מסכת נדה דף נ״ח עמוד א׳

מדרבנן דלמא ארגשה ולאו אדעתה:

רב אשי אמר טעמא דשמואל דאמר לעיל בדקה קרקע עולם כו' לאו משום הרגשה אלא כרבי נחמיה ס"ל דאמר לא הזכירו חכמים גזרת כתם אלא על דבר המקבל טומאה הלכך כל הנך תיובתא לאו קושיא נינהו דשמואל לא איירי בהרגשה כלל:

אלא רב ירמיה מדפתי דקבלה לתיובתא דלעיל ושני מודה שמואל כו' ומדקבלה לתיובתא מכלל דטעמא דשמואל משום הרגשה ואי משום הרגשה מאי איריא קרקע אפילו גלימא נמי בדקה בטלית וישבה עליה ואחר כך מצאה דם טהורה שלא הרגישה:

בצוארה אם נמצא דם כנגד תורפה יכולה לתלות במכה של צוארה שפעמים שמטה את צוארה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה:

על כתפה שאינה יכולה לתלות שאין דם בא מכתפה ונופל לפניה אין תולה:

ואין אומרים בידה נטלתו ממכה שבכתפה והביאתו לפניה:

עביד דמתרמי תחת אותו מקום ודם נוטף עליו:

על קשרי אצבעותיה היינו גב היד. והא גב היד אפילו בשעת בדיקה לא נגעה מ"ט טמאה:

כרבי נחמיה דאמר כל דבר שאינו מקבל טומאה כו' טעמא דרבי נחמיה כיון דדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו טומאה וההיא משתיתא דבסמוך נהי דלא מקבלה טומאה מ"מ מקבל טומאה בנגעים:

ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום וקשה דמאי פריך דודאי להקל לא מחזקינן אבל להחמיר כי הכא מחמרינן דהכי אמר לקמן אין שונין בטהרות להקל אבל לחומרא שונין ויש לומר כיון דכתמים דרבנן אי איתא דתלינן להחמיר להקל נמי היה לנו לתלות בדבר הרגיל קצת אבל לענין ממקום למקום שאין רגילות כל כך אמרינן לקמן בסמוך דאפילו בכתמים שונין לחומרא ולא להקל תימה דליפרוך ממתניתין שלא כנגד התורפה טהורה ולא אמר בדקה בהאי ידא ונגעה בבשרה למעלה מן התורפה וי"ל דאם איתא דבדקה ומצאה טמאה היתה זכורה והויא רמיא אדעתה שהיא טמאה אבל כי נגעה בדם שעל כתפה לא רמיא אנפשה כיון דאין זה דם טמא ובסמוך גבי דם טמא דפריך ואימא דבדקה בהאי ידא ונגעה באידך פריך מכ"ש וממתניתין נמי הוה מצי למפרך ויש לחלק בין ממקום למקום דהכא לההוא דפ"ק (לעיל נדה דף ד.) דהתם טומאה עצמה באה ממקום למקום והכא טומאה עצמה במקום אחד עומדת:

מקום חבק פרש"י שהוא קפץ הירך והשוק וחבק הוא מקום מתיחת הגידים שחובקים הירך והשוק ובערוך פירש שנועלין אנפליאות שיש בה לולאות ומקום חבור הלולאות קרי חבק ועוד פירש פירוש אחר שכופף השוק על הירך מה שמתכסה הבשר ע"י כפיפת השוק על ירך שחובקין זה את זה קרי מקום חבק:

כשורה מהו אומר ר"י דהיינו טיפין טיפין דאי מחוברת השורה יחד היינו רצועה דבסמוך וטיפין טיפין היינו מעורבבין שאינו לא כשיר ולא כשורה והא דאמר לקמן טיפין טיפין אין מצטרפין היינו על הבגד והכא מיירי על בשרה דיש יותר לתלות בדם מאכולת על הבגד מעל בשרה:

ולענין דינא תנן וא"ת מדינא נמי תתחייב השניה לכבסו כדאמר בהמדיר (כתובות עו:) כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה וי"ל כיון דאינה לשניה אלא בתורת שאלה אינה ממש ברשותה ועוד יש לומר דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראיה אבל הכא לא תתחייב האחרונה לכבסו:

רב אשי אמר שמואל דאמר כר' נחמיה דטהורה לגמרי משמע ואפילו מדרבנן, ומיהו באינך כולהו מודה הוא רב אשי לרב ירמיה דטמאה מדרבנן בלחוד כיון דלא ארגישה, דלא אתא לאיפלוגי עליה דרב ירמיה אלא בישבה על גבי קרקע ולפרושי דטהורה לגמרי קאמר.

אלא אפילו קרקע דמבדק שפיר ואיכא למימר מגופה אתא ותטמא קמ"ל האי לישנא דקאמר איכא למימר מגופה אתא לאו דוקא אלא ודאי מגופה אתא, ומשום דרישא דנקט בדוקא כי האי לישנא נקט נמי בסופה וסרכה נקטי.

ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה וכו' וא"ת מאי קושיא דילמא לקולא לא מחזקינן ולחומרא מחזקינן י"ל דהכי קאמר כיון דכתמים דרבנן כי היכי דלא מחזקינן לקולא ה"ה לחומרא. וא"ת אמאי לא אקשינן ממתניתין גופה דקתני בהדיא שלא כנגד בית התורפה טהורה אלמא לא אמרינן שמא נטלתו מבית התורפה והביאתו לכאן, לא קשיא דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בדם בית התורפה שיש בו חשש כתמים דאי איתא דנגעה ביה תרגיש במה שהוא לח ותחוש שלא ליגע במקום אחר עד שתעיין יפה מה עלה בידה, אבל בדם שעל צוארה אע"פ שנגעה בו לא רמיא אנפשה לעיין משום דאינו טמא ואימא הביאתו לכאן. נמצא על קשרי אצבעותיה דוקא שבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אחר כך אבל בלא בדיקה ודאי לא חיישינן שמא נגעה ידה שלא בכוונה בבית התורפה דעשויה היא ליזהר שלא תלכלך ידיה וגם אין לחוש דנגעה בשוקיה ובפרסותיה דהיינו אחזוקי טומאה ממקום למקום, ולמאי דקס"ד למיפשט מינה דמחזקינן טומאה ממקום למקום איפשר דה"ה שלא מחמת בדיקה דשמא קשרי אצבעותיה נגעו בשוקיה מבפנים. מורי הרב ז"ל.

מקום חבק פירש"י ז"ל מלשון החבק והקילקי והוא מקום שהגידין קושרין וחובקין בשוק והירך ובערוך פיר' שנועלים השוק באנפליא שיש בה לולאות ומקום חיבוק הלולאות קרי הכא חבק. עוד פי' בשכופפת שוקה למה שעל יריכה מה שמכוסה מן הבשר על ידי כפיפת השוק על הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקים זה את זה.

כשורה מהו טיפין טיפין מהו פי' כשורה טיפין עשויין כשורה, וטיפין טיפין שאינן מסודרין כשורה דאי לא תימא הכי כשורה היינו כרצועה, ורשב"ם ז"ל פירש כשורה שורות הרבה וכרצועה שורה אחת, וטיפין טיפין בין עשוין כשורה בין עשויין כשיר בין עשויין שלא כסדור, ובספרים שלנו אין כתוב בהן כשורה אלא כשיר מהו לרחב יריכה מהו טיפין טיפין מהו, ולפי גרסת אלו הספרים דעביד כרצועה היינו כשורה.

מאי לאו לאיתויי כי האי גונא נ"ל דמדקתני התם ספק טמא ספק טהור טמא קא דייק דאלמא כל שבבשרה טמא ואפילו כי האי גונא. ופרקי' לא דילמא דעביד כרצועה והא דקאמר דעביד כרצועה ולא קאמר דעבד כטפה משום דבהא ליכא שום חדוש אבל בדעביד כרצועה איכא חדוש קצת, אבל בתוספו' פי' דמייתורא דספק טמא ספק טהור קא דייק דאלמא דשמא לאורויי חדוש קא אתי דאי לא ליתני על בשרה ספיקו טמא. הא דאיבעי להו הכא טיפין טיפין מהו ולא דייקי לה מדתניא לקמן כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין לא מצטרף, דאלמא טיפין טיפין טהורה. איכא מאן דמפרש דהכא בטיפין שעל בשרה והתם בטיפין שעל חלוקה וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ולי נראה דהכא בטיפין גדולים שיש באחד מהם כגריס ועוד, ולא קא מיבעיא לן אלא אם צורתן מוכחת עליהן שאינן מגופה דאי מגופה לא הוה לה למצאן כי האי גונא, ולקמן מיבעיא לן אם מצטרפין. ותדע לך דהכא אכתי לא איירי' בשיעורי כתמים כלל אלא באי זה מקום ובאי זה ענין נחוש להן ועלה קא בעי ר' ירמיה טיפין טיפין וכשיר ומלמעלה למטה ולרחב יריכה מהו. אבל בשמעת' דלקמן איירי בשיעורין והתם הוה ליה למיבעי אם מצטרפין אלא כדאמרן. וכן מצאתי למורי הרב ז"ל, והקשה מורי הרב ז"ל דמ"מ מדקתני בבריתא טיפין טיפין אין מצטרפין משמע ודאי דאיצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אלו איכא בחדא מיניהו כגריס ועוד טמאה. ותירץ דהתם על הבגד ואיפשר דנגע בהרבה מקומות כפי מה שמתנועע הבגד סביב ומשום הכי לא דקו לה להא דר' ירמיה מבריתא, דהוה מצי לדחויי דהתם בשמצא בבגד דוקא ומהאי טעמא דאמרינן.

תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה ואוקמא רב ששת לענין דינא כלומר שאין שניה חייבת לתת שכר כובס דאמרה לה אנא אבדיקה דידך לא סמכינא. ונראה דדוקא בבודקת לעצמה אבל בודקת בעדים אפילו לענין דינא אינה תולה בה דהא ודאי בדוק הוא. אלא דק"ל דא"כ הכא הוי טעמא משום דאפילו בריא ושמא לענין דינא לא אמרינן בריא עדיף לאפוקי ממונא ואם כן ליקשי מינה לרב יהודה דאמר בריא עדיף ובנמוקי מורי הרב ז"ל מצאתי אע"ג שיש עדים שבדקה שמא לא בדקה יפה.

אמר רב ששת לענין דינא תנן הקשו בתוספו' ונימא כאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן בפרק המדיר (כתובות עה, ב) גבי מומין וגבי פרה. ותרצו הם ז"ל דהתם דוקא הוא שיצאתה האשה מרשות אב לרשות בעל וכן נמי פרה יצאת מרשות מוכר לרשות לוקח, אבל הכא חלוק לעולם ברשות ראשונה דהא שאלתה היא ולא מכר. ולי נראה דאיפשר דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו לענין דינא אלא לענין טהרות בלבד כהנהו דרפ"ק דמכילת' וכן נראה התם בפרק המדיר לאוקמתיה דרב אשי וכמו שכתבתי שם במקומה ושם הארכתי יותר בס"ד.

רב אשי אמר שמואל הוא דאמר כר׳ נחמיה דטהורה לגמרי משמע ואפי׳ מדרבנן ומיהו באינך בלחוד מודה הוא רב אשי לר׳ ירמיה דטומאות מדרבנן בלחוד כיון דלא ארגישה דלא אתא לאיפלוגי עליה דרב ירמיה אלא בישיבה ע״ג קרקע ולפורשי דטהורה לגמרי קאמר אלא אפי׳ קרקע דמבדק שפיר ואיכא למימר דמגופא אתא תטמא קמ״ל האי לישנא דקאמר איכא למימר מגופא אתא לאו דוקא אלא ודאי מגופא אתא ומשום דרישא דנקט בדוקא כי האי לישנא נקט נמי בסיפא ופירכא נקטיה.

ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה וכו' וא״ת מאי קושיא דילמא לקולא לא מחזקינן לחומרא מחזקינן י״ל דה״ק כיון דכתמים דרבנן כי היכי דלא מחזקינן לקולא ה״ה לחומרא וא״ת אמאי לא אקשי ממתני׳ גופא דהתניא בהדיא שלא כנגד בית התורפה טהורה אלמא לא אמרינן שמא נטלתו מבית התורפה והביאתו לכאן לא קשיא דאי מתני׳ הוה אמינא ה״מ בדם בית התורפה שיש בו חשש כתמים דאם איתא דנגעה ביה תרגיש במה שהוא לה ותחוש שלא ליגע במקום אחר עד שתעיין מה עלה בידה אבל בדם שעל צוארה אעפ״י שנגעה בו לא רמיא אכפשה לעיין משום דאינו טמא ואמר הבאתי לכאן. נמצא על קשר אצבעותיה דוקא שבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח״כ אבל בלא בדיקה ודאי לא חיישינן שמא נגעה ידה שלא בכוונה בבית התורפה דעשויה היא לזהר שלא ללכלך ידיה וגם אין לחוש בנגעה בשוקיה ופרסותיה דהיינו אחזוקי טומאה ממקום למקום ולמאן דקס״ד מפשט מינה דמחזקינן טומא׳ ממקום למקוה אפשר דה״ה שלא מחמת בדיקה דשמא קשרי אצבעותיה נגעו בשוקיה מבפנים מורי הרב ז״ל.

מקום חבוק פרש״י ז״ל מלשון החבק והקילקי והוא מקום שהגידין קושרין וחובקין השוק והירך ובערוך פירש שנועלין את השוק כאנפליא שיש לה ולולאות ומקום חבוק הלולאות קרי הכי חבק עוד פירוש כשכופפת שוקה למה שעל ירכה מה שמכוסה מן הבשר ע״י כפיפת השוק של הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה.

כשורה מהו טיפין טיפין מהו פי׳ כשורה טפין עשויין כשורה וטפין נמי שאינן מסודרין כשורה דאי לא תימא הכי כשורה היינו רצועה ורשב״ם ז״ל פי׳ כשורה שורות הרבה וכרצועה שורה אחת וטפין טפין עשויין בין כשורה בין עשויין כשיר בין עשויין שלא כסדור ובספרים שלנו אין כתוב בהן כשורה אלא כשיר מהו לרחב ירכה מהו טפין טפין מהו ולפי גרסת אלו הספרים דעביד כרצועה היינו כשורה.

מאי לאו לאתויי כי האי גוונא נ״ל דמתקני סתם ספק טמא ספק טהור טמא קא דייק דאלמא כל שבבשרה טמא ואפי כי האי גוונא ופרקי׳ לא דילמא דעביד כרצועה ולא קאמר דעביד כטפה משום דבהא ליכא שום חדוש אבל בלעביד כרצועה איתא חידוש קצת אבל בתוס׳ פירשו דמיתורא דספק טמא ספק טהור קא דייק לאורויי חדוש קאתי דאי לא ליתני על בשרה ספק טמא.

הא דאיבעי להו הכא טפין טפין מהו ולא דייקי לה מדתניא לקמן כתם ארוך מנטרף טפין טפין אין מצטרפין דילמא טפין טהורה איכא מאן דפריש דהכא בטפין שעל בשרה והתם בטפין שעל חלוקה וכן דעת רבותי׳ הצרפתים ז״ל ולי נראה דהכא בטפין גדולים שיש באחד מהם כגריס ועוד לא מבעי לן אלא אם צורתן מוכח עליהן שאינן מגופה לא היה לן למוצאן כי האי גוונא ולקמן מבעיא אם מצטרפין ותדע לך דהכא אכתי לא איירי בשעורי כתמים כלל אלא באיזה מקום ובאיזה ענין לחוש לה ועלה קא בעי ר׳ ירמיה טפין טפין וכשיר ולמעלה למטה ולרוחב ירכה מהו אבל בשמעתין דלקמן איירי בשיעורין והתם הוה לי׳ למבעי אלא כדאמרן וכן מצאתי למורי הרב ז״ל והקשה מורי הרב ז״ל דמ״מ מדקתני בבריתא טפין טפין אין מצטרפין משמע ודאי דאצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אלו איכא בחדא מנייהו כגריס ועוד טמאה ותירץ דהתם על הבגד ואפשר דנגע בהרבה מקומות כפי שמתנועע הבגד סביבה ומשום הכין לא דקו לה להא דר׳ ירמיה מברייתא דהוה מצי לדחויי דהתם כשנמצא בבגד דוקא ומהאי טעמא דאמרן.

תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאלתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה ואוקמא רב ששת לענין דינא. כלו׳ שאין שנייה חייבת לתת שכר כובס דאמרה לה אנא אבדיקה דירך לא סמיכנא ונראה דדוקא בבודקת לעצמה אבל בודקת בעדים אפילו לענין דינא אינה תולה בה דהא ודאי בדוק הוא אלא דקשיא ליה דא״כ הכא הויא טעמא משום דאפי׳ בריא ושמא לענין דינא לא אמרינן ברי עדיף לאפוקי ממונא וא״כ ליקשי מינה לרב יהודה דאמר ברי עדיף ובנמוקי הרב מורי ז״ל מצאתי אף על פי שיש עדים שבדק׳ שמא לא בדקת יפה.

אמר רב ששת לענין דינא תנן הקשו בתו׳ ונימא כאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן בפ׳ המדיר גבי מומין וגבי פרה ותירצו הם ז״ל דהתם דוקא הוא שיצאת האשה מרשות אב לרשות בעל וכן נמי פרה יצאה מרשות מוכר לרשות לוקח אבל הכא חלוק לעולם ברשות ראשונה דהא שאלה היא ולא מכר ולי נרא׳ דאפשר דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היו לענין דינא אלא לענין טהרו׳ בלבד כהנהו דריש פרקא קמא דמכלתין וכן נראה התם בפ׳ המדיר לאוקמתיה דרב אשי וכמו שכתבתי שם במקומה ושם הארכתי בס״ד.

זה שביארנו בנמצא על בשרה שאפילו היה לה לתלות אינה תולה פירושו בשהיה לה לתלות בדבר שחוץ מגופה כגון בשוק של טבחים ועסקי דמים אבל אם היתה מכה בבשרה תולה כל שאפשר לינטף מאותו מקום כיצד היתה המכה בצוארה ונמצא הכתם בירכה או בשוקה תולה במכתה אבל אם היתה בכתפה אינה תולה שאין מקום לתלות מכתפה לירכה וכן כל כיוצא בזה שאף לחומרא אין מחזיקין דם ממקום למקום כל שכן לקולא:

בסוגיא זו שאלו בכתם העשוי כשיר או כשורה או טפין טפין או כרחב ירכה מהו ולענין ביאור פירשו גדולי המפרשים בעשוי כשיר שהוא עשוי כשרשרת וי"מ שעשוי כטבעת והוא יתר מכגריס שלא טיהרנו במשנה עגול אלא בכגריס אבל זה יתר מכגריס אלא שהוא חלול באמצע כטבעת ויש לדון בו שאילו ניטף מן הגוף לא היה בצורה זו וכן כשורה כלומר משוך בקו ישר כקורה ואין זה דרך כתם ומה שאמרו במשנה משוך טמאה פירושו בעד ואע"פ שבחלוקה כל שיש בו יתר מכגריס מיהא טמאה שמא דוקא במשוך בקצת אלכסון אבל זה משוך כקו ישר ואין זה דרך כתם וכן אם נמצא ארך הכתם לרחב הירך אין זה דרך כתם ולא הובררה ומתוך כך יש דנין בהם לקולא ומ"מ רוב פוסקים כתבוה להחמיר כסתם בריתא שכתבנו בשלשה ספיקות שכל ספק שעל בשרה טמא ואע"פ שדחאוה כמו שאמרו דלמא אתי לאיתויי דאשתכח ברצועה ר"ל בארך גדול ורחב גדול אשינויא לא סמכינן וכל שכן בלשון דלמא שאינה דחייה גמורה ומ"מ זו של טפין טפין יש שפירשוה לענין צירוף ר"ל אם בין כל הטפין כגריס ועוד אם מצטרפין אם לאו ואע"פ שאמרו למטה טיפין טיפין אין מצטרפת ההיא בנמצא בחלוקה היא אבל בבשרה ראוי להחמיר ואף זו לא הובררה ומחמירין בה אע"פ שספק חכמים היא כסתם הבריתא ומ"מ גדולי הדור כתבו שלא נשאלה לענין צירוף שהרי לא דברו עכשו בשיעורין אלא באיזה מקום ובאיזו צורה ראוי יחוש בהם אלא זו כשיש בכלם שיעור כתם אלא שמ"מ כל שהם כתמים מרובים כל אחד לעצמו אע"פ שיש בכל אחד כגריס ועוד צורתן מוכחת שלא מגופה באו ולא הובררה ודנין בה להחמיר אבל טפין טפין אף בבשרה אין מצטרפין אלא שאף הם מודים שראוי להחמיר וכדעת הראשונים:

כבר ביארנו שאין דין כתמים אלא בחלוק הבדוק ומכל מקום כל שבדקתו חברתה והיא לובשה בדוק הוא לענין זה ואם נמצא עליו כתם השואלת טמאה ואם לבשוה שתיהן אחר בדיקה הרי שתיהן טמאות היתה אחת מהן ארוכה ואחת קצרה אם מגיע כנגד תורפה של ארוכה שתיהן טמאות שהרי לשתיהן למטה מן החגור ואם לאו קצרה טמאה וארוכה טהורה שהרי לארכה הוא למעלה מן החגור:

בדקה האחת עצמה וחלוקה ר"ל כשפושטת ונמצא טהור והשאילתו לחברתה בחזקת טהור ולא בדקתו ונמצא כתם בחלוק הראשונה טהורה שהרי בדקתו בשעה שפשטה והשניה טמאה ומכל מקום לענין הדין אינה חייבת לכבסה כדי להחזירו טהור או ליתן לה שכר כובס שאין מוציאין ממון מן הספק והרי הוא תולה בה לענין זה ואומרת שלא היתה בדיקתה מחוורת ואע"פ שבריא ושמא הוא הרי אף בריא ושמא אין אומרין בריא עדיף להוציא ממון כמו שביארנו במקומו ואפילו היו עדים שראו שבדקתו שמא לא בדקה יפה אא"כ העידו שאף הם נתנו לב בדבר והרגישו בבדיקתה שלא היה שם כתם ובתוספות שאלו נחייבה מדין כאן נמצאו וכאן היו כמו שאמרו בפרק המדיר בענין מומין ופרה ותירצוה שלא אמרוה שם אלא באותם שהוזכרו שיצאה האשה מרשות אב לרשות הבעל והפרה מרשות מוכר לרשות לוקח אבל חלוק זה שאלה הוא ולא יצא מרשותה של ראשונה וגדולי הדור מתרצים שלא נאמר כאן נמצאו וכאן היו אלא לענין טהרות כמו שהתבאר במסכתא זו בפרק ראשון וכן נראה בפרק המדיר באוקימתא דרב אשי:

תד"ה מודה שמואל כו' ורב אשי נמי מודה דלשמואל היכא דלא הרגישה כו' עכ"ל דהא שמואל קרא קאמר בבשרה עד שתרגיש וה"ק שמואל כיון דלא הרגישה אין לה אלא טומאת כתם מדרבנן והכא בקרקע טהור אף מדרבנן:

בד"ה ומי מחזקינן טומאה כו' אבל לענין ממקום למקום שאין רגילות כ"כ אמרי' לקמן בסמוך אפי' בכתמים כו' עכ"ל דההיא דאין שונין בטהרות איירי במקום למקום כפי מה שפירשו התוס' בפ"ק דטומאות וטהרות לפניו ואינו יודע אם נגע לטומאה ואח"כ לטהרות ומדמייתי לה לקמן אמשתית' מוכח דאפי' בכתמים נמי אמרינן הכי ודו"ק:

תד"ה ומי מחזקינן טומאה וכו' אבל למניין ממקום למקום שאין רגילות וכו' השתא קרו התוס' ההוא דאשתכח דמא במשתיתא ממקום למקום רגיל:

בא"ד ויש לחלק בין ממקום למקום דהכא לההוא דפ"ק וכו' הוא ענין בפני עצמו ואינו חוזר למעלה וראוי להגיה ויש לחלוק בוי"ו: