מסכת ברכות דף נ״א עמוד ב׳

אנן נעבד לחומרא שלא תסייע שמאל לימין בשעת ברכה:

שמעה ילתא שלא ישגר לה כוס של ברכה:

קמה בזיהרא עמדה בכעס:

כל האי נבגא דברכתא היא כל יין שבחבית ככוס של ברכה הוא שתי ממנו:

נבגא כוס כמו לשתי מר אנבגא:

ממהדורי מילי ממחזירי בעיירות ירבו תמיד דברים:

ומסמרטוטי כלמי וממשחקי בגדים בלויים וממורטים ירבו כנים. כנים מתרגמינ' כלמתא:

אין מסיחין משאחזו עד שיברך:

אין מסיחין על כוס של ברכה פי' רש"י שלא יסיח (דעת) המברך משנתנו לו כוס של ברכה וה"ה המסובין שאין רשאין להסיח דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע וגם אין להפסיק השומעים בשיחת חולין כמו שאין המברך רשאי להסיח ואף על פי שאמר התם (פרק בתרא דר"ה ד' לד:) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא משמע שהשומע סח בינתים ואפילו הכי יצא אך לכתחלה אין לעשות כן ומיהו נראה דהיינו דוקא בשעה שהמברך שותק מעט בין ברכה לברכה אבל בשעה שהוא מברך אם היה מדבר אפילו בדיעבד לא יצא:

והלכתא בכולהו יושב ומברך לפי שברכת המזון דאורייתא החמירו בה להיות יושב ומברך שהרי עשרה דברים נאמרו בו מה שאין כן בשאר ברכות והוא נוטריקון ואכלת ושבעת שב עת וברכת לברכת המזון מפי רבי משה אלברט:

הדרן עלך שלשה שאכלו

תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם עיקרו במשנת זבחים בפ"י (דף פט) ובמשנת הוריות בפרק אחרון (דף יב) כל התדיר מחבירו הוא קודם את חבירו ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר אביי דאמר קרא (במדבר כ״ח:כ״ג) מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד מכדי כתיב עולת הבוקר עולת התמיד למה לי מאי קאמר רחמנא האי דתדיר קדים ברישא:

מתני' אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה וכו'. והא דלא חשיב הכא בירך על הפרפרת, שהיא מחלוקת שנויה, דב"ש אמרי דלא פטר אפילו מעשה קדרה ופליגי (ב"ש) [ב"ה] עלייהו כדאיתא התם בגמ' (מב, ב). יש לומר דכיון שהזכיר שם בירך על הפרפרת שלפני המזון וכו' איירי נמי בבירך על הפרפרת לא פטר את הפת, ואגב ההיא אמר וב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה, וכיון דתנא לה לעיל לא חשו להזכירה כאן. אבל ההיא דקתני בברייתא בפרק כיצד (מג, ב) בכוס יין ושמן ערב, קשיא לי אמאי לא חשיב לה הכא דאף היא פלוגתא דב"ש וב"ה בסעודה, דקתני בית שמאי אומרים אוחז שמן בימינו ויין בשמאלו מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים אוחז יין בימינו ושמן בשמאלו מברך על היין וכו'. ובתוספתא דפרקין (פ"ה, ה"ל) מנו לה בהדי הני דמתניתין שיש בין בית שמאי ובית הלל.

גמרא וכבר קדש היום. פירוש: משעת קבלה, ואפילו קדם וקדש על הכוס בערב שבת מכל מקום הרי הוא אסור במלאכה משעה שהוא אומר קדושה על הכוס, ועוד דברוב אין מקדשין עד שתחשך. והכי נמי משמע בירושלמי שהרי אמרו בפרק תפלת השחר (ברכות כז, ב) מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, ואפילו כן אמרינן בירושלמי (בפרקין ה"א) גבי הא דהכא: א"ר מונא מדברי שניהם יין והבדלה הבדלה [קודמת], כלום טעמן דב"ש אלא שכבר נתחייב בקדושת היום, [וכאן הואיל ונתחייב בהבדלה] עד שלא בא היין הבדלה קודמת, ע"כ בירושלמי. ואע"פ שפעמים שמבדילין קודם שתחשך כמו שכתבתי, אלא שאין הולכין בהן אלא אחר הרוב, ואי נמי דכי מטי שקיעה ראשונה של חמה חשיב כיום הבא וכבר קדש היום, וכבר חל חיוב הבדלה במוצאי שבת.

שהיין גורם לקדוש שתאמר ולאו דוקא יין, אלא יין או פת היכא דחביבא ליה, הא בלאו הכי לא דאין קדוש אלא במקום סעודה.

תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. פירוש וכיון שכוס זה הוא כוס שני או רביעי אין זה הכנה בדברים נאים אלא דברי פורעניות. ואע"ג דאמרינן בפסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה התם הוא שהוא שלישי וקאמר שאעפ"י ששותה אחריו אין כוס של ברכה מצטרף לעשותו רביעי אלא לטובה אבל כאן שהוא בעצמו שני יש ליזהר:

אסיקנא דבין אכל כשהוא עומד בין כשהוא מהלך בכולהו יושב ומברך ובהכי סגי ובלאו הכי לא. וטעמא משום שיכוין לבו יותר דכתיב הכון לקראת אלהיך ישראל:

פרק אלו דברים אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה אע"ג דתני פלוגתא בבורא מאורי אש דלאו דסעודה היא אגב אחריני נקט לה:

תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וא"ת בברכת המזון נמי כיון שהיא תדירה ליברך בורא פרי הגפן שהיא תדירה ברישא. וזו אינה קושיא דהתם כיון דברכת המזון סילוק הוא אין לומר שיברך תחלה דברכת המזון נראה כסילוק אכילה ושתיה ועוד דברכת המזון נמי תדירה היא בלא כוס:

מאי דבר אחר דרך התלמוד לשאול מאי דבר אחר מאי ואומר אבל גבי ב"ש דלא אמרי האי לישנא אע"ג דאמרי תרי טעמא לא דייקינן. וקיי"ל כב"ה דאמרי מברך על היין ואח"כ על היום וכן גבי הבדלה דהא אסיקנא דב"ש מודו בה:

המברך משנתנו לו כוס של ברכה אסור לו לדבר אלא בדברים שהם צורך ברכה ומשהתחיל בברכה אסור למסובין לדבר אלא יהו שומע ומשמיע מכוונים לבם למקום:

שתה כוס אחד אין ראוי לברך על השני ברכת המזון וכן כל שהוא משלים לזוגות ויראה לי שלא נאמר דבר זה אלא בימיהם שהיו מקפידין על הזוגות אבל עכשיו אין אנו צריכין לחוש לכך:

המברך ברכת המזון ראוי לו לברך בישיבה ואפי' אכל כשהוא מהלך יושב לו במקום שפסק מלאכול ומברך ויש אומ' דוקא במי שהיה מהלך בבית אבל היה מהלך בדרך ומתירא מלהתעכב מברך אף בהלוך יישוב הדעת עדיף ואם אכל כשהוא עומד יושב ומברך ואם אכל בהסבה מפסיק הסבה ויש לו ומברך דרך אימה ויראה ואם אכל כשהוא יושב מאריך בישיבה עד שיברך ולעולם מברך במקום שאכל מהלך מברך במקום שפסק:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלו דברים וכו' כוונת הפרק לבאר ענינים שבסעודה וברכות שבה שנחלקו ב"ש וב"ה בסעודה בענינים אלו ובענין הבדלה ובהרבה ענינים שבסעודה, ורוב הפרק יסוב על ג' ענינים, הראשון לבאר בו ענין קדוש היום בקצרה וענין הבדלה בארוכה נסח שלה וסדור ברכותיה והאיך יחברוה בסעודה עם ברכת המזון וכן ענין הנר והבשמים שמברכים עליהם, השני שאר ענינים שבסדור סעודה איזה ענין מעניני סעודה ראוי להקדים ואיזה ראוי לאחר, השלישי בענין ברכת המזון באיזה מקום צריך לברך ועד מתי ברכתו עולה לו ועל איזה מברך ראוי לסמוך ולענות אחריו אמן, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה בענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

ובאמת שדברים שאינם מצריכים סעודה ושנויים כאן כענין ברכות הבדלה במאור ובשמים אע"פ שנתיחסו מחלוקתיהם שבכאן בעניני סעודה אלא שבאו על ידי גלגול דברים שבסעודה כענין מי שהבדיל ובירך ברכת המזון על כוס אחד, וכן שנויים במקום אחר שאר מחלוקות ביניהם בעניני סעודה ולא נשנו כאן בדרך האמור בפרק כיצד מברכין בירך על הפרפרת לא פטר את הפת וב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה והסבה בזה גם כן שמאחר שדברו שם בבירך על הפרפרת שלפני המזון הוצרך לדבר עליו אם פטר את הפת, ומאחר שהוזכרה שם לא חששו לשנותה כאן, וכן כתבוה גדולי המפרשים, ומ"מ לי נראה שבזו לא נחלקו בה ב"ש עם ב"ה שהרי לא הוזכרו שם ב"ה כלל ובכאן לא נשנו אל דברים שחלקו בה בהדיא ב"ש וב"ה, אלא שעדיין יש להקשות מאותה ברייתא שנאמרה בסוף הפרק הביאו לפניהם יין ושמן ב"ש אומרים אוחז שמן בימינו וכו' כמו שכתבנו שם בסוף סוגית המשנה הרביעית, ושמא מפני שיין ושמן באין לפעמים שלא בסעודה או אחר הסעודה ומכל הבריתות לא מנאוה כאן עם אלו:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר בקדוש היום שאנו מקדשים על הכוס אי זו ברכה קודמת אם ברכת ב"פ הגפן או קדוש היום ב"ש אומר מברך על היום ופי' הטעם בגמ' שהיום גורם עכשיו ליין שיבא ועוד טעם אחר שכבר קדש היום תחלה ועדיין יין לא בא עד שיסב, וב"ה אומרים מברך על היין שמא תאמר הרי אפשר לו לקדש על הפת הרי הוא במקום יין ונאמר עליו שהפת גורם לקדוש ומקדימין אותו, מ"מ אין קדוש שלא בתפלה אלא על היין או על הפת, ועוד טעם אחר שברכת היין תדירה מברכת קדוש היום ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ואע"פ שהיא תדירה מברכת המזון שהרי היא בהתחלת אכילה ובסופה ואעפ"כ מאחרים אותה לברכת המזון אין זה כלום שכל עצמה אינה באה בסוף אלא מפני הפסק ברכה שמאחר שהברכה טעונה כוס והפסיק בברכה אין רשאי לשתות בלא ברכת היין ואע"פ שאף הבו ונבריך או נטילת ידים הם הפסק אין הטעם אלא משום ברכה כלומר שדנים אותו כבירך ובמקום ברכה הוא לענין הפסק והלכה כב"ה זה ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

פירש"י בד"ה נר ומזון מי שאין לו אלא כוס אחד במו"ש מניחו עד לאחר המזון כו' עכ"ל מפירושו נראה דמתני' ס"ל לב"ש ברכת המזון טעונה כוס ולקמן בשמעתין לא מוכיח הכי מסיפא דמתני' וה"נ מסיק דתנא דמתני' כתנא דרבי חייא דאינה טעונה כוס ורש"י גופיה פירש לקמן בס"פ לב"ש דאין בה"מ טעונה כוס וצריך עיון:

תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל - פירוש וכיון שכוס זה הוא כוס שני או רביעי אין זה הכנה בדברים נאים אלא דברי פורעניות. ואף על גב דאמרינן בפסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה התם הוא שהוא שלישי וקאמר שאף על פי ששותה אחריו אין כוס של ברכה מצטרף לעשותו רביעי אלא לטובה. אבל כאן שהוא בעצמו שני יש ליזהר:

אסיקנא דבין אכל כשהוא עומד בין כשהוא מהלך בכולהו יושב ומברך ובהכי סגי ובלאו הכי לא. וטעמא משום שיכוין לבו יותר דכתיב הכון לקראת אלהיך ישראל:

סליק פרק שלשה שאכלו בס"ד:

אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה אף על גב דתני פלוגתא בבורא מאורי אש דלאו דסעודה היא אגב אחריני נקט לה:

תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וא"ת בברכת המזון נמי כיון שהיא תדירה ליברך בורא פרי הגפן שהיא תדירה ברישא. וזו אינה קושיא דהתם כיון דברכת המזון סילוק הוא אין לומר שיברך תחלה דברכת המזון נראה כסילוק אכילה ושתיה. ועוד דברכת המזון נמי תדירה היא בלא כוס:

מאי דבר אחר דרך התלמוד לשאול מאי דבר אחר מאי ואומר. אבל גבי בית שמאי דלא אמרי האי לישנא אף על גב דאמרי תרי טעמא לא דייקינן. וקיימא לן כבית הלל דאמרי מברך על היין ואחר כך על היום. וכן גבי הבדלה דהא אסיקנא דבית שמאי מודו בה:

גמ' ומשגרו לאנשי ביתו עי' תוי"ט ריש סוטה ד"ה רי"א:

לִשְׁדַּר מַר כַּסָּא דְּבִרְכְּתָא לְיַלְתָּא הא דקראה בשמה לפניו, נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל על אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, אַיֶּלֶת זו רחמה צר וחביבה על בעלה, לכך קראה בשמה יַלְתָּא אותיות אַיֶּלֶת, לרמוז לו היא חביבה עליו כְּאַיֶּלֶת שאני אוהב אותה הרבה, וכפי הטבע אשה שבעלה אוהב אותה ביותר תביא נקבות מפני כי על הרוב הוא יזריע תחלה, ואיש מזריע תחלה יולדת נקבה, ולכך רמז לו שזו היא צריכה לסגולת כוס של ברכה כדי שתהיה מביאה זכרים.

אַדְהָכִי, שָׁמַעְתְּ יַלְתָּא, קָמָא בְּזִיהֲרָא וְעַלְתָּה לְבֵי חַמְרָא, וְתַבְרָא אַרְבַּע מְאָה דַּנֵי דְּחַמְרָא. קשא אפילו אם נאמר שהיו כלים קטנים, עם כל זה נראה שעשתה עון גדול לשבר כלים בחמתה, דאמרו רבותינו ז"ל כאלו עובד עבודה זרה, ועוד איכא בל תשחית הן מצד הכלים הן מצד היין, ואיך רצה עולא אחר כך לפייסה בכוס אחר, נהי דהיתה בת הנשיא ואינו יכול להוכיחה עם כל זה אינו ראוי לפייסה אחר עשותה מעשה הזאת? ונראה לי בס"ד כי ודאי לא שברה אותם במתכוין אלא נכנסה בכעס לבית אוצר היין כדי לסגור אוצר היין במנעול ברזל שהיה מונח שם, כי אפשר שהיין משלה היתה בהיתה בת הנשיא, ואמרה איך האורחים שותים מיין שלי ולא ישלחו לי כוס של ברכה, ולכך רצתה לסגור כדי שלא תתן עוד יין לאורחים, ובכניסתה לתוך האוצר ליקח המנעול שהיה שם, מחמת שהיתה הולכת בכעס נתקלה בתיבה אחת של ברזל שלא היתה עומדת בטוב, וכשנתקלה בה נפלה על הכלים האלה שהיו מסודרין זה על גב זה ונשברו כולם זה בזה, ואפשר שהיו מזכוכית דמשתברים בנקל.

מִמַּהֲדוּרֵי מִילֵי, וּמִסְּמַרְטוּטֵי כַּלְמֵי קשא זלזלה כל כך בכבוד עולא האיש המפורסם בתורה ובצדקות?! ונראה לי בס"ד הכונה מִילֵי נאמר בלשון התלמוד על דברים חשובים, כמו הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלמרו מילי, שהוא רצונו לומר דברים חשובים והוא מלשון מִילַּת, והמשל זה לא אמרה אותו כנגד עולא, אלא כנגד ב' כוסות היין, והיינו כוס הראשון שנתהדר בברכת המזון יש בו תועלת להתברך ממנו, וכן המשל מבני אדם ההדורים יצא מהם מילי, כלומר דברים חשובים שהם הנאה לנפש, אך מסמרטוטי אותם שאינם חשובים אין יוצא מהם אלא כינים בלבד, וזה המשל אמרתו על כוס השני ששלח אחר ברכת המזון, שלא נתהדר זה בברכת המזון אין בו תועלת להאשה להתברך בו, כי אין בו הנאה נפשית אלא הנאה גופניית שדומה לְכַּלְמֵי.

אֵין מְסִיחִין עַל כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה נראה לי בס"ד הכונה אין מרבין שיחה בדברים זה עם זה, שזה אומר 'אני אברך' וזה אומר 'אני אברך', אלא זה מסור ביד בעל הבית שהוא יזמין לאחד מן המסובין, ואמר אֵין מְסִיחִין ולא אמר אין מריבין לרבותא, שאפילו רבוי שיחה בלא מריבה אין ראוי לעשות, ולאותם פירושים אחרים לא יבא היטב לשון על כוס, וגם עוד קשא דתיפוק לי משום ברכת המזון.