מסכת נדה דף ו׳ עמוד ב׳

בשעת הדחק שני בצורת היו ולא רצה להפסיד טהרות:

אלא רבים פליגי עליה ובטלין דברי היחיד והתחיל להתחרט ואמר כדי הוא כו':

קדש בימי רבי מי הוה כמה שנים היה אחר החורבן בסוף התנאים:

חבריא מדכן בגלילא חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחו' שמא יבנה בהמ"ק בימיהם ולעול' קדש הוו. כך שמעתי בחומר בקדש וכך היא שנויה:

כולן טמאות משום מעת לעת שבנדה:

היא טמאה משום פקידה לפקידה:

תרומת לחמי תודה ארבע חלות מד' מינין שבתודה נותנין לכהן דכתיב (ויקרא ז׳:י״ד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה וגו':

באפיה מאי בעיא הא מ' חלות בעי לה למיפא והדר אפרושי ד' לתרומה וארבעין לא מיקרו תרומה:

בשעת הדחק פירש רש"י בשני בצורת ולא דק דבפירקין (לקמן נדה דף ט:) אמר דאפי' רבנן מודו בשני בצורת וי"ל דהאי בשעת הדחק היינו אדם שנגע במעת לעת שבנדה ועשה מעט טהרות לפני ראייתה ואחר הוראתו עסק בטהרות הרבה ולא דמי לשני בצורת כיון דמקודם לכן לא היתה שעת הדחק ואפיש בטהרות ע"י הוראת טעות ועוד י"ל שעת הדחק שהשואל הלך לו והיה טורח גדול לרדוף אחריו כדאמר בפרק אע"פ (כתובות דף ס:) רהט אבתריה תלתא מילי בחלא ולא אדרכיה:

דאפרשינהו בלישייהו אף על גב דאין הלחם קדוש אלא משקרמו פניו בתנור ונשחט עליו הזבח (מנחות עח:) מ"מ קרי להו תרומה לפי שיחדו אותה לקרות לה שם תרומה לאחר אפייה ושחיטת הזבח והיתה מופרשת בלישייהו ולא לאחר אפייה משום דבעודה עיסה יכול לעשותה עבות ונאות ונראה דקדושת (הפת) איכא עלייהו ואסור לשנותה בחלות אחרות כדמשמע סוף פרק קמא דנדרים (דף יב.) כחלת אהרן ובניו וכתרומתו מותרין ודייק הא כתרומת לחמי תודה אסור ומוקי דאפרשינהו בלישייהו ומדאסר הככר שהתפיס בלחמי תודה משמע דאיכא עליה קדושת הפת בעודה עיסה:

בשפחתו של ר"ג פירש רשב"ם דהיינו ר"ג הזקן דאמרינן בשילהי פ"ק דשבת (ד' טו.) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן לפני הבית ק' שנה ומיהו אין רגילות להזכיר סתם ר"ג אלא ר"ג הזקן ויכול להיות שזהו ר"ג דיבנה חבירו של רבי אליעזר ורבי יהושע:

נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה פירוש נולד לה ספק טומאה הנוהגת אף בחולין קודם גלגול יכול לגרום לה טומאה ודאית ואין לאסור משום משמרת תרומותי דקודם גלגול אכתי לא פתיכא ביה חלה כמו המפריש חלתו קמח דלא עשה ולא כלום והפסד כהן נמי ליכא כיון דנולד לה ספק טומאה כבר משגלגלה תעשה בטהרה פירוש אם לאחר גלגול נולד לה ספק טומאה דלא שייך בחולין אלא בחלה תעשה בטהרה אע"ג דחלתה תלויה וליכא הפסד כהן אסור לגרום לה טומאה משום משמרת תרומותי וה"ה דאפי' נולד לה ספק טומאה דשייכא אף לחולין דאסור לגרום טומאה אלא דמפרש בברייתא איזה ספק אמרו בספק חלה דאפילו בספק טומאה דלא שייכא בחולין חלתה תלויה ואשמועינן חולין הטבולין לחלה כחלה דמו אבל אין לפרש דרישא נמי שנולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה איירי נמי בספק חלה דהיינו בטומאה דלא שייכא בחולין ואע"ג דעדיין טהורה גמורה היא תעשה בטומאה ודאית דקודם גלגול אכתי לא איקרי טבולה לחלה ולא אסור משום משמרת תרומותי והפסד כהן נמי ליכא שיפריש עליה ממקום אחר דאין נראה דקרי ספק טומאה קודם גלגול כיון שטהורה גמורה היא ואם תאמר דאמר בעבודה זרה פ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נו. ושם) אין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה ויש פירוש שפירש רש"י בהם משום דאסור לגרום טומאה לתרומה משום משמרת תרומותי והשתא הלא אין קבע למעשר אלא עד שיקפה או עד שישלה והכא אמר עד שלא גלגלה תעשה בטומאה וי"ל דהתם אם הפריש אפילו קודם שיקפה או שישלה הוי תרומה כמו בהקדימו בשבלין אבל הכא אם הפריש חלה קודם גלגול הוי כמו הפריש חלתו קמח דאמר בהאיש מקדש (קדושין דף מו:) דלא עשה ולא כלום ולכך לא מיקריא טבולה לחלה (ועל פירוש הקונטרס קשה דבתוספתא דחלה מסיים בה הכי וכן פירות עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה מלאכתן יעשו בטהרה. גי') אי נמי יש לפרש דהתם נמי לא אסור משום משמרת תרומותי כפירש"י כיון דאכתי לא הוקבע לתרום אלא משום הפסד כהן אסר לה אבל הכא כבר נולד לה ספק וליכא הפסד כהן ועוד דאפילו לא נולד לה ספק שרי לטמאותה וליכא הפסד כהן דחבר הוא ויפריש עליה ממקום אחר אבל התם איירי בעם הארץ שלא יפריש ממקום אחר וא"ת דבפרק הניזקין (גיטין דף סא.) תנן משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה כו' אבל לא תבור ותטחון עמה משאלת אשת חבר לאשת ע"ה נפה וכברה ובוררת וטוחנת עמה אבל משתטיל למים לא תגע בהם ובעי בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי בדמאי הקילו ומשתטיל למים דהוכשרו לא תגע בהם אף קודם לישה רבא אמר בעם הארץ דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן ופריך והא מדקתני סיפא משתטיל למים מכלל דרישא מיירי בלא הכשר ומאי טומאה וטהרה איכא ומשני אידי ואידי בהוכשר ורישא בטומאת חולין וסיפא בטומאת חלה ומשתטיל למים היינו לישה וגלגול אלמא אוסר אביי ליגע כי הוכשר לברור ולטחון אף קודם גלגול ולישה אע"ג דאם הפריש קודם לישה וגלגול לא עשה ולא כלום (וי"ל) ולדידיה נמי צריך לתרץ דהתם אסור משום הפסד כהן ובשמעתין ליכא הפסד כהן כדפרישית ולרבא דשרי לגרום טומאה קודם גלגול אע"ג דאיכא הפסד כהן צריך לתרץ אההיא דפרק רבי ישמעאל (ע"ז דף נו.) כתירוץ ראשון דהתם אסור משום משמרת תרומותי אבל בעיסה קודם גלגול לא מיקריא טבלה לחלה כיון דאם הפריש חלת קמח לא עשה ולא כלום אי נמי כמו שתירץ ר"ת שם דהתם בגיטין ליכא כי אם חשדא בעלמא אבל ההיא דאין בוצרין מיירי בודאי עושה פירותיו בטומאה ושם יש להאריך:

בהא דתנן נולד לה ספק עד שלא תתגלגל תעשה בטומאה, ובהא דתנן

אשה והיא טובלת יום ולשה לה העיסה וקוצה לה חלה קשיא ליה עליהו הא דתנן בגיטין פרק הניזקין (גיטין סא, א) אשת חבר בוררת וטוחנת עם אשת עם הארץ ומשתטיל לה מים לא תגע עמה ושם כתבתיה בארוכה בסייעת דשמיא.

חבריא מדכן דגלילא פרש״י שהיו מטהרין יינם ושמנם לקדש ממש לפי שהיו מצפין [שמא יבנה] ב״ה בימיהם אבל ר״ח פיר׳ שהיו מרגילין עצמן לאכול חוליהן על טהרת הקדש כדי להרגיל עצמן בכך לכשיבנה ב״ה וזה עולה כפי הפירוש שני שכתבנו לעיל.

והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת ואעפ״י שהיא לא פירשה לו כן כסבורה היא שהוא יודע כן מפני שהיא היתה תמיד רגילה בכך.

והא בעינן ארבעים פירוש ואפילו מדאורייתא ונ״ל מדכתיב בהו מכל קרבן תרומה דהיינו תרומת מעשר שהיא א׳ מעשר ופרקינן למצוה פי׳ ואינו מעכב ולכך הוציאו הכתוב בלשון זה הסתום דאפרישינהו בלישייהו פי׳ דהא לא חשיב פרוס שהרי עושה ממנו ככר היינו דאצטריכא לשיולי פי׳ ומוקמי׳ דקמייתא בקדשים הוא והדרה נשלייה אתרומה.

תנן התם נולד לה ספק בעיסה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה פי׳ בטומאה ממש בכלים שהם ודאי טמאים וכדמפרש טעמא ואזיל דקודם גלגול עדין לא נתחייבה בחלה וחולין גרידי נינהו ומותר לגרום טומאה אפילו לחולין שבא״י והא דלא חיישינן דלבתר הכי תתגלגל ויהיו טבולין י״ל שיעשנה פחות פחות מכשיעור ולא חיישינן למאי דמפקע ליה מחלה דהא סוף סוף כי מפריש לה חלה טמאה היא ואין מתקיים בו מצות נתינה כראוי דרחמנא אמר תתן לו ולא לאורו וא״נ אפי לה כשיעור נמי אין לחוש לה כיון דבעודם חולין גמורים נטמאת העיסה ודאי שוב אין לחוש לטמאה כשתתגלגל שאין אנו מוזהרים בטומאת תרומ׳ ממש אלא בתרומה טהורה או תלויה כדנפקא לן בבכורות מדכתיב את משמרת תרומתי א׳ תרומה טהורה וא׳ תרומה תלויה ואע״ג דמאי דכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך כתרומה טמאה היא וכדאי׳ בפ׳ במה מדליקין תרתי פרשי נינהו חדא נפקא מדכתיב משמרת וחדא מדכתיב לך ושבקיה לקרא והוא מפרש נפשיה ולא עוד דתרומה תלויה סוף סוף לטומאה אתיא שיניחנה במקום התורפה והיא נטמאת מאליה.

משגלגלה תיעשה בטהרה פירוש לפי שכבר היא טבולה לחלה וא״א להפקיעה ממנה וס״ל דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו וכמפרש ואזיל וי״מ דלאו דוקא משגלגלה אלא משעת הטלת מים שהוא הכשר לגלגול ואע״ג שאינה חייבת בחלה עד שתגלגל בחטים מ״מ כבר נכנסה בזיקת חלה שאם הפריש ממנה חלה חלתה חלה משא״כ קודם לכן שהמפריש חלתו קמח אינה חלה והצריכה לפרש זה הא דתנן בפרק הנזיקין אשת חבר טוחנת עם אשת ע״ה ובוררת ומרקדת עמה ומשתטול מים לא תגע עמה והיינו משום טומאת ע״ה ושלא תהא מסייעת לעוברי עבירה וכמפר׳ התם אלמא משעת הטלת מים אסור לגרום טומאה בחולין וי״מ דדוקא קתני משגלגלה ושאני התם שעשו גזירה שאם היא עושה עמה משתטיל מים שהיא תחלת עיסה אף היא גומרת עמה בגלגול ואע״ג דהכא כיון שהתחיל בטומאה קודם גלגול יגמור בטומאה הא ל״ק ואפי׳ למאי דפריש׳ שתעשה בטומאה בכשיעור דשאני הכא שנטמאת ודאי קוד׳ גלגול וכדאמר׳ תעשה בטומאה אבל התם ספק טומאה ע״ה הוה כחלק תלויה שאין לנו לגרום לה שום טומאה ואפי׳ טומאת ספק וחולין הטבולין לחלה כחלה דמו במקומה אפרשנה בס״ד.

וחלין שנעשו על טהרת הקדש שדינם לענין זה כקדש כמו שביארנו לא סוף דבר בזמן שבית המקדש קיים אלא אף לאחר חרבן ואין אומרין הרי אין חלין נעשין על טהרת הקדש אלא מפני הרגל קדשים ואחר שאין קדש חלין על טהרת הקדש למה הרי אמרו חבריא מדכן בגלילא ר"ל שהיו אוכלין חליהן על טהרת הקדש שמתוך שהיו קרובים לחרבן שהיו מצפים בבנינו ומרגילין עצמן בכך והיו דנין אותן כקדש ובמסכת חגיגה פירשנו חבריא מדכן בגלילא שבזמן בית המקדש היה אלא שדרך כותיים היתה מפסקת בינם ובין ירושלם ולא היו יכולים לעבור והיה הענין אצלם כמו אין בית המקדש קיים:

התבאר בתורת כהנים בדין לחמי תודה הבאים עם שלמי תודה שהם עשרים עשרונות עשרה מהם לעשר חלות של חמץ עשרון לחלה ועשרה מהן עושין שלשה מינין של מצה עשר חלות בכל מין ומין ר"ל חלות רקיקין רביכין ר"ל שעושין עשר חלות ולותת הסלת שלהן בשמינית לוג של שמן ואח"כ לש ואופה אותן ועשר רקיקין שאופה אותן ומשחן בשמינית לוג של שמן ועשר רביכין ר"ל חלות שחולטן ברותחין ואח"כ מטגנן ברביעית לוג שמן נמצא שיעורן עשרים עשרונות של סלת חצין לחמץ וחצין למצה ומנינן ארבעים חלות עשר של חמץ ושלשים של מצה ושיעור השמן חצי לוג לשלשים של מצה והכהן לוקח חלה אחת מכל מין ומין והם ארבעה חלות לארבעים אחד מעשרה ואע"פ שלא התבארו כל דברים אלו בתורה למדום בתורת כהנים מגזירות שוות והוא שאמרו שם והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לי"י תרומה זו איני יודע מה היא אלא נאמר כאן תרומה לי"י ונאמר בתרומה תרומת י"י מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה ועדיין איני יודע כמה הוא חלת חמץ אלא נאמר כאן לחם חמץ ונאמר בשתי הלחם לחם חמץ מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה למדנו לחמץ שהיא עשרה עשרונות מנין למצה שהיא כן בין כל המינין שבה ת"ל על חלות לחם חמץ כנגד חמץ הבא מצה יכול עשרה עשרונות של מצה יהו מין אחד כשל חמץ ת"ל והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מורבכת חלות בלולות בשמן הרי שלשה מינין והקריב אחד מכל קרבן אחד מכל מין ומין נותן ארבע לכהן הזורק את הדם והשאר נאכל לבעלים אפה מכל מין ומין בחלה אחת שנמצאו ארבע חלות בין כלן לא יצא שהרי צריך ליטול תרומה מהם בפרוסה וכתוב אחד אומר שלא יטול פרוס ומ"מ אם הפריש מהן תרומה בלישה ועשה את השאר ארבע חלות יצא שלא נאמר ארבעים אלא למצוה:

גמ' אא"א אידי ואידי דקודש ל"ל למהדר כו' ויש לדקדק דלמא קמא הוה בקודש גופיה כדאמר בתרומת לחמי תודה ובתרא הוה בחולין שנעשו עט"ק דלא חמיר כקודש דליתיה בה' אחרונות ומ"ה הדרא ושיילה והיה נראה דללישנא קמא אין מע"ל נוהג נמי בחולין שנעשו עט"ק והך דמדכן בגלילא לא משום לאוכלן עט"ק אלא שיהיה קודש מצוי להם באם יבנה ב"ה אבל מדברי התוס' לעיל לא משמע כן וק"ל:

פרש"י בד"ה כולן טמאות משום מע"ל שבנדה היא טמאה כו' עכ"ל לאו דוקא משום מע"ל דמצינו למימר שבדקה עצמה שחרית כתקנת חכמים והויא נמי מפקידה לפקידה אלא דבכ"מ נקט תלמודא מע"ל שבנדה אבל בהיא טמאה הוצרך לפרש מפקידה לפקידה דהיינו מפקידה קטנה דהא בדקה עצמה בין כל אחד ואחד:

תוס' בד"ה דאפרשינהו בלישייהו כו' והיתה מפורשת בלישייהו ולא לאחר כו' עכ"ל משמע להו בהאי עובדא דר"ג דלא אפאן בד' חלות כדאיירי ההיא דרב טובי כו' וא"כ לא היה להם לפרוש בלישה כיון דלא קרא להם שם אז עד אחר האפיה ושחיטת הזבח אי לאו כדי לעשותם נאות וק"ל:

ד"ה בשעת הדחק וכו' וי"ל דהאי בשעת הדחק היינו אדם שנגע במעת לעת שבנדה ועשה מעט טהרות לפני ראייתה וכו'. הא דפירשו התוספות שעשה מעט טהרות קודם הוראתו ולא פירשו שלא עשה שום טהרות כלל קודם הוראתו רק על פי הוראתו של רבי שהורה שהנוגע הוא טהור הלך הנוגע ועשה הרבה טהרות ועל זה אמר רבי כדאי הוא ר"א וכו' נראה דס"ל דאם לא עשה מקודם זה שום טהרות כלל לא היה רבי מורה להקל לכתחלה כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אע"ג דעדיין לא נזכר שרבים פליגי עליה לכך כתבו שאיירי שגם לפני הוראתו עשה מעט טהרות ומפני הפסד טהרות היה מורה להקל מפני שעדיין לא נזכר שרבים חולקים עליו אבל לאחר שנזכר שרבים חולקים עליו לא היה חושש להפסד מעט טהרות אם לא שעסק אחר כך בטהרות הרבה ע"פ הודאתו ולכך אמר כדאי הוא רבי אליעזר וכו' דאילו לרבנן אפילו בשביל הפסד טהרות הרבה לא היה לו לטהר דלא דמי לשנת בצורת כיון שלא נעשה ההפסד קודם ההודאה כ"א לאחר הודאתו:

בא"ד ועי"ל שעת הדחק שהשואל הלך לו וכו' כצ"ל:

ד"ה נולד לה ספק טומאה כו' פי' נולד לה ספק הנוהגת אף בחולין וכו'. המשך דברי התוס' כך הם שהם מפרשים דהספק שקודם גלגול איירי בספק הנוהג אף בחולין דהשתא אין לאסור לא משום משמרת תרומותי ולא משום הפסד כהן משום דכיון דנולד בה כבר ספק שנוהג אף בחולין היתה בלאו הכי החלה אסורה לכהן אבל אם קודם גלגול נולד בה ספק הנוהג בחלה ולא בחולין סבירא ליה לתנא דמתניתין אע"ג דלא היה אסור לעשותם בטומאה משום משמרת תרומותי מכל מקום היה אסור משום הפסד כהן דאי לא עשאה בטומאה לא היתה החלה אסורה לכהן כיון שעדיין חולין גמורין הן קודם גלגול והספק שנולד בה אינו נוהג בחולין והדר קאמר אבל א"ל מתניתין שלעולם אימא לך שהספק שנולד בה קודם גלגול איירי נמי שנוהג בחלה ולא בחולין ואפ"ה ס"ל למתני' דליכא משום הפסד כהן שמתני' איירי שמפריש עליה ממקום אחר דאין נראה דקרי ספק טומאה וכו' אלא ודאי מתני' איירי שקודם גלגול נולד בה ספק שנוהג גם בחולין אבל אם נולד בו ספק שאינו נוהג בחולין ס"ל לתנא דמתניתין שהיה אסור לעשותה בטומאה משום הפסד כהן דלא איירי כלל מתניתין במפריש עליה ממקום אחר:

בא"ד ועל פירוש הקונטרס קשה דבתוספתא מסיים בה וכו' פירוש אמתניתין דהכא נולד בה ספק טומאה עד שלא גלגלה וכו' מסיים בה בתוספתא וכן פירות עד שלא נגמרה מלאכתן ובו' ובפירות אם הקדים תרומתן קודם גמר מלאכתן תרומתן תרומה דהיינו הקדימו בשבלין ואפ"ה קתני בתוספתא דעד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה ואין כאן איסור משום משמרת תרומותי וזה סותר פרש"י:

בא"ד ונראה דהתם נמי לא אסור משום משמרת תרומותי כפרש"י ר"ל אלא דלא כפרש"י:

בא"ד בסופו ולרבא דשרי לגרום טומאה וכו' צריך לתרץ וכו' כתירוץ הראשון וכו'. ויש להקשות לפי זה א"כ תקשה לרבא דתוספתא דלעיל שהקשה מינה לפרש"י דמסיים בה וכן פירות עד שלא נגמרה מלאכתן וכו' אלמא דאף בפירות לא שייך איסור משמרת תרומותי קודם שנגמרה מלאכתן ונראה לתרץ דרבא ס"ל דבעד שלא גלגלה או נגמרה מלאכתה לתרומה ותרתי בעי דשיהא בה הפסד כהן וגם שיהא ראוי קצת לחול עליו שם תרומה כגון ביין ובפירות עד שלא נגמרה מלאכתן ואז אסור לגרום לה טומאה בידים ולכך בההוא דאין בוצרין דאיכא תרתי דהא ראוי לחול עליו שם תרומה שהרי אם הפריש אפילו קודם שיקפה או שישלה הוי תרומה ושייך ביה קצת איסור דמשמרת תרומותי וגם איכא הפסד כהן משום דהא לא נולד בה שום ספק מקודם לכך אסור לגרום לה טומאה בידים אבל בההיא דתוספתא אע"ג דראוי לחול על הפירות שם תרומה כיון דאין כאן הפסד כהן שהרי נולד בהם ספק טומאה כבר מקודם וכן בההיא דהניזקין דשרי רבא לגרום טומאה קודם גלגול אע"ג דאיכא הפסד כהן כיון דאין ראוי לחול עליו שם חלה שהרי אם הפריש חלה קמח לא עשה ולא כלום ולכך מותר לגרום טומאה בידים:

גמ' קודש בימי רבי מי הואי עי' משנה למלך בהל' אבל פ"ג הלכה א' בסופו:

שם מטמאה בין לקודש ובין לתרומה עי' זבחים צט ע"ב תד"ה מדבר: