בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ברכות דף מ׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף מ׳ עמוד א׳

    מסכת ברכות דף מ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־642 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    טול ברוך הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו וא"ל טול מפרוסת הברכה אף על פי שסח בינתים אין צריך לחזור לברך ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (פרק ג' דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן בכסוי הדם הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא:

    הביאו מלח נמי אין צריך לברך שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם:

    גביל לתורי גביל את המורסן במים לצורך השוורים:

    ובצע לה להדיא כלומר מיד ולא המתין למלח ולפתן:

    בשש עכוב כמו בושש רכבו (שופטים ה) כלומר פת נקיה היא זו ואין צריכה לפתן:

    אין מי רגלים כלים מן הגוף אלא בישיבה לפי שכשהקלוח קרוב לפיסוק הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק:

    בעפר תיחוח ליכא נצוצות:

    אסכרה בו"ן מלאנ"ט:

    ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 40a · Sefaria

    תוספות

    הבא מלח כו' צריך לברך דהוי היסח הדעת והכי אמרי' בפ"ג דמנחות (דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן הלכה אם סח בין ברכת המוציא לאכילה ובין ברכת קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מילתא דשייכא לסעודה כמו טול ברוך וכן בשחיטה צריך לחזור ולברך אי לאו ממילתא דשחיטה כמו העוד יותר בהמות ותרנגולים לשחוט או שיאמר אחוז היטב שלא ישמט לך שלא תפסל השחיטה אין זו הפסקה ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב והרי הוא כי הא דאמר בסמוך לית דין צריך בשש מיהו רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם:

    רבי יהודה היא דתנן יבש המעין וכו' -ונראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה ואם ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא:

    יבש המעין כו' יש מפרשים לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב"ה אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות:

    איתיה לגווזא והדר אתי מהכא נראה דתותים ופריזיי"ש ובונטונ"ש וכיוצא בהן צריכין לברך עליהם בורא פרי העץ שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים וכי שקיל הפרי בשנה זו הדר אתי פרי באותו העץ עצמו מיהו הרב רבי מנחם הביא ראיה מירושלמי דמסכת כלאים דמברכין על כל מיני דאטד בורא פרי האדמה דקאמר התם ההגין ואטדין מין אילן הם ואינן כלאים בכרם ופריך והתניא אלו הן מיני דשאים הקונדס והאטד ומשני תמן לברכה והכא לכלאים אלמא לענין ברכה מיני דשאין ומיהו לדברי הכל פריזיי"ש צריך לברך עליהם בפה"ע דאינו גדל על אטדין ועצו מתקיים משנה לשנה:

    Tosafot on Berakhot 40a · Sefaria · CC0

    רשב"א

    מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא, אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא. וקיימא לן כותיה מדסתם לן תנא כותיה. והרמב"ם ז"ל (הלכות ברכות פ"ח, ה"י. הלכות ביכורים פ"ד, הי"ב) פסק כרבנן.

    Rashba on Berakhot 40a · Sefaria

    ריטב"א

    אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך פירוש אם לאחר שבירך המוציא קודם שיטעום אמר למסובין שיקחו המוציא לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. ומסקנא דאפילו הביאו מלח וליפתן ואפילו גביל לתורא. פירוש שאמר לשמש שילוש סובין לצורך השורים אפילו הכי לא הוי הפסק כיון דהוא נטי צורך אכילה כדכתיב ונתתי עשב וכו':

    אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד פירוש שאינן ראויין לאכול קודם לכן עד שיביאו להם לפתן וכיון דכן לא חזו לברך:

    מאי טעמיה דר' יהודה וכו' ואף על גב דפרישו טעמיה דר' יהודה לית הלכתא כותיה דבכולה סוגיין אמרינן בורא פרי האדמה:

    גמ' מאי תנא דעיקר אילן ארעא הוא פירוש דהא פרי העץ לא הוי פרי האדמה ואפ"ה יוצא בברכת בפ"הא משום דארעא עיקר שיונק ממנה. אמר רב נחמן בר יצחק ר' יהודה היא וכיון דסתם תנא כוותיה קיי"ל הכי. ואמרינן לענין פירות האילן דכל היכא דכי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא והדר מפיק פרי חשיב אילן וכל היכא דכי שקלת ליה לפירא לא שייר אילנא לא מברכין בורא פרי העץ. ודוקא לענין פריו אי איכא לאחשובי פרי העץ או לא הוי האי כללא אבל לענין כלאים אי איכא לאחשוביה ירק או אילן דינא אחרינא אית להו:

    Ritva on Berakhot 40a · Sefaria

    מאירי

    כיון שבירך אדם המוציא אסור לו לדבר עד שיתן הפרוסה לתוך פיו ואם סח בינתים צריך לחזור ולברך, ואע"פ שאמרו שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ודאי אף הוא סח בינתים שלא נתנה תורה למלאכי השרת, בזו כבר התחיל במצוה ונסרכה הברכה בתחלת המצוה אבל זה לא התחיל כלל ולפיכך חוזר ומברך, ומכל מקום אם סח בדבר שהוא צורך אכילה אין צריך לברך פעם אחרת כגון שאמר לבני ביתו טלו פרוסת המוציא או הביאו מלח הביאו לפתן, אפילו צוה להם ליתן מאכל לפני בהמתו הואיל ומנתיבותיה של תורה ליתן מאכל לבהמתו קודם שיאכל דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת והוא הדין לכל כיוצא בזה בין כל ברכה לכל מצוה, שכל שהוא צורך הדבר אינו הפסק כגון אם ברך על השחיטה ונפל הסכין מידו ואמר תנו לי הסכין וכל כיוצא בזה וכל דכן מה שאדם נוהג לברך ברכת המוציא ואחריה לישב בסוכה שאין ברכת סוכה הפסק אחר שהוא צריך לברכה זו קודם אכילה, ויש נוהגין מתוך כך לברך לישב בסוכה קודם המוציא והדבר נאה אלא שמעולם לא שמענו אבותינו ורבותינו שיהיו נוהגים כך:

    אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן בפני כל או"א כדי שיאכלו הפת מוטעמת, ואם הפת יפה אינה צריכה ליפתן, והוא שאמרו לית דין צריך בשש ר"ל שום איחור, ויש מפרשים מלח היאכל תפל מבלי מלח תרגומו מדלית בשש:

    לעולם יהא אדם זהיר לחנך את בנו בלמוד בילדותו שלמודה שבזמן הילדות היא העומדת לדורות כמאמר החכם שאמר למוד החכמה בימי הנעורים כפתוח על האבן והוא שאמר גירסא דינקותא מעלי, והוא שאמרו אין הקב"ה נותן חכמה אלא לחכמים שנא' יהב חכמתא לחכימין ובכאן אמרו בא וראה של כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, שמדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר והיה אם שמע תשמע כלומר אם שמע תשמע ואם אין שומע אל תשמע, דבר אחר אם תשמע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך לא תשמע:

    כבר ביארנו במשנה שאם ברך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא ודוגמת זה אמרו בענין בכורים שאם לקט פירותיו לבכורים וקודם שהביאם יבש המעיין שממנו היו משקין את האילן ואי אפשר עוד לאילן לחיות, או נקצץ האילן מביא וקורא שהרי מכל מקום בכורים מן האדמה יוצאים ועדיין יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי וכו', וגדולי המחברים פסקו שאינו קורא, ואין הדברים נראין מסוגיא זו, וכן מה שביארנו שאם ברך על פירות האדמה ב"פ העץ לא יצא אפילו בחטים נאמר כן, ואפילו מי שאומר חטה מין אילן היא ושהאילן שאכל אדם הראשון חטה היתה, מכל מקום לענין ברכה לא נקרא אילן אלא כל שאתה לוקט פירותיו וחוזר אותו אילן עצמו ומוציאה פירות לשנה האחרת, מה שאין כן בחטים וכיוצא בה, שמא תאמר אם כן לענין מה נקרא אילן, פירשו גדולי המפרשים לענין נודר ר"ל שאם אמר הריני נזיר מין אילן שהוא נזיר וכן כל כיוצא בזה הא מכל מקום אם אמר קונם עלי פירות האילן מותר בחטה כל שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

    Meiri on Berakhot 40a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה יבש המעין כו' י"מ לכך מביא ואינו קורא כו' אלא כקובל כו' עכ"ל לכאורה קשה דאע"ג דס"ל לרבנן דעיקר אילן לאו ארעא הוא מ"מ כיון דיש לו האי ארעא דבאו אלו הפירות ממנו אמאי לא יוכל לומר מן האדמה אשר נתתה וגו' ותירצו דנראה כקובל ממה שנתן לו כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 40a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך פירוש אם לאחר שבירך המוציא קודם שיטעום אמר למסובין שיקחו המוציא לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך:

    ומסקנא דאפילו הביאו מלח וליפתן ואפילו גביל לתורא פירוש שאמר לשמש שילוש סובין לצורך השורים אפילו הכי לא הוי הפסק כיון דהוא נמי צורך אכילה כדכתיב ונתתי עשב וכו':

    אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד פירוש שאינן ראויין לאכול קודם לכן עד שיביאו להם לפתן וכיון דכן לא חזו לברך:

    מאי טעמיה דר' יהודה וכו' ואף על גב דפרישו טעמיה דר' יהודה לית הלכתא כותיה דבכולה סוגיין אמרינן בורא פרי האדמה:

    גמ' מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא פירוש דהא פרי העץ לא הוי פרי האדמה ואפילו הכי יוצא בברכת בורא פרי האדמה משום דארעא עיקר שיונק ממנה:

    אמר רב נחמן בר יצחק ר' יהודה היא וכיון דסתם תנא כוותיה קיימא לן הכי. ואמרינן לענין פירות האילן דכל היכא דכי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא והדר מפיק פרי חשיב אילן וכל היכא דכי שקלת ליה לפירא לא שייר אילנא לא מברכין בורא פרי העץ. ודוקא לענין פריו אי איכא לאחשובי פרי העץ או לא הוי האי כללא. אבל לענין כלאים אי איכא לחשוביה ירק או אילן דינא אחרינא אית להו:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 40a · Sefaria

    פני יהושע

    בפרש"י בד"ה טול ברוך הבוצע כו' הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא עכ"ל. נראה דמה שכתב הך שיחה צורך ברכה אע"ג שאינה צורך ברכה של עצמה דאדרבא אם יאכל מיד טפי עדיף אפ"ה מקרי צורך ברכה לגבי הך דשמא ישכח אח"כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק ויצטרך לברך שנית וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה וכן נראה מלשון התוס' במה שכתבו לענין שחיטה שאם אומר לחבירו העוד יותר בהמות לשחוט לא הוי הפסק דהיינו מה"ט גופא כדי שלא יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך שנית כנ"ל וק"ל:

    בגמרא ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אין צריך לברך לכאורה משמע דרב ורבי יוחנן לית להו הא דר"ש מדאמר לו אפילו ובאמת אינו כן שהרי כל הפוסקים פסקו ככולהו אמוראי דהכא ובעלמא קיי"ל הלכה כרבי יוחנן וכ"ש הכא דר"ש הו"ל תרי לגבי תרי אלא ודאי דהא דאמר ר"ש אפילו גביל לתורי היינו אי לאו הא דאמר רב יהודה אמר רב משא"כ לבתר דמייתי הך מימרא דאסור לאדם שיאכל דלפ"ז ודאי לא שייך לשון אפילו אלא אדרבא ידעינן להא מלתא במכ"ש דהנך דלעיל דכיון דאסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו א"כ אין לך צורך אכילת פרוסת המוציא גדול מזה וק"ל:

    פיסקא רבי יהודא אומר בורא מיני דשאים אמר ר' זירא ואיתימא ר"ח בר פפא אין הלכה כר' יהודא ואמר רבי זירא כו'. נראה דמה שהוצרך לומר אין הלכה כר"י אע"ג דבלא"ה פשיטא לן יחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ סד"א דשאני הכא דמסתבר טעמא דר"י דיליף לה מקרא כדאמר רבי זירא גופא בסמוך קמ"ל דאפ"ה אין הלכה כמותו וכה"ג אשכחן טובא בש"ס:

    במשנה בירך על פירות האילן בפה"א יצא כו' ומוקמינן לה בגמרא כר"י דביכורים. וכתבו התוס' דנראה דהלכה כר"י דסתם לן תנא כוותיה כו' ולכאורה יש לדקדק אכתי אמאי הלכתא כר"י הא קי"ל סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם אפילו במחלוקת דיחיד לגבי יחיד אפ"ה הלכה כהאי תנא דפליג אסתמא כיון דרבי קבע למחלוקת אחר הסתם א"כ כ"ש הכא דבהך מתני' דביכורים חכמים פליגי עליה דר"י כ"ש דהלכה כרבנן ועיין בזה בתוס' בריש פ"ק דביצה בד"ה גבי שבת כו' אלא דאפ"ה כתבו התוס' כאן שפיר דהלכה כר"י כיון דהך סתמא ואחר כך מחלוקת בתרי מסכתות נינהו וקיי"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה וא"כ מספקא מלתא הי מינייהו נשנית ברישא דאי האי דברכות נשנית ברישא הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואי הך דביכורים נשנית ברישא הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם וכיון דהך מלתא ספיקא הוא הא קיי"ל ספק ברכות להקל ומש"ה הוי הלכה כר"י דמיקל דבדיעבד יצא ואין צריך לברך שנית כנ"ל בכוונת התוספות. אלא שקיצרו במקום שהיה להו להאריך ובזה נתיישב לי היטב שיטת הרמב"ם ז"ל דלענין ברכה פסק כסתם מתניתין דהכא ולענין ביכורים פסק הלכה כחכמים וכבר נתקשו בזה כל מפרשי הרמב"ם ז"ל דארכבה אתרי רכשי ותירצו דס"ל כשיטת הירושלמי דאיכא דמוקי מתניתין דהכא אליבא דכ"ע ובאמת יש לתמוה על זה דס"ס כיון דבתלמודא דידן מוקמינן למתני' כר"י דוקא א"כ ודאי דהלכה כתלמודא דידן נגד פלוגתא דאמוראי בירושלמי כמבואר בכללי פסק הלכות לכל הפוסקים אמנם למאי דפרישית א"ש טובא דלהרמב"ם נמי מספקא ליה אי הוי סתם ואח"כ מחלוקת או מחלוקת ואח"כ סתם ומש"ה לענין ברכה פסק לקולא כסתם מתני' דהכא ולענין ביכורים פסק כחכמים דמביא ואינו קורא כיון דקריאה לא מעכבא ועוד דמסקינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ב) דאף ע"ג דקריאת ביכורים פסוקי בעלמא נינהו אפ"ה אין לקרותן בכדי כנ"ל נכון ועיין עוד בזה לקמן בסוגיא דהיו לפניו מינים הרבה ודו"ק:

    שם בגמרא פיסקא על פירות הארץ פשיטא אמר רב נחמן ב"י לא נצרכה אלא לר"י. ולכאורה קשיא לי הא לרבנן נמי איצטריך דהא אשכחן פשתן דאיקרי עץ כדאיתא בפרק במה מדליקין ואשכחן נמי במתני' דריש פרק המוכר פירות דזרעוני פשתן ראויין לאכילה ע"ש בסוגיא וא"כ הו"א אם בירך בפה"ע עליהן יצא קמ"ל במתני' דאפ"ה לא יצא מה"ט גופא דמסקינן דכי שקלת ליה לפירי ליתא לגווזא דהדר מפיק אלא דיש ליישב לפי מ"ש רש"י שם במתני' דהא דאיכא מאן דזבין לאכילה היינו דלוליבא דידיה מעלו לכותחא ולפ"ז יש ליישב דקים ליה לתלמודא דלעולם לא שייך בלוליבא דכיתנא שראוין לאכילה אלא ע"י כותח וא"כ הו"ל כותח עיקר ולוליבא טפל דפשיטא שאין מברך עליה:

    Penei Yehoshua on Berakhot 40a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' סד"א הואיל ואר"י חטה מין אילן ע' שבת דף ס"ו ע"א תוס' ד"ה כוורת:

    Gilyon HaShas on Berakhot 40a · Sefaria

    בן יהוידע

    אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֹּאכַל קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ הנה נודע דלא אמרו רבותינו ז"ל כן אלא רק באכילה, אבל בשתיה אינו חייב להקדים דכתיב (במדבר כ, יב) וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם, ולזה צריך טעם למה אשתני בזה אכילה משתיה? ונראה לי בס"ד דבהמה עיקר מציאותה בעולם הוא לאכול מן בשרה, כמו שאמרו 'סוף בהמה לשחיטה', ואף על גב דיוצא ממנה חלב הנה זה מן הנקבות ולא מן הזכרים, ועוד החלב עיקרו לאכילה לעשות אותו גבינה וחמאה וחלב חמוץ שקורין בערביה לב"ן, ואם כן כל הנאת האדם מן הבהמה הוא הנאה של אכילה, לכך ראוי שהוא יקדים לה האכילה על עצמו, כענין מה שנאמר גבי עבד עברי (דברים טו, טז) כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ וכו', אבל בשתיה ליכא טעמא להקדים, ואף על גב דהנאת האכילה מן הבהמה הוא דוקא מן הטהורה, עם כל זה לא פלוג בהכי בין טמאה לטהורה. אי נמי יש להבין המאכל מציאותו בעולם תהיה על ידי יגיעת האדם, לכך נחשב האדם כמו בעל הבית, אבל הבהמה בסוג אורח, ודרך להקדים בעל הבית את האורח עליו, אבל המים מציאותם בעולם היא על ידי יתברך, ואם כן גם האדם נחשב במים אורח ומאי חזית להקדים הבהמה?! ועוד יש להבין בפשיטות דבצמאון יתרמי שעת סכנה אם לא ישתה מהרה, לכך לא נעשה בו ענין הקדימה הנזכר.

    אַחַר כָּל אֲכִילָתְךָ אֱכֹל מֶלַח, וְאַחַר כָּל שְׁתִיָּתְךָ שְׁתֵה מַיִם נראה לי בס"ד על דרך סוד הכתוב (שיר השירים ה' א') אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, כי שפע בחינת י"ה מכונה בשם 'אכילה', ושפע בחינת ו"ה מכונה בשם 'שתיה', וידוע שבבחינת י"ה יש ג' הויו"ת [3 × 26] שעולים מספר לחם [78] ומספר מֶלַח [78], ובבחינת ו"ה יש שני שמות הוי"ה אדני [91] שהם מספר מַיִם עם הכולל [91], ולכן אַחַר כָּל אֲכִילָתְךָ אֱכֹל מֶלַח שהוא מספר ג' הויו"ת לרמוז בזה על שורש האכילה היכן הוא, וְאַחַר כָּל שְׁתִיָּתְךָ שְׁתֵה מַיִם לרמוז בזה על שורש השתיה היכן הוא, וכיון שהאדם מתכוין באכילה ושתיה בשרשים שלהם, לא יהיה נזוק מאכילתו ושתייתו נזק רוחני מצד תערובת רע.

    בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם, כְּלִי רֵיקָן מַחֲזִיק, מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק. נראה לי בס"ד אומרו ' בֹּא וּרְאֵה ' הכונה בא לבית המדרש ששם קיבוץ החכמים והתלמידים ותראה דבר זה שאני אומר בחוש הריאות, איך כְּלִי שהוא מָלֵא, רצונו לומר שהוא תלמיד חכם מלא תורה וגדוש הוא מַחֲזִיק יותר שישיג השגה גדולה בתורה ויחדש דברים רבים, וּכְּלִי רֵיקָן שעודנו עם הארץ אֵינוֹ מַחֲזִיק כלום. ואומרו מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, נראה לי בס"ד מִדַּת בָּשָׂר וָדָם הם אברי הגוף שיש בו אברים חלולים להכניס בהם מאכל, כגון ושט וקיבה ובני מעים וכיוצא, שאם הם שבעים הרבה אי אפשר לו להכניס בהם מאכל עוד, אבל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הם איברי הנפש שהיא חלק אלוה ממעל ותתייחס להקב"ה, כמו שכתב הרמ"א בפסוק (ויקרא כו, יא) וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם, אם הם מלאים יראה מחזיקים חכמה, שיוכל להכניס בהם חכמה, ואם הם כְּלִי רֵיקָן מן היראה אֵינוֹ מַחֲזִיק בתוכו חכמה. ועוד נראה לי בס"ד מצינו שהאשה הגשמית שהיא בשר ודם נקראת כְּלִי כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי', וזאת אם היא ריקנית שאינה מעוברת תחזיק רצונו לומר תתעבר, ואם היא מעוברת לא תתעבר בעוד עובר בתוכה. אך התורה שנקראת גם כן כְּלִי כמו שאמרו (אבות פרק ג' משנה יח) חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, כי פסוקים תורה שבכתב הם כמו כְּלִי שמלאים בתוכם דברי רוחנית לאדם הלומד בה אם הוא כְּלִי מָלֵא, כלומר שידע האדם לדרוש תיבה זו ופסוק ולמלאתו בדבר מדברי תורה שבעל פה, מַחֲזִיק עוד לדרוש בו עוד דרשה אחרת ודרשה שימצאוהו עוד ועוד, כי ע' פנים לתורה וששים רבוא פרושים יוכל לרמוז בקרבה, אבל אם היא אצל האדם כְּלִי רֵיקָן שאינו מאמין אלא רק בפשט של דבריה אֵינוֹ מַחֲזִיק כלום, שלא יוכל להשיג ולרמוז בה שום רמז מתורה שבעל פה ולא יוכל לעשות לה פנים אחרים בהלכה, וזה שאמרו אִם שָׁמוֹעַ, פירש תטה אוזן לשמוע דברי תורה שבעל פה שאין כתובים להדיה, אז תִּשְׁמַע עוד תוספות דברים לכוין דברים חדשים על אמיתותן למצוא להם רמז בתורה שבכתב, וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ משמוע תורה שבעל פה לֹא תִּשְׁמַע, פירוש לא תשיג לחדש דבר בתורה שבכתב, דבר אחר אם תשמע בישן פירוש תמלא הכרס שלך מלימוד הגרסה שנקרא ישן, כי זה הלמוד הוא ההתחלה, תשמע בחדש הוא לימוד הסברה הוא לבסוף, לכך נקרא חדש יען כי זה תלוי בזה שהכל צריכין למרי דחטייא.

    רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר גֶּפֶן הָיָה. הנה ידוע דדברי התנאים בזה כולם אמת דכל הני תלתא הוו בכלל האזהרה של עץ הדעת, ואכל משלשתם וחטא באכילתו, ולכן שלש רגלים שנאמר בהם שמחה של אכילה ושתיה, הם תיקון עון אדם הראשון שהיה בשלשה מינים אלו. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (שמות כג, יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה, תָּחֹג ראשי תיבות ת אנה ח טה ג פן, שהם שלשה הנזכרים שחטא בהם אדם הראשון, גם נרמז בזה שאלו השלשה שהם ראשי תיבות 'תָּחֹג' יתוקנו על ידי אכילת מצוה של שלש רגלים, שהם כנגד ג' אבות שהם חג"ת [חסד, גבורה, תפארת], ונראה לי בס"ד סופי תיבות ג' מינים הנזכרים [תאנ ה חט ה גפ ן ] הוא הנ"ה, רמז שבגמר התיקון שלהם תתקיים הבטחה של (ישעיהו מא, כז) רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, שהוא ענין קצצת רגל קו"ף של קנה [גְּעַר חַיַּת קָנֶה], שיהיה אז אותית 'הנה', כנזכר בספרי המקובלים ז"ל בשם זוהר הקדוש.

    שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל אָדָם אֶלָּא יַיִן נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב (בראשית ט, כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, דהוה ליה למימר וַיֵּשְׁתְּ יַּיִן וַיִּשְׁכָּר, ולכך כתב הַ יַּיִן לרמוז על יללה, כי הַיַּיִן [75] גימטריא יְלָלָה [75] אך צריך להבין למה רמז נזק היין בלשון יללה ולא בלשון נהי והגי וקינה או אנחה או שבר ויגון? ונראה לי בס"ד משום אורחא דעלמא שכרות היין תהיה בלילה שהאדם בטל בו וסופו לישן, מה שאין כן ביום לאו כולי עלמא בטלנים נינהו כדי שישתו וישכרו, ולזה אמר מביא יללה לעולם, כי השותה יין בלילה כאורחא דעלמא והוא משתכר הרבה, אז מהפך אותיות לַיְלָה עליו לאותיות יְלָלָה. ונראה לי בס"ד עוד יותר זה כי למ"ד בו רמוז לימוד התורה כידוע, לכך הוא נכוה, והיין נרמז באות יו"ד שראש י ין יו"ד, לרמוז שהאדם ימעט בו כמו יו"ד שהיא קטנה מכל האותיות, ולכך נרמז ביין שני יודי"ן בזה אחר זה, ואמרו רבותינו ז"ל 'לא אברי לילה אלא לגרסא', שיגביר בו לימוד התורה הרמוז בלמ"ד. לכן אותיות לַיְלָה הלמ"ד עומד למעלה מן אות יו"ד שרומזת ליין, רצונו לומר שיגביר לימוד התורה על שתיית היין, ולכך זה המשתכר ששתה יין הרבה שאז לא אפשר לו שילמוד, נמצא הגביר אות יו"ד שהוא יַיִן על אות למ"ד שהוא הלימוד, לכך נהפכים לו אותיות לילה לאותיות יְלָלָה, שבזה אות יו"ד היא למעלה מן אות למ"ד.

    חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת 'אַבָּא' וְ'אְִמָּא', עַד שֶׁיִּטְעֹם טַעַם דָּגָן. הא דנקיט מילות אלו ולא נקיט מלות אחרות, נראה לי בס"ד דידוע חכמה נקראת 'אב' ובינה נקראת 'אם', והדעת מכריע בין חכמה ובינה ובלול משניהם מאב ואם, ולכן אין התינוק אומר אבא ואימא עד שיאכל דגן הנקרא עץ הדעת. והנה לסברת ר' יהודה דסבירא ליה חִטָּה הָיְתָה, נראה לי בס"ד לומר טעם דלכך תמצא שהחיטה אשתנית למעליותא, שכל הפירות הן של עץ הן של אדמה אם נשתנו גריעי שתהיה ברכתם שהכל, ורק החיטה בשינוי שלה תהיה למעליותא, שבעודם חטים מברך פרי האדמה, ואם נשתנו שטחנם ואפאם מברך המוציא לחם מן הארץ, וכן תמצא בעץ הדעת שלעתיד יתוקן הפגם שהיה בו בחטא אדם הראשון לגמרי, ואז בגמר התיקון יהיה משובח ומעולה יותר ממה שהיה קודם החטא כמה וכמה.

    Ben Yehoyada on Berakhot 40a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף מ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־642 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 165 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב: ״טוֹל בָּרוּךְ, טוֹל בָּרוּךְ״ —…״

    2. קטע 243 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא:…״

    3. קטע 330 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא:…״

    4. קטע 461 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא…״

    5. קטע 516 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּקְפֶּה אֲכִילָתוֹ בְּמַיִם, אֵינוֹ בָּא…״

    6. קטע 627 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב מָרִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרָגִיל…״

    7. קטע 728 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַב מָרִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרָגִיל…״

    8. קטע 828 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב:…״

    9. קטע 947 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: הָרָגִיל בְּקֶצַח…״

    10. קטע 1064 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״. אָמַר…״

    11. קטע 1169 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא בַּר…״

    12. קטע 1228 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ בֵּירַךְ עַל פֵּירוֹת הָאִילָן ״בּוֹרֵא פְּרִי…״

    13. קטע 1329 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מַאן תַּנָּא דְּעִיקַּר אִילָן אַרְעָא הִיא?!…״

    14. קטע 1473 מילים

      נפתחת ב״עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב…״

    15. קטע 1534 מילים

      נפתחת ב״סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    אָמַר רַב: ״טוֹל בָּרוּךְ, טוֹל בָּרוּךְ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. ״הָבֵא מֶלַח״ ״הָבֵא לִפְתָּן״ — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ ״הָבִיאוּ מֶלַח״ ״הָבִיאוּ לִפְתָּן״ נָמֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, ״גַּבֵּיל לְתוֹרֵי, גַּבֵּיל לְתוֹרֵי״ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ ״גַּבֵּיל לְתוֹרֵי״ נָמֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיֹּאכַל קוֹדֶם שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ״ וַהֲדַר ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״.

    אָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיָּבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִפְתָּן לִפְנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל אִקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, אַפִּיקוּ לֵיהּ רִיפְתָּא, וּבְצַע לְהֶדְיָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: הֲדַר מָר מִשְּׁמַעְתֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: לֵית דֵּין צְרִיךְ בְּשַׁשׁ.

    וְאָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: אֵין מֵי רַגְלַיִם כָּלִים אֶלָּא בִּישִׁיבָה. אָמַר רַב כָּהֲנָא: וּבְעָפָר תִּיחוּחַ, אֲפִילּוּ בַּעֲמִידָה. וְאִי לֵיכָּא עָפָר תִּיחוּחַ, יַעֲמוֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיַשְׁתִּין לִמְקוֹם מִדְרוֹן.

    וְאָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אַחַר כׇּל אֲכִילָתְךָ אֱכוֹל מֶלַח, וְאַחַר כׇּל שְׁתִיָּיתְךָ שְׁתֵה מַיִם, וְאִי אַתָּה נִזּוֹק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אַחַר כׇּל אֲכִילָתְךָ אֱכוֹל מֶלַח, וְאַחַר כׇּל שְׁתִיָּיתְךָ שְׁתֵה מַיִם, וְאִי אַתָּה נִזּוֹק. תַּנְיָא אִידַּךְ: אָכַל כׇּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל מֶלַח, שָׁתָה כׇּל מַשְׁקִין וְלֹא שָׁתָה מַיִם, בַּיּוֹם — יִדְאַג מִן רֵיחַ הַפֶּה, וּבַלַּיְלָה — יִדְאַג מִפְּנֵי אַסְכָּרָה.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּקְפֶּה אֲכִילָתוֹ בְּמַיִם, אֵינוֹ בָּא לִידֵי חוֹלִי מֵעַיִם. וְכַמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: קִיתוֹן לְפַת.

    אָמַר רַב מָרִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרָגִיל בַּעֲדָשִׁים אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם מוֹנֵעַ אַסְכָּרָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. אֲבָל כׇּל יוֹמָא — לָא. מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְרֵיחַ הַפֶּה.

    וְאָמַר רַב מָרִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרָגִיל בְּחַרְדָּל אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם — מוֹנֵעַ חֳלָאִים מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. אֲבָל כׇּל יוֹמָא — לָא, מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם דְּקָשֵׁה לְחוּלְשָׁא דְלִבָּא.

    אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הָרָגִיל בְּדָגִים קְטַנִּים — אֵינוֹ בָּא לִידֵי חוֹלִי מֵעַיִם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁדָּגִים קְטַנִּים מַפְרִין וּמַרְבִּין וּמַבְרִין כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם.

    אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: הָרָגִיל בְּקֶצַח אֵינוֹ בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב. מֵיתִיבִי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: קֶצַח — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים סַמָּנֵי הַמָּוֶת הוּא, וְהַיָּשֵׁן לְמִזְרַח גׇּרְנוֹ — דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרֵיחוֹ, הָא בְּטַעְמוֹ. אִימֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה אָפְיָא לֵיהּ רִיפְתָּא, וּמְדַבְּקָא לֵיהּ וּמְקַלְּפָא לֵיהּ.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״. אָמַר רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — אָמַר קְרָא ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״. וְכִי בַּיּוֹם מְבָרְכִין אוֹתוֹ, וּבַלַּיְלָה אֵין מְבָרְכִין אוֹתוֹ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל יוֹם וָיוֹם תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו, הָכָא נָמֵי כׇּל מִין וּמִין תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו.

    וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — כְּלִי רֵיקָן מַחֲזִיק, מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, מָלֵא מַחֲזִיק, רֵיקָן אֵינוֹ מַחֲזִיק. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע״, אִם שָׁמוֹעַ — תִּשְׁמַע, וְאִם לָאו — לֹא תִשְׁמָע. דָּבָר אַחֵר: אִם שָׁמוֹעַ — בַּיָּשָׁן, תִּשְׁמַע — בֶּחָדָשׁ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ — שׁוּב לֹא תִשְׁמָע.

    מַתְנִי׳ בֵּירַךְ עַל פֵּירוֹת הָאִילָן ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ — יָצָא. וְעַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״ — לֹא יָצָא. וְעַל כּוּלָּם, אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — יָצָא.

    גְּמָ׳ מַאן תַּנָּא דְּעִיקַּר אִילָן אַרְעָא הִיא?! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: יָבֵשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן — מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא.

    עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר חִטָּה מִין אִילָן הִיא. דְּתַנְיָא: אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל הָאָדָם אֶלָּא יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיְתָה, שֶׁבַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בּוֹ נִתַּקְּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת ״אַבָּא״ וְ״אִמָּא״ עַד שֶׁיִּטְעוֹם טַעַם דָּגָן.

    סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה חִטָּה מִין אִילָן הִיא, לִיבָרֵךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. קָא מַשְׁמַע לַן, הֵיכָא מְבָרְכִינַן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ — הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְפֵירֵי אִיתֵיהּ לִגְווֹזָא, וַהֲדַר מַפֵּיק,