דברים פרק י״ג

את כל הדבר - קלה כחמורה:

תשמרו לעשות - לתן לא תעשה על עשה האמורים בפרשה שכל השמר לשון לא תעשה הוא, אלא שאין לוקין על השמר של עשה:

לא תסף עליו - חמשה טוטפות בתפלין, חמשה מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים:

ונתן אליך אות - בשמים, כענין שנאמר בגדעון (שופטים ו, יז) ועשית לי אות, ואומר (שם ו, לט) יהי נא חרב אל הגזה וגו':

או מופת - בארץ [ ס"א אות. בשמים, דכתיב (בראשית א, יד) והיו לאתת ולמועדים או מופת. בארץ. דכתיב (שופטים שם) אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב ] אף על פי כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה נותן לו הקדוש ברוך הוא ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה' אלהיכם אתכם:

ואת מצותיו תשמרו - תורת משה:

ובקולו תשמעו - בקול הנביאים:

ואתו תעבדו - במקדשו:

ובו תדבקון - הדבק בדרכיו גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא:

סרה - דבר המוסר מן העולם שלא היה ולא נברא ולא צויתיו לדבר כן, דישטולוד"א בלע"ז:

והפדך מבית עבדים - אפלו אין לו עליך אלא שפדאך, דיו:

כי יסיתך - אין הסתה אלא גרוי, שנאמר (שמואל א' כו, יט) אם ה' הסיתך בי, אמיטר"א בלע"ז, שמשיאו לעשות כן:

אחיך - מאב:

בן אמך - מאם:

חיקך - השוכבת בחיקך ומחקה בך אפיקייד"א בלע"ז, וכן (יחזקאל מג, יד) ומחיק הארץ, מיסוד התקוע בארץ:

אשר כנפשך - זה אביך פרש לך הכתוב את החביבין לך, קל וחמר לאחרים:

בסתר - דבר הכתוב בהוה, שאין דברי מסית אלא בסתר וכן שלמה הוא אומר (משלי ז, ט) בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה:

אשר לא ידעת אתה ואבתיך - דבר זה גנאי גדול הוא לך שאף האמות אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבתיך:

הקרבים אליך או הרחקים - למה פרט קרובים ורחוקים, אלא כך אמר הכתוב, מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים, כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים:

מקצה הארץ - זו חמה ולבנה וצבא השמים שהן מהלכין מסוף העולם ועד סופו:

לא תאבה לו - לא תהא תאב לו לא תאהבנו. לפי שנאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, את זה לא תאהב:

ולא תשמע אליו - בהתחננו על נפשו למחול לו, לפי שנאמר (שמות כג, ה) עזב תעזב עמו, לזה לא תעזוב:

ולא תחוס עינך עליו - לפי שנאמר (ויקרא יט, טז) לא תעמד על דם רעך, על זה לא תחוס:

ולא תחמול - לא תהפך בזכותו:

ולא תכסה עליו - אם אתה יודע לו חובה אינך רשאי לשתוק:

כי הרג תהרגנו - אם יצא מבית דין זכאי, החזירהו לחובה יצא מבית דין חיב, אל תחזירהו לזכות:

ידך תהיה בו בראשונה - מצוה ביד הנסת להמיתו לא מת בידו, ימות ביד אחרים, שנאמר ויד כל העם וגו':

לשבת שם - פרט לירושלים שלא נתנה לדירה:

כי תשמע וגו' לאמר - אומרים כן, יצאו וגו':

בני בליעל - בלי עול שפרקו עלו של מקום:

אנשים - ולא נשים:

ישבי עירם - ולא יושבי עיר אחרת מכאן אמרו אין נעשית עיר הנדחת עד שידיחוה אנשים, ועד שיהיו מדיחיה מתוכה:

ודרשת וחקרת ושאלת היטב - מכאן למדו שבע חקירות מרבוי המקרא כאן יש שלש דרישה וחקירה והיטב. ושאלת, אינו מן המנין, וממנו למדו בדיקות. ובמקום אחר הוא אומר (דברים יט, יח) ודרשו השופטים היטב. ועוד במקום אחר הוא אומר (שם יז, ד) ודרשת היטב. ולמדו היטב היטב לגזרה שוה, לתן האמור של זה בזה:

הכה תכה - אם אינך יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם, המיתם באחרת:

לה' אלהיך - לשמו ובשבילו:

למען ישוב ה' מחרון אפו - שכל זמן שעבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם:

[נה] את כל הדבר, לומר שכל מצות התורה שוות בחביבותם, כנ"ל סי' נא) ומ"ש תשמרו לעשות ששמירה מציין ל"ת הוא ליתן ל"ת על כל האמור, וכבר הובא כזה בילקוט משפטים [נדפס במכלתא (סי' ר"כ)] כנוסף על המכלתא בשם ראב"י על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ומ"ש לא תוסף עליו לפי המשך הכתובים מזהיר שלא יעבוד בבהמ"ק בעבודות שלהם כמ"ש הרמב"ן, ובזה נמשך למ"ש לא תעשה כן לה' אלהיך, וחז"ל פירשו שקאי על תוספת במצוה כמו אם נתערב מתן ד' במתן א' לא יתן במתן ד' וזה כר' יהושע ושאין מוסיפין על הציצית, ומשה"ק בזה למאי דקיי"ל לולב א"צ אגד עיין מ"ש בזה בארץ יהודה (סי' י') שם הארכתי בזה ואכ"מ, וכבר בארתי בהתו"ה שכ"מ שכתב לשון דבר תפשו חז"ל גם הוראתו מענין דבור עיי"ש, וע"כ אמרו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים, וכמ"ש כ"ז בר"ה (דף כח):

[נו] כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, למה מזכיר חולם חלום אם אין לשמוע לנביא כ"ש לחולם חלום, ופי' שלפי שכתוב נביא מקרבך כמוני, ופי' שידמה בעניני נבואתו כמשה, א) שלא יקבל נבואתו מהשפעת כוכב או גלגל או מלאך רק מה' לבדו שעז"א כה אמר ה' וכן אמרו הנביאים, ב) שמשה קיים מקצת דברי נביאים הקודמים, שהחזיר להם כל הנבואות שנבאו האבות ומה שדבר ה' עם אדם ונח, והוסיף מקצת נבואות שנבא להם על העתיד בדורות העתידים, כן הנביאים קיימו נבואות נביאים הקודמים והוסיפו נבואות חדשות, ג) שמשה אמר כלל ופרט היינו נבואות שהם לצורך הכלל ונבואות לאנשים פרטים וכן היה ביתר נביאים שנבאו על עניני הכלל ועל עניני אנשים יחידים, ושלא תאמר שצריך שישוה גם בזה למשה שיהיה זקן בן שמונים ונביא בן נביא כמשה, שעז"א כי יקום נביא שמשמע אף שאינו בן נביא שיורש סגולה זו מאבותיו רק שקם מעצמו, וכן לבל תאמר שידמה בנבואתו למשה שהיתה נבואתו פה אל פה, ר"ל שהיה ער ועומד על רגליו, לזה הוסיף או חולם חלום, כי מדרגת יתר הנביאים היתה בשוה אל המשיגים נבואתם בחלום דרך כח המדמה כי כולם בטלו הרגשת גופם ונפלו על פניהם:

[נז] ונתן אליך אות או מופת, כבר בארתי בפי' ישעיה (סי' ח) ובהתו"ה וארא (ז ג) שאות אינו מציין דבר היוצא חוץ מטבע, רק מציין שנותן סימן על דבר כמו קריאת שם הילד עמנואל, והמופת הוא דבר מפליא עיני רואים, ויצויר שני הלשונות על דבר אחד, למשל מה שנתהפך המטה לנחש קוראהו אצל ישראל בשם אות ואצל פרעה בשם מופת, כי ישראל האמינו בה' ולא היה זה אצלם מופת רק אות שה' שלחו, ופרעה שלא האמין שיש יכולת ביד ה' לשנות טבעי הדברים קוראהו מופת, ולא היה אצלו אות כי לא קבל הדברים, וכן בהחזרת השמש אצל חזקיה אמר מה אות כי אעלה בית ה', ובד"ה אומר ששרי מלך בבל שאלו לדעת המופת אשר היה בארץ, ועתה ראיתי שכבר קדמני הרמב"ן פה בחלוק זה, וע"כ אמר בספרי נשא (סי' פו) אות הוא מופת ומופת הוא אות ר"ל שיצויר שיפול על דבר אחד בין לשון אות בין לשון מופת כפי כונת המדבר, אולם מ"ש פה שאות הוא בשמים ומופת הוא בארץ, מפני שזה רחוק שנביא השקר יחדש מופת בשמים, רק יצויר שיתן אות למשל שיאמר שלמחר יהיה גשם או לקוי איזה כוכב, שהוא ענין טבעי, והאות הוא מה שיאמר אותו קודם בואו, ולא יצויר שיעשה מופת רק בארץ כמו שהחרטומים הפכו גם הם מים לדם ומטה לתנין בלהטיהם [והגי' הנוספת בפנים הוא עפ"י הילקוט וכ"ה בס"א ברש"י, ויש עוד גרסות קשות להבין], ולפ"ז משמע שמפ' שהוא נביא שקר כריה"ג בסי' שאח"ז וס"ל כסברת ר"ע שא"א שיתן מופת בשמים רק שיצויר שיתן אות, וזה כמ"ש הרמב"ן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות קצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות לא ידע האיש מאין יבא לו אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעת"ל בדבר פלוני ויקראו לו הפילוסופים כהין ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים אולי הנפש בחדושה תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו, והאיש הזה יקרא נביא כי מתנבא הוא וע"כ יבא האות והמופת אשר יאמר עכ"ד וכבר נזכר כן בתשובות הרשב"א (סי' תקמח) על דברי נביא אוילא והאריך בכמה מעשיות מן הצופים הנקראים כהים שיראו חזיונות אמתיים, וגם בזמנינו תחדשו ענינים כאלה אם ע"י מלאכת המאגנעטיזמוס שקראום אותם רואה מלב וכן תעשה הטבע לפעמים בנפשות המוכנות לכך כנודע ממעשים רבים, ואכ"מ לבאר זה:

[נח] ובא האות והמופת, משמע אף שבא האות והמופת ביחד דהיינו שמשנים איזה דבר בשמים ג"כ לא ישמע לו, כי ה' עשה המופת הזה כדי לנסות אתכם אם אתם שלמים באהבתו, ור"ע השיב שא"א שיעשה ה' נס, שעי"ז יטעו שיש ממש בע"ז, ומפרש שהיה תחלה נביא אמת ופי' ונתן שכבר נתן אות או מופת בעודו נביא אמת וכ"ז מובא בסנהדרין (דף פט), וכבר כתב הרי"א שכ"ז רחוק שיעשה ה' נס לנביא שקר או שנביא אמת ישוב להדיח לעבוד עכו"ם רק שהכתוב דבר דרך הפלגה, אף שיעשה נס בשמים לריה"ג או אף שהיה תחלה נביא אמת בכ"ז אל תשמע לו, כי זה מן הנמנעות שיסכים ה' שתעבד ע"ג אף לשעה וע"כ לא יועילו ע"ז לא אותות ומופתים ולא עדות נביא מוחזק והוא דרך הפלגה לאמת שדבר זה שקר ומן הנמנעות:

[נט] לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, פי' בספרי שאין פירושו שלא תקבל דבריו לעשות כן, שע"ז היל"ל לא תשמע אליו, אבל לשון שמיעת הדברים היינו שאסור לו לשמוע הדברים פעם שנית, וכ"כ הרמב"ם (במל"ת סי' כח) שהוזהרנו משמוע למתנבא בשם ע"ז ר"ל שאנחנו לא נחקרהו ולא נשאלהו לאמר מה האות שלך ומה מופתך ע"ז המאמר רק נקיים בו העונש, וז"ש לא תחזור בו ר"ל שלא תחזור על דבריו לשמעם שנית, והרמב"ן השיג עליו ופי' שר"ל שלא תקבל דבריו לעשות כן כמ"ש בת"א לא תקבל לפתגמי נביא הדין, ויפה השיב במג"א שעל הקבצו ושמעו בני יעקב ת"א קבילו אולפן שהוא רק קבלת הדברים בלב, כי לרוב שמיעת דברים היינו שמיעת האזן לבד, ומ"ש מלת ההוא ר"ל רק החלום ההוא והנבואה ההיא של עתה, אבל אינו נעשה חשוד למפרע כמ"ש ביו"ד סי' א' וכמ"ש הז"ר, והמפרשים הגיהו כאן ולא החוזר בו ולא החשוד למפרע וא"צ:

[ס] אחרי ה' אלהיכם תלכו, חושב שש בחינות - א) אם תבחנו אחרי מי תלכו לעשות רצונו במ"ע הלא ראוי שתלכו אחרי ה' שהוא אלהיכם וי"ל קשר עמכם בטובותיו שהפלא עמכם שזה הוראת אלהים הבא בכנוי אל ישראל ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם, והליכה אחרי מורה אחרי מדותיו ודרכיו ג"ח הלבשת ערומים בקור חולים כמ"ש בסוטה (יד), ב) מצד היראה הלא ראוי שתהא מוראו עליכם לא מורא ע"ג שהיא כאין נגדו, ג) מצד מל"ת הלא הזהיר ע"ז לא יהיה לך אלהים אחרים וראוי שאת מצותיו תשמורו, ד) מצד הנביא השקר הלא ראוי שבקולו תשמעו שהלא נביאי האמת מזהירים אתכם מזה, ה) מצד העבודה ראוי שרק אותו תעבודו בעבודת המקדש לא זולתו על כל הר וגבעה ועץ רענן, ו) מצד שאתם דבקים בה' מצד נשמתכם שהיא חלק אלוה ממעל וכשתעבדו ע"ג יופסק הדבוק הזה ונפשכם תכרת משרשה העליון אל הטומאה והגלולים וראוי שבו תדבקון:

[סא] והנביא ההוא או חולם החלום ההוא, כ"מ שדייק לכתוב כנוי הרומז ההוא אצל כרת ומיתה מדייק ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה וציינתי מקומותיהם בהתו"ה (צו סי' קלב), וכן בספרי (פסקא קמט), ומ"ש כי דבר סרה על ה' וכו', היינו שזייף דברי המקום לאמר דבר סרה בשמו כמו לענות בו סרה (לקמן יט יז) כי סרה דברת על ה' (ירמיה כח) ובא להודיע טעם שראוי לעונש א) מצד שזייף דברי המקום אף שלא היית מחויב לעבדו מצד טובתו, (ב) שאתה מחויב בעבודתו מצד טובותיו. והנה תחלה לא שעבדו בהם המצריים רק שלא הניחום לצאת ואם היה מוציאם בעת ההיא היה די וטובה רבה ואח"כ שעבדו בהם והיה הטובה גדולה יותר שפדם מבית עבדים:

[סב] להדיחך מן הדרך, ת"ק קבל גז"ש להשוותו עם מ"ש גבי מסית כי בקש להדיחך שמיתתו בסקילה ור"ש לא קבל גז"ש זו ומובא בסנהדרין (דף פט) ושם מבואר שלכ"ע בע"ז אפי' בבטול מקצת וקיום מקצת פליגי ר"ש ורבנן דכתיב מן הדרך אפי' מקצתו ועז"א מן הדרך אפי' מקצתו ופי' שאם היה כתוב רק אשר צוך הייתי אומר שרק במל"ת דע"ג, שמצאנו צווי על ל"ת שעז"א בספרי נשא (סי' ב) רבי אומר אין צווי אלא אזהרה, אבל כשאמר צוך ללכת בה כולל גם אם מדיח ממ"ע דע"ג, כגון עשה ונתצתם את מזבחותם, ותקנתי הספרי עפ"י גירסת הגר"א:

[סג] כי יסיתך אחיך, כבר בארתי (ישעיה לו יד) גדר פעל מסית שמראה לו איזה תועלת או הנאה בדבר הזה, ודעת הת"ק שמטעה אותו שישיג איזה תועלת מע"ג שהוא טעות באמת, ואחרים אומרים שמגרה אותו ומראה חסרון בהנהגת ה' לומר שאינו משגיח, כמ"ש (מלאכי ג׳:י״ד) אמרתם שוא עבוד אלהים, ועפ"ז יאמר שההנהגה נתונה תחת משטרי השמים והמזלות, ור"מ כשטתו בב"ר (פל"ו) דרש ר"מ והוא ישקיט מעולמו ויסתר פנים לעולמו כדיין שמותחים כילה על פניו וא"י מה נעשה מבחוץ א"ל דייך מאיר וכו':

[סד] כי יסיתך אחיך וגו' בסתר, והלא אלה פסולים לעדות כמו שלמדו בספרי (פסקא רפ) ובסנהדרין (דף כב) מן לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים, וא"כ מי מעיד בו אחרי שאמר כי יסיתך בסתר, מזה מבואר שמכמינים לו עדים:

[סה] כי יסיתך אחיך בן אמך, פי' בספרי שאם יאמר אחיך לבד נפרש שר"ל בן אביך שהוא שונא לך ע"ד הירושה, לכן פי' בן אמך שאינו שונא לך, ומוסיף אף בנך שהוא קרוב יותר מן האח, ובקדושין (דף פא) למד מזה דמותר להתיחד עם אמו ובתו שמפני שאמר בסתר אמר בן אמך שהוא דר אצל אמו ששם מקום סתר שאין איש בא שם, וממ"ש בתך בסתר מבואר שמותר להתיחד עמה, וז"ש כמו שבנך מ"מ כן בתך מ"מ אף במקום יחוד ואם יאמר אשתך נפרש על הארוסה שקרויה אשתו סתם לכן מוסיף אף אשת חיקך זו הנשואה ומוסיף רעך אשר כנפשך שהוא אביו, שנפשם קרובים זל"ז ואיך יצויר שאביו יקרא רעך זה יצויר בגר שאין אביו ידוע, ומפ' שתפס לשון בסתר כי אין דרך שיסיתו בפרהסיא ונדמו כזונה שמעשיה בצנעה, שכל זנות האמור במשלי הוא משל על המינות והעכו"ם:

[סו] אשר לא ידעת, לא יתכן שיהיה זה מדברי המסית שהוא בודאי ירצה להודיע לך מהותה, רק זה מדברי הכתוב כאומר ראה הגנאי הרצוף בהסתה זו, שתעזוב אלהיך ואלהי אבותיך לעבוד דבר שלא ידעת אתה ואבותיך שזה לא יעשו גם העמים כמ"ש ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים וגו', וזאת שנית שיפתוך לעבוד אלהי העמים אשר סביבותיכם שכבר ידעת כי הבל המה ואין בם מועיל, ולא הצילו את עובדיהם מידו ומזה תדין גם להרחוקים, ומ"ש מקצה הארץ הוא למותר שראוי לאמר הרחוקים ממך עד קצה הארץ, וגם שהאתנחתא ראוי לבוא על מלת סביבותיכם, מזה למדו עוד כונה שניה שמזה תלמד שלא תשמע אף שיסית אותך לעבוד לשמש או לירח שמהלכים מסוף העולם ועד סופו:

[סז] לא תאבה לו, רש"י ז"ל פי' על פי הספרי לא תאהבנו, וכתב עליו הרמב"ן אבל בגמ' אמרו הא אם אבה ושמע חייב, וכן הדבר כי אבה הוא מענין רצון וכן תרגם אונקלוס לא תקבל מניה, ונראה שדרשת הספרי יוצא ממה שהיל"ל לא תשמע אליו ולא תאבה כי הכתוב ידבר תמיד בדרך לא זו אף זו לא בהפך, שזה רבותא יותר שלא יאבה אף בלב, וגם כלל אזהרות אלה מיותרים אחר שמצוה להרגו פשיטא שלא ישמע אליו וע"כ דרשו שהם אזהרות מיוחדות איך יתנהג עם המסית, כי אנו מצווים על אהבת ריעים ושלא לשנאותם ואף בעובר עברה שמותר לשנאותו, אנו מצווים לעזוב השנאה כי יחנן קולו בעת ירבץ תחת משאו, ויותר מזה הצווי לא תעמד על דם רעך ומזהיר בהדרגה שלא יאהבנו, וגדר פעל אבה שמתרצה בלב לחברו, ומשתתף לדעת חז"ל עם פעל אהב ששרש שניהם אב, שע"י אהבתו יאבה בלב לדבריו, ואמר לא תאבה לו ומוסיף גם במקום שצריך לשמוע קולו גם כשמותר לשנאותו לא תשמע אליו למחול לו, ואף לא תחוס עינך כשטובע בנהר להצילו, והרמב"ם במנין המצות (סימן יז וסימן יח) מנה כדרשת הספרי ובחבורו (פ"ה מה' עכו"ם ה"ה) כתב גם דברי הגמ' דאבה ושמע לדברי המסית אפי' בדבור בעלמא חייב והרמב"ן במנין המצות (סי' נח) תפס כדברי הגמ' אבל במה שלא סלק בסוף הספר שני אזהרות מחשבונו של הרמב"ם משמע שאין הדבר ברור לו, ואכמ"ל בזה:

[סח] ולא תחמל ולא תכסה עליו, התבאר אצלי ההבדל בין חוס ובין חמל, שחוס הוא מה שאינו רוצה להשחית דבר שיש בו תועלת, וחמל הוא מצד טוב הדבר בעצמו, וע"כ מפרש לא תחוס עין אם טובע בנהר שבזה יחוס מהשחית בן אדם כמוהו שיש בו צורך לקבוץ המדיני, וחמל הוא אם רואה לו זכות שאז הוא עצמו דבר טוב כי י"ל זכות שלא יהרג, ובמ"ש לא תכסה מבואר שהוא בשיודע לו חובה ומכסה הדבר ואינו מגלהו, וממ"ש כי הרג תהרגנו ר"ל שתהרגנו בכל אופן למד שמחזירין אותו לחובה ולא לזכות שהוא חלוף של כל חייבי מיתות שמחזירין לזכות ולא לחובה וכמ"ש בסנהדרין (דף לג):

[סט] וסקלתו באבנים, יכול באבנים מרובות, התבאר בפ' קדושים (סי' צב), וע"ש נאמר כאן הדחה התבאר למעלה (סי' סב), וסתמא פה כרבנן דר"ש, ומ"ש המוציאך אפי' אין לו עליך, למעלה (סי' סא):

[ע] וכל ישראל ישמעו ויראון, מזה אמר ר"ע שצריך להשהותו עד הרגל שאז ימצאו שם כל ישראל, ור"י מדייק מדלא אמר יראו וייראו שדי אם מכריזים אח"כ, כמ"ש בסנהדרין (דף פט), ומ"ש ולא יוסיפו לעשות פי' בסנהדרין שהוא אזהרה למסית עיי"ש ברש"י וכן תפס הרמב"ם (בפ"ה מה' עכו"ם ה"ד), והפר"ח תמה בזה ממ"ש במכות (דף ד ע"ב) גבי עדים זוממים לרבנן שממ"ש ישמעו וייראו לא ידעינן הכרזה רק ממ"ש ולא יוסיפו לעשות וע"כ ס"ל לרבנן שלא ילפינן אזהרה לעדים זוממים מן ולא יוסיפו לעשות כי צריך להכרזה, ולק"מ שזה רק גבי עדים זוממים דכתיב והנשארים ישמעו וייראו ולא ידעינן מיני' הכרזה דלשון הנשארים אינו כולל כל ישראל רק העומדים במעמד, אבל במסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא דכתיב וכל העם וכל ישראל (כמ"ש בסנהדרין דף פט) ילפינן מיני' הכרזה, ונשאר ולא יוסיפו לאזהרה, והראיה דהא בבן סורר ומורה לא כתיב ולא יוסיפו ובכ"ז צריך הכרזה משום דכתיב וכל ישראל ישמעו, ופי' בספרי שמ"ש ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה לא הזהיר לענוש רק על עבודות שחייב סקילה בכל אופן שהסית אעבוד או אלך ואעבוד וכו' כמ"ש בסנהדרין אבל המגפף והמנשק וכו' ע"ז אינו חייב כי אינו בסקילה ואין זה כדבר הזה:

[עא] כי תשמע, מלשון זה מבואר שאין מצוה עליך לחזור אחר הדבר לשמוע ועז"א שהחיזור אינו מן המצוה, רק אם תשמע אז אתה מחויב לדרוש ולחקור ולא לרטוש ולעזוב את הדבר, וכן אמר במדרש רבה (צו פ"ט) כל המצות כתיב בהן כי תראה, כי תפגע, כי יקרא, אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה ובארתי בארך (ויקרא סי' י"ב), ומ"ש ודרשת מן התורה וכו' עד מן התלמוד מחקו הגר"א, ויל"פ שר"ל שתדרוש תחלה אם הוא עבודת גלולים שחייב עליה כפי משפטי התורה, וחקרת אם יש עדים, ואם יסופק לך תשאל מן התלמוד ר"ל תשאל לב"ד הגדול:

[עב] באחת עריך, משמע רק עיר אחת ולא שתים, אבל כבר בארתי באילת השחר (כלל ע') שיש הבדל בשם המספר אחת בין כשבא אחריו שמוש המ"ם ובין כשבא אחריו ה"א הידיעה או כשבא בסמיכות, שאם יכוין על האחדות להוציא הרבוי בא אחריו שמוש המ"ם, ואנקמה נקם אחת משתי עיני (שופטים ט״ז:כ״ח), בחר לך אחת מהנה (דברי הימים א כ״א:י׳), שר"ל אחת ולא שתים, אבל אם יכוין על הכללות ר"ל כל אחת שיהיה, בא אחריו ה"א הידיעה או הסמיכות, ואם היה הכוונה רק אחת ולא שתים היל"ל באחת מעריך, משא"כ לשון אחת עריך ר"ל כל עיר שתהיה ואינו מוציא רק שלש, שמעוט לשון רבים הוא שנים, וז"ש יכול אף לא שתים ת"ל באחת עריך, ר"ל מדלא אמר באחת מעריך, וממ"ש אשר ה' אלהיך נותן לך ממעט ח"ל [כן גריס הגר"א], וממ"ש לשבת שם ממעט ירושלים שסובר שלא נתחלקה לשבטים כמ"ש למעלה (סי' ט') שכן סובר ר"ש סתמא דספרי:

[עג] יצאו אנשים בני בליעל, שם אנשים מיותר ובא לדייק ולא נשים ולא קטנים, וכן ממ"ש לשון רבים ידעינן שלא פחות משנים, וממ"ש את יושבי עירם ידעינן שלא יושבי עיר אחרת, וא"כ מ"ש בקרבך מיותר שא"צ להודיענו שיהיה מקרב העיר, וע"כ פי' מקרב הארץ ולא מן הספר, וכ"ז מובא בסנהדרין (דף קי"א):

[עד] לאמר נלכה נעבדה, בש"ס סנהדרין (דף קי"א ע"ב) לאמר שצריכים עדים והתראה לכל או"א, ופרש"י לאמר נלכה נעבדה משמע שצ"ל לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים אלמא שצריך עדים לכל או"א שיעידו עליהם מה שאמרו וה"נ צריך התראה לכל אחד מהם, מבואר שבא על המדיחים, שהם חייבים סקילה אע"פ שלא עבדו ע"מ שאמרו נלכה ונעבדה כמ"ש הרמב"ם (בריש פ"ד), וצריך דוקא שיאמרו בלשון רבים נלכה ונעבדה (כמש"ש ה"ה), וע"ז צריך עדים וממילא צריך התראה כדין כל חייבי מיתות ואינו דומה למסית ששם כתוב כי יסיתך בסתר, ולפ"ז אין לזה ענין עם התראה שצריך אל הנדחים שבזה משמע מדברי הרמב"ם שאם הנדחים נסקלים שאין שם תנאי עיר הנדחת צריך התראה לכל א' וא' על מיתת סקילה, אבל כשנודע לב"ד שהודחה כל העיר או רובה ויש שם התנאים שצריך לעיר הנדחת אז חוץ מהתראה שהתרו לכל א' וא' על מיתת סקילה ישלחו לשם שני ת"ח להתרות בהכלל התראה כוללת ויודיעום דין עיר הנדחת שיהרגו כולם במיתת סייף אנשים ונשים וטף והיתה העיר וכל שללה כליל, וכמו ששלחו לבני ראובן ובני גד ע"ד המזבח שחשבו שעשאוהו לעכו"ם את פינחס ונשיא מכל שבט להתרות התראה כוללת, ואם חזרו בהם דינם כיחידים מי שעבד במזיד בהתראת עדים יסקל. ואם לא חזרו נלחמים עמהם, אז אם ימצאו רוב שעבדו בהתראה של סקילה יעלו אותם לב"ד הגדול וידונו כדין עיר הנדחת הגם שלא התרו לכל א' וא' על מיתת סייף [וי"א שמותרה לדבר חמור לא הוה מותרה לדבר הקל, הלא על מיתת סייף באה ההתראה הכוללת, כן למדתי מדברי הרמב"ם (שם ה"ה וה"ו) שיש שם גמגומים רבים שהתקשו בזה גדולי המפרשים, ולא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם, עיין היטב ותבין כי קצר המצע מהשתרע פה אריכות דברים:

[עה] ודרשת וחקרת ושאלת היטב, הנה בסנהדרין (דף מ"ם) ולמד ז' חקירות בדרכי הלמודים ע"י גז"ש היטב היטב עיי"ש, וזה עפמ"ש באילת השחר (פרק כ"ט) איך היו דרכי חז"ל בלמודים אלה עיי"ש בכל הפרק ההוא, ובכ"ז כפי הנראה מלשון הספרי כאן ובפרשת שופטים (פסקא קמ"ט ופסקא ק"צ) שלמד בדיקות מן והנה אמת נכון הדבר מבואר שהוציאו זה גם בדרך הפשט, כי עיקר החקירות הוא על הזמן ועל המקום, שאם א"י באיזה זמן או באיזה מקום הוא עדות שאי אתה יכול להזימה, ובמקום לא יש רק חקירה אחת באיזה מקום, ובזמן יש שש חקירות, ועז"א ודרשת וחקרת ושאלת שכ"א מוסיף על חברו, הרי שלש חקירות ומוסיף היטב ר"ל ודרשת היטב וחקרת היטב ושאלת היטב, הרי יש בכל א' שתי חקירות, שהם שש חקירות בשאלת הזמן, ועם שאלת המקום שלא תמצא בה רק חקירה א' הם ז' חקירות, ולבל תאמר שמלת היטב אינו מוסב רק על ושאלת הסמוך לו למדינן ממ"ש גבי יחיד העובד כו"ם ושמעת ודרשת היטב וגבי עדים זוממים ודרשו השופטים היטב הרי שגם הדרישה צ"ל היטב וביחוד בעדים זוממים א"א להזימם בזולת ז' חקירות אלה, ולכן אם אמר איני יודע עדותם בטלה, ובדיקות למד הספרי מן והנה אמת נכון הדבר שלא כשטת הגמרא שלמד מן ושאלת, וע"כ חפשו בגמ' דרכים אחרים ללמודים אלה:

[עו] נעשתה התועבה הזאת בקרבך, לקמן (סי' י"ז) אמר נעשתה התועבה הזאת בישראל, וכן אמר בכ"מ כי נבלה עשה בישראל, רק מפני שבמקום דכתיב בישראל יש להוציא גרים כמ"ש בפי' ויקרא (סי' קצ"ו), לכן תפס לשון בקרבך ור"ל שהגרים מצטרפין להיות רוב העיר שיהיה דינה כעיר הנדחת:

[עז] הכה תכה, כבר התבאר שהמקור הנלוה אל הפעל מורה שיעשה הפעל בכל אופן, ר"ל תכהו בכל מה שתוכל כמ"ש בב"מ (דף ל"א), ומ"ש מנין שלא ירד ויצא פי' בז"ר שר"ל אף אם ברח מן העיר לא נפטר ממיתה, והנה לכאורה לא צריך לאשמועינן זאת דכבר אמר במשנה דמכות (דף ז') דמי שנגמר דינו וברח אין סותרין את דינו אם לא כשברח מח"ל לא"י, ועיר הנדחת לא משכחת בח"ל, ונראה מפני שעל מיתת סייף לא התרה כדין התראה שצריך שיתרה בו ביחוד ובשעת מעשה, ועל מיתת סייף שהוא מדין עיר הנדחת לא היה רק התראה כוללת ותוכחת מוסר מאת ב' ת"ח שנשלחו מהסנהדרין, וה"א שהריגה זו לא תחול רק כשהוא שם, אבל אם ברח נדין אותו כדינו במקום אחר, והרי אינו מותרה למיתה זו, בפרט שנראה שאם עבד עכו"ם אחר שהודחו רוב העיר די בהתראה זו לבד כי מאז א"צ התראה למיתת סקילה, ולפ"ז י"ל אם ירד ויצא מן העיר פטור לכן אמר הכה תכה מ"מ:

[עח] את יושבי העיר ההיא, מלת ההיא בא תמיד למעט זולתו כמ"ש באילת השחר (כלל תקצ"ט) ובא למעט יושבי עיר אחרת שהודחו עמהם, ועד שלשים יום לא נקרא בשם יושבי העיר כמ"ש בב"ב (דף ח') וסנהדרין (דף קי"ב):

[עט] החרם אותה ואת כל אשר בה ואת כל שללה, כבר בארתי (ישעיה סי' ח' ובכ"מ) ששם שלל נופל בעצם על הנשאר אחרי נפול הבעלים במלחמה אז הכל נקרא שלל, ועת בוזזים אותו יאמר לבוז שלל לחלק שלל וכדומה, וא"כ שם שללה מציין נכסי הרשעים הנהרגים ונכסיהם הנשארים נקראים בשם שלל, אבל במ"ש החרם אותה ואת כל אשר בה מציין כל נכסי העיר אף נכסי הצדיקים שהם חרם מצד שנמצאים בעיר הזאת, ומזה מבואר שכל הנמצא בעיר הם אבודים אף נכסי הצדיקים מצד שהם בתוך העיר, ושהשלל דהיינו נכסי הרשעים הנהרגים אבודים מצד שהם השלל הנשאר מן הנהרגים בין שהם בעיר בין שהם חוצה, שע"ז אמר תקבץ אל תוך רחובה שיקבץ אותה מן החוץ כל שהם קרובים שיוכלו לקבצם אל תוכה, ובמ"ש ואת כל בהמתה היינו בהמת העיר לא בהמת הקדש שהם לגבוה לא לעיר, וכ"ז בסנהדרין שם:

[פ] אל תוך רחובה, הרחוב הוא מקום הקבוץ וברייתא זו כר"ע בסנהדרין שם דאם אין רחוב עושין לה רחוב והיל"ל אל רחובה ולשון אל תוך מציין שמקבץ מן הצדדים אל התוך והאמצע ועז"א היה רחובה חוצה לה וכו':

[פא] ואת כל שללה, לא ההקדשות אף של הרשעים, כי הם שלל שמים וצריכים פדיון, ותרומות מיירי בתרומה ביד כהן שחל עליהם איסור עיר הנדחת רק אין מזלזלים בה, ותרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת וכן מעשר שני יגנז משום דאקרי קדש ועיין בגמרא (דף קי"ב ע"ב):

[פב] כליל לה' אלהיך, שדבר זה מרוצה לה' ובמ"ש והיתה תל עולם וכו' למד יהושע להחרים את יריחו ושיהיה תל עולם וה' הסכים על ידו כמ"ש ברבה במדבר (פ' כ"ג) וכמ"ש כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע, ר"ל ואחר שהיה בדבר ה' הי"ל לדייק הלשון את העיר את יריחו שאפילו עיר אחרת ע"ש יריחו אסור וא"כ מזיד היה ועיי"ש בסנהדרין (דף קי"ג) שבנה עיר אחרת ע"ש יריחו וז"ש יכול שוגג ת"ל כדבר ה':

[פג] לא תבנה עוד, לדעת ר"ע פי' לא תבנה כמו שהיתה אבל מותר לעשות גנות ופרדסים שע"ז מורה מלת עוד, והספרי סותם כדעת ריה"ג שאפילו גנות ופרדסים אסור ופי' בגמ' דס"ל עוד לגמרי משמע ר"ל שע"ז שלא תבנה בבנין לבד א"צ מלת עוד שלשון בנה בדיוק הוא רק בנין, ודי שיאמר והיתה תל עולם לא תבנה, וע"כ שמלת עוד מציין כמלת לעולם ועד שלא תבנה לנצח ע"י שישאר שם חורבה לגמרי עד שלא יבא לידי כך לבנות שם שום בנין, וכמ"ש גבי צור (יחזקאל כ"ו י"ד) ונתתיך לצחיח סלע וגו' לא תבנה עוד:

[פד] ולא ידבק בידך, הוא ל"ת על הנאת עכו"ם, ומ"ש מכאן אמרו בעכו"ם (דף מ"ט), ואמר למען ישוב ה' מחרון אפו, שכבר באר במו"נ שלא תמצא חרון אף רק על עכו"ם ועי"ז שתעשה משפט בעכו"ם יסתלק החרון אף:

[פח] ונתן לך רחמים ורחמך, מפני שיעלה על הדעת שהוא משפט אכזרי בפרט למ"ש הרמב"ם שהורגים גם הנשים והטף, הבטיח להם שיתן ה' בלבם מדת הרחמנות, כי יעשו כ"ז לא ממדת האכזריות רק מפני מצות ה' כמ"ש כי תשמע בקול ה' אלהיך, וה' מלא רחמים ואכזריות הזה נצמח ממדת רחמנותו, לבער הרע מן הארץ ולהשיב חרון אפו, עד שמשפט הזה תעשה מצד הרחמים וכן עי"כ ירחמו עליך מן השמים, כי במדה שאדם מודד מודדים לו, ובתוספתא פליגי בזה ר"א ור"ע, שר"ע ס"ל שקטני בני עיר הנדחת אין נהרגים ושעז"נ ונתן לך רחמים, ר"ל כאשר תהרוג הנדחים ישארו בניהם יתומים ואתה תרחם עליהם לגדלם ולהיות אבי יתומים אלה ור"א ס"ל שהקטנים נהרגים, ומ"ש ונתן לך רחמים היינו שקרוביהם לא ישאו שנאה עליך רק אהבה ורחמים:

[פו] כי תשמע בקול, מאמר זה התבאר למעלה (סי' נא וסי' נב) עיי"ש:

את כל הדבר וגו' תשמרו לעשות לא תסף - פי' להוסיף על גופא דמצוה כמו על לולב וציצית. לא יפחות מד' ולא יוסיף על ד'. מכאן אמרו לא יוסיף מתנה אחת על מתן ארבע ולא על מתן א':

את כל הדבר - שלא יוסיף כהן אפי' דיבור אחד על ברכת כהנים. ומה שנאמר בפ' ואתחנן לא תספו על הדבר ולא תגרעו ממנו. דרשו שלא יוסיפו על תרי״ג מצות. כי בתחלה אמ' שמע אל החקים ואל המשפטי' אשר אנכי מלמד אתכם לעשות ועל זה אמר לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם לעשות. ובפ' זו אמר את כל הדבר דרשו רז״ל שבאותה מצוה גופא לא תספו ולא תגרעו. ומה שכתב וירשת אתם אחר שמר ושמעת. ללמדך ששקולה ישיבת א״י ככל המצות שבתורה. ונאמר ג״פ לשון איכה מה שישראל אומרים. א' בפ' עקב כי תאמר בלבבך וגו' איכה אוכל להורישם. ב' כאן. איכה יעבדו הגוים. ג' בפ' שפטים וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר וכנגד זה אמר בקינות ג' איכה על שעברו אותן ג' איכה שבתורה:

כי יקום בקרבך נביא - בפ' שפטים אך הנביא אשר יזיד לדבר וגו' ומת הנביא וגומר. והוא נביא השקר. ופרשה זו מיירי במדיח כי יקום בקרבך נביא. ומפני שבפרשה שפטים כתיב. נביא מקרבך מאחיך כמני אליו תשמעון. יכול כמוני דווקא ת״ל כאן נביא או חלם חלום. אפי' חולם ולא נביא צריך לשמוע אליו:

ונתן אליך אות או מופת - כשנותן לך אות תשמעו לו. אבל אינך מחוייב לשמוע בלי אות. מפני שלנביא המוחזק צריך לשמוע אליו אפילו בלי אות. וכאן מיירי שאינו מוחזק עדיין שנאמר כי יקום משמע מחדש:

ונתן אליך אות או מופת - אות. הוא לעתיד. שנאמר הגידו האתיות לאחור. והוא מלשון ואתה מרבבת קדש. אתא בקר וגם לילה. שמראה אות שיתקיימו דבריו לעתיד. או מופת. הוא שינוי הטבע. והוא לשון פיתוי כי שינוי הטבעי מפתה לב האדם להאמין דברי המפליא לעשות:

ובספרי אמרו אות הוא בשמים - ומופת הוא בארץ. מפני שנאמר. ומאותות השמים אל תחתו. וכן נאמר והיו לאתת ולמועדים. ומופת הוא בארץ. שנאמר כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו'. ואל תתמה הלא כתיב. ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש וגו'. והוא מפני שלעתיד לבוא יראנו הקב״ה נפלאות להודיע שממשלתו בשמים ובארץ ובאויר. ולכן יתן אש מן השמים כמו שאמר ברד וגחלי אש וירעם בשמים ה' וגו' ודם הוא בארץ כמו במצרים נתהפך המים לדם. ותמרות עשן הוא אויר הנהפך. וז״ש ונודעתי לעיני גוים רבים כי אני ה' וגומר. ונתתי מופתים בשמים ובארץ וי״ו העיטוף של ובארץ. הוא חיבור שמים וארץ. והוא האויר וכן בשמים ובארץ ובאויר יהיה כל שלשה דברים האלו דם. בשמים שנאמר (יואל ג׳:ד׳) השמש יהפך לחשך והירח לדם וגו'. ואש ואויר. בארץ כמ״ש ונהפכו נחליה לזפת וגו' והתורה גילתה על מה שנאמר נביא וגו' אליו תשמעון אפילו אינו נביא כמשה ואפילו חולם אליו תשמעון:

ובא האות והמופ' וגו' נלכה אחרי אלהים אחרים - לא תשמע לו אף שנתן אליך אות וכו':

נלכה אחרי אלהים וגו' אשר לא ידעתם - שע״ז הקרובה לא תשמע לו בוודאי שידעת שאין בה ממש אך על ע״ז הרחוקה צריך להזהיר אותך שלא תטעה שיש בהם ממש:

כי יקום בקרבך נביא - מפני שבפ' שפטים נאמר בנביא שקר מיתה וסתם מיתה בחנק וכאן מיירי במדיח והוא בסקילה שנאמר כאן להדיחך ונאמר במסית להדיחך ובמסית כתיב וסקלתו באבנים אף כאן בסקילה:

לא תשמע אל דברי וגו' ההוא או אל חולם וגו' - ההו' פרט למפרע מה שאמר לך קודם הדחה שמוחזק היה בכשרות תשמע הדבר ההוא אפילו לאחר הדחה:

חולם וגו' ההוא - פרט לשחזר פי' שחזר בתשובה ויתן לך אות תשמע לו כמו מקודם:

כי מנסה ה' אלהיכם אתכם - אפילו אם יעמיד השמש בחצי השמים כמו יהושע לא תשמע לו. וא״ת למה נתן לו הקב״ה כח לעשות כזה זהו כדי לנסות אתכם כו'.

אחרי ה' אלהיכם תלכו - להדבק במידותיו מה הוא רחום וכו':

ואתו תיראו - שיהא מורא שמים עליכם:

ואת מצותיו תשמרו - זו מ״ע ול״ת:

ובקלו תשמעו - זו קול תורה ללמוד תורה:

ואתו תעבדו - זו עבודת בה״מ:

ובו תדבקון - הדבק בחכמי' ותלמידיה'.

והנביא ההוא או חולם החלם ההוא וגו' - פרט לשוגג ולמוטעה וזהו כלל בכל התורה. בכל מקום שכתוב ההוא ממעט שוגג ומוטעה. אעפ״י שלא כתב אלא חד ההוא יליף בכל מקום מכאן דכתיב תרי ההוא:

יומת - בסקילה:

כי דבר סרה - שזייף דברי המקום שאמר בשם הקב״ה שהוא צוה לעבוד ע״ז והוא שקר כי סרה הוא שקר כמו שאמר הכתוב בעדים זוממין לענות בו סרה:

המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים - שב' גאולות היה ביציאת מצרים אחד בלילה והוא אתחלתא דגאולה שאמר משה לפרעה בלילה אם תרצה לפטור מיד מן המכות אמור להם בני חורין אתם. ולמחרת בעצם היום יצאו ממצרים ביד רמה ועל גאולת לילה היה פדיון של ישראל ממכת בכורו' כמ״ש כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת. וגאולה של יום הוא ביד רמה בחזקה לכך אמר המוציא אתכם ממצרים והוא ביום וזהו המוציא בעל כרחם. והפדך. הוא גאולת לילה שנתנו פדיון. וכן נאמר בישעיה הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל. ידי מפדות. הוא גאולה שע״י פדיון כמו במרדכי שניתן המן תחתיו. ובמצרים ניתנו בכוריהם תחת בכורי ישראל. לכך אמר לשון פדיון. ואם אין בי כח. הוא גאולה בלי פדיון. והוא ביד חזקה:

ולמעלה כתיב מדוע באתי ואין איש - זו תפלה כשהקב״ה בא לבה״כ ולא מצא עשרה מיד הוא כועס. קראתי. זו תורה כאמור במשלי חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה. ואין עונה. כי בתורה לא צריך עשרה ולכך כתיב כאן קראתי ובתפלה כתיב באתי. וכאן כתיב עונה ובתפלה כתיב ואין איש ולכך אמר הכתוב הקצור קצרה ידי מפדות הוא כנגד תפלה. ואם אין בי כח וגו' כנגד תורה שתורה גדולה מתפלה:

להדיחך - ג״ש ממסית מה וכו':

מן הדרך - אפילו מקצת שאמר עבוד ע״ז היום ולמחר בטלה. שבשאר מצות אינו חייב עד שיעקור כל הגוף:

אשר צוך ה' אלהיך - זו ע״ז שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום:

ללכת בה - אמרו (בסנהדרין צ' ע״א) ללכת זו עשה. בה זו ל״ת. ועיין רש״י שם. ובספרי אשר צוך זו ל״ת ללכת זו עשה וגירסא זו נכונה. שאין צו אלא אזהרה שנאמר בפ' ואתחנן השמרו לכם וגו' ועשיתם לכם פסל אשר צוך ה' אלהיך:

ובערת הרע - בער רשעה מישראל. ודרש בספרי ובקלו תשמעו זו קול נביאים כמו שאמר אליו תשמעון:

כי יסיתך אחיך - זו אח מן האב:

בן אמך - זו אח מן האם:

בנך או בתך - מ״מ:

או אשת - זו ארוסה:

חיקך - זו נשואה כמו שנאמר משוכבת חיקך וגו' וכן ואתנה לך וגו' נשי אדוניך בחיקך:

או רעך - זה אב:

אשר כנפשך - זו אם. שהאם אוהבת את בנה יות' מן האב כמו שאמרו רז״ל גלוי וידוע שרחמי וכו':

בסת' - שכל דברי שקר בסתר הוא כמו שאמר באשה זונה בנשף בערב וגו' ולחם סתרים וגו':

נלכה ונעבדה אלהים אחרים - שאחרים לעובדיהם:

אשר לא ידעת אתה ואבתיך - זהו גנאי. שהגוים לא עזבו את יראתם שהיו להם מאבותיהם ואתם תעזבו הקב״ה שבחרו בו האבות כמו שאמר ירמי' ההמיר גוי אלהים וגו' ועמי וגו':

כי יסיתך וגו' - בספרי מכלל שנאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות מכלל שאין מעידין זה על זה (פי' שפרט כאן הכתוב קרובים ונאמר כאן ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו' ובכל המיתות הכתובות בתורה נאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו. יכול כאן נמי שאמר הכתוב ידך תהיה בו וגו' הוא מחמת שהקרוב כשר להיות עד וה״א שהקרובי' שיש בדבר הזה ג״כ יהיו עמו בראשונה להמיתו לכך אמרו בספרי שבכל מקום פסולים קרובים להעיד וכאן אמר כל הקרובים ע״כ שאינן עדיו) אלא דגזירת הכתוב הוא שיד הניסת תהיה בו בראשונה משא״כ בכל התורה:

מאלהי העמים אשר סביבתיכם הקרבים אליך או הרחקים וגו' - מהקרובים תוכל לידע כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקו':

מקצה הארץ ועד קצה הארץ - זו חמה ולבנה. והמפרשים פירשו מאלהי העמים אשר סביבתיכם הקרבים אליך שיאמר לך המסית. שיסית אותך ראה מה שלוה יש בעובדיהם הללו. כמה ממון ותבואות יש להם וכמה דברים. כמו שאמר במשנה כך מטיבה כך וכו'. ועל הרחוקים יסית אותך בדבר אחר אף שלא יוכל לומר לך שמטיבה שלא תאמין לו אלא שיאמר לך. ראה האיך נתפשט הע״ז הזו בכל העולם. לכך אמר מקצה הארץ ועד וגו':

לא תאבה לו - מכלל שנאמר ואהבת לרעך וגו' לכך אמר לזה לא תאבה. ומכלל שנאמר עזב תעזב עמו לכך אמר ולא תשמע אליו. ומכלל שנאמר לא תעמד על דם רעך מלהציל אותו לכך נאמר ולא תחום עינך עליו. ולא תחמל ולא תכסה עליו. שבדיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה וחילופו במסית. לא תחמל. אם תדע לו זכות לא תאמר. ולא תכסה. אם תדע עליו חובה תאמר. והיינו לפי שנאמר בפ' מסעי ועד א' לא יענה בנפש למות ואמרו בסנהדרין אמר א' מן העדים יש לי ללמד עליו זכות או א' מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה היו משתקין אותו. ופי' הפסוק כך הוא ועד א' לא יענה בנפש מה שהגיד בענין נפש אפילו לזכות. ואחד אחר. לא יענה למות לחוב דווקא. ולכך אמר כאן הכתוב ולא תחמל ולא תכסה עליו שבמסית הוא להיפוך. ומפני שג' דברים הוא באדם נשמה וגוף וממון ובנשמה יש ג' נפש רוח נשמה והכל ה' דברים עם נשמה לכך אמר לא תאבה. הוא אהבה. ואהבה בגוף הוא כנגד ואהבת לרעך. ולא תשמע. הוא בממון אם עשיר הוא ולכך אמר ולא תשמע אליו שאליו הוא ממון פי' שאצלו הוא. ולא תחוס וגו' ולא תחמל ולא תכסה וגו' הכל בנשמה כנגד ג' חלקי נשמה:

לא תאבה ולא תשמע וגו' - פי' בברייתא לא תאבה בלב. ולא תשמע במעשה. וכן פי' הרמב״ן ולי נראה שאמר במשלי בני אם יפתוך חטאים אל תבא פי' לעשות כמוהם אבל מותר לשמוע דבריהם. אבל כאן במסית אמר הכתוב לא תאבה ולא תשמע אליו תיכף באומרו לך לעבוד ע״ז א״ל לך מאתי. רק בפני עדים כשמכמינין לו אחורי הגדר צריך להשמיע דבריו כדי להמי' אותו:

כי הרג תהרגנו - מכלל שנאמר ונקי וצדיק אל תהרג מניין אם יצא מב״ד חייב והוא יודע לו זכות שיאמר שנאמר ונקי אל תהרג אע״פ שאינו צדיק בדין ומנין אם יצא זכאי מב״ד והוא יודע חוב שלא יאמר לכך נאמר וצדיק אל וגו' אע״פ שאינו נקי וכאן להיפוך שאם יודע לו זכות לא יאמר לכך נאמר הרג לשון מקור כלומר עזוב אותו וממילא נהרג הוא:

תהרגנו - אם יצא מב״ד זכאי ואתה יודע חוב אזי תאמר וזהו תהרגנו שתהרוג אתה אותו בידים במה שאתה אומר עליו חוב:

ידך תהיה בו וגו' - יד הניסת תחילה:

וסקלתו באבנים - יכול דווקא אבנים הרבה כגלו של עכן ת״ל בפ' אמר וירגמו אתו אבן. א״כ מה ת״ל אבנים אם לא מת מהאבן הראשון יתן עליו עוד אבנים יכול אם לא המית אותו באבן הראשון שיתן אח״כ אבנים הרבה ת״ל באבנים ומת שיסקול אותו א' א' עד שימות בלבד ויותר אין אתה מחוייב כלל:

כי בקש להדיחך - לג״ש:

המוציאך וגו' מבית עבדים - ב' גאולות בלילה וביום כמו שאמר לעיל והפדך וגו':

המוציאך מארץ מצרים וגו' - אלו לא היה עליך רק שהוציאך היה די וכו':

וכל ישראל ישמעו ויראון - ד' דברי' שצריכין הכרזה וברגל. מסית וזקן ממרא ועדים זוממין ובן סורר ומורה:

ולא יוספו וגו' כדבר הרע - שיכול אין לי אלא עבודה. מניין זיבוח וקיטור וניסוך וכו' ת״ל כדבר הרע. יכול אפילו חיבוק ונישוק. ת״ל הזה:

כי תשמע באחת - אחת ולא שלש יכול אחת ולא שתים. ת״ל עריך:

לשבת - פרט לירושלים שלא ניתנה לדירה לכך אין בה דין עיר הנידחת:

לאמר - שצריכין ב' עדים והתראה לכל א' וא'. לשבת. אם בא אחד מעיר אחרת ודר כאן שלשים יום הרי הוא כאנשי העיר:

לאמר - אמרו (סנהדרין קי״א ע״ב) אנשי עיר הנידחת הרי אלו כיחידי' וצריכין ב' עדים והתראה זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה לפיכך ממונ' פלט והמרובים בסייף לפיכך ממונם אבד והוא תמוה דזה חומר ביחידים וכו' היה צריך לומר אחר המימרא או שהיו מדיחיה חוצה לה הרי אלו כיחידי' זה חומר ביחידים וכו' אבל הנראה שעיר הנידחת אינם צריכין עדים והתראה ואף שבגמרא אמר שמעמידים עדי' לכל אחד זהו קודם שנעשו עיר הנידחת אבל יחיד צריך עדים והתרא' נמצא רבים חמורי' מיחידים וכן פי' הרמב״ם (ועיין בלחם משנה פ״ד מהלכות עכו״ם הלכה ה') ולכך קאמר אח״כ זה חומר ביחידים שלעיל אמר שמרובים חמור וכאן להיפוך היחידים בסקילה לפיכך ממונם פלט והמרובים בסייף לפיכך אבד פי' שהגוים מיתתן בסייף ורבים שנדחו הם כגוים ולכך מיתתן בסייף וממונם אבד שבגוים היתיר ממונם ועשם הפקר אבל יחידים בסקילה והרי הם כישראל והרוגי ב״ד נכסיהם ליורשים לכך ממונם פלט:

יצאו - שיצאו מן הכלל ליתן להם חלק עו״הב:

אנשים - ולא קטנים ולא נשים:

אנשים - מיעוט אנשים שנים:

בני בליעל - שפרקו עולו של מקום:

מקרבך - מאותו שבט דווקא ולא משבט אחר:

עירם - ולא מיושבי עיר אחרת:

לאמר - שצריכים עדים והתראה לכל א' וכו'.

ודרשת - מן התורה:

ושאלת - מן הגמרא:

וחקרת - מן העדים. שבע חקירו' חקרו ב״ד מן העדים כי כאן נאמר ג' חקירות ודרשת וחקרת היטב. ונאמר עוד בע״א שתים ודרשת היטב. ונאמר בעדים זוממין ודרשו השפטים היטב מנין מה שאמור בזה ליתן בזה ת״ל היטב היטב לג״ש:

והנה אמת נכון הדבר - אמרו במתניתין היו בודקין אותו בשבע חקירות. באיזו שבוע באיזו שנה באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום. מכירין אתם אותו. התריתם אותו. העובד את עכו״ם את מי עבד ובמה עבד וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח. מה בין חקירות וכו'. ולא ידענו דרישות מה הוא ולא נתפרש כלל אבל הנראה דררישות הוא מה שאמר במשנה מכירין וכו' התריתם וכו' את מי וכו'. ובמה עבד. ולכך נקראו דרישות שדורש גופא דענין אם ח״מ אם לאו. וחקירות הוא לקיים בהן הזמה. ובדיקות אולי יכחישו זא״ז אבל דרישה הוא גוף הענין. וזהו ודרשת. הוא דרישה מן התור' בגוף הענין. וחקרת. זו חקירות. ושאלת. זו בדיקות. היטב. בכדי להיטיב את הדבר שאם יכחישו וכו' והיינו שלא יהי' מרומה וזהו מה שאמרו הדן דין אמת לאמיתו ואיתא בגמרא (סנהדרין דף ז' ע״ב) אמור לחכמה אחותי את. אם ברור לך הדבר כאחותך אמור. ואם לאו אל תאמר דרש ר״י ואיתימא ר״נ בר״י דינו לבקר משפט אם ברור לך כבוקר אמור והוא תמוה מאי נ״מ. אבל הנראה שהדיין צריך להיות חכם בתורה שיפסוק הדין ע״פ התורה. וצריך להיות בקי בד״א בכדי שלא יהי' הדין מרומה ואלו ואלו דברי אלהים חיים אם ברור לך כאחותך זהו הדין גופא שיהיה ברור לך. ואם ברור לך כבוקר שיהיה בקי בעניני עולם בכדי שלא יהי' דין מרומה. וזהו מה שאמר הכתוב ושחד וגו' כי השחד יעור עיני חכמים וכתיב כי השחד יעור פקחים שחכמים נקראים חכמים בתורה ופקחים נקראים שבקיאים בד״א וזהו שאמר הדן דין אמת הוא דין תורה ויכול להיות שדן על פי ד״ת אבל הוא מרומה לכך אמר הדן דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה וזהו היטב וזהו שאמר הכתוב והנה אמת נכון הדבר. אמת הוא על פי ד״ת. נכון. שלא יהא מרומה:

בקרבך - ולא בעיר אחרת:

הכה תכה - אם אי אתה יכול להמית' במיתה הכתובה בם תכה בכל מיתה שאתה יכול וכו':

החרם אתה - ולא נכסי צדיקים שחוצה לה:

ואת כל אשר בה - לרבות נכסי צדיקים שבתוכה:

בה - ולא של מעשר:

ואת בהמתה - ולא של הקדש:

את ישבי העיר - החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותן:

ואת כל שללה - לרבות נכסי רשעים שחוצה לה:

שללה - אפילו פקדונות שיש להם מעיר אחרת שקבלו אחריות עליהם הרי בכלל עיר הנידחת:

אל תוך רחבה - אם אין לה רחוב עושין לה רחוב. היתה רחובה חוצה לה כונסין אותו לתוכה שנאמר אל תוך. צריך שיהי' תוך ורחוב:

תקבץ - אם מקביצין לתוכה ופירש רש״י אם מעות של עיר הנידחת הוא בתוך מהלך מעת לעת:

ושרפת באש וגו' שללה - ולא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות וכו':

כליל לה' - אמר ר״ש אם אתה עושה דין וכו' כאלו אתה מעלה עולה כליל וכו':

והיתה תל עולם לא תבנה - לא תעשה אפילו גנות ופרדסים דריה״ג ר״ע אומר לא תבנה לכמו שהיתה וכו' אבל עושין בה גנות ופרדסים:

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם - מלמד שאסור בהנאה וזה שאמרו רז״ל מנין שלא יהנה מע״ז שנאמר ולא ידבק בידך מאומה וגו'. פי' שכאן כתיב מאומה מן החרם וע״ז נקרא חרם:

למען ישוב ה' מחרון אפו - שכ״ז שרשעים בעולם חרון אף בעולם כו':

ונתן לך רחמים ורחמך - כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים: