בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ברכות דף נ״ב עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף נ״ב עמוד ב׳

    מסכת ברכות דף נ״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 34 קטעים ממוספרים, כ־654 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין דכיון דטומאה זו דרבנן היא עבדו בה היכרא דלידעו דמדרבנן היא כי היכי דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים והקילו בה וכן מפורש (בבכורות דף לח.) אוגנו שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש אזנו כמו אזן החבית שקורין אנש"א בלע"ז וידיו כלי שיש לו יד כגון מחבת:

    גזרה משום ניצוצות שמא יתזו ניצוצות מתוכה על אחוריו ויטמאו משקין שמאחוריו מחמת אחורים ויטמאו את הידים הלכך נוטלים לידים תחלה שלא יטמאו את אחורי הכוס ולמאי דחיישי ב"ה מחמת אחוריו לאו חששא הוא דהא אסור לאשתמושי ביה:

    וב"ה סברי מותר להשתמש בו הלכך לחששא דידן איכא למיחש אבל לחששא דידכו ליכא למיחש דלא איכפת לן אם יטמאו אחוריו:

    הא עדיפא למזוג הכוס תחלה ואח"כ נט"י תכף לסעודה ולא אתיא חששא דניצוצות ומפקעה הלכתא וזו מהלכות סעודה היא:

    משקין שבמפה שמא יהא משקה טופח עליה מחמת נגוב הידים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיקנח בה תמיד בתוך הסעודה:

    ונטמייה כסת למפה בלא משקים:

    אין כלי שאינו אב הטומאה מטמא כלים ולא אדם והוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת אם ראשונה היא לטומאה:

    מחמת שלחן כדמפרש לקמיה דסברי ב"ה מותר להשתמש בשלחן שני:

    ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 52b · Sefaria

    תוספות

    תכף לנטילת ידים סעודה והאי דלא חשיב ליה לעיל בפ' כ"מ (ברכות דף מב.) בהדי אידך תכיפות משום דשנויה במשנה לא חש למתנייה:

    דבר אחר אין נטילת ידים לחולין מן התורה וכו' יש ספרים שכתוב בהן הכי קאמרי להו ב"ש לבית הלל אפילו לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בשלחן שני משום אוכלי תרומה הא עדיפא דאין נטילת ידים לחולין מן התורה מוטב וכו' ואל יטמא וכו' ול"נ דהא קאמרי ב"ש דאסור להשתמש בשלחן שני ודוחק לומר כמו שפירש רש"י שמא במקרה בעלמא ישתמש אלא נראה כספרים שכתוב בהן מאי דבר אחר הכי קאמרי להו ב"ה לב"ש וכ"ת מ"ש גבי אוכלין דחיישינן ומ"ש גבי ידים דלא חיישינן וכו' והשתא לא הוי האי דבר אחר כי ההיא דלעיל שאינו צריך לטעם ראשון אבל הכא האי ד"א לא בא אלא לפרש טעמא דב"ה קאמר וליישב דבריהם:

    פירורין דלית בהו כזית מותר לאבדן ביד מיהו קשה לעניותא כדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קה:):

    בכוליה פירקין הלכה כב"ה לבר מהא וא"ת והא בההוא דיחזור למקומו ויברך משמע דהלכה כב"ש לקמן (ברכות דף נג:) בשמעתין מדעבדי אמוראי בתרייהו. י"ל דלא חשיב לה משום דהתם אפי' ב"ה מודו לב"ש אלא שלא הטריחוהו לכך:

    נהגו העם כב"ה אליבא דרבי יהודה תימא דאנן אפילו לכתחלה נוהגין כן ובפרק הדר (עירובין דף סב:) אומר נהגו אורויי לא מורינן ואי עבד הכי לא מהדרינן ליה וי"ל דהתם איכא אמוראי דפליגי חד אמר הלכה והוה פירוש הלכה לכתחלה ומורינן הכי א"כ נהגו דקאמר אידך הוי דיעבד אבל הכא יכול להיות דאין כאן אלא נהגו גרידא:

    בברא כ"ע ל"פ וא"ת הואיל ול"פ בלשון ברא אמאי אמר בורא וי"ל דלשון קרא עדיף:

    Tosafot on Berakhot 52b · Sefaria

    רב נסים גאון

    והא דאמרי נמי אין כלי מטמא אדם כי השרץ אם נגע בכלי וטמאו אותו הכלי אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד אבל אדם לא לפי שאב הטומאה מטמא אדם וכלים ותולדה אוכלין ומשקין מטמאין אדם ובגדים אין מטמאין והכי אמרי' בפרק אור לי"ד (פסחים דף כ) שרץ מטמא את הכלי וכלי מטמא את האוכלין ואוכלין מטמאין את המשקין למדנו שלש טומאות בשרץ והתם בפ' חומר בקודש (חגיגה דף כג) כדאמר ר' זירא עשאוה כטמא שרץ ואקשינן עליה אלא מעתה לא תטמא אדם כלומר שהכלי שנטמא בשרץ אינו מטמא אדם בעיקר אשר הקדמנו ובגמ' דכיצד צולין את הפסח (דף עט) איתא אבל נטמאת הסכין בטומאת שרץ דלבשר הוא דמטמא ליה לגברא לא מטמא ליה:

    וניטמי כסת לגברא גופיה בספק מדרס דרבנן בתוספתא חגיגה (פ"ג) שנו ספק רשות עם הארץ ומדרסו (וחציצו) והיסטו טהורין לחולין וטמאין לתרומה וטומאת מדרסות איתא מיפרשא בחגיגה בפ' אין דורשין (חגיגה ד' יח) דתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ובתוספתא טהרות (פ"ו) שנו מי שדרסה אשה על בגדיו בגדיו טמאין מדרס ובגמרא דבני מערבא [בחגיגה פ"ב הלכה ז] אמרי ר' יסא בשם ר' יוחנן במגעות שנו בעא ר' זעירא קמיה ר' יסא מאיכן נטמא הבגד הזה מדרס אמר ליה תיפתר שהיתה אשתו של עם הארץ יושבת עליו ערומה ובגדי עם הארץ הרי היא אחת מששה ספיקות שגזרו באושא כדתנן במס' טהרות בפ"ד (משנה ה) על ו' ספיקות שורפין את התרומה כו' ובפ' הדר עם (עם הארץ) [העכו"ם] בחצר יש כהנה רבות ובפ' יציאות השבת (שבת דף טו) אמרי אמר עולא ספיקות באושא גזור רבנן עליהן ומכאן נאמר דספק מדרסות דרבנן ובפ' אין דורשין (חגיגה דף יט) פרישו דהנהו מעלות דרבנן נינהו ובמסכת בכורות בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כג) אית ואיבעית אימא טומאת עם הארץ דרבנן וטומאת משקין דרבנן כו': ונטמא (שולחן) [כסת] למפה אין כלי מטמא כלי הא שמעי' לה נמי כדאמרינן שרץ מטמא את הכלי וכלי מטמא את האוכלין דאלמא כלי אינו מטמא אלא או אוכלין או משקין ואין כלי מטמא כלי ומפרש בפ' אור לי"ד (פסחים דף יח) ולאו ק"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אין מטמא כלי כו' ואמרינן נמי (שם דף יט) האי סכין דנגעה במאי אי נימא דנגעה בבשר והא אין אוכל מטמא כלי אלא דנגעה במחט הא אין [כלי] מטמא כלי ובפ' אין דורשין בעריות (חגיגה דף כ) אמרינן אמאי הסל טהור תטמא מגריפה לסל אין כלי מטמא כלי ואית נמי בשחיטת קדשים (דף צט) בגמרא דטבול יום ובגמ' דבני מערבא גרסי מתניתא בשולחן של שיש או של פרקים שאינן מקבלין טומאה:

    אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו"ם הואיל ותנן מעיקרא אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים אמאי איצטריך תו למיתני של עכו"ם אלא מכלל דהאי עכו"ם דישראל היא והכי אמרינן בתלמוד ארץ ישראל של עכו"ם ולא של גוים היא תיפתר בעכו"ם של ישראל:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 52b · Sefaria

    רשב"א

    מותר להשתמש בשמש עם הארץ פירש גאון ז"ל: שמש עם הארץ אם נוטל ידיו תחלה מתעצל מלדקדק בלקט פירורין שיש בהן כזית ונמצא מפסיד אוכלין, ובית הלל אומרים אסור להשתמש בשמש עם הארץ, וכיון דתלמיד חכם הוא מלקט מה שראוי ללקט. ורש"י פירש בענין אחר.

    כי פליגי בבורא בית שמאי סברי ברא דברא משמע, בורא דעתיד למברא וכו'. מקשו עלה בירושלמי (בפרקין ה"ה) על דעתון דבית שמאי שברא פרי הגפן, על דעתון דבית הלל בורא פרי הגפן, ופריקו יין מתחדש בכל שנה ואין האש מתחדש בכל שנה.

    ואין מברכין על הנר ועל הבשמים של ע"ז כלומר: משום דאסור ליהנות מתשמישי ע"ז, ואף הנר הדולק לפניה אסור ליהנות לאורו.

    Rashba on Berakhot 52b · Sefaria

    ריטב"א

    וב"ה סברי ניצוצות לא שכיחי וא"ת ואכתי איכא משקה שבראשי אצבעותיו כגון מרק וכיוצא בו ומיטמו באחורי הכוס וחוזר ומטמא את ידיו ונמצא אוכל בידים שאין טהורות, כבר פירש רש"י ז"ל דההוא לא חשיב משקה אלא אוכל, ומיהו קשיא דא"כ לב"ה יש ליזהר שלא לאכול דבר שטיבולו במשקה. וי"ל דלא חיישינן להא דודאי מקנח הוא ראשי אצבעותיו מן המרק אבל היכא דנטל ידיו וכל ידיו מלאות מים איכא למיחש שמא לא קנח יפה יפה:

    תכף לנטילת ידים סעודה פירוש ולא שיפסיק בשתיית כוס בין נטילה לאכילה. ומזה הטעם יש מי שפירש בפסחים גבי נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת כי היכי דתיהוי תכף לנטילה סעודה. ומ"מ אין העולם נזהרין מזה עכשיו שנוטלין ידיהם קודם קידוש. וי"ל שלא אמרו אלא לפי מנהגם שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והשתיה דבר חלוק בפני עצמו ופעמים נמי היו עושים אותה קודם הסעודה אבל גבי קידוש שהוא במקום סעודה אין בכך כלום. וכי הא משמע בפ' כיצד מברכין דאמרינן מים ראשונים מתחילין מן הגדול וטעמא משום דמסיק ליה תכא מקמיה אע"ג דודאי לא שרי המוציא עד דמטו למיכל כולה. וכי תימא אמאי לא חשיב לה לעיל גבי שלשה תכיפות איפשר דבפלוגתא לא איירי אע"ג דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

    שאם אתה אומר על הכסת גזירה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת פירוש שהכסת פעמים שהיא טמאה ואין אדם מקפיד עליה שאינה משמשת לדבר שתוכל לטמאו כל שאינה אב:

    ונטמייה כסת למפה פירוש ולמה לי טעמא משום משקין אפילו בלא משקין יטמא כסת למפה. וא"ת ודאי צריכינן לטעמא דמשקין דאי בלאו משקין אפילו כי מטמא כסת למפה מאי הוי הויא לה מפה שניה ושוב אינה מטמאה ולא פוסלת אלא אוכלי תרומה בלבד הוא שפוסלת. יש לומר דה"ק אחר שתהא המפה טמאה עשויה היא שיפול בה משקין או שיקנח ידיו בה ממשקין אחר כך ותטמא אותן ויטמאו ידים ולמה לי למימר דוקא כשבאו שם משקין תחלה דמשמע דכל שלא באו שם משקין תחלה ליכא למיחש:

    וניטימייה כסת לידים אין כלי מטמא אדם פירוש ואפי' לידים אין כלי מטמא. ומיהו אמרינן התם דכל שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים:

    מוטב יטמאו ידים דלית להו עיקר מן התורה פי' אין להם שום עיקר ליטמא בלא גוף האדם. ואע"ג דב"ה חיישי לעיל גבי כוס לטומאת ידים, התם לא דחינן טומאה אחריתי אמטולתה וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש אבל הכא טפי עדיף למיחש למה שיש לו עיקר ממה שאין לו עיקר:

    ב"ש אומרים מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים פירוש הבית השולחן או מה שתחת השולחן דב"ש סברי אם נוטלין לידים תחלה נמצא השמש מתעצל מלכבד אח"כ ואיכא הפסד אוכלין וב"ה סברי דאסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש תלמיד חכם ודאי אינו מתעצל ויודע שאסור להפסידן והוא נוטלן. ויש מפרשים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה על ידי הנטילה ניצוצות נתזין על מה שתחת השולחן ומפסידין אותן וב"ה סברי כיון דשמש תלמיד חכם הוא לעולם מעביר פירורין של כזית ואותן שהן פחות מכזית מותר לאבדן. וכזה הפירוש נראה מן הירושלמי בפרקין וקיימא לן כמילתייהו דבית שמאי דאיפסקא בגמ' בהדיא. וא"ת כיון דבית שמאי לקולא וב"ה לחומרא ליחשוב לה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי ובית הלל. יש לומר דהאי קולא אתיא לידי חומרא דמצרכי לכבד תחלה משום הכי וב"ה לא מצרכי הילכך לא תני לה ובמילתא גופה דאפליגו בה בהדיא בית שמאי לחומרא וקיימא לן דפירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד ושלא כגרסת רש"י ז"ל שם:

    לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף פירוש היכא דאין לו אלא כוס אחד לכולי עלמא מברך על המזון ומשלשלן אחריו על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים דבית שמאי אומרים מאור ואח"כ בשמים דסבירא דמאור שנהנה ממנו מיד יש לו לברך עליו לאלתר. וב"ה אומרים מברך על הבשמים שהיא באה לכבוד שבת משום נשמה יתירה ואחר כך על המאור:

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Berakhot 52b · Sefaria

    מאירי

    המשנה השלישית והיא כענין שלפניה ומתבארת ג"כ מתוך הקדמות שביארנו בשלפניה, ועיקר מחלוקתם בשלחן הטמא טומאה שנה שלב"ש אין משתמשים בו מחשש אוכלי תרומה ולב"ה מותר להשתמש בו שאוכלי תרומה זריזין הן ומפני זה אמרו ב"ש במי שנטל ידיו שמקנח ידיו במפה ומנית את המפה על השלחן לסדר עליה את האוכלים אע"פ שהמשקה טופח בה ואין לחוש שיקבלו משקים שבמפה טומאה מן השלחן שהרי מן הסתם שלחן טהור הוא שאלו היה טמא לא היו משתמשים בו, אבל אינה מניחה על הכסת שהוא מסב בה סמוך לשלחן כדי שיקנח תמיד את ידיו במפה, שמא הכסת הוא טמא טומאה שניה שאי אפשר שלא נפלו עליה משקין שלא נזהרו בהם מטומאת ידים ואותן משקין עשו הכסת שניה והרי היא מטמאה משקים שבמפה להיות ראשונים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיחזור וינגב ידיו בה מזוהמת התבשיל, ולב"ה יש לחוש לשלחן הטמא טומאה שניה הואיל ומותר להשתמש בו ואם נותן את המפה על השלחן יקבלו משקין שבה טומאה מן השלחן ויחזרו ויטמאו אוכלים שעליה, אבל אינו חושש לטומאת ידים שמפה שבשלחן לא היה מנהגם לקנח בה ידיהם אלא לסדר עליה את האוכלים, ובמפה שבכסת היו מקנחים את ידיהם תמיד מזוהמת התבשיל, ושאלו בגמ' מאי זה טעם הוא מתיר להניחה על הכסת הרי יש לחוש בה לטומאת הידים ומאי שניא דחייש לטומאת שלחן ולטומאת אוכלים ולא חייש לטומאת הפת ולענין ידים, ופירשו בה שטומאת ידים אין לה עיקר מן התורה וטומאת אוכלין יש לה עיקר מן התורה, ואין לחוש ג"כ להיות הידים שנטמאו במפת הכסת חוזרים ומטמא את האוכלים שאין שני עושה שלישי לחולין, ואע"פ שבמשנה שלפניה חששו לטומאת ידים התם לא היה להם לחוש לטומאה אחרת אבל זו שבכאן יש לחוש לטומאה אחרת ואין דוחין טומאה אחרת מצדה, זהו פי' המשנה והלכה כב"ה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

    המשנה הרביעית והכונה בה ג"כ לבאר סדור ענינים שבסעודה, ואמרו ב"ש מכבדים את הבית פי' השלחן ומה שסמוך לשלחן מן הבית מן הפרורים הגדולים שבאו להצניעם והוא שיש בהם כזית ואחר כך נוטלים מים אחרונים שאם יטול תחלה ויברך ילך לו בעל הבית ואין השמש חושש להצניע את הפירורים ונמצאת מפסיד אוכלים שסתם שמשים עמי הארץ הם, והיו ב"ש סוברים שמותר להתשמש בשמש עם הארץ, כך היא שיטתנו וכן פרשוה גדולי המפרשים, אבל גדולי הרבנים פרשו בה שאם יטול ידיו תחלה יהיו המים נופלים על הפירורים ומפסידות אותם ואע"פ שמים אחרונים ניטלים בכלי ולא על הקרקע מפני הסכה שמא חוששים הן לניצוצות, ומ"מ אין דבריהם מתישבים להעמידה בשמש עם הארץ אלא שעיקר הדברים כפי' הראשון, וב"ה סוברים שאסור להשתמש בעם הארץ אלא בשמש הבקי בדברים שבסעודה ואין לחוש לכך ונוטל תחלה לברכה ומברך ואחר כך מכבדים את הבית והלכה כב"ש, ופירורים שאין בהם כזית לדברי הכל מותר לאבדם ביד, וזה שביארנו שמותר להשתמש בשמש עם הארץ פירשו גדולי המפרשים כשהטבילו על דעת כך, שאם לא כן הרי בכמה מקומות אמרו שמגעם טמ ושאין מוסרין להם טהרות שבגדיהם מדרס והיאך ישתמש בו ויגע טהרותיו אלא שהטבילו על דרך מה שאמרו בשטהר חמריו ופועליו לכך, זהו פירוש המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

    המשנה החמשית והכונה לבאר בה ברכות הבדלה היאך הן מסודרות ואם הגיע זמן הבדלה בסוף אכילתו על איזה סדור משלשל ברכות הבדלה עם ברכת המזון, ומשנה זו מתבארת במי שהיה אוכל בשבת במנחה וגמר סעודתו עם חשיכה ולא בירך ברכת המזון ואין לו אלא כוס אחד והוא צריך לברך ברכת המזון ולהבדיל על כוס זה, ונחלקו על סדרן של ברכות ופר' בגמ' שמשנה זו לדעת ר' מאיר אבל לדעת ר' יהודה לא נחלקו על ברכת המזון שהיא קודמת ועל הברכה שהיא בסוף, אבל מאור ובשמים שבאים בין ברכת המזון להבדלה נחלקו בהם, ב"ש אמרו שמברך על האור תחלה וב"ה אומרים שמברך על הבשמים תחלה ונמצא סדר ברכות לדעת ב"ה ד' שבברכת המזון וב"פ הגפן ובשמים ומאור והבדלה והלכה כב"ה, והא הדין שחולקים על ברכות הבדלה לבד שלב"ש מאור תחלה ולב"ה בשמים תחלה והלכה כב"ה, ואע"פ שפרשנו משנה זו בשאין לו אלא כוס אחד הוא הדין בשיש לו הרבה כוסות שרשאי לשלשל את כלן על כוס של ברכת המזון, ומה שאפשר לפקפק בה מצד עשיית מצות חבילות חבילות יתבאר באחרון של פסחים, אלא שאם אין לו אלא כוס אחד צריך לעשות כן על כל פנים ר"ל שלא להפסיק סעודתו להבדלה ולברך בלא כוס אלא להניח את הכוס אחר המזון ולברך בו ולהבדיל בו ש"מ מצוה מן המובחר לברך בכוס, ולפי דרכנו למדנו שאם היה אוכל בשבת מן המנחה ולמעלה וחשך עליו היום שאינו מפסיק להבדלה אלא אוכל עד שיגמור סעודתו ומברך ומבדיל, ומ"מ התבאר בפסחים שאם לא התחיל לאכול עד שחשך היום אסור לו לאכול עד שיבדיל, ומגדולי המפרשים כתבו שמי שאין לו אלא כוס אחד ואין לבו סמוך להיות לו יין ממקום אחר שאוכל בתחלה בלא הבדלה וגומר סעודתו ומברך ומבדיל על אותו הכוס, ואינו מודה בכך שמאחר שעדיין לא חל עליו חיוב ברכת המזון איני רואה להפקיע חיוב שכבר חל עליו מפני דבר שלא בא לעולם.​​ זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו אלא שמקצת הגאונים כתבו בה דברים זרים ואע"פ שהם דברים מתמיהים אנו צריכים שלא לטעות בפסק אחד שהן מוציאים ממנה, והוא שהם מפרשים מזון שבמשנתנו בברכת המוציא, ואע"פ שאין מבדילים על הפת הם מעמידים אותה במוצאי שבת לי"ט ומדמקדש על הפת מבדיל, וראיה להם מה שלא הוזכר במשנתנו יין, והורו מכאן שכל שיש קדוש והבדלה כאחד כגון מוצאי י"ט לשבת שהכל נעשה על הפת, וודאי דברים נפסדים הם שאם כן בשמים במשנתנו מאי עבידתייהו, ועוד שהרי בברייתא שלמעלה ר"ל הנכנס לביתו במוצאי שבת וכו', אמרו מניחו לאחר המזון וכו' והקשו עליו דילמא ב"ה היא אליבא דר' מאיר, אלא שאין לסמוך עליהם כלל ואפילו במקום קדוש אין הבדלה על הפת, ומוצאי שבת וי"ט ואין לו יין מקדש על הפת ואם יש שם שכר שהוא חמר מדינה מבדיל עליו שהכל ושאר כל הברכות חוץ מן הקדוש ואם אין שם שכר מקדש על הפת ומברך עמו זמן ואוכל ולמחר מחזיר על היין, ומבדיל אז על השכר ואם אינו מוצא דיו בהבדלה שבתפלה:

    המשנה הששית והכונה בה לבאר נסח ברכת מאורי האש ונחלקו בה בשני דברים בברא ובבורא ובמאור ובמאורי, ב"ש אומרים שברא מאור האש וב"ה אומרים בורא מאורי האש, ופירשו בגמ' שאין עיקר מחלקותם בברא שכלם מודים שאף בורא לשעבר משמע על דרך יוצר הרים ובורא רוח ויוצא בכך אע"פ שכוונתנו בענין זה לברך על מה שעבר ר"ל על אור הנר הנברא מששת ימי בראשית מתוך מה שקבלנו במוצאי שבת נברא, וכמו שאמרו בהגדה בד' של פסחים [הג"ה המ"ל, עי' בפסחים (נ"ד ע"א) לא נמצא זה הלשון שם ועי' במהרש"א בח"א שם שמביא זאת בשם המדרש עיי"ש] שאדם הראשון נברא בששי ושמשה לו חמה כל ליל שבת וכשהגיע מוצאי שבת וחשך לו היה סבור שעולם חשך בעדו נתן לו הקב"ה בינה והביא שני רעפים והכם זה בזה והוציא מהן אור, ואע"פ יוצא בבורא מאורי האש שאע"פ שמלת בורא עיקר משמעה להבא עד שמפני זה מברכים ב"פ הגפן וב"פ העץ והדומים להם הואיל ומתחדשים בכל שנה כמו שהוזכרו בתלמוד המערב מ"מ אף הוא משמע לשעבר כמו שבארנו, ועיקר מחלוקתם תלוי במאור ומאורי, ב"ש סוברים שאין לנר אלא אור אחד והוא השלהבת, וב"ה סוברים הרבה מאורות יש לאור כלומר הרבה מאורות חלוקות זו מזו ושכלם מאירים לבנה אדומה ירקרקת שראש השלהבת מאיר בלובן ושיפוליו בצבע תכל וגחלתו באודם והלכה כב"ה, וי"מ בה הרבה תשמישים להאיר ולהחם גופו ולהחם חמין וכן כתבוה גדולי המפרשים ונמשכים לדעתם שעל כל אור מברכים חוץ מן הנעשה לכבוד כמו שיתבאר ואין הדברים נראין, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו, אלא שמ"מ אתה למד שלא מטעם ברכת הנהנין אנו מברכים בורא מאורי האש כמו שחשבו רבים אלא ברכת השבח ומטעם עיקר בריאתה שהיתה במוצאי שבת ולא עוד אלא שאם היה מתורת הנאה היינו מברכים אף בשאר לילות, ולקצת חכמי הדורות ראיתי בענינים אלו דברים המתקבלים, והוא שכתבו שכל הנאה שאינה נכנסת לגוף כגון רחיצה במים קרים או חמים או נשבה הרוח ונהנה וכ"ש בראיית אורה ביום או אור לבנה או אבוקה בלילה ונהנה אין מברכין עליהן שאין אנו מברכים על הנאה אלא א"כ נכנסת בגוף כגון אכילה ושתיה וריח וכל אותם שהזכרנו. וקול ומראה אע"פ שנהנה אין כאן ברכה מצד הנאה ואם תשיבנו יוצר המאורות לא מצד הנאה אלא מצד ספור מעשה בראשית, וכדרך מה שתקנו בה המחדש טובו בכל יום אבל אור האש אינו מספור מעשה בראשית ואף כשנאמר שהיא ברכת השבח כיוצר המאורות והיה לנו לברך בה בכל לילה הם אומרים שאינו כן שהרי תשמישו אף ביום בלא הפסק והוה ליה כיושב בחנותו של בשם שאין מברך אלא פעם אחת ביום הואיל ולא יצא, אבל אורה של יום כבר פסקה בלילה, ובמוצאי שבת ויום הכיפורים שפסק תשמישם חוזרים ומברכים אע"פ שמתשמשים באור הדלוק מבעוד יום מ" עיקר תשמישו פסק לו והוה ליה כחנותו של בשם בנכנס יוצא, וזהו שאמרו שאין מחזרין על ברכת השבח כברוך עושה בראשית:

    המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין בשמים ומאורי האש על אי זו מהן מברכין ועל אי זו אין מברכין ואמר שאין מברכין על הנר ובשמים של עכו"ם ופירשו הטעם בגמ' נר של עכו"ם מפני שלא שבת מעבירה כלומר שהרי הודלק בשבת או נעשה בו או לאורו מלאכת איסור בשבת, ובשמים של עכו"ם פרשו בו בבשמים הבאים בהסבה שלהם וטעם אסורם שסתם הסבת עכו"ם לע"ז, ומה שאמרו בסופה של משנה ולא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז אינו אלא באור למה שנא' בראש המשנה הא בשמים שלהם אף שלא במסיבה אין מברכים עלוי מפני שלא שבת מעבירה, ואם היא במסיבה נתוסף עליו איסור ע"ז ואסור ליהנות מתשמישי ע"ז ואף הנר הדולק לפניה אסור להשתמש לאורה, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים, נר שלהם מפני שלא נעשה לאורה אלא לכבוד בעלמא ואנו לנר העשוי לאורה אנו צריכים לברך ובשמים שלהם מפני שאין באין לשם אלא להעביר ריח רע ואנו צריכים לברך על בשמים שכונת הבאתם להביא ריח טוב כמו שביארנו בפ' כיצד מברכין, זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ' כך הם המוציא שלהבת בשבת אם נתלית בדבר שיש בו ממש כגון שמשח חתיכת חרס דקה שאין חיוב בהוצאתה ותלה בה שלהבת והוציאה חייב כמו שיתבאר במקומו במס' שבת ובאחרון של י"ט:

    Meiri on Berakhot 52b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה תוכו כו' כגון מחבת הס"ד ואח"כ מ"ה גזירה משום כו' ובד"ה משום אוכלין כו' התרומה הס"ד ואחר כך מ"ה אפילו הכי הוא כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה דבר אחר כו' והשתא לא הוי האי ד"א כי ההיא כו' כצ"ל:

    גמרא ב"ה סברי אסור להשתמש בשמש ע"ה כו' ק"ק דאכתי אמאי לא מכבדים ואח"כ נוטלין כב"ש ומאי איכפת ליה ליטול קודם כיבוד דכה"ג פריך לעיל לב"ה מ"ש גבי מפה וק"ל:

    פירש"י בד"ה בורא דבר שהוא בורא תמיד והא לא שייכא הכא שהרי כבר נברא עכ"ל נראה שהוצרך לזה דבאיזו סברא פליגי השתא דודאי לשון בורא הוא הוה שהוא בורא תמיד אלא דמעיקרא ס"ל לב"ש דאין לאומרו הכא בלשון הוה דבורא דעתיד משמע היינו לאומרו במקום עתיד דמצינו הוה במקום עתיד והא לא שייך הכא אלא שכבר נברא וב"ה סברי דבורא נמי ברא משמע דמצינו גם ההוה במקום עבר וכדמסיק דכתיב בורא חושך וגו' ודו"ק:

    תוס' בד"ה בברא כ"ע ל"פ וא"ת כו' וי"ל דלשון קרא עדיף עכ"ל ק"ק דהא אכתי לא אסיק אדעתיה דהא לישנא דקרא דא"כ תקשי לב"ש כדפריך רב יוסף וק"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 52b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת כולה פירוש ואכלו לאורה אפילו הכי מברכין עליה. וצריך עיון מאי תניא נמי הכי דהא ברייתא היא בהדיא דאור של חיה ושל חולה מברכין עליו:

    ובית הלל סברי ניצוצות לא שכיחי ואם תאמר ואכתי איכא משקה שבראשי אצבעותיו כגון מרק וכיוצא בו ומיטמו באחורי הכוס וחוזר ומטמא את ידיו ונמצא אוכל בידים שאין טהורות. כבר פירש רש"י ז"ל דההוא לא חשיב משקה אלא אוכל. ומיהו קשיא דאם כן לבית הלל יש ליזהר שלא לאכול דבר שטיבולו במשקה. וי"ל דלא חיישינן להא דודאי מקנח הוא ראשי אצבעותיו מן המרק. אבל היכא דנטל ידיו וכל ידיו מלאות מים איכא למיחש שמא לא קנח יפה יפה:

    תכף לנטילת ידים סעודה פירוש ולא שיפסיק בשתיית כוס בין נטילה לאכילה. ומזה הטעם יש מי שפירש בפסחים גבי נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת כי היכי דתיהוי תכף לנטילה סעודה. ומכל מקום אין העולם נזהרין מזה עכשיו שנוטלין ידיהם קודם קידוש. וי"ל שלא אמרו אלא לפי מנהגם שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והשתיה דבר חלוק בפני עצמו ופעמים נמי היו עושים אותה קודם הסעודה. אבל גבי קידוש שהוא במקום סעודה אין בכך כלום. וכי הא משמע בפרק כיצד מברכין דאמרינן מים ראשונים מתחילין מן הגדול וטעמא משום דמסיק ליה תכא מקמיה אף על גב דודאי לא שרי המוציא עד דמטו למיכל כולה. וכי תימא אמאי לא חשיב לה לעיל גבי שלשה תכיפות. איפשר דבפלוגתא לא איירי אף על גב דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה:

    שאם אתה אומר על הכסת גזירה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת פירוש שהכסת פעמים שהיא טמאה ואין אדם מקפיד עליה שאינה משמשת לדבר שתוכל לטמאו כל שאינה אב:

    ונטמייה כסת למפה פירוש ולמה לי טעמא משום משקין אפילו בלא משקין יטמא כסת למפה. וא"ת ודאי צריכינן לטעמא דמשקין דאי בלאו משקין אפילו כי מטמא כסת למפה מאי הוי הויא לה מפה שניה ושוב אינה מטמאה ולא פוסלת אלא אוכלי תרומה בלבד הוא שפוסלת. יש לומר דהכי קאמר אחר שתהא המפה טמאה עשויה היא שיפול בה משקין או שיקנח ידיו בה ממשקין אחר כך ותטמא אותן ויטמאו ידים. ולמה לי למימר דוקא כשבאו שם משקין תחלה דמשמע דכל שלא באו שם משקין תחלה ליכא למיחש:

    וניטמייה כסת לידים:

    אין כלי מטמא אדם פירוש ואפילו לידים אין כלי מטמא. ומיהו אמרינן התם דכל שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים:

    מוטב יטמאו ידים דלית להו עיקר מן התורה פירוש אין להם שום עיקר ליטמא בלא גוף האדם. ואף על גב דבית הלל חיישי לעיל גבי כוס לטומאת ידים התם לא דחינן טומאה אחריתי אמטולתה וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש. אבל הכא טפי עדיף למיחש למה שיש לו עיקר ממה שאין לו עיקר:

    ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 52b · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא ב"ה סברי אסור להשתמש בשמש ע"ה והקשה מהרש"א ז"ל דאכתי אמאי לא מכבדין ואחר כך נוטלין כב"ש ומאי איכפת ליה ליטול קודם כיבוד וכו' עכ"ל. ולענ"ד לא קשה מידי דלדבריו טפי הו"ל לאקשויי שלא היה לו להפסיק בכיבוד הבית לנטילה דבה"מ דבעינן תיכף לנ"י ברכה וכ"ש היכא שאין צורך כיבוד כלל כיון שאסור להשתמש בשמש ע"ה אע"כ דאה"נ דלב"ה הוא דקאמר ואח"כ מכבדין היינו לאחר בה"מ שהיו צריכין לכבד בשביל פירורים שאין בהם כזית משום דקשה לעניותא וכמ"ש התוס' כאן מגמ' דחולין כן נ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Berakhot 52b · Sefaria

    בן יהוידע

    בֵּית שַׁמַּאי סַבְרֵי חַד נְהוֹרָא אִיכָּא בְּנוּרָא, וּבֵית הִלֵּל סַבְרֵי: טוּבָא נְהוֹרֵי אִיכָּא בְּנוּרָא. קשא איך חולקים במציאות, והלא קא חזינן דטובא נהורא איכא? ונראה לי בס"ד סברי בית שמאי אף על גב דאיכא טובא נהורא בנורי, עם כל זה לגבי הנאת הגוף נחשב אחד, כי אין לגוף הנאות פרטיות מן פרטי הגונים שיש בנורא, ואנחנו צריכין לברך בשביל הנאה שמגעת לגוף שהיא חדא באה מכללות הגוונים שבאור. אבל בית הלל סברי אנחנו צריכין לברך עיקר בשביל הנאת הנפש שהיא נחלקת לשלשה חלקים, שהם נר"ן [נפש, רוח, נשמה] או לחמשה שהם נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה], ולכן כל חלק ממנה נהנה מן גוון אחד שיש בשלש או בחמש גווני האור.

    Ben Yehoyada on Berakhot 52b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף נ״ב, עמוד ב׳, בהיקף של כ־654 מילים ב־34 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 34 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 110 מילים

      נפתחת ב״תּוֹכוֹ וְאוֹגְנוֹ וְאׇזְנוֹ וְיָדָיו טְהוֹרִין. נִטְמָא תּוֹכוֹ…״

    2. קטע 23 מילים

      נפתחת ב״בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי?…״

    3. קטע 319 מילים

      נפתחת ב״בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ…״

    4. קטע 421 מילים

      נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ…״

    5. קטע 56 מילים

      נפתחת ב״דָּבָר אַחֵר: תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה.…״

    6. קטע 628 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לְהוּ בֵּית…״

    7. קטע 75 מילים

      נפתחת ב״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ וְכוּ׳.…״

    8. קטע 827 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ יָדָיו…״

    9. קטע 98 מילים

      נפתחת ב״וּנְטַמְּיַיהּ כֶּסֶת לְמַפָּה! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא…״

    10. קטע 109 מילים

      נפתחת ב״וּנְטַמְּיֵיהּ כֶּסֶת לְגַבְרָא גּוּפֵיהּ! — אֵין כְּלִי…״

    11. קטע 1121 מילים

      נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַל הַכֶּסֶת. שֶׁאִם אַתָּה…״

    12. קטע 1218 מילים

      נפתחת ב״וּלְטַמֵּא שֻׁלְחָן לָאוֹכָלִין שֶׁבְּתוֹכוֹ! — הָכָא בְּשֻׁלְחָן…״

    13. קטע 1313 מילים

      נפתחת ב״בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ…״

    14. קטע 1411 מילים

      נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֻׁלְחָן שֵׁנִי,…״

    15. קטע 158 מילים

      נפתחת ב״דָּבָר אַחֵר: אֵין נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין מִן…״

    16. קטע 1647 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לְהוּ בֵּית…״

    17. קטע 175 מילים

      נפתחת ב״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין וְכוּ׳.…״

    18. קטע 1837 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת…״

    19. קטע 1918 מילים

      נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אִם שַׁמָּשׁ תַּלְמִיד חָכָם…״

    20. קטע 2015 מילים

      נפתחת ב״מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…״

    21. קטע 2118 מילים

      נפתחת ב״בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בֵּית הִלֵּל סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ…״

    22. קטע 2227 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר רַב…״

    23. קטע 236 מילים

      נפתחת ב״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן וְכוּ׳.…״

    24. קטע 2437 מילים

      נפתחת ב״רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אִיקְּלַע לְבֵי רָבָא.…״

    25. קטע 2548 מילים

      נפתחת ב״עָנֵי רָבָא בָּתְרֵיהּ: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר,…״

    26. קטע 2610 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נָהֲגוּ הָעָם כְּבֵית הִלֵּל…״

    27. קטע 275 מילים

      נפתחת ב״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שֶׁבָּרָא כּוּ׳.…״

    28. קטע 2825 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: בְּ״בָרָא״ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי…״

    29. קטע 2957 מילים

      נפתחת ב״מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ״,…״

    30. קטע 3013 מילים

      נפתחת ב״אֵין מְבָרְכִין כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא נֵר מִשּׁוּם דְּלֹא…״

    31. קטע 3116 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בִּמְסִבַּת…״

    32. קטע 3220 מילים

      נפתחת ב״הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל…״

    33. קטע 3325 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא: ״מַה טַּעַם״ קָאָמַר:…״

    34. קטע 3418 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אוּר שֶׁשָּׁבַת — מְבָרְכִין עָלָיו,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    תּוֹכוֹ וְאוֹגְנוֹ וְאׇזְנוֹ וְיָדָיו טְהוֹרִין. נִטְמָא תּוֹכוֹ — נִטְמָא כּוּלּוֹ.

    בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי?

    בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, גְּזֵרָה מִשּׁוּם נִיצוֹצוֹת. וְלֵיכָּא לְמִגְזַר שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ הַמַּשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם בַּכּוֹס.

    וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, אָמְרִי נִיצוֹצוֹת לָא שְׁכִיחִי, וְאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם מֵחֲמַת הַכּוֹס.

    דָּבָר אַחֵר: תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה.

    מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לְהוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִידְכוּ דְּאָמְרִיתוּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁאֲחוֹרָיו טְמֵאִין דְּגָזְרִינַן מִשּׁוּם נִיצוֹצוֹת, אֲפִילּוּ הָכִי הָא עֲדִיפָא, דְּתֵכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה.

    בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ וְכוּ׳.

    תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר עַל הַכֶּסֶת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּמַּפָּה מֵחֲמַת הַכֶּסֶת, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם.

    וּנְטַמְּיַיהּ כֶּסֶת לְמַפָּה! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא כְּלִי.

    וּנְטַמְּיֵיהּ כֶּסֶת לְגַבְרָא גּוּפֵיהּ! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא אָדָם.

    וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַל הַכֶּסֶת. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר עַל הַשֻּׁלְחָן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּמַּפָּה מֵחֲמַת הַשּׁוּלְחָן וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הָאוֹכָלִין.

    וּלְטַמֵּא שֻׁלְחָן לָאוֹכָלִין שֶׁבְּתוֹכוֹ! — הָכָא בְּשֻׁלְחָן שֵׁנִי עָסְקִינַן, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין אֶלָּא עַל יְדֵי מַשְׁקִין.

    בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֻׁלְחָן שֵׁנִי, גְּזֵרָה מִשּׁוּם אוֹכְלֵי תְרוּמָה.

    וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֻׁלְחָן שֵׁנִי, אוֹכְלֵי תְרוּמָה זְרִיזִין הֵם.

    דָּבָר אַחֵר: אֵין נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין מִן הַתּוֹרָה.

    מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לְהוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וְכִי תֵּימְרוּ מַאי שְׁנָא גַּבֵּי אוֹכָלִין דְּחָיְישִׁינַן וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי יָדַיִם דְּלָא חָיְישִׁינַן? אֲפִילּוּ הָכִי הָא עֲדִיפָא, דְּאֵין נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין מִן הַתּוֹרָה. מוּטָב שֶׁיִּטָּמְאוּ יָדַיִם דְּלֵית לְהוּ עִיקָּר מִדְּאוֹרָיְיתָא, וְאַל יִטָּמְאוּ אוֹכְלִים דְּאִית לְהוּ עִיקָּר מִדְּאוֹרָיְיתָא.

    בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין וְכוּ׳.

    תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר נוֹטְלִין לַיָּדַיִם תְּחִלָּה, נִמְצָא אַתָּה מַפְסִיד אֶת הָאוֹכָלִין. אֲבָל נְטִילַת יָדַיִם לְבֵית שַׁמַּאי תְּחִלָּה לָא סְבִירָא לְהוּ. מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם פֵּירוּרִין.

    וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אִם שַׁמָּשׁ תַּלְמִיד חָכָם הוּא, נוֹטֵל פֵּירוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּזַיִת, וּמַנִּיחַ פֵּירוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶן כְּזַיִת.

    מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פֵּירוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶם כְּזַיִת — מוּתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד.

    בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בֵּית הִלֵּל סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ. וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ.

    אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר רַב הוּנָא: בְּכוּלֵּיהּ פִּרְקִין הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, בַּר מֵהָא דַּהֲלָכָה כְּבֵית שַׁמַּאי, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַתְנִי אִיפְּכָא, וּבְהָא נָמֵי הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.

    בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן וְכוּ׳.

    רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אִיקְּלַע לְבֵי רָבָא. חַזְיֵיהּ לְרָבָא דְּבָרֵיךְ אַבְּשָׂמִים בְּרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדִי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אַמָּאוֹר לָא פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן, בְּשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נֵר וּבְשָׂמִים, מָזוֹן וְהַבְדָּלָה!

    עָנֵי רָבָא בָּתְרֵיהּ: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמָּזוֹן שֶׁהוּא בַּתְּחִילָּה וְעַל הַבְדָּלָה שֶׁהִיא בַּסּוֹף, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים עַל הַמָּאוֹר וְאַחַר כָּךְ בְּשָׂמִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ מָאוֹר.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נָהֲגוּ הָעָם כְּבֵית הִלֵּל אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.

    בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שֶׁבָּרָא כּוּ׳.

    אָמַר רָבָא: בְּ״בָרָא״ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָרָא מַשְׁמַע. כִּי פְּלִיגִי בְּ״בוֹרֵא״, בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי ״בּוֹרֵא״ דַּעֲתִיד לְמִבְרָא, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי ״בּוֹרֵא״ נָמֵי דִּבְרָא מַשְׁמַע.

    מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ״, ״יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ״, ״בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם״. אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּ״בָרָא״ וּ״בוֹרֵא״ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָרָא מַשְׁמַע, כִּי פְּלִיגִי בִּ״מְאוֹר״ וּ״מְאוֹרֵי״. דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי חֲדָא נְהוֹרָא אִיכָּא בְּנוּרָא, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי טוּבָא נְהוֹרֵי אִיכָּא בְּנוּרָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: הַרְבֵּה מְאוֹרוֹת יֵשׁ בָּאוֹר.

    אֵין מְבָרְכִין כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא נֵר מִשּׁוּם דְּלֹא שָׁבַת, אֶלָּא בְּשָׂמִים מַה טַּעַם לֹא?

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בִּמְסִבַּת גּוֹיִם עָסְקִינַן, מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם מְסִבַּת גּוֹיִם לַעֲבוֹדָה זָרָה הִיא.

    הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, מִכְלָל דְּרֵישָׁא לָאו בַּעֲבוֹדָה זָרָה עָסְקִינַן!

    אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא: ״מַה טַּעַם״ קָאָמַר: מַה טַּעַם אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל גּוֹיִם — מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם מְסִבַּת גּוֹיִם לַעֲבוֹדָה זָרָה.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אוּר שֶׁשָּׁבַת — מְבָרְכִין עָלָיו, וְשֶׁלֹּא שָׁבַת — אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. מַאי ״שָׁבַת״ וּמַאי ״לֹא שָׁבַת״?