מסכת ברכות דף נ״ח עמוד ב׳

ברוך מציב גבול אלמנה כגון בישוב בית שני:

אומר ברוך דיין האמת דומיא דקטע וקטע בתר דאתיליד הוא:

אמאי קא מתנחת:

נפל ליה בתלא שנפל לו ונעשה תל:

דיו לעבד שיהא כרבו שהרי בית המקדש חרב שהוא ביתו של הקב"ה:

ככלי אובד וסתם כלי לאחר י"ב חדש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י"ב חדש בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ד' כח.) מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג דהיינו י"ב חדש ושוב אין צריך להכריז:

אשר חלק ושהחיינו דלאחר שלשים יום הוה:

מחכמתו ליראיו כרב חנינא דחכים טפי:

הרואה חבירו אחר שלשים יום אומר שהחיינו אומר ר"י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא:

וילון הוא דמקרע ומחזי נהורא ברקיע לפי הענין משמע דבא רב הונא לתרץ דלא עבר כסלא ולא קאי אמתניתין לפרושי מאי זיקין דהא רב אשי דבתריה קאי אשנויא דלא עבר כסלא ודלא כפירוש רש"י:

הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן וכו' שנינו במס' בכורות בפ' מומין אלו (בכורות דף מה) הכושי והגיחור והלווקן והכיפח והננס כו' פסולין באדם כשרין בבהמה ופרישנא בגמ' כושי אוכמא גיחור סומקא לווקן חיורא כיפח גיבח [שם הגי' גבוה] וכדאמר רב פפא אריכא שמוטא סניא ננס ידוע הוא בלשון חכמים שהוא הקצור בקומה:

הרואה את חברו לאחר ל' יום מברך שהחיינו לאחר י"ב חודש מברך ברוך מחיה מתים. ודוקא חברו החביב לו ונהנה ממנו. אסיקנא דעל כל דבר לקות ושינוי אם הוא ממעי אמו אומר ברוך משנה הבריות ואם לקה אח"כ אומר דיין האמת, וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל כל זה על אדם שהוא מצטער עליו דומיא דרואה בריות טובות שיש בהן הנאה לרואה אבל בענין אחר אינו מברך, וכתב שאינו מברך על היפים ועל המכוערים אלא פעם ראשונה ודוקא שלא ראה נאים מהם:

על הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים וכו' אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם. איתמר בירושלמי אם בטורדים דיו בפעם אחת אם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם וגמר לה מחנותו של בשם. וא"ת והא ברואה את הים הגדול בעינן הפסק ל' יום, התם הוא שרואה פעם ראשונה הוא שרואה עכשו אבל הכא דבר מחודש הוא וכל אחד בפני עצמו. וא"ת והא חנותו של בשם הוא הוא שמריח פעם ראשונה וחוזר ומברך התם על הנאתו שהיא עכשו מתחדשת הוא מברך וטורדין היינו שלא נתפזרו העבים מפסיקין שנתפזרו העבים בינתים (בתוספות) [ברא"ש עיי"ש]:

הרואה את חברו לאחר ל' יום אומר שהחיינו, לאחר י"ב חודש אומר ברוך מחיה המתים שכבר נשתכח מלבו כמת, וגדולי המפרשים כתבוה דוקא שחברו זה חביב עליו והוא נהנה בראייתו:

הרואה בתי כנסיות של ישראל ביישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבתן אומר ברוך דיין האמת, בתי עובדי האלילים ושאר בעלי האמונות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות והם הנזכרים בתלמוד תמיד בלשון אומות העולם כל שראה אותם ביישוב ובשלוה אומר בית גאים יסח ה' בחורבנן אומר אל נקמות ה':

כל שרואה בזמן הזה בתי הצדיקים בחורבנן אע"פ שלא נתקנה ברכה על זה ראוי להיות אדם נרעד ומשתומם על כך ומ"מ אין ראוי לו להרבות בצער וראוי לו להעלות על לב שאף בית המקדש חרב ודיו לעבד שהוא כרבו:

הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחיותכם ברחמים בא"י מחיה המתים, ואף דבר זה דוקא מל' לל' ומ"מ אם נתחדשו בו מתים יש אומרים שאף בתוך ל' כן, ראה קברי אומות העולם ר"ל של עובדי האלילים על הדרך שהזכרנו אומר בושה אמכם וכו':

הרואה את הכושי והוא השחור ביותר, ואת הלווקן והוא הלבן ביותר, ואת הגיחור והוא אדמימות הצהוב, ואת הננס והוא הקטן ביותר, ואת הדורניקוס והוא בעל שומות, והפתיראש והוא מעורבב השערות, אומר על כלן ברוך משנה הבריות, ראה חגר וסומא וקטע ומוכה שחין ובהקן אומר ברוך דיין האמת, כתבו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא פעם ראשונה שהוא רואהו, ולי נראה כל שרואהו לפרקים וכן כתבו שלא נאמר כן אלא על אדם שזה הרואה מצטער על שנויו דומיא דרואה בריות טובות שהוא נהנה על ראייתם ואין הדברים נראים לי שראיית הדברים המחדשים אף בלא הנאה ואף בלא צער ראוי לברך עליהם:

הרואה פיל קוף קיפוף הואיל ודומים לאדם במקצת דברים מברך עליהם ברוך משנה הבריות:

הרואה אילנות טובות ובריות טובות, אומר ברוך שככה לו בעולמו, ונראה לי דוקא במקום שאין האילנות או הבריות מצויות שיש שם קצת חדוש:

המשנה השלישית על הזיקין ופרשו בגמ' כוכבא דשביט ועוד פרשו בו ווילון הוא דמקרע וכו', כלומר ראיית אור גדול שנראה כאלו שטח הרקיע נקרע והאור נראה והוא התלהבות האויר:

מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם חכם הרזים ואמרינן לקמן דהוא הדין אמאן דחכים טובא. אבל הרב אלפסי ז"ל לא הביאה לאותה מימרא מפני שאין חכם מופלג כל כך מצוי בזמן הזה:

הרואה את חברו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו לאחר שנים עשר חודש מברך ברוך מחיה מתים - ודוקא חברו החביב לו ונהנה ממנו:

[ו]אסיקנא דעל כל דבר לקות ושינוי אם הוא ממעי אמו אומר ברוך משנה הבריות ואם לקה אחר כך אומר דיין האמת. וכתב הראב"ד ז"ל נראה לי כל זה על אדם שהוא מצטער עליו דומיא דרואה בריות טובות שיש בהן הנאה לרואה אבל בענין אחר אינו מברך. וכתב שאינו מברך על היפים ועל המכוערים אלא פעם ראשונה ודוקא שלא ראה נאים מהם:

אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם.. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. יש להקשות רב ור' יוחנן במאי פליגי, ועוד למה הביא דברי רב דאמר חֲצִי תסגי ליה כדברי ר' יוחנן דסבר כָּל גּוּפוֹ והקושיא מזה עדיפה טפי? ונראה לי בס"ד רב ור' יוחנן מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דרב איירי בצער הנוגע לחומר דוקא, ור' יוחנן איירי בצער הנוגע לחלק הנפשיי ולחלק החמריי, והוא כי תואר אדם שם כלל לחלק הנפשיי ולחלק החמריי. והיינו אל"ף ד' אָ דָם שבו רמוז שמו של הקב"ה, כי צורת אל"ף הוא וא"ו ושני יודין שמספרם כ"ו [26], זה נקרא על חלק הנפשיי שהנפש היא חלק אלוה ממעל, ואותיות 'דם' דא דם נאמר על החמריי שהוא דם, וידוע כי הרכבת שני חלקים אלו הנפשיי והחמריי נקרא בשם 'גוף' והנה מספר גּוּף [89] הוא פ"ט ומספר הפ"ט אם תחלקהו לחצאין [44.5] מוכרח להיות חלק אחד מ"ה [45] כמנין שם הוי"ה במלוי אלפין, וזהו כנגד חלק הנפשיי שהיא חלק אלוה ממעל, וחלק השני של פ"ט שהוא מספר 'גוף' הוא מספר דם [44], וזהו כנגד חלק החמריי שהוא דם ולזה אָמַר רַב אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, אמר גופו רצונו לומר חֲצִי מספר גּוּף שהוא חלק שמספרו דם [44], כי הוא איירי בחלק החמריי בלבד. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַף כָּל גּוּפוֹ דאיירי בשתיהם רצונו לומר גם בחלק הנפשיי שהוא חצי האחד של מספר 'גוף' ולכן הביא לו דברי שניהם כי הוא לא ידע על מה נאנח אם הוא על דבר שאין בו צער אלא רק לחלק החמריי בלבד דאיירי ביה רב, או נאנח על דבר שיש בו שתיים נפשיי וחמריו דאיירי ביה ר' יוחנן.

וְאַפְיָן לְכָל מַאן דִּצְרִיךְ נראה לי בס"ד הכונה שהיה עושה גמילות חסדים גם עם בני אדם בינונים, שהם אין מתפרנסין מן הצדקה ויש להם יכולת לקנות קמח מן השוק, אך אין להם תנור בביתם לאפות, וגם אין להם יכולת להסיק תנור בעצים הרבה בשביל לאפות בו ד' וה' ככרות שיש להם, על כן הם יביאו לבית ר' חנא עיסה קטנה שיש להם, ויאפו להם האופים של ר' חנא בתנורים של ר' חנא שכבר הם מוסקים ועומדים, ועל זה אמר וְאַפְיָן לְכָל מַאן דִּצְרִיךְ, וְתוּ הֲווּ פְּתִיחִין לֵיהּ אַרְבַּע בָּבֵי, נראה לי דכיון בזה כנגד יחוד ארבע אותיות השם ב"ה, גם כנגד ד' מלואים עסמ"ב שעולים מספר הברכ"ה.

הַשְׁתָּא נָפַל בְּתֵלָא, וְלָא אִתְנַח יש להקשות תיבת הַשְׁתָּא נראה לשון יתר, והוה ליה למימר וְנָפַל בְּתֵלָא, וְלָא אִתְנַח? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (כתובות סב.) דהוו ישראל וגוי אזלי באורחא ולא מסגי גוי בהדי ישראל, אדכריה חרבן בית המקדש נגיד ואתנח ואפילו הכי לא מסגי בהדיה, אמר ליה לאו אמריתו אנחה שוברת חצי גופו של אדם, אמר ליה הני מילי מלתא חדתא, והיינו דאמרי אנשי דמלפא תיכלי לא בהתא [זו שרגילה בשכול ילדיה איננה פוחדת כשמת אחד מן הילדים, וכך הוא הדבר במי שמתרגל לצרות] עד כאן, והנה יש לומר כיון דעולא ראה לר' חנא דנאנח באותו מקום איך לא ידע שהוא נאנח על אותו מקום, כי ודאי היה אותו מקום ידוע ומפורסם לכל? אך נראה דעולא ראה את ר' חנא נאנח אנחה גדולה הרבה שהיא שיעור השוברת גופו של אדם, לכן אמר ליה אמאי קא מתאנחת אנחה גדולה כל כך דהא אמר רב אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, וכי גדול חרבן בית זה יותר מחרבן בית המקדש, דאין אדם נאנח עליו אנחה גדולה ששוברת גופו לא כולו ולא חציו? והשיב לו בית זה היה אוצר של מצות וגמילות חסדים הרבה שכך וכך היה נוהג בו, והם גדולים מעבודה שעושין בבית המקדש, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שנענש דוד המלך ע"ה על אשר אצר הבזה לבנין בית המקדש ולא הוציאו על מצות וגמילות חסדים עם עמלי תורה, ולכן ראוי לאנח עליו יותר. ועוד זה יש בו רבותא טפי דהשתא הוא דנפל, שהוא חרבן קרוב ואינה אבלות ישנה כחרבן בית המקדש שנחרב קודם כמה מאות שנים, שכפי הטבע אין אדם נאנח בו אנחה שוברת, אך זה חרבנו היה מקרוב בזמנם ולא עבר עליו זמן הרבה ואיך לא אתנח אנחה גדולה השוברת הגוף, והשיב לו עולא הכי אמר ר' יוחנן מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁיֵּחָרְבוּ, הכונה רצונו לומר כמו שחרבן בית המקדש היה לטובת ישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים כדי להציל ישראל מן כליון, כן חרבן בתי צדיקים היא לטובת ישראל, להגין על הדור מן כליון לשכך מדת הדין בזה, ולכן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן כמו בית המקדש, חַזְיֵהּ דְּלָא מְיָתְבָא דַּעְתֵּיהּ בדברים אלו, אלא אדרבא עתה גדל צער ויגונו, יען כי ר' חנא בעצמו היה עשיר מופלג כנזכר בגמרא, ועתה בשמעו דברי ר' יוחנן הנזכר נתרבה יגונו, כי חושש שגם עליו יעבור כוס, ואז אמר לו דַּיּוֹ לָעֶבֶד שֶׁיְּהֵא כְּרַבּוֹ, רצונו לומר אין לך להצטער גם על עצמך, דאפילו אם חס וחלילה יגיע לביתו חרבן כזה תזכור שגם בית המקדש עתה חרב ודיו לעבד וכו'. או יובן כלפי ר' חנא בר חנילאי שהיה ריש גלותא קאמר ליה הכי, דרב חסדא נחשב לגבי ריש גלותא כעבד לגבי רבו, ומה שאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן, נראה לי הכונה שיחזירם על ידו ולא על ידי מלאך, כמו החזרה של ציון שתהיה על ידי יתברך כדי שלא יהיה לה עוד חרבן.

אֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב, אֶלָּא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ נראה לי בס"ד הטעם מפני שבתוך י"ב חודש הוא נידון על הרוב, וכיון דנידון הוא עומד בצער לכך גם קרוביו ואוהביו זוכרים אותו כדי שישתתפו גם בצער, דמזלייהו חזי כמו ענין חבריו של איוב, אשר בהיותם במקום רחוק הרגישו בצערו דמזלייהו חזי.

אָמְרוּ לֵיהּ חַכִּימְתְּ כּוּלֵי הַאי? יְהָבֵי בֵּיהּ עֵינַיְהוּ, וְשָׁכִיב. יש להקשות אמאי נתפלאו כל כך בעבור דבר זה? ונראה לי בס"ד כי הם נתפלאו בתרתי, הא' שידע לשקול חכמתם אם כן הוא גדול מהם, והב' שחידש דין מדעתו ברגע אחד, כי המשנה אמרה הלכה זו על ששים רבוא ממש, והוא חידש אפילו שנים יחידים אם שקולים במעלתם כששים רבוא מברכין עליהם, ובודאי שעשה בדעתו ראיות והוכחות לדין זה, דאם לא כן לא הוה חותך כן בסכינא חריפא. ועוד נראה לי שנתפלאו על חריפותו שהשיב דבר ענוה בהשכלה דקה, שלא רצה לגלות הענוה שלו בתשובתו זו, והיינו דיש להקשות אומרו חֲשַׁבְתּוּן עִילָוָוא, תיבת עִילָוָוא יתיר וסגי לומר חֲשַׁבְתּוּן בלבד? אך נראה לי שדבר בדרך ענוה כי החכם לגבי בינוני נחשב כמאה, אבל לגבי קטן הרבה נחשב כאלף או כעשרה אלפים, ולזה אמר חֲשַׁבְתּוּן עִילָוָוא, רצונו לומר לגבי דידי שאני קטן הרבה אתם נחשבים כערך ששים רבוא, והוא לא השיב להם מה אני מה חיי שאתם אומרים עלי כן כדי שלא לפרסם ענוה, אך השיב להם דברי ענוה שהקטין עצמו ברמז דק. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הא דנתפלאו על חכמתו ואמרו ליה חַכִּימְתְּ כּוּלֵי הַאי, על פי מה שכתב הרב בינה לעתים ז"ל, דכפי הטבע מי שהוא זכרן הרבה לא יהיה חריף הרבה, ובזה פירש מה שאמר שמואל לר"י שיננא פתח פומך תני עיין שם. ולכן כאן אפשר שהם היו יודעים בו שהוא זכרן גדול שהיה סיני כרב יוסף ולכן אמרו ליה ראוי לברך עליך שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו, כי כח הזכרון ימשך ממקום עליון הנקרא כבוד, בסוד מה שאומרים בתפלה וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ כנודע, וכשראו אותו עתה שהוא חריף גדול כמהו ואמרו ליה חַכִּימְתְּ כּוּלֵי הַאי, כי אתה שיש לך כח הזכרה הרבה אין ראוי שתהיה חריף כל כך מצד הטבע, והא דְּיְהָבֵי בֵּיהּ עֵינַיְהוּ, וְשָׁכִיב, אין הכונה שיש להם עין הרע חס וחלילה, אלא יש צדיק שרשו בחסד ויש שרשו בגבורה, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש הלל ושמאי דרגין דאברהם ויצחק, וכל צדיק ששרשו בגבורה נאחזין בקווי עינים שלו כוחות דינים, והם יהבי ביה ענייהו לטובה, אך להיותם שורשם בגבורה אז אותם כוחות הדינין הנתלין ונאחזים בעיניהם נתלו בו ונזוק מהם ושכיב והדברים עמוקים.

מַאי 'זִיקִים'? אָמַר שְׁמוּאֵל כּוֹכְבָא דְּשָׁבִיט. עיין בספר הברית (במאמר ג' כרך ה') מה שכתב בענין זה, יעוין שם, ואנא עבדא כתבתי בענין זה דברים באורך ולא העתקתים פה ואי"ה עבדא כתבתי בענין זה דברים באורך ולא העתקתים פה ואי"ה יבואו במקום אחר, וכן במאי דאמר לקמן (דף נט) מַאי 'זְוָעוֹת'? אָמַר רַב קְטִינָא גּוֹהָא וכו', עיין בספר הברית (מאמר י' פרק א'), וכן כמו שאמרו לקמן מאי רעמים אמר שמואל ענני בגלגלא, עיין ספר הברית (מאמר י' פרק יג) וכן בענין הקשת עיין בספר הברית (מאמר י' פרק יב), ועיין יערת דבש (ח"א דף פא) ואנא עבדא כתבתי בכל עניינים הנז"ל באורך ולא העתקתים פה ואי"ה יבואו במקום אחר.