דף ביאור
מסכת ברכות דף כ״ח עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת ברכות דף כ״ח עמוד א׳
מסכת ברכות דף כ״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־731 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מעברין לך יורידוך מן הנשיאות בשביל אחר:
ה"ג דלמא מעברין לך אמר לה יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר ול"ג מעלין בקדש:
כסא דמוקרא כוס זכוכית יקרה שקורין לה בלשון ישמעאל ערקי"א ואומרים בני אדם במשל הדיוט יום אחד ישתמש בו בעליו ויתכבד בו ואם ישבר ישבר:
לית לך חיורתא אין לך שערות לבנות של זקנה ונאה לדרשן להיות זקן:
י"ח דרי חיורתא י"ח שורות של זקנה:
קא חלשא דעתיה דר"ג כשראה שנתוספו היום תלמידים רבים והיה דואג שלא יענש במה שמנעם בימיו מלבא:
דמליין קטמא כלומר אף אלו אינם ראויים:
תלויה בספק שלא פירשוה מתוך שרבו התלמידים רב החדוד והפלפול:
ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Berakhot 28a · Sefaria · CC0
תוספות
ושל מוספין כל היום הקשה הרב רבינו שמשון ז"ל דאמרי' בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נח.) מוספין בשש בזיכין בשבע וכ"ת ה"מ למצוה אבל דיעבד כל יומא נמי זמניה הוא הרי בתמורה (פ"ב ד' יד) משמע שהמוספין היו נשחטין עם התמיד ונקטרין עמו. ותירץ דהתם מיירי בשבת:
הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף מכאן יש ליזהר ביוה"כ להתפלל תפלת שחרית קודם שש שעות ומחצה דהיינו קודם שיגיע שעת המנחה דאל"כ היו צריכין להתפלל תפלת המנחה קודם והר"י אומר דאינו צריך דהא דקאמר שיתפלל תפלת המנחה קודם היינו כשיש לו לעשות צרכיו שלא יוכל להתפלל תפלת המנחה בזמנה וצריך להתפלל שניהם מיד כגון שהיה לו לילך לסעודה גדולה כמו לנשואין ומתיירא שמא ימשוך בסעודתו או שישתכר אבל אם היה לו שהות להתפלל אחר תפלת מוסף תפלת המנחה בזמנה אין לו להקדים תפלת המנחה אלא יתפלל כסדר מוסף ואח"כ מנחה:
כדמתרגם רב יוסף על דאחרו זמני מועדיא ואי משתעי ברגלים אין שייך לומר לשון איחור שהרי אין להם תשלומין אלא ע"כ בתפלה משתעי קרא:
Tosafot on Berakhot 28a · Sefaria · CC-BY
רב נסים גאון
וזה שאמרו כל בו ביום דאמרינן ההוא יומא איתמר יש במשנה הרב' מזה הענין כגון האי דתנן במס' ידים (פ"ג מ"ה) אמ' ר' שמעון בן עזאי מקובל אני מפי ע"ב זקנים ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בראש ששיר השירים וקהלת מטמאין את הידי' אמר ר' עקיבא חס ושלום וכו' (פ"ד מ"א) בו ביום נמנו וגמרו על עריבת [הרגלים] בו ביום אמרו [משנה ב] כל הזבחים וכו' ובתוספתא [בידים פ"ב] בו ביום עמד יהודה גר עמוני:
אמר רבן גמליאל השתא איזיל ואפייסיה לר' יהושע אזל חזינהו לאשיתא דביתיה דהוו קא משחרן כו'. ופירשו בגמרא דבני מערבא אזל ואשכח לר' יהושע יתיב עביד מחטין אמר ליה מן אילין את חיי אמר ליה עד כדון את בעי מידע אוי לדור שאתה פרנסו. והאי דאמר ליה עשה בשביל כבוד בית אבא כלומר בשביל הלל הזקן זקני שהיה מזרע דוד כדגרסינן בפ' יציאות השבת (שבת דף טו) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה וזה רבן גמליאל הנזכר בכאן הוא בנו של רבן שמעון בן גמליאל שהוא רביעי להלל הזקן דהוי ליה רבן גמליאל חמישי להלל ובנו רבן שמעון ששי להלל ובנו ר' יהודה הנשיא שהוא רבי והוא רבינו הקדוש הוי שביעי להלל הזקן ואיתא במסכת שבת בפרק במה בהמה (שבת דף נו) רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה דדוד ובגמרא דפרק אחרון דתענית דבני מערבא (הלכה ב) אמרי אמר לוי מגילת יוחסין מצאו בירושלים וכתוב בה הלל מן דדוד ואיתא בפ' אע"פ שאמרו בכתובות (ד' סב) בדקו במשפחות רבי אתי משפטיה בן אביטל. והאי דאמרינן אעפ"כ לא עברוה לר' אלעזר בן עזריה פירשו בתלמוד ארץ ישראל אלא מינו אותו אב בית דין והיינו דאמר מר שבת של מי היתה של ר' אלעזר בן עזריה היתה ואיתא בפירקא קמא דחגיגה (דף ג) תנו רבנן מעשה בר' יוחנן בן ברוקא ור' אלעזר חסמא שהלכו להקביל את פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש היה היום בבית המדרש אמרו לו תלמידיך אנחנו ומימיך אנו שותין אמר להן אעפ"כ אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש שבת של מי היתה אמרו לו שבת של ר' אלעזר בן עזריה:
Rav Nissim Gaon on Berakhot 28a · Sefaria
רשב"א
תנו רבנן היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין, מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין. יש לפרשה כפשוטה בשהיו שתיהן לפניו כלומר שהיה בדעתו להתפלל עכשיו שתיהם, ואם לא היה בדעתו להתפלל תפלת המנחה עד דמדומי חמה, מתפלל של מוספין לבדה דלמה יתחייב להקדים ולהתפלל תפלת המנחה מחמת תפלת המוספין. וכך נראה לי שראיתיה משמן של גאונים. אבל בתוס' לא פירשו כן עד שהוצרכו לומר דעכשיו שמאחרין בתפלת יוצר ביום הכיפורים עד לאחר שש שעות ומחצה שיש מן הדין להקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין. ולא דבר [ר"ל: נהוג] עמא הכי. ולפי פירוש ראשון אתי שפיר. ומכל מקום מסתברא שאילו עבר והקדים תפלת המוספין לתפלת המנחה ואפילו במקום שיש לו להתפלל תפלת המנחה תחלה יצא וא"צ לחזור עוד ולהתפלל של מוספין שניה, ול"ד לההיא דאמרינן לעיל (ברכות כו, ב) הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו כלומר לפי שהקדים תפלת התשלומין לתפלת חובה, דשאני התם לפי שאינו בדין שיקדים תפלת התשלומים שכבר עבר זמנה לתפלת החובה שהיא בזמנה, אבל מוספין כל שעתא ושעתא זימניה הוא דהא תפלת המוספין כל היום אלא דלכתחלה כיון דתפלת המנחה תדירא והגיע זמנה צריך להקדימה הא אם עבר והקדים של מוספין יצא. וגדולה מזו נראה מן התוספתא דאפילו הקדים של מוספין לשל שחר יצא, דהא קיימא לן דתפלות כנגד תמידין תקנום, וקתני בתוספתא (פ"ג, ה"ב): המתפלל תפלת המוספין בין משקרב תמיד של שחר בין שלא קרב תמיד של שחר יצא.
Rashba on Berakhot 28a · Sefaria
ריטב"א
הצבי חיורי דמליא סריקתא לפי שהיו לבושים בגדי לבן אמר חיורי ופירושו כדים לבנים מלאים דבר שאינו חשוב כלומר שלא היו שלמים אותם חכמים:
מזה בן מזה יזה הזאת מי חטאת. מימיך מי מערה דבעינן מים חיים. ואפרך אפר מקלה כלומר שאר אפר שאינו אפר פרה, והמשל על ר"ג שהיה נשיא והוא היה ראוי לראש מתיבתא:
[פסקא] ושל מוספין כל היום א"ר יוחנן ונקרא פושע. פירוש דאע"ג דזמנה כל היום מ"מ יש לו להתפלל בזמן הקרבן והמאחר אותה כל כך הוא פושע:
ת"ר היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין. ר' יהודה אומר וכו' א"ר יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוספין. פירוש משום דר' יהודה יהיב טעמא למילתיה ורבנן לא יהבי טעמא למילתייהו מפני כך איצטריך למיפסק כרבנן:
בתולותיה נוגות פירושו עגונות:
Ritva on Berakhot 28a · Sefaria
מאירי
עמוני ומואבי שנתייגרו אע"פ שמן התורה אינן ראויין לבא בקהל בזמן הזה משעלה סנחריב ובלבל את האומות מותרים שאין שמן עליהן וכן הדין במצרי תוך ג' דורות לדעתנו כמו שביארנו ביבמות פרק הערל:
Meiri on Berakhot 28a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ושל מוספין כו' ותירץ דהתם איירי בשבת עכ"ל דיש לחלק בין שבת לחול ע' בר"פ תמיד נשחט (נח:) דבשבת אין נדרים ונדבות קריבין וק"ל:
Chidushei Halachot on Berakhot 28a · Sefaria
שיטה מקובצת
חצבי חיורי דמליא סריקתא לפי שהיו לבושים בגדי לבן אמר חיורי ופירושו כדים לבנים מלאים דבר שאינו חשוב כלומר שלא היו שלמים אותם חכמים:
מזה בן מזה יזה הזאת מי חטאת:
מימיך מי מערה דבעינן מים חיים:
ואפרך אפר מקלה כלומר שאר אפר שאינו אפר פרה והמשל על רבן גמליאל שהיה נשיא והוא היה ראוי לראש מתיבתא:
[פסקא] ושל מוספין כל היום אמר ר' יוחנן ונקרא פושע - פירוש דאף על גב דזמנה כל היום מכל מקום יש לו להתפלל בזמן הקרבן והמאחר אותה כל כך הוא פושע:
תנו רבנן היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין. ר' יהודה אומר וכו'. אמר ר' יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין - פירוש משום דר' יהודה יהיב טעמא למילתיה ורבנן לא יהבי טעמא למילתייהו מפני כך איצטריך למיפסק כרבנן:
בתולותיה נוגות פירושו עגונות:
Shita Mekubetzet on Berakhot 28a · Sefaria
פני יהושע
בתוס' ד"ה ושל מוספין כל היום והקשה הרב רבינו שמשון ז"ל דאמר בפרק תמיד נשחט מוספין בשש כו' וכ"ת הנ"מ למצוה כו' הרי בתמורה משמע של מוספין היו נשחטין עם התמיד כו' עד סוף הדיבור. כוונת קושיית הר"ש מבואר' דכיון דמשמע התם של מוספין היו נשחטין עם התמיד ע"כ היינו דעיקר מצותם לכתחלה מיד לאחר התמיד וא"כ לפ"ז ע"כ הא דאמרינן בפרק ת"נ מוספין בשש היינו דלאחר שש תו לא מצי להקריבן דבשביל כך היה צריך להקריבן קודם לבזיכין וא"כ קשיא מתניתין דקתני ושל מוספין כל היום כן נראה בכוונת הקושיא אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר"ש ומאי תירץ נמי דהתם איירי בשבת דהא ודאי פשיטא דאיירי בשבת מדקתני בזיכין ובזיכין ודאי לא קריבין אלא בשבת ואי קשיא ליה לאידך גיסא מ"ש בחול שהיו קריבין מיד לאחר התמיד ומ"ש בשבת שלא היו קריבין אלא בשש א"כ לא שייך הך קושיא אמתניתין דהכא ואי כדפרישית דבלא"ה הוי משמע ליה דהא דמוספין בשש היינו דא"א לאחרן יותר ומש"ה היו קריבין קודם לבזיכין הא ודאי ליתא דהא ביומא דף ל"ד מפרש אביי להדיא טעמא דמ"ד מוספין קודמין לבזיכין והיינו משום דכתיב בבזיכין ביום ביום לאחר וכן פירש"י בר"פ תמיד נשחט והא דמייתי נמי ר"ש ראיה מסוגיא דתמורה ונרשם בצידה דף י"ד ובאמת שם לא נמצא רמז לזה ואדרבא מייתי להיפך דת"ר דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר למוספין והיינו לגמרי כמתני' דהכא וכמדומה לי שבכל מסכת תמורה לא נמצא יותר מזה והיה נ"ל להגיה בדברי התוס' הרי ביומא משמע שהמוספין היו נשחטין עם התמיד וכוונת הר"ש הא דאמרינן ביומא דף ע' במשנה דר"ע אומר עם תמיד של שחר היו קריבין ואשבעה כבשים די"כ קאי וכה"ג מייתי נמי התם מר"ע דתוספתא דאמר נמי הכי ומייתי עליה קרא דכתיב מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד אלמא דמוספין עם תמיד של שחר קרב להו כדמפרש התם בגמרא ומהתם מייתי הר"ש ראיה לדבריו וכן מצאתי אחר כך בספר מג"א בא"ח סימן רפ"א שהרגיש ג"כ בזה והגיה בלשון התוס' כמ"ש ע"ש (מיהו בעיקר פירושו בלשון התוס' אינו מתחוור כמו שאבאר בקונטרס אחרון) נמצא לפ"ז יש ליישב לשון הר"ש מיהו מה שהוצרך לאתויי הסוגיא דפרק תמיד נשחט ולא מייתי הסוגיא דיומא דף ל"ד היינו משום דשם לא נזכר בשש ועוד דלמ"ד בזיכין קודמין למוספין לא מצי לאקשויי כיון דטעמא דמ"ד בזיכין קודמין למוספין היינו מג"ש דגמר חוקה מחביתין ע"ש וא"כ לפ"ז שפיר מצ"ל דמה שמקריבין המוספין בשבת בשש היינו משום שצריך להקריב הבזיכין קודם להם והבזיכין הוצרכו לאחר כיון דכתיב ביום ביום והיינו ע"כ בחמש דעד סוף ד' קרוי בוקר אליבא דכ"ע משא"כ בסוגיא דפרק תמיד נשחט דמשמע אפילו למ"ד מוספין קודמין לבזיכין אפ"ה היה מקריב המוספין בשש וקס"ד דר"ש שאין טעם לזמן זה דשש אם לא שאנו מפרשים דהיינו לענין דיעבד וע"ז תירץ דהתם איירי בשבת מדקתני חביתין בהדייהו ואם כן לעולם אימא לן דהא דקתני מוספין בשש היינו למצוה ומה שלא היו מקריבין אותו קודם שש לאחר התמיד כמו בחול היינו משום דבמוספי שבת כתיב וביום השבת והאי ביום היינו לאחר והיינו בשש כמו שפרש"י ביומא דלשון ביום משמע עיצום היום ונהי דלמ"ד מוספין קודמין לבזיכין היו מקריבין המוספים בחמש היינו משום שהיה צריך להקריבן קודם לבזיכין ובזיכין היה צריך להקריבן בשש כיון דכתיב בהו ביום ביום דמשמע יותר בעיצום של יום דמשש ולמעלה מן התורה נקרא ערב כן נ"ל בכוונת התוס' והכי משמע נמי בלשון מרדכי בפרק כל כתבי דמה שמאחרין בשבת לבוא לבה"כ יותר מבחול היינו משום דבתמיד של שחר דשבת כתיב וביום השבת דמשמע לשון איחור וטעם זה שאמר רבינו יצחק בר"י בעיר רומא מפי רה"ג ז"ל עכ"ל ע"ש. נמצא לפ"ז שפיר מצינו לפרש שיטת ר"ש ג"כ על זה הדרך דכיון דבשבת היו מאחרין זמן התמיד ממילא היו מוספין מתאחרין עד שש וכ"ז לא כמ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין דמה שמחלק הר"ש בין שבת לחול לענין המוספין היינו משום נדרים ונדבות כדאיתא בר"פ ת"נ עכ"ל ובמחילת כבוד תורתו דלא דק דבר"פ ת"נ לא מייתי הך מילתא אלא לענין תמיד של בין ערבים דבחול היו צריכין לאחר יותר משום נדרים ונדבות משא"כ לענין מוספין אם היו קריבין בחול מיד לאחר תמיד של שחר ע"כ היינו כיון דכשירין כל היום צריך להקריבן לכתחילה בשחר מיד דזריזין מקדימין למצות א"כ מהאי טעמא גופא היה צריך להקריבן ג"כ בשבת בשחר מיד לאחר התמיד ומה טעם יש בדבר לאחרן בשבת יותר מבחול אפילו היכי דלא שייך טעמא דנדרים ונדבות דהא ודאי אפילו בחול לא היו מקריבין נדרים ונדבות אלא לאחר כל המעשים דקרבנות וקטורת ובזיכין ונסכים וחביתין להקדים הכל לנדרים ונדבות דהוי ליה תדיר לגבי נדרים ונדבות ועוד דשל ציבור לעולם קודמת לשל יחיד ואין נדבה בציבור וא"כ א"א להעמיד דברי מהרש"א ז"ל כלל אע"כ דטעמא דר"ש כדפרישית משום דכתיב ביום לאחר כן נ"ל ברור ומתוך מה שכתבתי יש ליישב כמה קושיות בסוגיא דיומא ובר"פ כל התדיר ממה שהקשו שם בתוס' וקצת יבואר בק"א וכאן אין להאריך יותר:
בגמרא אמר רבי יוחנן ונקרא פושע משמע להדיא דאמלתא דרבנן קאי דאע"ג דזמנה כל היום אפ"ה לאחר ז' נקרא פושע וכ"ש לפמ"ש התוספות לעיל בדף הקודם בד"ה ת"ש ושל מוספין דלא גרסינן במשנה כלל דברי ר"י וא"כ ע"כ אליבא דרבנן קאי ועוד דהא בסמוך אמר רבי יוחנן גופא דאין הלכה כר"י ואפילו את"ל דהא דקאמר אין הלכה כר"י לא קאי אלא לענין היו לפניו ב' תפלות אחת של מנחה וא' של מוסף דעלה קאי ובהא קאמר דהלכה כרבנן דשל מנחה קודם כיון שהיא תדירה. משא"כ לעיקר הדין לזמן תפלת מוסף שפיר מצי סבר רבי יוחנן כר"י דזמנה עד ז' שעות ואע"ג שהיא מצוה עוברת אפ"ה תדיר קודם. אלא דס"ס הא שמעינן לרבי יוחנן בעלמא דאמר הלכה כסתם משנה וכ"ש הכא דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא ואיכא נמי סתמא אחרינא בסוף פ"ב דמגילה דקתני לתפלת המוספין ולמוספין כל היום ובלא"ה הא קי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים אם לא היכא דאתמר בהדיא מכל זה מוכח דרבי יוחנן דהכא אליבא דרבנן קאי וכדאיתא להדיא בטור וש"ע א"ח סימן רפ"ו ולפ"ז צריך ליתן טעם כיון דלרבנן זמן מוספין עצמן קריבין והולכין כל היום א"כ מה חילוק יש בין ז' לאחר ז' ולמה נקרא פושע ואי משום זריזות אכתי מי שאינו זריז לא שייך לקרותו פושע ועוד דא"כ מאי איריא לאחר ז' אפילו לאחר שש נמי דהא מצפרא זמניה הוא כמ"ש התוס' כאן ואפילו בשבת דכתיב ביום אפ"ה עיקר זמנו בשש כמ"ש התוס' מסוגיא דר"פ תמיד נשחט והנלע"ד בזה דנהי דזמן מוספין בשבת בשש היינו שחיטה וזריקה אבל ההקטרה היא בשבע וא"כ כל שמתפלל אפילו בזמן ההקטרה לכתחילה בשבת לא מיקרי פושע משא"כ לאחר ז' דכבר עבר זמן עיקר מצות ההקטרה מש"ה נקרא פושע דודאי חזקה שאין הכהנים מתעצלין ועוד דבין ו' לז' טעו אינשי כדאיתא בפ"ק דפסחים דבשית חמה בקרניתא קאי משא"כ לאחר ז' דלא טעו אינשי וכבר נטו צללי ערב א"כ ודאי תו לא קרינן ביה ביום דהיינו עיצומו של יום כפרש"י ביומא כמ"ש לעיל מש"ה נקרא פושע אפילו לרבנן ולפ"ז היינו נמי טעמא דר"י דאמר זמן מוסף עד סוף ז' כדמסקינן לעיל והיינו נמי מה"ט גופא כיון דאכתי זמן הקטרה הוא ואע"ג דהאי טעמא לא שייך אלא בשבת ולא בי"ט ור"ח אפ"ה השוו חכמים מדותיהם לענין זמן תפלת מוסף שלא לחלק בין מוסף למוסף כן נ"ל נכון ומוכרח ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
שם א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין הלכה כר"י דאמר מתפלל אדם של מוסף. כבר כתבתי בסמוך דע"כ בעיקר הדין דזמן תפלת מוסף נמי סבר רבי יוחנן דאין הלכה כר"י אי משום דקיי"ל הלכה כסתם משנה ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים וא"כ לפ"ז יש לדקדק אמאי שבק רבי יוחנן עיקר מילתא ונקט הטפל וטפי הו"ל לומר בהדיא אין הלכה כר"י דאמר תפלת מוסף עד ז' שעות וממילא הוי ידעינן דבב' תפלות של מנחה קודמת כיון דמוסף נמי אין זמנה עוברת ועוד למה הוצרך לומר כלל דאין הלכה כר"י דפשיטא דהלכה כסתם משנה והלכה כרבים וכה"ג מקשה הש"ס בדוכתא טובא והיה נ"ל לכאורה דהיינו טעמא דרבי זירא דאמר בלשון בתמיה רבי יוחנן אמרה ואמר נמי בתר הכי חדת היא לי משום דמספקא ליה בריב"ל והיינו מטעם דפרישית דרבי יוחנן לא הוצרך לומר דאין הלכה כר"י דאמר מתפלל אדם של מוסף ואח"כ של מנחה כיון דבלא"ה בעיקר הדין דזמן תפלת מוסף לרבי יוחנן נמי אין הלכה כר"י מטעמא דפרישית וממילא דלענין שתי תפילות פשיטא דאין הלכה כר"י כיון דטעמא דר"י גופא לא הוי אלא משום שהיא מצוה עוברת ועוד דלענין שתי תפילות נמי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ומש"ה הוי מספקא ליה בדריב"ל והיינו משום דאשכחן ריב"ל דאמר כל המתפלל תפילת מוסף לאחר ז' כר"י עליו הכתוב אומר כו' וא"כ משמע מזה דסבירא ליה כר"י בענין עיקר זמן תפלת מוסף ואף על גב דבעלמא היכא דאשכחן כי האי לישנא דאמר לר"י או למ"ד מדייק הש"ס דלא סבירא ליה כוותיה מ"מ הכא כיון דאמר עליו הכתוב אומר נוגי ממועד משמע דהכי סבירא ליה כר"י ומש"ה דרש לקרא הכי דאס"ד דכרבנן ס"ל ואינהו ע"כ לא דרשי לקרא דנוגי ממועד להכי כיון דזמן תפלת מוסף כל היום אם כן מנ"ל לריב"ל דר"י דרש ליה להכי אע"כ דריב"ל בעיקר זמן תפלת מוסף סבירא ליה כר"י ומש"ה סבר ר"ז דהוצרך ריב"ל לומר דאפ"ה באידך פלוגתא דר"י ורבנן לענין שתי תפילות אין הלכה כר"י אלא כרבנן והטעם דאע"ג דתפלת מוסף עוברת לריב"ל אפ"ה בהא סבר כרבנן דשל מנחה קודמת מפני שהיא תדירה כך היה נ"ל לפרש למילתא דר"ז ולפ"ז היה באפשר לקיים הגירסא דגרס דאריב"ל ולא כפרש"י שכתב דלא גרסינן דאמר אלא אמר אלא דלפ"ז היה לנו לפסוק הלכה כריב"ל לענין עיקר זמן תפלת מוסף שהרי רוב הגאונים והפוסקים כתבו דהלכה כריב"ל בכל מקום אפילו לגבי רבי יוחנן וכאן לענין תפלת מוסף הסכימו כל הפוסקים דזמנה כל היום והיינו כרבנן לכך נ"ל דמשמע להו דודאי רבי יב"ל בעיקר זמן תפלת מוסף נמי לא סבר כר"י ומשום הכי אמר לר"י כדפרישית והא דאמר ריב"ל עליו הכתוב אומר נוגי ממועד היינו משום דריב"ל גופא אפילו אליבא דהלכתא משמע ליה קרא דנוגי ממועד לענין מי שמאחר זמן תפלה במזיד והיינו במתפלל תפלת שחרית לאחר ד' דבהא ודאי קיי"ל כר"י דתנן בבחירתא כוותיה ומש"ה אמר ריב"ל דכה"ג לר"י גופא דאמר זמן תפלת מוסף עד ז' שעות דשייך ביה נמי האי דרשה דקרא דנוגי ממועד במי שמתפלל לאחר ז' דכי הדדי נינהו אלא דבהא ריב"ל גופא לא סבירא ליה כר"י כנ"ל ליישב שיטת הפוסקים והיינו כגירסת רש"י דגרס אמר ריב"ל ול"ג דאמר ריב"ל ודו"ק:
ומעתה אשוב לפרש דברי רבי יוחנן דבאמת איהו הוא דאמר אין הלכה כר"י דאמר מתפלל אדם של מוסף כו' וא"כ הדרן כל הקושיות שהקשיתי לדוכתייהו ונלע"ד ליישב חדא מגו חדא דמה שהוצרך לומר אין הלכה כר"י היינו משום דבלא"ה הו"א דהלכה כר"י משום דמסתבר טעמיה כיון דכתיב בשבת ביום דמשמע בעיצומו של יום ועוד דבהאי שעתא לאחר שבע כבר הגיע זמן הקטרת תמיד של בין הערבים מן התורה והמוספין היה צריך להקטיר מקודם משום דכתיב עליה השלם דהיינו על תמיד של שחר ועוד דהא קיי"ל מוספין קודמין לבזיכין כדאמר אביי במסכת יומא וכמו שאבאר שם ושם יבואר ג"כ דלכ"ע אית להו הך דרשה דביום היינו עיצומו של יום כמו שפרש"י שם ותדע שכן הוא דהא רבי יוחנן גופא הוא דאמר בסמוך דאפילו לרבנן נמי לאחר ז' נקרא פושע והיינו ע"כ מהנך טעמי כדפרישית בסמוך מש"ה הוצרך רבי יוחנן לאשמעינן דאפ"ה לענין תפלת מוספין אין הלכה כר"י אלא כרבנן כסתם מתני' דהכא לגירסת התוס' לעיל בד"ה ת"ש ושל מוספין וכאידך סתמא דסוף פ"ב דמגלה והטעם נ"ל דאע"ג דעיקר זמן מוספין היינו שנשחטין בשש וקריבין בשבע אפ"ה כיון דילפינן מקרא דכתיב דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר למוספין כדאיתא בסוף פ"ב דמגילה ובתמורה דף י"ד מש"ה נמי נהי דנקרא פושע אם איחר במזיד מ"מ אם שגג או נאנס יש לו זמן כל היום כיון דקרבן מוסף קרב עד הלילה והיינו כדפרישית לענין הנסכים והשיר שאומרים בשעת נסכים ועוד נ"ל דזמנין דקרבן מוסף קרב לכתחלה עד הלילה והיינו במוספי ר"ח ור"ה אם לא באו עדים קודם לכן דמעיקר הדין תורה מקבלין עדות החדש כל היום והיה צריך להמתין בקרבנות מוסף כדאיתא להדיא בפרק בתרא דר"ה דף ל' ע"ש בתוס' ובחידושינו כנ"ל נכון ומה שהקשיתי עוד דטפי הו"ל לרבי יוחנן למימר דאין הלכה כר"י בעיקר הדין במה שאמר דתפלת מוסף עד ז' שעות ותו לא נתיישב ג"כ לשיטתינו דבהן לא נ"מ כ"כ דאפי' לרבנן נקרא פושע ועוד דכיון דמילתא דר"י לא נזכר במשנה לגירסת התוס' דלעיל אלא בברייתא א"כ אפשר דרבי יוחנן לא הוי שמיע ליה הך ברייתא אלא האי ברייתא דפליגי ר"י ורבנן בהיו לפניו שתי תפלות דמינה שמעינן ממילא דפליגי נמי לענין עיקר זמן תפלה ומש"ה קבע רבי יוחנן למילתיה אהאי ברייתא גופא לומר דאין הלכה כר"י והיינו בכולה מילתיה ועי"ל דבלא"ה הוצרך רבי יוחנן לאשמעינן דמתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף כי היכי דלא נימא דאפילו לרבנן דזמן מוסף כל היום אפ"ה מתפלל של מוסף קודם למנחה משום דמוספין קדישי טפי וקודמין לתדיר כדקס"ד בגמרא דזבחים דף צ"א קמ"ל רבי יוחנן דאפ"ה מתפלל של מנחה תחלה והיינו כדמשני התם אטו שבת למוספין אהני למנחה לא אהני ע"ש כנ"ל נכון בע"ה:
שם אמר ר"א כל המתפלל תפלת שחרית לאחר ד' לר"י עליו הכתוב אומר נוגי ממועד. לכאורה יש לתמוה דמאי דקאמר לר"י משמע דלא קיי"ל כר"י ולעיל הא אמרינן בפשיטות דהלכה כר"י בתפלת שחרית הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וי"ל ע"פ מ"ש לעיל דמפשטא דמתני' דעדיות לא שמעינן להדיא דלאחר ד' לא מצי להקריב תמיד של שחר אלא מדיוקא שמעינן לה דכיון שהוצרכו להעיד שקרב עד ד' שעות ממילא אין להקדים לכתחלה אחר ד' כיון דלא אשכחן שקרב אח"כ ומה"ט גופא קיי"ל דאין להתפלל לאחר ד' משא"כ בדיעבד אם התפלל אחר ד' אכתי לא שייך לומר דעליו הכתוב אומר נוגי ממועד כיון דאפשר דאף לאחר ד' הקרבן כשר וממילא דהתפלה רצויה וא"כ לא שייך נוגי שהוא לישנא דצערא מיהו לר"י גופא דאמר להדיא מ"מ אמרו תפלת השחר עד ד' שכן תמיד של שחר קרב והולך עד ד' והאי לישנא משמע להדיא דלאחר ד' אין קרב כלל ואיסורא נמי איכא מש"ה שפיר קאמר רבי אליעזר דלר"י עליו הכתוב אומר נוגי ממועד דנוגי היינו לישנא דצערא כיון דעבד איסורא שהקריב או התפלל אחר ד' כן נ"ל נכון:
שם מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא הוא כו' הא דאמר לעיל בסמוך במימרא דרבי יב"ל דלישנא דתברא הוא והכא במימרא דר"א אמר דלישנא דצערא הוא עיין במהרש"א בח"א ותיתי לי שכוונתי לדעתו והיינו משום דלעיל איירי בתפלת המוספין שאין להתפלל נדבה כמ"ש הפוסקים לפי שאין קרבן מוסף בא בנדבה מש"ה קאמר לישנא דתברא כיון שתפלתו היתה לבטלה משא"כ הכא דאיירי בתפלת שחרית שיוכל להתפלל נדבה מש"ה לא שייך לישנא דתברא שהרי מה שהתפלל לאחר ד' לא גרע מתפלת נדבה מש"ה קאמר דלישנא דצערא הוא כיון דשכר תפלה בזמנה מיהו לית ליה כדאיתא בר"פ כן נ"ל בכוונת מהרש"א אלא דבאמת בעיקר סברא זו במה שמחלקין הפוסקים בין תפלת מוסף לשאר תפלות כבר הקשה רבינו יונה ז"ל בר"פ בשם קצת מפרשים דכי היכי דאשכח בתפלת השחר שהיא כנגד תמיד של שחר שהיתה עולה ובאה בנדבה בציבור כדין מותרי נדבה כה"ג מצ"ל נמי בעולת המוספין לכך נלע"ד לפרש בענין אחר יותר נכון דלעיל במימרא דריב"ל דאיירי במוסף א"כ מפרשינן האי קרא דנוגי ממועד דהיינו מועד ממש כגון בי"ט ור"ח דאיכא נמי מועד ובמוספי י"ט ור"ח שהיו מביאין שעיר חטאת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו וכנגדן תיקנו להזכיר קרבנות מוסף בתפלת מוסף ומזכירין בה ג"כ שבאין לכפרה וא"כ כשלא התפלל תפלת מוסף בזמנה שפיר שייך למימר דהאי נוגי לישנא דתברא הוא והיינו כדמתרגם רב יוסף תברא אתי על שנאיהון דבית ישראל והיינו כדפרישית דכיון שלא הביאו קרבן חטאת הרי לא נתכפרו על עון טומאת מקדש וקדשיו ועוד שהביאו קרבן פסול שהרי אין חטאת באה בנדבה ואין לך תברא גדולה מזו וא"כ שייך האי לישנא נמי בתפלת מוסף שהיא כנגדה. אע"ג דהשתא לא שייך עון טומאת מקדש מ"מ ודאי במה שמזכירין שעיר חטאת יש בהזכרה זו כפרה על שאר עונות שמביאין חטאת ומכפרת ג"כ על עון אבותינו שחטאו בעון טומאת מקדש וקדשיו וגרמה לשכינה שנסתלקה מישראל וכמו שאנו מזכירין ג"כ בתפלת מוסף שבעונות אבותינו החריבו מקדשינו שהיו מביאין בו שעירי חדשים לכפרה. נמצא דשייך ביה שפיר לישנא דתברא מה שא"כ הכא במימרא דר"א דאיירי בתפלת השחר שהיא כנגד תמיד שהיה עולה ואינו בא לכפרה אלא דמקופיא מכפרת על חייבי עשה ובענין זה לא שייך לחלק בין עולת חובה לעולת נדבה מש"ה לא שייך לישנא דתברא אלא לישנא דצערא כיון שלא נתקבל' תפלתו לשם עולת חובה אלא לשם נדבה כן נ"ל נכון:
Penei Yehoshua on Berakhot 28a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' מכותלי ביתך עיין תשב"ץ ח"א ענין קמב:
שם ונקרא פושע עיין לקמן (דף מ"ג ע"ב):
שם כי הוה חליש מגירסא עיין עירובין (דף כ"ח ע"ב):
Gilyon HaShas on Berakhot 28a · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
תד"ה כדמתרגם כו' שהרי אין להן תשלומין קשה לי הא גם באיחר תפלת המוספין לר"י עד אחר ז' שעות אין לו תשלומין כמו דלדידן דתפלת מוספי' כל היום אין להם תשלומין בערבית כמ"ש התוס' לעיל (דף כו ע"א) דהאיך יקרא הקרבנות וכבר אמר זמן מוסף, ה"נ לר"י דאחר שבע עבר זמן הקרבת מוסף:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 28a · Sefaria
בן יהוידע
אָמְרָה לֵיהּ לֵית לָךְ חִוַּורְתָּא. מקשים אמאי לא אמרה לו טענה זו בתחילת דבריה? ונראה לי בס"ד דמעיקרא אין זו טענה, כי החכמים רואים שאין לו חוורתא, ועם כל זה הסכימו למנותו נשיא, ובודאי דעתם יפה מדעתה, אמנם אחר שאמר לה דמעלין בקודש ואין מורידין, דכונתו בזה לומר לה אפילו אם יחזירו את רבן גמליאל אין מעבירין אותי, דאין מורידין אלא נהיה שנינו נשיאים כמו שהיה כך באמת בסוף דבר, לכך עתה אמרה לו, כיון דלית לך חוורתא אף על פי שאין מורידין אותך, הנה אתה יורד מעצמך בעיני המון העם ובעיני התלמידים, כיון שיש נשיא אחר שהוא רבן גמליאל שהוא זקן, ודאי נגררין אחריו, ואתה בטל מאליך, כי בשלמא אם לא יש נשיא אחר שהוא זקן כי אם אתה דוקא נשיא, בעל כרחך נגררין אחריך כי אין אחר זולתך, אבל כיון דאיכא נשיא אחר שהוא זקן, יהיה הוא עיקר, ואתה אינך נחשב נשיא בעיני ההמון.
הַהוּא יוֹמָא, בַּר תַּמְנֵי סְרֵי שְׁנֵי הֲוָה נראה לי בס"ד דקדק לומר ההוא 'יומא' ולא אמר ההוא 'זמנא', דאפשר אותו היום היה יום הלידה שלו, והיה לו י"ח שנה שלמים, ולכך הצליח לעשות לו נס זה, דידוע שיום הלידה יהיה המזל של האדם חזק בו ומוצלח, על כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יום טוב לעצמו, והא דנעשה לו בנס שמנה עשר דארי חוורתא כנגד שנותיו, להורות שהוא צדיק גמור, שכל י"ח שנותיו הם טובים בצדקות, והוא איש חי על דרך מה שנאמר (שמואל ב' כג, כ) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי, קרינן חַיִל וכתיב חַי.
אוֹתוֹ הַיּוֹם סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח, וְנִתְּנָה רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִכָּנֵס. מקשים, אם החכמים היו מסכימים מקודם עם רבן גמליאל, איך אותו היום חזרו בהם, מה ראו על כך, ואם לא היו מסכימים, ודאי רבן גמליאל לא היה יכול לעשות דבר הפך הרבים? ונראה לי בס"ד דלעולם דעתם היה נוטה תחלה בזה כסברת רבן גמליאל דבעי תוכו כברו, אך כיון דחזו הנס שעשו מן השמים לר' אלעזר בן עזריה בלבון שער זקנו, אמרו למאי נצרכו לעשות נס זה, אם בשביל הכבוד שיכבדוהו העם, אטו בלבון השערות תליא מלתא, הלא הכל יודעים שהוא עודנו קטן בן י"ח שנים, הגע בעצמך אם אדם קטן בשנים אך זקנו לבנה, היתכן שיכבדוהו כזקן לקום מפניו, וכן אחד גדול בשנים שהוא בן שבעים וזקן עודנו שחורה, היתכן שלא יקומו מפניו, הא ודאי יש לו דין זקן גמור, ואם כן מה הועיל לבון שערותיו שנעשו בנס גדול, אלא ודאי עשו מן השמים נס זה לרמוז להם בו דבר אחר, והוא לומר להם טועין אתם בסברה זו לדחות מי שאין תוכו כברו מבית המדרש, אלא גם שאין תוכו כברו ראו לקבלו ולהכניסו אל הקדש פנימה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, ולכן עשו להם רמז בדוגמא זו, שר' אלעזר בן עזריה תוכיותו הוא בחור בן י"ח שנה אך ברו נראה זקן בליבון שער זקנו, ואף על פי שבענין השנים אין תוכו כברו, עם כל זה מתכבד הוא בזה ועשו לו נס לכבדו בזה, יען כי עתה תוכו בחור, ואחר זה יהיה זקן גם מתוכו, וכן נמי לענין עסק התורה, אף על פי שעתה אין תוכו כברו מקובל הוא, כי אחרי זה ילמוד לשמה ויהיה תוכו כברו.
כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כְּאִלּוּ זוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס נראה לי בס"ד נקיט דמיון זה כי התורה מכונית בשם 'אבן', וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל, ולכן זה המכניס דברי תורה לגוף התלמיד שהוא רע, הוה ליה כזורק אבן למרקוליס.
אַחְזוּ לֵיהּ בְּחֶלְמָא, חַצְבֵּי חִיוְרֵי דְּמַלְיָין קִיטְמָא הכונה כמו שכתב מהרש"א ז"ל, דמבחוץ הכד מלובן ושלם, ותוכו יש אפר שהוא דבר שפל ואינו ראוי, אך יש להקשות מה סיוע יש לרבן גמליאל בדמיון זה, והלא גם ר' אלעזר בן עזריה ידע שאלו התלמידים שנכנסו דומין לכך, אלא דסבירא ליה מתוך שלא לשמה בא לשמה, דאם היום תוכם מלא עפר, אחרי זה יהיה מלא מרגליות? ונראה לי בס"ד על פי מה שפירשו המפרשים ז"ל בפסוק (בראשית יח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, שיש הפרש גדול בין עפר לאפר, יען שהאפר לא יצלח למלאכה, שלא יבא לידי חשיבות לעשותו כלי ראוי, אלא תמיד יהיה למדרס כף רגל, אבל העפר אף על פי שתמצאהו עתה מדרס כף רגל, עם כל זה יצלח למלאכה, שאפשר לבוא לחשיבות, לעשותו כלי ראוי של אכילה ושתיה ויהיה מונח על שולחן מלכים עד כאן דבריו, והשתא בזה מובן הדבר שהראו לרבן גמליאל כדים מלאים אפר, שאין תקוה ממנו שיבא אחר כך לידי חשיבות לעשותו כלי, ולא הראו לו כדים מלאים עפר שיבא לידי חשיבות, ובזה הראו על התלמידים שנכנסו, שאין מהם תקוה שיבאו לידי חשיבות אחר כך שילמדו לשמה כדמיון העפר, אלא הם כדמיון האפר. ובזה יתורץ בס"ד קושיא אחרת חזקה, מה שאמרו ולא היא, אלא ליתוביה דעתיה דרבן גמליאל, והדבר יפלא וכי משוא פנים חס וחלילה יש להראות לרבן גמליאל דבר הפך האמת כדי לישב דעתו, ובזה מובן היטב הכונה, לא היא, אין הדין כסברת רבן גמליאל, אלא כר' אלעזר בן עזריה, משום דמתוך שלא לשמה בא לשמה, ומן השמים הראו לרבן גמליאל מראה החלום הזה, רק על אלו שנכנסו אותו היום, והיה רבן גמליאל מונע אותם, שיפה כיון שמנע אותם, כי אלו סופם לא יבואו לשמה, ולא יצטער על מניעה שמנע אותם, אבל באמת בעיקר הדין הסכימו מן השמים בסברת ר' אלעזר בן עזריה, שיכניס גם מי שאין תוכו כברו, משום מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אין אנחנו נביאים לידע אם זה סופו לבא לשמה או לאו.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הוֹאִיל וְהָכִי הֲוֵי, אֵיזִיל וַאֲפַיְּיסֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. פירוש מקודם חשב שלא חטא לר' יהושע, ושלא כדין העבירו אותו, אך אחר שראה הנס שעשו מן השמים לר' אלעזר בן עזריה ששמו במקומו, משמע שבדין עשו לו שהוא חטא לר' יהושע, ולכך הלך לפייסו. ומה שאמר לו ר' יהושע אוֹי לוֹ לַדּוֹר וְאוֹי לָהּ לַסְּפִינָה, שקרא אוי כפלים, חד כנגד השגחת ההמון כולו, וחד כנגד השגחת התלמידי חכמים היושבים בבית המדרש, שנדמה לספינה תוך ים התלמוד. ומה שאמר בַּמָּה הֵן מִתְפַּרְנְסִין וּבַמֶּה הֵם נִזּוֹנִין, פירוש יש עסק קשה ובזוי, אך הרווחה היוצאה ממנו היא גדולה, ויש עסק קשה ובזוי והרווחתו מועטת, וכיון שאמר לו עשה בשביל אבא אפייס, נראה שזה רבן גמליאל היה בנו של ר' שמעון בן גמליאל הנהרג בעשרה הרוגי מלכות, ולכך אפייס לכבודו.
מַאן דְּלָבִישׁ מַדָּא, יִלְבַּשׁ מַדָּא נראה לי בס"ד כיון ששלח דברים אלו עם הכובס, לכך עשה המשל בבגדים שהם עסק הכובס, או בדברים אלו בא בטענה בכח רבן גמליאל עצמו שכבר זכה בנשיאות, וכיון שראה שלא קבלו טענה זו, חזר ואמר לו טענה מכח אבותיו, ולזה אמר מַזֶּה בֶּן מַזֶּה יַזֶּה, ולהיות כי התורה מוציאה את האדם מטומאה לטהרה, לכך עשה להם משל במי חטאת. ומה שאמר מֵימֶיךָ מֵי מְעָרָה, וְאֶפְרְךָ אֵפֶר מִקְלֶה, פירש הרב בש"ע מי מערה פסולין, דבעינן מים חיים, ואפר מקלה פסול דאינו אפר פרה, עיין שם. ונראה לי בס"ד זכר שני דברים מים ואפר, כנגד שני טענות שיש לרבן גמליאל, הא' מצד אבותיו, והב' מצד עצמו שכבר זכה בנשיאות.
לִדְרֹשׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל תְּלָתָא שַׁבְּתָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חֲדָא שַׁבְּתָא. הקשה מהרש"א ז"ל דדי להעביר הקנאה שידרוש רבן גמליאל שנים, ור' אלעזר בן עזריה אחת? ונראה לי בס"ד שיש לרבן גמליאל שני יתרונות עליו בנשיאות, הא' מצד קדימה בזמן שהוא היה נשיא קודם נשיאות ר' אלעזר בן עזריה, ודבר זה ידוע בחוקי השררה כי שנים שיש להם שררה אחת כמו שררה של מושי"ר, מי שעלה בשררה זו קודם זמן שעלה חבירו יש לו קדימה במעלה, ועוד שנית מצד אבותיו, כי רבן גמליאל אבותיו גם כן היו נשיאים, מה שאין כן ר' אלעזר בן עזריה, לכן כנגד ב' יתרונות אלו נתנו לו ב' שבתות.
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Ben Yehoyada on Berakhot 28a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף כ״ח, עמוד א׳, בהיקף של כ־731 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 149 מילים
נפתחת ב״דִּלְמָא מְעַבְּרִין לָךְ. אֲמַר לַהּ: לִשְׁתַּמַּשׁ אִינָשׁ…״
- קטע 225 מילים
נפתחת ב״תָּנָא אוֹתוֹ הַיּוֹם, סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה…״
- קטע 354 מילים
נפתחת ב״הַהוּא יוֹמָא אִתּוֹסְפוּ כַּמָּה סַפְסַלֵּי. אָמַר רַבִּי…״
- קטע 433 מילים
נפתחת ב״תָּנָא: עֵדֻיוֹת בּוֹ בַּיּוֹם נִשְׁנֵית. וְכׇל הֵיכָא…״
- קטע 516 מילים
נפתחת ב״דִּתְנַן: בּוֹ בַּיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי…״
- קטע 662 מילים
נפתחת ב״אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה לָבֹא…״
- קטע 718 מילים
נפתחת ב״אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר…״
- קטע 819 מילים
נפתחת ב״אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר…״
- קטע 945 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הוֹאִיל וְהָכִי הֲוָה, אֵיזִיל…״
- קטע 1014 מילים
נפתחת ב״אָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ מְחוֹל לִי. לָא…״
- קטע 1151 מילים
נפתחת ב״אֲמַרוּ: מַאן נֵיזִיל וְלֵימָא לְהוּ לְרַבָּנַן. אֲמַר…״
- קטע 1250 מילים
נפתחת ב״אֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוּטָב דְּאֵיקוּם וְאֵיזִיל אֲנָא…״
- קטע 1353 מילים
נפתחת ב״אָמְרִי: הֵיכִי נַעֲבֵיד, נַעְבְּרֵיהּ — גְּמִירִי מַעֲלִין…״
- קטע 149 מילים
נפתחת ב״וְשֶׁל מוּסָפִין כׇּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…״
- קטע 1556 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת, אַחַת…״
- קטע 1657 מילים
נפתחת ב״רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה חֲלִישׁ מִגִּירְסֵיהּ הֲוָה…״
- קטע 1733 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן אַמְרַהּ? אֲמַר לֵיהּ:…״
- קטע 1844 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל…״
- קטע 1943 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת ברכות דף כ״ח עמוד א׳ · קטע 11 — “…אֶלְבְּשֵׁיהּ?! אֲמַר לְהוּ רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבָּנַן: טְרוּקוּ גַּלֵּי דְּלָא…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת ברכות דף כ״ח עמוד א׳ · קטע 18 — “…דִתְבָרָא הוּא? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: תְּבָרָא אָתֵי עַל שָׂנְאֵיהוֹן…”
לשון המקור
דִּלְמָא מְעַבְּרִין לָךְ. אֲמַר לַהּ: לִשְׁתַּמַּשׁ אִינָשׁ יוֹמָא חֲדָא בְּכָסָא דְמוֹקְרָא, וְלִמְחַר לִיתְּבַר. אֲמַרָה לֵיהּ: לֵית לָךָ חִיוָּרָתָא. הָהוּא יוֹמָא בַּר תַּמְנֵי סְרֵי שְׁנֵי הֲוָה, אִתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא וְאִהַדַּרוּ לֵיהּ תַּמְנֵי סְרֵי דָּרֵי חִיוָּרָתָא. הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה. וְלֹא ״בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה״.
תָּנָא אוֹתוֹ הַיּוֹם, סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה לָהֶם רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִיכָּנֵס. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כׇּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.
הַהוּא יוֹמָא אִתּוֹסְפוּ כַּמָּה סַפְסַלֵּי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּלִיגִי בַּהּ אַבָּא יוֹסֵף בֶּן דּוֹסְתַּאי וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: אִתּוֹסְפוּ אַרְבַּע מְאָה סַפְסַלֵּי. וְחַד אָמַר: שְׁבַע מְאָה סַפְסַלֵּי. הֲוָה קָא חָלְשָׁה דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲמַר: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם מָנַעְתִּי תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. אַחְזוֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ חַצְבֵי חִיוָּרֵי דְּמַלְיִין קִטְמָא. וְלָא הִיא, הַהִיא לְיַתּוֹבֵי דַּעְתֵּיהּ, הוּא דְּאַחְזוֹ לֵיהּ.
תָּנָא: עֵדֻיוֹת בּוֹ בַּיּוֹם נִשְׁנֵית. וְכׇל הֵיכָא דְּאָמְרִינַן ״בּוֹ בַּיּוֹם״, הַהוּא יוֹמָא הֲוָה. וְלֹא הָיְתָה הֲלָכָה שֶׁהָיְתָה תְּלוּיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא פֵּירְשׁוּהָ. וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא מָנַע עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת.
דִּתְנַן: בּוֹ בַּיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבֹא בַּקָּהָל?
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה לָבֹא בַּקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוּתָּר אַתָּה לָבֹא בַּקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳״? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב בִּמְקוֹמָן הֵן יוֹשְׁבִין? כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כׇּל הָאוּמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים״, וְכׇל דְּפָרֵישׁ — מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ.
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נְאֻם ה׳״, וּכְבָר שָׁבוּ!
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל״, וַעֲדַיִין לֹא שָׁבוּ. מִיָּד הִתִּירוּהוּ לָבֹא בַּקָּהָל.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הוֹאִיל וְהָכִי הֲוָה, אֵיזִיל וַאֲפַיְּיסֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. כִּי מְטָא לְבֵיתֵיהּ, חֲזִינְהוּ לְאַשְׁיָתָא דְבֵיתֵיהּ דְּמַשְׁחֲרָן. אֲמַר לֵיהּ: מִכּוֹתְלֵי בֵיתְךָ אַתָּה נִיכָּר שֶׁפֶּחָמִי אַתָּה. אָמַר לוֹ: אוֹי לוֹ לַדּוֹר שֶׁאַתָּה פַּרְנָסוֹ, שֶׁאִי אַתָּה יוֹדֵעַ בְּצַעֲרָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, בַּמֶּה הֵם מִתְפַּרְנְסִים וּבַמֶּה הֵם נִזּוֹנִים.
אָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ מְחוֹל לִי. לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ: עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא. פַּיֵּיס.
אֲמַרוּ: מַאן נֵיזִיל וְלֵימָא לְהוּ לְרַבָּנַן. אֲמַר לְהוּ הַהוּא כּוֹבֵס: אֲנָא אָזֵילְנָא. שְׁלַח לְהוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְבֵי מִדְרְשָׁא: מַאן דְּלָבֵישׁ מַדָּא — יִלְבַּשׁ מַדָּא, וּמַאן דְּלָא לָבֵישׁ מַדָּא יֵימַר לֵיהּ לְמַאן דְּלָבֵישׁ מַדָּא: שְׁלַח מַדָּךְ וַאֲנָא אֶלְבְּשֵׁיהּ?! אֲמַר לְהוּ רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבָּנַן: טְרוּקוּ גַּלֵּי דְּלָא לֵיתוּ עַבְדֵי דְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּלְצַעֲרוּ לְרַבָּנַן.
אֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוּטָב דְּאֵיקוּם וְאֵיזִיל אֲנָא לְגַבַּיְיהוּ. אֲתָא טְרַף אַבָּבָא. אֲמַר לְהוּ: מַזֶּה בֶּן מַזֶּה יַזֶּה. וְשֶׁאֵינוֹ לֹא מַזֶּה וְלֹא בֶּן מַזֶּה יֹאמַר לְמַזֶּה בֶּן מַזֶּה מֵימֶיךָ מֵי מְעָרָה וְאֶפְרְךָ אֵפֶר מִקְלֶה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נִתְפַּיַּיסְתָּ? כְּלוּם עָשִׂינוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל כְּבוֹדְךָ, לְמָחָר אֲנִי וְאַתָּה נַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ.
אָמְרִי: הֵיכִי נַעֲבֵיד, נַעְבְּרֵיהּ — גְּמִירִי מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין. נִדְרוֹשׁ מָר חֲדָא שַׁבְּתָא וּמַר חֲדָא שַׁבְּתָא — אָתֵי לְקַנּאוֹיֵי. אֶלָּא: לִדְרוֹשׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל תְּלָתָא שַׁבָּתֵי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חֲדָא שַׁבְּתָא. וְהַיְינוּ דְּאָמַר מָר שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה — שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה. וְאוֹתוֹ תַּלְמִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הֲוָה.
וְשֶׁל מוּסָפִין כׇּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְנִקְרָא ״פּוֹשֵׁעַ״.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת, אַחַת שֶׁל מִנְחָה וְאַחַת שֶׁל מוּסָף — מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מוּסָף, שֶׁזּוֹ תְּדִירָה, וְזוֹ אֵינָהּ תְּדִירָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִתְפַּלֵּל שֶׁל מוּסָף וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה, שֶׁזּוֹ מִצְוָה עוֹבֶרֶת, וְזוֹ מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מוּסָף.
רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה חֲלִישׁ מִגִּירְסֵיהּ הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַפִּתְחָא דְּבֵי רַבִּי נָתָן בַּר טוֹבִי. אָמַר: כִּי חָלְפִי רַבָּנַן אָז אֵיקוּם מִקַּמַּיְיהוּ וַאֲקַבֵּל אַגְרָא. נְפַק אֲתָא רַבִּי נָתָן בַּר טוֹבִי, אֲמַר לֵיהּ: מַאן אֲמַר הֲלָכָה בֵּי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר מִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁל מוּסָף וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה.
אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן אַמְרַהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבְּעִין זִמְנִין. אֲמַר לֵיהּ: חֲדָא הִיא לָךְ, אוֹ חֲדַת הִיא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: חֲדַת הִיא לִי, מִשּׁוּם דִּמְסַפְּקָא לִי בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל מוּסָפִין לְאַחַר שֶׁבַע שָׁעוֹת לְרַבִּי יְהוּדָה עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ״. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי נוּגֵי לִישָּׁנָא דִתְבָרָא הוּא? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: תְּבָרָא אָתֵי עַל שָׂנְאֵיהוֹן דְּבֵית יִשְׂרָאֵל עַל דְּאַחַרוּ זִמְנֵי מוֹעֲדַיָּא דְּבִירוּשְׁלֶים.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית לְאַחַר אַרְבַּע שָׁעוֹת לְרַבִּי יְהוּדָה עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ״. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי נוּגֵי לִישָּׁנָא דְצַעֲרָא הוּא? דִּכְתִיב: ״דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא: ״בְּתוּלוֹתֶיהָ נוּגוֹת וְהִיא מָר לָהּ״.