דף ביאור
מסכת ברכות דף כ״ב עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת ברכות דף כ״ב עמוד ב׳
מסכת ברכות דף כ״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־567 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
בקילעא כניסת הבית חדר שלפני הטרקלין שקורין פורטיג"ו בלעז:
אצטמיד נתחזקו שבריו ונצמדו כלומר צורך לנו עוד בו:
דאמר מר גבי עשר תקנות בב"ק בפרק מרובה:
וקא מיפלגי אמוראי רב דימי ורבין:
אמר רבא הלכתא וכו' אפלוגתא דאמוראי הוא דפסק רבא דפליגי אליבא דרבנן מיהו השתא אנן כרבי יהודה בן בתירא נהגינן כדאמר רב נחמן לעיל ורב נחמן בר יצחק בתרא הוה:
לעצמו לעסוק בתורה לעצמו אבל ללמד לאחרים מ' סאה:
ור"י אומר מ' סאה מ"מ מ' סאה שאמרו בכל ענין שהן ולקמן מפרש לה:
חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא פליגי ארישא בפירושא דמילתא דת"ק:
ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Berakhot 22b · Sefaria
תוספות
ונחזי עזרא היכן תקן בהרבה מקומות גבי שאר תקנות לא פריך גמרא הכי אלא שאני הכא דדבר הרגיל בכל יום הוא על כן אנו זכורים:
ולית הלכתא כוותיה דטבילה בכל יום ארבעים סאה אלא אפילו לאחרים נמי סגי בתשעה קבין אי נמי הכי פירושו ולית הלכתא כוותיה אלא כר' יהודה בן בתירא דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה וי"מ דוקא לתורה אבל לתפלה צריך טבילה ופי' ר"י דלא שנא והטובל בערב יוה"כ אין לו לברך והמברך הוה ברכה לבטלה:
והא זבח רשעים תועבה פר"י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה:
אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה והוי מעוות לא יוכל לתקן ור"י פי' דיחזור ויתפלל:
ממתין עד שיכלו המים במשתין על גבי קרקע או ע"ג בגדים ואין שם טופח ע"מ להטפיח כדמשמע לקמן (ברכות ד' כה.) כגון דעביד טיף טיף שנבלעין מהרה כן פי' הרב רבי יוסף ומיהו נראה אפילו אם יש בהן טופח על מנת להטפיח מותרין כיון דמדאורייתא אינן אסורין אלא כנגד העמוד בלבד ורבנן הוא דגזור וכיון שעומד כבר בתפלתו לא אטרחוהו רבנן לחזור בתפלה:
Tosafot on Berakhot 22b · Sefaria · CC-BY
רב נסים גאון
היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אמרי' עלה בתלמוד ארץ ישראל [פ"ג הלכה ה'] מתניתא ברבים אבל בינו לבין עצמו מפסיק וכר' מאיר ברם כר' יהודה אפי' בינו לבין עצמו אינו מפסיק כשאין לו מים לטבול אבל יש לו מים לטבול אפי' ר' יהודה מודה שהוא מפסיק:
Rav Nissim Gaon on Berakhot 22b · Sefaria
רשב"א
אמר רבא הלכתא בריא המרגיל מ' סאה משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כרבי יהודה בן בתירא, קא פסיק רבא הכא הלכתא מאי, לומר דאפילו מאן דלא נהיג כרבי יהודה בן בתירא ועביד כתקנתא דעזרא וכתקנתא דרבנן דבתר עזרא, בחולה המרגיל ובריא לאנסו לא צריך אלא ט' קבין, וחולה לאנסו פטור מכלום.
המתפלל וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ד' אמות מסתברא שאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ואם התפלל תפלתו תפלה, ודייקינא לה מדקתני מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ולא קאמר תפלתו תועבה כדאמר בסמוך בנמצאת צואה במקומו. ובודאי הפרש יש בין ראה צואה כנגדו ובין נמצאת במקומו, דבמקומו כיון דבעינן מחנך קדוש (דברים כג, טו) היה לו לבדוק, אבל כנגדו דליכא אלא משום לא יראה בך (שם), וזה לא ראה אותה כשהתחיל לא פשע בכלום, שלא הטריחו לבדוק במלא עיניו, ואי משום לא יראה בך זה לא ראה עד עתה. עוד אני סבור דאפילו בנמצאת צואה במקומו א"צ לחזור ולהתפלל אלא בשהתפלל במקום שדרכן להניח שם לעתים גרף של רעי משום דאז נקרא פושע כשלא בדק וכיון שחטא תפלתו תועבה, אבל במקום שנמצאת שם באקראי בעלמא במתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, אי נמי בבית במקום שאין דרכן בכך אין זה פושע ואין תפלתו תועבה, וכדאמרינן לקמן בפרקין (ברכות כה, א) אמר רבי יהודה ספק צואה בבית אסור, ספק מי רגלים בבית מותר, וכל שכן לאיכא דאמרי ספק צואה בבית מותר באשפה אסור, ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר. וכל מקום שאמרו מותר אינו נקרא חוטא וכל שלא חטא תפלתו תפלה, מדאמרינן הכא אמר רבא הואיל וחטא אף על פי שהתפלל תפלתו תועבה, אלמא טעמא דחטא הא לא חטא תפלתו תפלה, כן נראה לי. אחר כך מצאתי בתוס' שלא אמרו אלא במקום שיש להסתפק אם הוא טיט או צואה, הא לאו הכי לא.
היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר. מסתברא לי דאין צריך להרחיק ממקום המים כלל, מדלא קתני ומרחיק עד שיזרקם לאחריו ד' אמות כדקתני בראה צואה כנגדו. וטעמא דמלתא משום דבצואה בעינן מחנך קדוש, אבל מי רגלים אינו אסור דאורייתא אלא כנגד עמוד ומדכתיב (דברים כג, טו) ולא יראה בך ערות דבר וכדאיתא לקמן (ברכות כה, א), והלכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן, אבל בעומד בתפלה לא. ועוד נראה שאפילו בא לפסוק ולרחוק אסור.
Rashba on Berakhot 22b · Sefaria
ריטב"א
אמר רבא הלכתא בריא המרגיל מ' סאה וחולה המרגיל. כלומר לדעתו ובריא לאונסו ט' קבין וחולה לאונסו פטור מכלום, טעמא דנצרך רבא לפסוק הלכתא משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כר' יהודה בן בתירא. וקמ"ל דאפי' מאן דעביד כתקנתא דעזרא וכתקנת רבנן בתראי דבתר עזרא בחולה המרגיל ובריא לאונסו לא צריך אלא ט' קבין וחולה לאונסו פטור מכלום. ויש ספרים דגרסי הכי אמר רבא מדברי כולם נלמוד, והפירוש אפילו לדברי המיקל מודה דלא יפחתו לבריא המרגיל ממ' סאה ולחולה לאונסו ולבריא לאונסו ט' קבין*): הגה"ה בש"ס שלפנינו הגרסא בדברי רבא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה.
בד"א ללמוד לעצמו אבל לאחרים מ' סאה ר' יהודה אומר מ' סאה מכל מקום. ודאמרינן עלה לאתויי בכלים ולאתויי מים שאובין דוקא בטבילת בעל קרי שהיא קלה שרו אבל לא בשאר טבילות:
אלא איברוך אנא דנפל עלי מ' סאה לאו דוקא דנפול אלא כלומר שטבלתי במ' סאה ואיידי דקאמר לעיל דנפול עלי ט' קבין קאמר הכא דנפיל עלי:
אמר להו רב הונא איברוך אנא דלא הא ולא הא יש אומרים שאיני צריך טבילה ויש אומרים דפירושו שראה קרי ואמר לא טבלתי כלל דסבירא לי' דבטלוה לטבילותא ואינו צריך לטבול:
ולית הלכתא כותיה דרב חמא שהיה טובל להוציא אחרים ידי הלל שבלילי פסחים משום דסבר דבטלוה לטבילותא לגופיה אבל להוציא אחרים דדמי כמלמד לאחרים לא בטלוה ואינו כן דאפילו לאחרים נמי בטלוה:
הואיל וחטא אין תפלתו תפלה כלומר הואיל וחטא בשגגה קאמר דהא אמרינן לקמן שאינו חייב לבדוק אם יש צואה בבית אם לאו דהכי איתא לקמן בפרקין ספק צואה בבית מותר ומאי דאמר רבא האי זבח רשעים תועבה הוא לאו דוקא שהרי לא חטא אלא בשגגה אלא כזבח רשעים קאמר ומשום הכי אייתי האי קרא דתפלה כנגד קרבן היא באה:
Ritva on Berakhot 22b · Sefaria
מאירי
המשנה הששית והיא מענין משנה שלפניה והכונה לבאר בה אותן הפטורים מחמת טומאתם ששכחו והתחילו לקרות או להתפלל היאך יעשו וכן אם היה המקום מלוכלך היאך הוא צריך להרחיק ואמר על זה היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי וכו' לא יפסיק מכל וכל אלא יקצר ולא יאמר אלא פתיחה וחתימה כגון ברך ה' אלקינו את השנה הזאת בא"י מברך השנים, וכן בכל הברכות וכן בדברי תורה פירשו בגמ' שהוא מגמגם וקורא הא אם לא התחיל לא יתחיל אף בהרהור כמו שהתבאר בסוגיא למעלה בשמועת הרהור כדבור ופירשו הטעם בהדיא מפני שתפלה דרבנן, וזו קשה לגדולי המחברים שפסקוה מן התורה, אלא שאפשר לפרשה על הנסח ועל הזמן כמו שפירשנו במשנה שלפניה:
ירד לטבול קודם שיקרא אם יכול לעלות מן המים ולהתכסות בבגדיו ולקרות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו ומתירא שלא יקרא בעונתה יתכסה במים מפני שהוא ערום ויקרא כדי שיתפלל תיכף שיצא מן המים עם דמדומי חמה ומשנה זו אין לה מקום בזמן הזה שהרי בטלה טבילה זו ומכל מקום למדנו שהעומד בתוך המים ערום יכול להתכסות במים ולקרוא, ומפרש בגמ' שצריך הוא למברך לעוכרן ברגליו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:
ולא יתכסה לא במים הרעים ר"ל מים סרוחים ולא במי משרה ר"ל ששורין בה פשתן מפני שריחן רע עד שיטיל לתוכן מים ובגמ' תמהו על זה כמה מיא רמי ואזיל כלומר מה יעשה זה לנהר נובע שיוכל להעביר את הריח ומפרש לה [בדפוס לא] שעל מי רגלים הוא שנויה כלומר לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי משרה ולא יקרא במקום שיש בו מי רגלים עד שיתן לתוכן מים ומפרש בגמ' רביעית:
וכמה ירחיק מהם מכל אלו הנזכרים ומן הצואה ד' אמות ומפרש בגמ' דדוקא כשמניח הצואה לאחריו אבל לפניו כמלוא עיניו, זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ואע"פ שאין לה מקום בזמן הזה אצל בעל קרי כמו שפירשנו מכל מקום למדנו ממנה שהקורא לא יתכסה במים הרעים ובמי המשרה ושלא יקרא במקום שיש שם מי רגלים עד שיתן לתוכן מים, כמו שמפורש במשנה, ודינים שבאו בגמ' אלו הן:
מי שהיה מתפלל וראה צואה כנגדו יפסיק תפלתו וילך לו לפניו עד שתהא הצואה לאחריו ד' אמות ואם אי אפשר לו לילך לפניו כגון שהיה נהר מפסיק או כיוצא בזה וכן אי אפשר לו להפוך פניו לשם שמא צד מזרח הוא ילך לו לצדדין עד שתהא הצואה לצד אחר ולא לפניו אבל כל זמן שהיא לפניו לא יתפלל ואפילו העלים עיניו ממנה ואפילו היה בלילה שאינו רואה לה הואיל ויודע לשם כיון שאלו היה ביום היתה נראית לו, וכן פרשוה בתלמוד המערב ונוסח דבריהם ר' אילא וחבריה הוו יתבין ברמשא אמר מהו מימר כאן מילי דאוריתא אמר ליה מכיון דאלו הוה ביממא הוינן חמון מה דקמינן אף כדין אסור, ויש אומרים בסומא אחר שהוא יודע לשם:
התפלל ומצא צואה באותו מקום שהתפלל בו הואיל ופשע אין תפלתו תפלה וצריך לחזור ולהתפלל במקום אחר אבל כל שלא במקומו אע"פ שמצאה בקרוב ד' אמות נראה שאין צריך לחזור, ויש אומרים של הצריכוהו לחזור אלא במקום שהיה לו לחוש לצואה כגון מקום המוחזק בכך כגון הולך בדרכים וכיוצא בהן אבל במקום שלא היה לו לחוש בכך אינו פושע ואינו צריך לחזור, ואין נראה לי, שכל שמצא במקומו פושע הוא :
היה עומד בתפלה ויצאו לו מי רגליו ושתתו לו על ברכיו מצד שאינו יכול לעמוד, פוסק וממתין עד שיכלו המים וכשיכלה העמוד אע"פ שבשרו טופח בהן ומי רגלים בקרקע או אף על בגדיו חוזר ומתפלל הואיל וגופו או בגד עליון שלו מכסתן, ויש אומרים שחוזר ומתפלל בהרחקת ד' אמות או בנתינת מים על מקום מי רגלים הן על קרקע הן על בגדיו, והיכן הוא חוזר למקום פסק שמה שהתפלל מכל מקום על נכון התפלל דגברא חזיא הוא כלומר ראוי היה להתפלל, ומכל מקום גדולי המפרשים פסקו דגברא דחזיא [אולי צ"ל דלא חזיא, המעתיק] הוא וסופו הוכיח ואף בלא שהה חוזר לראש כדין הוצרך לנקביו ואינו יכול לעמוד, ולדעת האומר דגברא חזיא הוא מכל מקום אם שהה כדי לגמור את כלה מתחלה ועד סוף חוזר לראש, ובדבר הזה נשתנה דין תפלה מדין ק"ש ומגילה והלל ושופר שבכלם אפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק וכן דעת גדולי הפוסקים, וראיה להם שר' יוחנן אמרה כן באחרון של ר"ה (דף לד:) שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא והקשו שם והא אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ותירץ הא דידיה הא דרביה, וחזרו והקשו ודידיה לא והא ר' אבהו הוה אזיל בתריה דר' יוחנן והוא קרי שמע מטא למבואות המטונפות ופסק אמר ליה מהו לגמרה אמר לי אם שהית כדי לגמור את כלה זיל הדר, ותירץ הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי כלומר שיהא צריך לפסוק למבואות המטונפות אלא לדידך שפסקתה להחמיר החמר אף בזו אבל לר' יוחנן אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק, וכן יש מביאים ראיה ממשנת היה קורא בתורה שהרי בתורה יש בין פרשה לפרשה יותר מכדי שהיית כלה, אלא שזו אין בה הכרח שמא נזדמנה לו קריאת פרשה אחת והפסיק מעט וחזר ונזדמנה לו קריאה האחרת, וכן מביאין ראיה ממה שאמרו [לעיל י"ג ע"ב] על ר' שמע ישראל וכו' זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא כלומר שהיה שונה לתלמידיו וכשהגיע זמן ק"ש קורא פסוק ראשון וחוזר ושונה ושאלו בה חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אמר אינו חוזר וגומרה ור' שמעון ברבי אמר חוזר וגומרה, ואמר לי בר קפרא בשלמא לדידי היינו דמהדר אשמעתא דיציאת מצרים אלא לדידך אמאי מהדר, ואמר ליה כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה, וודאי שר' שמעון ברבי היה בקי בעניניו של ר' יותר מבר קפרא וכן שלא ראינוה אינה ראיה ואף הוא לא היה אומר כן אלא ממה שהיה רואהו מחזר אחר שמועה של יציאת מצרים והרי שהה בנתים הרבה. ולדעת זה אין חילוק בין שהה מצד שאינו ראוי לקרות הן מצד עצמו כגון מים שותתין לו על ברכיו הן מצד המקום כגון מבוי המטונף ובין שהה לאי זו ססבה בכלן אינו חוזר לראש חוץ מן התפלה, ומכל מקום בתלמוד המערב שבפרק שני התבאר שר' יוחנן מודה בק"ש שכל ששה כדי לגמור את כלה חוזר לראש אף שלא במקום דיחוי וכל שכן במקום דיחוי וכן פסקו רבי' אלא שהוא חולק עם תלמוד שלנו, וכן פרשו שם בשהיה זו שבקורא משערין אותה כלומר על הדרך שהוא רגיל לקרות, וגדולי המפרשים נוטים לומר שבשהה אין חלוק ביניהם שאף בק"ש ומגילה והלל ושופר אם פסק מצד דיחוי כזה ושהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש ואם מחמת דבר אחר פסק אף בתפלה חוזר למקום שפסק אפילו בשהה כדי לגמור, ומכל מקום דברי גדולי הפוסקים בתפלה עיקר שלעולם בשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש הואיל ואין יכול לדבר בה מפני הכבוד ולא מפני היראה ואף בשהייה זו משערים על הדרך שהוא רגיל להתפלל אם במתון אם במהירות:
ואע"פ שכשהוצרך לנקביו ואינו יכול לעמוד אמרו תפלתו תועבה כמו שיתבאר מי רגלים אדם סבור לפעמים לעמוד בהם והרי הוא כאנוס, ואע"פ שאמרו במי רגלים צריך שיתנגבו או שירחיק ד' אמות או שישלים עליהם מים קודם שיתפלל בכאן הקילו הואיל והתחיל להתפלל והעמידוה על דברי תורה שלא אסרה אלא כנגד עמוד ראשון כדי שלא יפסק תפלתו, ומכל מקום כבר כתבתי שאין הכל שוים בשטה זו יש אומרים שאף זה הואיל וסופו הוכיח שלא יכול לעמוד אין תפלתו תפלה ואע"פ שלא שהה חוזר לראש וכן כתבתי כי יש אומר שמה שאמרו עד שיכלו המים פירושו עד שיתנגבו בכדי שלא יהא בהן להטפיח ואם לא נתגנבו אלא שכלה העמוד צריך הרחקת ד' אמות או השלכת המים בבגדיו ולא נתנגבו צריך שיתן עליהם מים:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Berakhot 22b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בגמ' חד אמר כל לאחרים אפילו חולה לאונסו עד דאיכא כצ"ל:
תוס' בד"ה אלא לכ"ע כו' וה"ה דה"מ לאוקמא דכ"ע אין כו' דהכא לא מצי למימר דכ"ע אין חוזר כו' עכ"ל פירוש לדבריהם וה"מ לאוקמא דבשאר דוכתין דכ"ע אין חוזר לראש אפילו בשהה והכא פליגי בין בשהה ובין בשלא שהה ומשום גברא דלא חזי ומדלא מוקמי הכי ש"מ דהלכה בשאר דוכתין בשהה חוזר לראש כו' ואומר השר כו' ורבי יהודה פירש דלא מצי לדחויי ולמימר דכ"ע בשאר דוכתין אפילו בשהה אינו חוזר לראש דכיון דאפילו הפסיק כ"כ ששהה כדי לגמור כולו אינו מזיקו ואין מבטל מה שהתפלל כבר א"כ ה"נ הכא הוי גברא דחזי ושפיר הוי מצי להתפלל מתחלה אע"פ שלא היה יודע שהיה יכול לעמוד על עצמו מלהטיל מים עד שיגמור תפלתו ולכך לא הוי מצי רב אשי לדחויי אלא דכ"ע בשהה דחוזר לראש וההפסק מבטל מה שהתפלל כבר וא"כ הכא הוי גברא דלא חזי כיון שלא היה יודע אם יכול לעמוד על עצמו בלא הפסקה כדי לגמור כולו כן למדתי ביאור דבריהם מדברי הרא"ש ודברי מהרש"ל אינם ברורים לי בזה ודו"ק:
שם גמ' מאי תקנתיה ליהדר ולצלי כו' מדברי התוס' נראה דאין זה מדברי התלמוד והוא מפירוש ר"י שבתוס' נכתב בגמ' וק"ל:
Chidushei Halachot on Berakhot 22b · Sefaria
שיטה מקובצת
אמר רבא הלכתא בריא המרגיל ארבעים סאה וחולה המרגיל- כלומר לדעתו:ובריא לאונסו תשעה קבין. וחולה לאונסו פטור מכלום - טעמא דנצרך רבא לפסוק הלכתא משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כר' יהודה בן בתירא וקא משמע לן דאפילו מאן דעביד כתקנתא דעזרא וכתקנת רבנן בתראי דבתר עזרא בחולה המרגיל ובריא לאונסו לא צריך אלא תשעה קבין וחולה לאונסו פטור מכלום. ויש ספרים דגרסי הכי אמר רבא מדברי כולם נלמוד. והפירוש אפילו לדברי המיקל מודה דלא יפחתו לבריא המרגיל מארבעים סאה ולחולה לאונסו ולבריא לאונסו תשעה קבין:
הגה"ה בש"ס שלפנינו הגרסא בדברי רבא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה:
במה דברים אמורים ללמוד לעצמו אבל לאחרים ארבעים סאה ר' יהודה אומר ארבעים סאה מכל מקום. ודאמרינן עלה לאתויי בכלים ולאתויי מים שאובין דוקא בטבילת בעל קרי שהיא קלה שרו אבל לא בשאר טבילות:
אלא איברוך אנא דנפל עלי ארבעים סאה לאו דוקא דנפול אלא כלומר שטבלתי בארבעים סאה ואיידי דקאמר לעיל דנפול עלי תשעה קבין קאמר הכא דנפיל עלי:
אמר להו רב הונא איברוך אנא דלא הא ולא הא יש אומרים שאיני צריך טבילה. ויש אומרים דפירושו שראה קרי ואמר לא טבלתי כלל דסבירא ליה דבטלוה לטבילותא ואינו צריך לטבול:
ולית הלכתא כותיה דרב חמא שהיה טובל להוציא אחרים ידי הלל שבלילי פסחים משום דסבר דבטלוה לטבילותא לגופיה אבל להוציא אחרים דדמי כמלמד לאחרים לא בטלוה. ואינו כן דאפילו לאחרים נמי בטלוה:
הואיל וחטא אין תפלתו תפלה כלומר הואיל וחטא בשגגה קאמר דהא אמרינן לקמן שאינו חייב לבדוק אם יש צואה בבית אם לאו דהכי איתא לקמן בפרקין ספק צואה בבית מותר. ומאי דאמר רבא האי זבח רשעים תועבה הוא לאו דוקא שהרי לא חטא אלא בשגגה אלא כזבח רשעים קאמר. ומשום הכי אייתי האי קרא דתפלה כנגד קרבן היא באה:
Shita Mekubetzet on Berakhot 22b · Sefaria
פני יהושע
בגמרא אמר אביי עזרא תיקן לבריא המרגיל כו' ולמאי דפרישית לעיל בסמוך מצינן למימר דאביי ורבא גופא אליבא דהנך תנאי ואמוראי בהא קמפלגי דאביי סבר אליבייהו דסברי כריב"ל דתקנת עזרא היינו דאסמכו אסיני וכיון דהתם בסיני לאו משום קלות ראש לחודא איירי אלא משום גדר טומאה נמי מדאחמיר רחמנא בפולטות א"כ שייך ה"ט נמי לענין בריא לאונסו משום גדר טומאה ונקיות אלא דהיקל עזרא בלאונסו דסגי בט' קבין אבל רבא סובר דהנך תנאי ואמוראי לית להו דריב"ל דאסמכו אסיני אלא דעיקר תקנת עזרא היה משום גדר ערוה כעובדא דרבי חנינא בסמוך או כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהם כתרנגולים וא"כ לא שייך הנך טעמי אלא בבריא המרגיל משא"כ בלאונסו לא תיקן עזרא כלל. או שנאמר דרבא נמי סבר כטעמא דרבי יב"ל דאסמכו אסיני אלא דסובר דפולטת נמי כבריא המרגיל דמי כיון שבתחלתה היה ע"י הרגל דבר ושייך ביה טעמא דקלות ראש כנ"ל ותו לא מידי:
במשנה היה עומד בתפלה כו' לא יפסיק אלא יקצר ומסיק בירושלמי דמתני' ברבים אבל בינו לבין עצמו יפסיק כו' ע"ש. וכבר כתבתי לעיל דתלמודא דידן נמי הכי סבר מדמקשה והרי תפלה דדבר שהציבור עוסקין בו אלמא דבציבור איירי כדפרישית התם וא"כ יל"ד על הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שלא חילקו בכך. ונהי דבמאי שהשמיטו הטור והש"ע דין זה לגמרי אפילו דמשנתינו היינו משום שפסקו כשיטת הפוסקים דהא דנהוג האידנא עלמא כריב"ב ובטלוהו לטבילותא היינו בין לד"ת ובין לתפלה. משא"כ הנך פוסקים שכתבתי שסברו דלענין תפלה לא בטלוהו ומשום כך הביאו דין זה דמשנתינו א"כ הו"ל לאתויי נמי הך דירושלמי כיון דתלמודא דידן נמי סבר הכי כדפרישית ואפשר דמשמע להו דהא דקאמר לעיל והרי תפלה דבר שהציבור עוסקין בו לאו משום דדוקא בצבור איירי אלא דעיקר הקושיא מדנקט סתמא משמע דבכל ענין איירי אלא שאין זה מספיק כיון דלא פריך לעיל אגופא דמתני' דהכא אלא מדיוקא דאם לא התחיל לא יתחיל א"כ שפיר הוי מצי לאוקמי הך דיוקא לענין תפלה ביחיד אע"כ דתלמודא דידן נמי פשיטא ליה דמתניתין דהכא לא איירי בתפלת יחיד כלל אלא בצבור דוקא א"כ הדרא קושיא לדוכתא. מיהו יש ליישב לפי מ"ש בסמוך דאפילו להנך פוסקים דמחמירי בתפלה לענין בעל קרי טפי מד"ת ע"כ לאו משום האי אסמכתא דריב"ל דאסמכו אסיני דלפום ה"ט לא שייך להחמיר בתפלה טפי מת"ת דהוי עיקר תקנתא דעזרא. אלא מאי שהחמירו בתפלה היינו משום גדר טומאה ונקיות בעלמא דמש"ה סגי בט' קבין וא"כ לפ"ז א"ש דהא במתני' לא איירי כלל מנתינת ט' קבין אלא מטבילה גמורה דהוה עיקר תקנתא דעזרא ומש"ה מחלק בירושלמי בין ציבור ליחיד משא"כ לענין דינא דהשתא דלא מצריכין רק ט' קבין אפילו לפוסקים המחמירים ומשום נקיות בעלמא א"כ לא שייך להחמיר אפי' בדיעבד שיהא צריך להפסיק בתפלתו כיון דאסור להפסיק כנ"ל:
בתוס' בד"ה אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה והוי מעוות כו' ור"י פי' דיחזור ויתפלל עכ"ל. לכאורה היה נ"ל דר"י לשיטתו שכתב לעיל ספ"ק גבי פתח בדשיכרא שצריך לחזור ולברך ומשמע דלא חיישינן לברכה לבטלה בכי האי גוונא ומש"ה פסק הכא נמי שצריך לחזור ולהתפלל אלא דא"א לומר כן שהרי כל הפוסקים הראשונים והאחרונים פסקו לעיל דבכל ספק ברכות לא יחזור ויברך. ועוד דהא הר"י גופא כתב לעיל הא דאמר ר"י ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא בספק שהתפלל אבל בודאי התפלל לא. א"כ לפ"ז צ"ל טעמו של הר"י וכל הפוסקים דהכא צריך לחזור ולהתפלל היינו משום דסבר דגברא דחוייא הוא וכן נראה מזה הטעם כתבו הפוסקים בסמוך גבי מי רגלים שותתין על ברכיו דאם לא שהה אינו חוזר אלא למקום שפסק והיינו משום דגברא חזיא. ולפ"ז נצטרך לומר דבמצא צואה במקומו דאיירי הכא שייך יותר לומר דגברא דחויא הוא. וא"כ לפ"ז כיון דרבה סובר אפי' במצא צואה במקומו הוי גברא חזיא וא"כ מאן דמחמיר בסמוך במי רגלים וסבר דגברא דחויא הוא הוי חד לגבי תרי דהלכה כרבים כנ"ל:
בד"ה אלא דכ"ע כו' ותימא דבמסכת ר"ה אר"י כו' וכן במגילה נמי כו' עכ"ל. והרי"ף ז"ל כתב דיש לחלק בין שופר ומגילה לתפלה דבתפלה יש להחמיר טפי לענין הפסק ולפי שיטתו צ"ל דהא דאמרינן בסמוך לימא בהא קמיפלגי היינו נמי לענין תפלה לחוד ונראה דתוס' דהכא לא ניחא להו לפרש כן דאי איתא דשייך לחלק בכה"ג אם כן מאי מקשה סתמא דתלמודא בר"ה מדר"י למאי דס"ד מעיקרא דס"ל בק"ש במבואות המטונפות חוזר לראש ומאי קושיא הא מהאי טעמא גופא מצי לחלק בין ק"ש לשופר ומגילה דהא אשכחן בהדיא דהחמירו בק"ש טפי לענין הפסקה דאין להפסיק אפילו בשאילת שלום בעלמא מאי דלא אשכחן בכל דוכתא אלא בק"ש ותפלה וכדאמרינן לעיל בהדיא אפילו בהלל ומגילה דשוו לק"ש לענין קורא למפרע אפ"ה מסקינן דפוסק ואין בכך כלום וכ"ש לענין תקיעות דקיי"ל כרבנן דר"י דסוף מסכת סוכה דכל חדא מצוה באנפי נפשה היא וא"כ מלתא דפשיטא מה"ט גופא יש לחלק בין שופר ומגילה לק"ש לענין דיעבד ושהה כדי לגמור אע"כ משמע להו להתוס' לענין שהה כדי לגמור את כולו לא שייך לחלק כלל כיון דלא תליא אלא בסברא אפילו במילי דרבנן. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. משא"כ לתירוצא דשר מקוצי דמחלק מסברא בין היכא שראוי לקרות ובין גברא דלא חזיא שאינו ראוי לקרות א"ש דחילוק זה הבין השר מקוצי ממסקנת הגמרא דר"ה גופא דלפירושו הא דקאמר ליה ר"י לרבי אבהו לדידי לא סבירא לי היינו משום דר"י סבר דהוי גברא חזיא דאין צריך להפסיק במבואות המטונפות. אבל לדידך דאית לך שצריך להפסיק וכיון דאין ראוי לקרות באותו שעה מש"ה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש נמצא דכל זה לא למדו השר מקוצי וסייעתו אלא משנויא דמסקנא דר"ה אבל המקשה דהתם דלא אסיק אדעתיה הך מילתא וסבר דר"י מדעתיה דנפשיה אמר לרבי אבהו שצריך לחזור לראש מש"ה מקשה שפיר דר"י אדר"י. אבל בשיטת הרי"ף לא שייך לומר כן שהרי הוא סובר דלקושטא דמלתא ר"י ורבי אבהו פליגי לכן שיטת הרי"ף צ"ע ויבואר בק"א:
בא"ד ורבינו יודא פי' דהכא לא מצי למימר כו' עד סוף הדיבור וע' במהרש"ל ומהרש"א ז"ל שכתבו לפרש שיטת רבינו יודא על דרך שיטת הרא"ש ז"ל בתחלת דבריו אלא שיש קצת שינוי בין פי' מהרש"ל לפי' מהרש"א. ולע"ד לא יתכן לפרש כן פי' ר"י דהא הך סברא שכתב הרא"ש ז"ל לאו סברא פשוטה היא כ"כ כמו שאבאר ואי איתא שרבינו יודא נמי מהך סברא מפרש כן לא הו"ל לסתום אלא לפרש אלא מה שנלע"ד בפירוש ר"י היינו משום דלישנא דתלמודא משמע ליה דהא דקאמר לימא בהא קמיפלגי אין הכוונה דר"ח ורב המנונא דפליגי הכא בשהה כדי לגמור את כולה פליגי נמי בכל דוכתא כיון דעיקר מילתייהו לא קאי אלא לפרש הברייתא דבהכי איירי וא"כ אי ס"ד דבכל מקום ששהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש א"כ אמאי נקט מים שותתין על ברכיו. אלא דע"כ אפילו למ"ד חוזר לראש היינו דוקא בכה"ג שלא ראוי לקרות אבל בעלמא מודו והיינו כסברת השר מקוצי דסליק מיניה. אלא דלענין דינא דפשיטא ליה לשר מקוצי דכיון דמשני הש"ס דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש ולא קאמר איפכא משמע דהכי הלכתא. ואהא מפרש רבינו יודא דאין מכאן ראיה דאפשר אפילו בכה"ג למאן דסובר דאין חוזר אלא למקום שפסק בדלא שהה ה"ה בדשהה. וכיון דבהכי פליגי אפשר דהלכה לגמרי כמ"ד למקום שפסק. אלא הא דלא קאמר סתמא דתלמודא איפכא דכ"ע אינו חוזר לראש היינו משום דלא מצי לומר כן כדמסיק רבינו יודא וכיון דלא חוזר לראש ודאי גברא חזיא הוא. ומ"ש ר"י נמי בדשהה קמיפלגי אין הכוונה בדשהה בלחוד קמיפלגי ז"א דהא לפי סברת המקשה נמי בדשהה קמיפלגי אלא הא דקאמר ר"י בדשהה קמיפלגי ר"ל בין בדשהה בין בדלא שהה קמיפלגי כדפרישית ואהא מסיק שפיר דא"א לומר כן. כן נ"ל ברור בכוונת רבינו יודא ודלא כמהרש"ל ומהרש"א ועיין עוד בק"א ובחידושינו בסוף מסכת ר"ה ודו"ק:
בגמ' ר"ח ורב המנונא כו' חד אמר למקום שפסק לכאורה יש לתמוה דא"כ מאי קמ"ל בברייתא דחוזר ומתפלל דבשלמא למסקנת התוס' בד"ה ממתין דאפילו אם יש בהם טופח ע"מ להטפיח מותרים א"כ מצ"ל שפיר דהא גופא קמ"ל בברייתא דא"צ להמתין אלא עד שיכלו המים ממש ולא יותר משא"כ לפירוש הרב רבי יוסף שהביאו התוס' ודאי קשה ול"ל דהא גופא אתי לאשמעי' בברייתא שאינו חוזר אלא למקום שפסק הא ליתא דאדרבא לישנא דברייתא איפכא משמע מדקתני וחוזר להתפלל ולא קתני חוזר לתפלתו משמע ריהטא דלישנא חוזר לראש אלא מסברא בעלמא פשיטא ליה לר"ח דע"כ למקום שפסק איירי ברייתא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב בדוחק דאתי לאשמעינן שאין צריך לעקור רגליו ממקום ההשתנה דקס"ד דאע"ג שנבלעו בקרקע אפ"ה זילא מילתא קמ"ל דלא לאחר זה מצאתי שב"י כתב בשם הגהות מיימון שצריך באמת להרחיק ד' אמות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע מיהו מלשון המקשן בסמוך דקאמר לימא בהא קמיפלגי משמע קצת כפירוש הרב רבי יוסף דאם לא כן מאי ס"ד מעיקרא לאוקמי ברייתא דוקא בשהה כדי לגמור את כולה משא"כ לשיטת הרב ר"י א"ש דס"ד דמסתמא כיון שצריך להמתין עד שיבלעו המים בקרקע ולבדוק בבגדיו אם יש בהם טופח על מנת להטפיח א"כ מסתמא שוהא כדי לגמור את כולה אלא כיון שכל הפוסקים פסקו דלא כהרב ר"י א"כ צ"ל דהא דקאמר לימא בהא קמיפלגי היינו משום דפשיטא ליה דבלא שהה כ"ע מודו דאינו חוזר לראש דגברא חזיא הוא והיינו כדפרישית בסמוך כיון דחזינן דרבה סבר דאפילו במצא צואה במקומו תפלתו תפלה דהוי גברא חזיא כ"ש בהאי דמים שותתין על ברכיו דקיל מיניה כדפרישית דאפשר דרבא נמי מודה כל זה לסברת המקשן משא"כ למסקנתו דר"א ע"כ מפרש מאי דאמר חוזר לראש משום דגברא דחויא הוא כרבא דלעיל דס"ל דבכל ענין הוי גברא דחויא כנ"ל:
Penei Yehoshua on Berakhot 22b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף כ״ב, עמוד ב׳, בהיקף של כ־567 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 126 מילים
נפתחת ב״בְּקִילְעָא דְּרַב אוֹשַׁעְיָא, אֲתוֹ וּשְׁאִלוּ לְרַב אַסִּי.…״
- קטע 210 מילים
נפתחת ב״מִכְּדֵי כּוּלְּהוּ אָמוֹרָאֵי וְתַנָּאֵי בִּדְעֶזְרָא קָמִיפַּלְגִי, וְנֶחְזֵי…״
- קטע 336 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: עֶזְרָא תַּקֵּן לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים…״
- קטע 467 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: נְהִי דְּתַקֵּן עֶזְרָא טְבִילָה, נְתִינָה…״
- קטע 521 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא הִלְכְתָא: בָּרִיא הַמַּרְגִּיל וְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל…״
- קטע 627 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: בַּעַל קֶרִי שֶׁנָּתְנוּ עָלָיו תִּשְׁעָה…״
- קטע 752 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי…״
- קטע 831 מילים
נפתחת ב״וְחַד מֵהַאי זוּגָא וְחַד מֵהַאי זוּגָא אַסֵּיפָא.…״
- קטע 928 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר אֲפִילּוּ בְּכֵלִים — הַיְינוּ…״
- קטע 103 מילים
נפתחת ב״לְאֵתוּיֵי מַיִם שְׁאוּבִין.…״
- קטע 1167 מילים
נפתחת ב״רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ…״
- קטע 1213 מילים
נפתחת ב״רַב חָמָא טָבֵיל בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא לְהוֹצִיא…״
- קטע 1312 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל…״
- קטע 1442 מילים
נפתחת ב״יָרַד לִטְבּוֹל, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת וְלִקְרוֹת…״
- קטע 1541 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר…״
- קטע 1625 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא אִידַּךְ: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְרָאָה צוֹאָה…״
- קטע 1733 מילים
נפתחת ב״הָיָה מִתְפַּלֵּל וּמָצָא צוֹאָה בִּמְקוֹמוֹ, אָמַר רַבָּה:…״
- קטע 1830 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּמַיִם שׁוֹתְתִין…״
- קטע 193 מילים
נפתחת ב״לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי:…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת ברכות דף כ״ב עמוד ב׳ · קטע 1 — “…פָּטוּר מִכְּלוּם. אָמַר רַב יוֹסֵף: אִצְטְמִיד חַצְבֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן.”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת ברכות דף כ״ב עמוד ב׳ · קטע 3 — “אָמַר אַבָּיֵי: עֶזְרָא תַּקֵּן לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים סְאָה, וּבָרִיא…”
לשון המקור
בְּקִילְעָא דְּרַב אוֹשַׁעְיָא, אֲתוֹ וּשְׁאִלוּ לְרַב אַסִּי. אֲמַר לְהוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל, אֲבָל לְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ פָּטוּר מִכְּלוּם. אָמַר רַב יוֹסֵף: אִצְטְמִיד חַצְבֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן.
מִכְּדֵי כּוּלְּהוּ אָמוֹרָאֵי וְתַנָּאֵי בִּדְעֶזְרָא קָמִיפַּלְגִי, וְנֶחְזֵי עֶזְרָא הֵיכִי תַּקֵּן.
אָמַר אַבָּיֵי: עֶזְרָא תַּקֵּן לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים סְאָה, וּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין. וַאֲתוֹ אָמוֹרָאֵי וּפְלִיגִי בְּחוֹלֶה. מָר סָבַר חוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא הַמַּרְגִּיל וְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ. וּמַר סָבַר חוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ, וְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ פָּטוּר מִכְּלוּם.
אָמַר רָבָא: נְהִי דְּתַקֵּן עֶזְרָא טְבִילָה, נְתִינָה מִי תַּקֵּן?! וְהָאָמַר מָר עֶזְרָא תִּקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין. אֶלָּא אָמַר רָבָא: עֶזְרָא תַּקֵּן טְבִילָה לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים סְאָה. וַאֲתוֹ רַבָּנַן וְהַתְקִינוּ לְבָרִיא לְאוֹנְסוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין. וַאֲתוֹ אָמוֹרָאֵי וְקָא מִיפַּלְגִי בְּחוֹלֶה, מָר סָבַר חוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא הַמַּרְגִּיל, וְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ — כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ, וּמַר סָבַר לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים סְאָה, וְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ — תִּשְׁעָה קַבִּין. אֲבָל לְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ פָּטוּר מִכְּלוּם.
אָמַר רָבָא הִלְכְתָא: בָּרִיא הַמַּרְגִּיל וְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל — אַרְבָּעִים סְאָה. וּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ — תִּשְׁעָה קַבִּין. אֲבָל לְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ — פָּטוּר מִכְּלוּם.
תָּנוּ רַבָּנַן: בַּעַל קֶרִי שֶׁנָּתְנוּ עָלָיו תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם — טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְעַצְמוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים אַרְבָּעִים סְאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעִים סְאָה מִכׇּל מָקוֹם.
רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. חַד מֵהַאי זוּגָא וְחַד מֵהַאי זוּגָא אַרֵישָׁא, חַד אָמַר: הָא דְּאָמְרַתְּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעַצְמוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים אַרְבָּעִים סְאָה, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל, אֲבָל לְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין. וְחַד אָמַר: כׇּל לַאֲחֵרִים, אֲפִילּוּ חוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ עַד דְּאִיכָּא אַרְבָּעִים סְאָה.
וְחַד מֵהַאי זוּגָא וְחַד מֵהַאי זוּגָא אַסֵּיפָא. חַד אָמַר: הָא דְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַרְבָּעִים סְאָה מִכׇּל מָקוֹם — לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקַרְקַע, אֲבָל בְּכֵלִים — לֹא. וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ בְּכֵלִים נָמֵי.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר אֲפִילּוּ בְּכֵלִים — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אַרְבָּעִים סְאָה מִכׇּל מָקוֹם״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּקַרְקַע — אִין, בְּכֵלִים — לָא, ״מִכׇּל מָקוֹם״ לְאֵתוּיֵי מַאי?
לְאֵתוּיֵי מַיִם שְׁאוּבִין.
רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְרָבָא בְּרַבִּי בַּר שְׁמוּאֵל כְּרִיכוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: הַבוּ לִי לְדִידִי לִבְרוֹךְ, דִּנְפוּל עִילָּוַאי תִּשְׁעָה קַבִּין. אֲמַר לְהוּ רָבָא בְּרַבִּי בַּר שְׁמוּאֵל: תְּנֵינָא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְעַצְמוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים — אַרְבָּעִים סְאָה. אֶלָּא, הַבוּ לִי לְדִידִי לִבְרוֹךְ, דִּנְפוּל עִילָּוַאי אַרְבָּעִים סְאָה. אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא: הַבוּ לִי לְדִידִי לִבְרוֹךְ, דְּלֵיכָּא עִילָּוַאי לָא הַאי וְלָא הַאי.
רַב חָמָא טָבֵיל בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא לְהוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ.
מַתְנִי׳ הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי, לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר.
יָרַד לִטְבּוֹל, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת וְלִקְרוֹת עַד שֶׁלֹּא תְּהֵא הָנֵץ הַחַמָּה — יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא, וְאִם לָאו — יִתְכַּסֶּה בְּמַיִם וְיִקְרָא. וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַּמַּיִם הָרָעִים וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרָה, עַד שֶׁיָּטִיל לְתוֹכָן מַיִם. וְכַמָּה יַרְחִיק מֵהֶן וּמִן הַצּוֹאָה — אַרְבַּע אַמּוֹת.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי — לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי — אֵינוֹ מַפְסִיק וְעוֹלֶה, אֶלָּא מְגַמְגֵּם וְקוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין בַּעַל קֶרִי רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים.
תַּנְיָא אִידַּךְ: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְרָאָה צוֹאָה כְּנֶגְדּוֹ — מְהַלֵּךְ לְפָנָיו עַד שֶׁיִּזְרְקֶנָּה לַאֲחוֹרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהָתַנְיָא לִצְדָדִין. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּאֶפְשָׁר, הָא, דְּלָא אֶפְשָׁר.
הָיָה מִתְפַּלֵּל וּמָצָא צוֹאָה בִּמְקוֹמוֹ, אָמַר רַבָּה: אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא — תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. מַתְקִיף לֵיהּ רָבָא: וְהָא: ״זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הוֹאִיל וְחָטָא, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְפַּלֵּל — תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּמַיִם שׁוֹתְתִין עַל בִּרְכָּיו — פּוֹסֵק עַד שֶׁיִּכְלוּ הַמַּיִם וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. לְהֵיכָן חוֹזֵר? רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא, חַד אָמַר חוֹזֵר לָרֹאשׁ, וְחַד אָמַר: לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק.
לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: