ארץ אשר נקרא שמו ' עליה ואין לגרום לה טומאה, ואמר עוד שמ"ש ולא תטמא את אדמתך היא אזהרה מיוחדת על א"י, חוץ ממה שמוזהרים בח"ל:

כי ימצא - ולא מצוי:

חלל - ולא חנוק ולא מפרפר:

באדמה - ולא טמון בגל:

אשר ה' אלהיך נתן לך - לרבות בעבר הירדן:

לרשתה - פרט לירושלים:

נפל - ולא תלוי באילן:

בשדה - ולא נמצא במים:

לא נודע מי הכהו - פרט לשנודע לאחד בעולם:

ויצאו זקניך - מיוחדים שבזקניך זו סנהדרי גדולה:

ויצאו - הן ולא שלוחן. זקניך שנים. ושפטיך שנים. ואין ב״ד שקול הרי חמשה ראב״י אומר זקניך הן ע״א סנהדרין. ושפטיך. זה מלך וכ״ג. ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. שימדדו מהחלל להעיר ולא מעיר לחלל:

והיה העיר הקרבה - ולא קרובות. [פי' אם שני עיירות קרובים בשוה. אין מודדים להם]. ראב״י אומר מביאין שתי עגלות:

ולקחו זקני העיר ההוא - ולא זקני סנהדרין שבירושלים:

עגלת בקר - ר״א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ״א עגלה בת שתים וכו':

עגלת בקר אשר לא עבד - עבד כתיב וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה אף כו' אין לי אלא עבד. משך בעול מניין ת״ל אשר לא משכה בעל. ומה ת״ל אשר לא עבד אף דלא משכה:

איתן זו קשה - וכה״א גוי איתן. איתן מושבך:

אשר לא יעבד בו וגו' - אף לשעבר. דברי ר' יאשיה. ר״י אומר להבא דווקא:

ולא יזרע - אין לי אלא זריעה. מנין לרבות הכל ת״ל אשר לא יעבד. א״כ למה נאמר זריעה. מה זריעה מיוחד. שהיא בגופה של קרקע. אף כל כו'. יצא סורק פשתן ודומיהן:

וערפו שם - נאמר כאן עריפה ונאמר בחטאת עוף ממול ערפו מה להלן מאחוריו:

בנחל - אפילו אינו איתן כשר. זקני עיר. נמצא סמוך לעיר אשר אין בה ב״ד אין מודדין לה ומנין שמודדין והולכין לעיר שיש בה ב״ד ת״ל ולקחו זקני העיר וגו':

לשרתו ולברך בשם ה' - מה שירות שתוי יין אסור אף ב״כ וכו' אי מה שירות בע״מ אסור מקיש לנזיר מה נזיר מותר. אי מה נזיר אסור בחרצן מקיש לשירות מה שירות מותר וכו':

ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע - מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף וכו' ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף כו'. יכול מה ריבים בג' אף כו' ת״ל או אל אחד מבניו הכהנים:

ונגשו הכהנים - מלמד שכל המעשים נעשים דווקא בפני כהנים:

ירחצו את ידיהם וגו' - על מקום עריפתה ירחצו וכו':

וענו ואמרו ידינו לא שפכה - וכי ס״ד שב״ד שופכי דמים הם אלא שלא פטרנוהו בלא מזונות:

ועינינו לא ראו - שלא פטרנוהו בלא לויה:

כפר לעמך ישראל - כהנים אמרו כפר. כפרה כתיב בה כקדשים:

וענו - בלשון הקודש:

וכל זקני וגו' - אפילו מאה:

ונכפר להם הדם - רוח הקודש אומר זה:

אשר פדית - ראוי כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים:

כפר לעמך - אלו החיים. אשר פדית. אלו המתים. אשר פדית. ע״מ כן פדית שלא יהיה בנו שופכי דמים. ד״א ע״מ כן פדית שאם נחטא לפניך תכפר לנו.

ואת' וגו' - הוקשו כל שופכי דמים לע״ע מה עגלה מן הצואר אף וכו' יכול מה כאן בקופיץ אף כל וכו' ת״ל ואהבת לרעך כמוך:

ואתה תבער - בא ללמד שאם אחר כל המעשים נמצא ההורג שהורגין אותו:

כי תצא למלחמה - במלחמת הרשות הכתוב מדבר:

על אוביך - כנגד אויביך להכניעו ולא לכבוש ולהרבות ארצות:

ונתנו ה' אלהיך בידך - אם עשית כל האמור בענין סוף שה' אלהיך נותנו בידיך:

ושבית שביו - לרבות כנענים שבה [כי לשון שביו משמע מה ששלל האויב מאחר]

וראית בשביה - בשעה ששוללין ובוזזין ולא לאחר זמן:

אשת - אע״פ שהיא א״א:

יפת תאר - לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר. אע״פ שהיא כעורה שנאמר וחשקת (כי חשק הוא דבוק בלי שום טעם):

ולקחת לך לאשה - ולא לשפחה:

לך לאשה - ולא לאביו ולא לבנו:

והבאתה אל תוך ביתך - כאן בא להורות שכבודה בת מלך פנימה וכן מנשים באוהל וגו' לכן אמר אל תוך ביתך ולא אל ביתך. שתשב באהל בביתך. כי כל הניוולים שעושה לה הוא כנגד יצרו אבל לא לבזותה בפני אחרים. וכן אמר אצל מש״ר ושנאה ושם לה עלילת דברים ונחשב לעון כי הוציא שם רע וגו':

והבאתה אל תוך ביתך - תיכף אחר בעילה ראשונה לא תוכל לעזוב אותה במקומה אלא תביא אותה לתוך ביתך. אל תוך ביתך. ולא לבית אחר. וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. ר״א אומר תקוץ ר״ע אומר תגדל:

והסירה את שמלת שביה מעליה - מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בבגדי אלמנות שהגוים ארורים הם שבנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים והיא תחבולה במלחמה שהשונא ישים עיניו ולבו אל בגדים הנאי' ויסור לבבו מכלי מות של מלחמה ולא ישמור עצמו ולמדו רז״ל להעביר ממנה בגדים נאים. ממלת שמלת המורה על בגד העליון העשוי להתקשט. וכן ולא ילבש גבר שמלת אשה. ותרגומו ולא יתקן גבר בתיקוני אתתא. ודיין כן ממלת שמלת שדרכה להתקשט בה ולהנות בתיקונה:

וישבה בביתך - בבית שמשתמש בו נתקל בה ונכנס נתקל בה ויוצא רואה בקלקולה ורואה בניוולה:

ובכתה את אביה ואת אמה - ר״א אומר אביה ואמה ממש ר״ע אומר אין אביה ואמה ממש אלא ע״ז שנאמר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו כי היו עובדים בעבור השפעתם. ובדצח״ם יש זכר ונקבה. דומם הוא נקבה. וצומח הוא זכר. ובעבור השפעת אכילתם עבדו את העצים הצומחים. וקראו אותם אבי מפני שהוא זכר. ומפני השפעת כספם וזהבם עבדו את האבן הדומם. וקראו אותה אמי ובעבור העבודה עצמה נקרא אב. ואחר שהולך בנימוסיה נקרא אם. כמו שאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך:

ירח ימים - סתם ירח הוא חידש. וכשאמר ירח ימים הוא חודש מלא שלשי' יום:

ואח״כ תבוא אליה - הא אם לא עשה את כל המעשים האלו ובא עליה ה״ז בעילת זנות. ואמר שלשה לשונות כפולים במלות שונות. תבוא אליה. ובעלתה. והיתה לך לאשה. וכן נאמר וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. אמר ושלחה ויצאה והלכה. מזה למדו לכתוב בגופו של גט ר״י אומר ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין כי עשרה דברים יש בין איש לאשה. שבעה מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה. ושלשה דברים שחייב הבעל לאשתו שארה כסותה ועונתה וזהו אמרו ושלחה מביתו. הוא מאישות. ויצאה מביתו. שהיא פטורה מלעשות מלאכתו. והלכה והיתה לאיש אחר. שאין חייב לה עוד שארה וכסותה ועונתה והיתה לאיש אחר והוא. יעשה לה שלש אלה וכן הוא גופו של גט ספר תרוכין. מאישות. וכמ״ש ושלחה מביתו וכתרגומו ותריך. וגט פטורין. שנותן לה שטר שהיא פטורה מלעשות מלאכתו כמ״ש ויצאה מביתו נקיה ממלאכתו ואגרת שבוקין למהך להתנסבא לכל גבר וכו' וכמ״ש והלכה והיתה לאיש אחר ואינו חייב לה עוד במזונותיה וכו' כי שבק אותה למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין. וזה אמרו כאן תבוא אליה. הוא מעשה אישות. ובעלתה. שיהיה לה לבעל שהיא חייבת לעשות מלאכתו. ולקחת לך לאשה. שמחוייב בשארה וכסותה ועונתה. ואמר ובעלתה. כי אמר ר״א מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי. מפני שלקיחת אשה היא לשני דברים לשם אישות. ולשם גברת ועקר' הבית ולכן לא קרא אותה אשתי לשון מגונה אלא ביתי לכוונ' השניה וזהו אומרו והיה ביו' ההו' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי והסירתי את שמו' הבעלי' מפיה כי עבוד' ה' יתעלה הוא בעבור שני דברי' האחת בעבור טובו וחסדו שנותן לחם לכל בשר. השני בעבור אהבתו כאהבת איש ואשה וכמשוש חתן על כלה לכן אמר תקראי אישי בעבור אהבתו תעבוד אותו ולא תקראי לי עוד בעלי בעבור השפעתו כי בעבור זה הטעו אחרי הבעלים שאמרו שהם נותנים להם לחמם ומימם כו':

והיה אם לא חפצת בה - הכתיב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה:

ושלחתה - בגט:

לנפשה - ולא לבית אלהיה. לנפשה. שאם היתה חולה ימתין עד שתבריא. ק״ו לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות:

ומכר לא תמכרנה - אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף. מניין שלא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה ת״ל ומכר לא תמכרנה בכל מיני מכירות:

לא תתעמר בה תחת אשר עניתה - אפילו עינוי יחידי:

כי תהיין - במי שיש בהם הויה יצאה שפחה ונכרית שאין בהם הויה:

וילדו לו בנים - מי שהולדות שלו. יצאה שפחה ונכרית שאין הולדות שלו. נאמר כאן ג' פעמים אהובה ושנואה וב' פעמים שנואה לבד. אהובה ושנואה הראשון שאפילו הן מרובות. כי ס״ד נשים אין לי אלא שתים מרובות מניין ת״ל וילדו לו בנים האהובה והשנואה וכתיב וילדו לשון רבים אפילו הן מרובות אין לי אלא מקצתן אהובות ומקצתן שנואות ומקצתן יש שאינן אהובות ולא שנואות כולן אהובות ושנואות מניין כגון שיש עשרה נשים חמשה אהובות וחמשה שנואות ת״ל האהובה והשנואה שנית. מניין אפילו אחת והיא אהובה ושנואה שהיתה אהובה לו ואח״כ שנואה ת״ל אהובה ושנואה שלישית ונאמר עוד שניאה על אנוסה ומפותה. ונאמר עוד שנואה שהיא שנואה למקום ואיזה היא אלמנה לכ״ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט:

וילדו לו בנים - ולא בנות:

והי' הבן - ולא טומטום ואנדרוגינוס:

הבכר - ולא ספק כגון שנתערבו:

והיה - עד שיהי' בן ובכור בשעת הויה ויש בהן לקולא ולחומרא. טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים. כיון שהיה בשעת הויה טומטום והוא לחומרא. ולקולא אם נתערב אח״כ ובשע' הויה היה נודע שהוא בכור נוטל פי שנים:

לשניאה - הכתו' מבשרך שיהיה בן הבכור לשנואה:

והיה ביום הנחילו - ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל בלילה:

הנחילו את בניו - שהוא יכול להוריש בן בין בניו ליתן לו את כל נחלתו. אבל הבכו' לא יוכל לבכ' וגו':

את אשר יהיה לו - ואצל הבכור נאמר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו שהפשוט נוטל בראוי כבמוחזק. לכן נאמר אשר יהיה לו לשון עתיד והבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק. לכן נאמר בכל אשר ימצא לו בשעת ירושה לבד:

לא יוכל לבכר - ולא נאמר לא יבכר אפילו עבר וביכר אין מעשיו כלום:

על פני בן השנואה - אפילו יצא הפרצוף של הבכור לא יוכל לבכר שנאמר על פני:

יכיר - יכירנו לאחרים. נאמן איש לומר בני זה בכורי הוא:

לתת לו - שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שנאמר לתת. מתנה קריא רחמנא מה מתנה עד דמטי לידיה דאב אף חלק בכורה עד דמטי לידיה דאב:

כי הוא ראשית אנו - את שלבו דוה עליו. יצא המפלת סנדל או שפיר מרוקם או שליא והיוצא מחותך:

ראשית אנו - ולא אונה כגון בכור לאמו:

לו משפט הבכרה - לאיש משפט הבכרה ולא לאשה. לתת לו. ולא ליבם פי שנים. ומשפט הבכור' שאפילו בת נוטלת חלק הבכור' של אב כמו בנות צלפחד שנ' משפט הבכורה ולהלן נאמר לחקת משפט. רק שאין בבנות דין בכור' וכל הבנו' נוטלות בשוה:

כי יהיה לאיש בן - בן ולא איש. בן ולא בת. כי יהיה. משעת הויה ולא טומטום שנקרע שאין נידון בבן סורר ומורה. סורר בתור' שבכתב ומורה בתורה שבע״פ. ועוד נאמ' סורר ומורה. סורר בתורה. ומורה במצות:

איננו שמע בקול אביו ובקול אמו - יכול אפי' אמ' לו אביו להדלי' את הנר בשבת ולא שמע לו ולא הדליק ת״ל להלן איננו שמע. מה איננו שמע האמור להלן זולל וסובא. אף האמור כאן זולל וסובא:

בקול אביו ובקול אמו - עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו:

ויסרו אתו - במכות:

ולא ישמע אליהם - מלמד שמלקין אותו בפני שלשה. ודוקא אם חזר וקלקל אחר ההתראה:

ותפשו בו - ולא גידמין:

אביו ואמו - ואם רצו אביו ואמו למחול לו הוא מחול. ואם אביו רוצה. ואמו אינה רוצה. או אמו רוצה ואביו אינו רוצה. הוא פטור:

והוציאו - ולא חגרין:

ואמרו - ולא אלמין כי מצינו במוציא שם רע נאמר והוציאו ואחר כך נאמר ואמר אבי הנערה וכאן נאמר ואמרו שיהיו שניהם שוין שלא יהיו אלמים:

זה - ולא סומין:

איננו שמע בקלנו - ולא חרשין:

ואמרו - שיהיו שניהם שוין בקול. לפי שנאמר בקלנו חסר יו״ד משמע קול אחד של רבים ואלו נאמר בקלינו היה משמע קולות שונות של רבים ונאמר בכל אחד לשון רבים שיהיו שניהם שלמין:

אל זקני עירו - זו סנהדרין. ואל שער מקמו. במעמד שער מקומו. וכן נאמר ונגשו הכהנים בני לוי וגו' וענו ואמרו וגו'. וזאת אמרו הזקנים ולמה היה הגשת הכהנים כדי שיאמרו הזקנים במעמד הכהנים:

בננו זה - שלקה בפניכם ואם מת אחד מהם אשר לקה בפניה' פטור:

סורר ומרה - הוא כמ״ש ונהמת באחריתך וגו' איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה. כי לשון מוסר הוא להווסר בחבלי המוסר לבלתי לכת אחרי שרירות לבו הרע. ותוכחת הוא בדברים להתווכח עמו. איך שנאתי מוסר הוא זולל וסובא. ולא שמעתי בקול מורי וגו' לא שמעתי בקול מורי הוא מורה. ולמלמדי לא הטיתי אזני הוא סורר. ותוכחת נאץ לבי הוא איננו שמע בקלנו. כי נאץ ביאורו לשון מיאוס ושיקוץ שנפשו קצה בהם לכן אמר נאץ לבי. כמעט הייתי בכל רע ע״ד שארז״ל מפני שאכל טרטימר בשר הוא נידון כעבירה חמורה כמגדף וכיוצא בו. שבהם נאמר ובערת הרע מקרבך ואצלו נאמר ג״כ ובערת הרע וז״א כמעט בעבור דבר מועט הוא שוה ככל רע. בתוך קהל ועדה כמ״ש אל זקני עירו ואל שער מקמו. עדה הוא סנהדרין שנאמר ושפטו העד' והצילו העדה. קהל הוא שער מקומו:

ורגמהו כל אנשי עירו באבני' ומת - כל מקום שנאמ' באבנים נאמר אצלו ומת כמ״ש באבנים יכול באבנים מרובות ת״ל אבן יכול באבן אחת ת״ל באבנים אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה ולכן נאמר אצל באבני' ומת שירגום אותו באבנים עד שימות ולא יותר:

ורגמהו - ולא כסותו:

ובערת הרע מקרבך - הוא טעם על מיתתו כי טומאתו מתפשט בכל אנשי עירו ויבערו הרע מקרבם. ואצל אשת איש בעולת בעל נאמר ובערת הרע מישראל ולא נאמר מקרבך לפי שעון בעולת בעל המשפט בכל ישראל:

וכל ישראל ישמעו ויראו - ד' צריכים הכרזה ואצל כלם נאמר ישמעו ויראו. בזקן ממרא. ומסית. ועדים זוממין. ובן סורר ומורה:

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת - הוא מצות עשה להמית את האיש אשר יהיה בו משפט מות. ונאמר באיש מכאן הוא לימוד לכל המצות שהקטן פטור. ואמר חטא משפט מות. חטא הוא שוגג ואיך יהיה משפט מות. וגם היה לומר וכי יעשה איש ואמר וכי יהיה באיש. וביאורו הוא אם נעשה לו ממשפט מות חטא והוא שוגג כגון שעשה תשובה כאש' מוציאין אותו למיתה והוא צועק שמתחרט על העבר ולא יעשה עוד ועושה תשובה מיראה ונעשו לו זדונות כשגגות. אמרה תורה מכל מקום והומת כמ״ש רז״ל (מכות י״ג ב') רע״א חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה ב״ד של מעלה מוחלין להם חייבי מיתות ב״ד אינן בכלל מלקות ארבעי' שאם עשה תשוב' אין ב״ד של מטה מוחלין להם ולכן כתיב וכי יהיה באיש ולא אמ' וכי יעשה איש ור״ל שיהי' בו רק קצת מחטאו אשר עשה שנעשה מזדוני שוגג:

באיש והומת - שאין שנים מומתין ביום אחד:

ותלית אתו - ולא אותה:

אתו - ולא כסותו. אתי. ולא שנים ביום א'. אתי. על אותה עבירה נתלה ולא על עבירה אחרת:

על עץ - תלוש ומשוקע בקרקע ולא מחובר. והומת ותלית. לא כדרך שהגוים עושין תולין ואח״כ ממיתין אלא והומת ותלית:

לא תלין - הוא ל״ת:

כי קבור תקברנו ביום ההוא - מ״ע:

קבור תקברני - לרבות כל המתים לקבורה:

ביום ההוא - יכול אפי' לכבודו ת״ל על העץ מה שאינו לכבוד:

כי קללת אלהים תלוי - אלהים הוא להפליג הדבר כמו הררי אל שלהבת יה וכן כאן פירושו בזיון גדול מופלג מאוד והוא בזיון התליה כי קללה הוא לשון בזיון בכל מקום:

ולא תטמא את אדמתך - הוא בהמ״ק ששם מזבח האדמה ולכן נאמר אדמתך שמשם נברא אדם הראשון ממקום המזבח:

אשר ה' אלהיך נתן לך - זה כלל הארץ:

נחלה - זו ירושלים: