מסכת נדה דף נ״ז עמוד א׳

מאי דרוש כותיים שאין קוברים את הנפלים:

לא תסיג גבול רעך ומוקמינן לה בספרי במוכר קברי אבותיו:

נאמנין לומר קברנו דמידי דאורייתא הוא טומאת המת:

והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול לא דרשי ליה במחטיא את חבירו ולא איכפת להם אם אנו חוטאים על פיהם:

בכהן כותי עומד שם:

דקאכיל מינה ותרומה טמאה באזהרה לטהור וכ"ש לטמא:

לא בקיאי ביצירה וכי קברי נפל לא ידעי דהוא בן מ' יום וסברי מיא בעלמא הוא ואינו מטמא:

בטינוף בבהמה דקה ופוטר את הבהמה מן הבכורה ובבכורות (דף כא:) מפרש מאי טינוף שמבצבצת ומוציאה דם דרך רחם וזהו הולד שנימוח ויוצא הלכך הבא אחריו אינו בכור והני כותיים לא בקיאי בטינוף וזימנין דלא טניף ואמרו טינוף הוא ופוטרין את הבא אחריו קמ"ל:

ודלמא כהן טמא הוא ואע"ג דטמא נמי אסור לשהות בבית הקברות דבנזיר בפרק מי שאמר (נזיר דף יז.) בעי נזיר והוא בבית הקברות מי בעי שהייה למלקות או לא ובפרק ג' מינין (נזיר דף מב:) אמר רב הונא נזיר שעומד בבית הקברות והשיטו לו מתו או מת אחר חייב וטעמא לפי שמוסיף טומאה עליו דבחבורים עושין את האחר אב הטומאה כדאמר התם כותיים לית להו הנך מימרות:

ובנה אצלו ציון במועד קטן (דף ה.) מפיק מהכא ציון של בית הקברות וא"ת ולר"ש דאמר אין קברי עובדי כוכבים מטמאין באהל היכי מפיק מהכא הא אמר במו"ק דאין מציינין אלא על טומאת אהל וי"ל מדמציינין לפי שעה ציון משום טומאת מגע ומשא אם כן לכל הפחות יש לציין בטומאת אהל ולמאי דבעי למימר בהבא על יבמתו (יבמות דף סא.) דלר"ש מתי עובדי כוכבים לא מטמאי אפילו במגע ובמשא נפיק ליה לר"ש ציון מדרשא אחריתי דהתם וציון דגבי גוג לאו משום טומאה אלא לנקות הארץ מן המתים וא"ת ולר"ש דדריש (שם) דאין עובדי כוכבים קרויין אדם הא כתיב וראה עצם אדם וי"ל דנקט אדם לאפוקי דס"ד דקברו שם עצמות בהמה:

אילן המיסך מיירי בידוע שיש מת קבור שם אך שאין ידוע תחת איזו ענף ואין כותי נאמן לומר שאינו קבור תחת ענף זה אפילו הולך תחתיו דאין מקפיד על ספק טומאה ודוקא במאהיל על פני כולה אמר בסמוך דנאמן ומה שפ"ה אילן בסמוך לבית הקברות ופעמים קוברין שם בחנם פירש כן כיון שצריך לפרש בידוע שמת קבור שם דבספק לא היה נאמן אפילו היה מהלך על פני כולה ואע"ג דספק טומאה ברה"ר טהור הכא גזור רבנן והא דקאמר לקמן בפ"ב (נדה דף סח:) דסככות ופרעות לאו אהל הוא ורבנן גזרו עלייהו לאו דוקא קאמר דלאו אהל הוא דבודאי קבור שם איירי כדפי' אלא כלומר הך טומאת אהל אינה אלא מדרבנן דברה"ר ספקו טהור א"נ הענפים המובדלין זה מזה רואים אותם כאילו הן סמוכות ליחשב אהל כדאמר באהלות (דף סט) המיסך על הארץ רבי יהודה אומר רואין התחתונות כאילו עולות למעלה והעליונות כאילו יורדות למטה ואם היו נוגעות זו בזו כפותח טפח מביאות וחוצצות כו':

בית הפרס על שם פריסה שהעצמות נפרסים במדרס רגלים או ע"י מחרישה ובשדה שאבד בה קבר לא שייך האי טעמא וקרי ליה בפ"ק דמועד קטן (דף ה:) בית הפרס ושמא אגב דקרי בית הפרס לשדה שנחרש בה קבר קרי גם לאבד בית הפרס א"נ לשון בית הפרס על שם שפרסות רגלי אדם נמנעות מלילך שם מפני הטומאה ובפ"ק דמו"ק (דף ה:) תניא גבי בית הפרס הוא שדה שנחרש בה קבר ושאבד בה קבר ושדה בוכים ומפרש טעמא דשדה בוכים משום יאוש בעלים ומפרש בערוך שדה מיוחד שקרובי המת מביאין אותו על אותו שדה ואנשי בית הקברות באין לקראתו ובוכים יחד וכו' והראשונים חוזרים לביתם ואלו נוטלין אותו ומוליכין אותו לקוברו ואותו שדה טמא דשמא נתדלדל ונתנענע מעט מעט ממנו ונפל ושכחוהו ורבינו שמואל פי' פעמים שבני העיר מניחין אותו שם לפי שסוברין שאנשי בית הקברות יבואו ויטלו אותו ובני בית הקברות יסברו שאנשי העיר יוליכוהו לבית הקברות ונשאר שם ועוד פי' שם שדה כוכין שדה שיש בה כוכין ומניחין המת שם לפי שעה עד שיהו פנוים להוליכו לבית הקברות לקוברו ופעמים שנשכח שם ולא הוסר וזהו יאוש בעלים:

בית הפרס שנידש טהור אשדה שנחרש בה קבר קאי דמספקינן לעצם כשעורה ק' אמה סביבות הקבר דכיון שנידש ונרמס ברגלים י"ל שהוליכו כשעורה משם אבל אשדה שאבד בה קבר לא שייכא הך קולא:

מלא מענה ק' אמה בתוספתא דאהלות [רפי"ז] מפרש דהנך ק' אמה היינו לכל רוח:

אמר ר' יוחנן במהלך ובא על פני כולה אבל בשדה שנחרש בה קבר אפילו מהלך ובא על פני כולה לא מהימן דאין כאן אלא ספקא דרבנן שמא הסיט עצם כשעורה ואין הכותי חושש עליה וא"ת כי היכי דציון קברות דמהימן אדאורייתא דאוקימנא בכהן עומד שם ה"נ ליתני במתני' דמהימן אסככות ופרעות ובמהלך על פני כולה וי"ל דלא חשיבא ליה למתני' רבותא לאשמועינן דלא חיישינן לרצועה נפקא ועוד אבית הפרס דנחרש בה קבר לא מהני מהלך ובא על פני כולה כדפרישית אלא דוקא באבד בה קבר וא"ת ובאבד נמי היכי מהני דלמא טמאה היא וי"ל דמיירי דנקיט תרומה ואכיל מינה כדקאמר לעיל וה"ה דנקט ולא אכיל וכגון שידוע לנו שהיא טהורה דלא הוה כותי מטמא לה:

הא דאמרינן דילמא כהן טמא הוא לאו למימר שיהא כהן טמא רשאי ליכנס וליטמא בבית הקברות אלא ודאי אסור וחייב על כניסתו כדאמרינן בפ"ג מינין אסורין בנזיר (מב,.) אמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר חייב. ואמרינן נמי בפרק מי שאמר הריני נזיר (יז,.) נזיר והוא בבית הקברות מי בעי שהייה למלקות. אלא דכותיים לא סבירא להו הכין אלא כל שהוא טמא מישרא שרו ליה ליטמא וליכנס לבית הקברות.

אילן המיסך על הארץ פרש"י ז"ל כגון סמוך לבית הקברות וזימני' דמקרי להו בין השמשות וקברי.

והפרעות אבנים גדולות ובולטות מן הגדר וקבר תחת אחד מהן ואין יודעים תחת איזו מהן והיינו ספיקייהו. ויש להקשות דאי ברשות היחיד נינהו ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא דבר תורה ואפילו בשאינו מהלך על פני כולה היה לנו להאמין את הכותי מפני שאינן חשודין על דבר תורה ואם ברשות הרבים הן ספיקו טהור דבר, דבר תורה ואע"פ שגזרו עליהם מפני שהוחזקה שם טומאה, אפילו במהלך על פני כולה למה נאמן דהא גזירה דרבנן לית להו. ועוד הקשה הראב"ד ז"ל דא"כ מאי שנא סככות ופרעות דנקט ה"ה לזיזין וגזוזטראות ועל כן פי' הראב"ד ז"ל הסככות שענפיו אחת למעלה ואחת למטה ואין שם אהל שלם אלא שרואין את העליונות אלו הן למטה והתחתונות כאלו הן למעלה ואע"פ שאין העליונותכדין התחתונות אלא עדיין נשאר שם אויר מועט נעשה כלו אהל שלם וכן הפרעות אבנים שיוצאות מן הגדר ואינן נוגעות זו בזו אלא שראויות לקבל מעזיבה נעשות אהל שלם ומביא טומאה מדבריהם ועשאום כספק טומאה וזהו ספיקן שאין אהל שלהם שלם ובשקברו שם בודאי מיירי ואע"ג דאמרינן בסוכה (כב, א) שאין אומרים גוד אחית וגוד אסיק אלא בתוך שלשה משום לבוד, וגבי קורות הבית תנן שאפילו אין ביניהן טפח טומאה תחתיהן ביניהן טהור אלא לאו כסתום דאמי, שאני הכא דכיון שקבל מאילן אחד ומכותל אחד הוי חיבור ומשלים אהל שלם ע"כ. וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל. והביאו ראיה מדאמרינן לקמן בפרק בתרא (נדה סח,.) גבי הזב והזבה שבדקו סככות ופרעות לאו אוהלא הוא ורבנן גזרו עליה והיינו משום שהענפים מובדלים, כדאמרן, ותניא במסכת אהלות (תוספתא פ"ט) ואלו הן סככות אילן המסך על הארץ ר' יהודה אומר רואין את התחתונות כאלו הן עולות למעלה והעליונות כאלו יורדות למטה ואם היו נוגעות זו בזו כפותח טפח מביאות את הטומאה, וחוצבות פרעות אבן היוצא מן הגדר והיו נתונים על הגדר רואין אותן כאלו הן כבושות עליהן. ומהא נמי שמעינן דדוקא שאין בין הענפים של סככות פותח טפח הא יש ביניהן פותח טפח האויר מפסיקן.

אמר ר' יוחנן במהלך ובא על פני כולה פי' ודוקא בכהן אוכל תרומה דאי לא איכא למיחש לכהן טמא כדאמרינן לעיל. והקשה ה"ר שמואל ז"ל אלא היכי קתני נאמנין לומר קברנו שם את הנפלים ואין נאמנין לומר על הסככות הא בכהן אוכל תרומה ומהלך ובא על פני כלה כאן וכאן נאמן ואם אין כהן שלהן מהלך על פני כלה ואכל את התרומה כאן וכאן אינו נאמן וא"כ ניתני נאמנים על הסככות ונוקמה בכהן מהלך ובא על פני כלה ואוכל תרומה כדקתני בבריתא. ותירצו בתוספו' דלתנא דמתני' פשיטא ליה הא ואי משום חדוש דלא אמרינן רצועה נפקא זה אינו חדוש בעיניו כל כך.

בית הפרס כבר ביארנו במסכת חגיגה כ"ה ב' שהוא שדה שהיה בו קבר ונחרש ונתפשטו העצמות אילך ואילך עד שנתפרסו ונדקדקו ומן התורה טהור הוא לגמרי שהמחרישה כותשת העצמות עד שלא נשאר שם עצם המטמא באהל ואם מפני שנשארו שם עצמות דקים כשעורה שאע"פ שאין מטמאין באהל מטמאין הן במגע לא חששו למגע שטמונים הם בתוך העפר אלא שמדברי סופרים לטמאו מחשש מגע עד מאה אמה ממקום חרישתו וממאה אמה ואילך אינו מטמא כל עקר אף מדברי סופרים שאין דרכן של עצמות להתפשט יותר ממאה אמה ואם רצה לילך אף בתוך מאה אמה הולך על ידי ניפוח והוא שמנפח את העפר לפניו במפוח והולך במקום שמנפח אם אינו מוצא שם עצם כשעורה ואם מצא עצם כשעורה פורש משם ומנפח במקום אחר ואם נידש ברגלי אדם אחר חרישה טהור אף בתוך מאה אמה ובלא ניפוח שאפילו היו שם עצמות דקים בדישה זו מתכסים בעפר ויש בו תיקון גם כן בצדדים אחרים שהוזכרו בסדר טהרות וכבר ביארנום באחרון של חגיגה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

תד"ה ודלמא כהן טמא כו' וטעמא לפי שמוסיף טומאה עליו דבחבורין כו' עכ"ל הכא שהכהן כבר טמא אם הוא הולך אח"כ לבה"ק מוסיף טומאה עליו בחיבורין לטמא את האחר שיהיה אב הטומאה משום דכשהוא עומד על הקבר הרי הוא כנוגע במת ובההיא דנזיר נמי צ"ל בעומד בבה"ק והושיטו לו מתו כו' דאיירי שאינו עומד עתה בבה"ק כשהושיטו לו מתו כו' אלא שכבר עמד בבה"ק ונטמא וכשהושיטו לו מתו אינו עומד שם דהוה שפיר מוסיף טומאה בחיבורין דבעמד בבה"ק והושיטו לו מת ליכא מוסיף טומאה ולישנא דתלמודא דהתם נזיר שהיה עומד בבה"ק כו' ובנוסחת הרא"ש בהל"ט נזיר שהיה עובר בבה"ק כו' משמע כן שכבר עומד וק"ל:

בד"ה א"ר יוחנן במהלך כו' וא"ת כי היכי דציון קברות כו' דאוקימנא בכהן עומד כו' עכ"ל אין הלשון מכוון דציון קברות אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ולא מוקמינא בכהן עומד שם אלא ההיא דלא קברנו כו' וק"ל:

בא"ד וה"ה דנקט ולא אכיל וכגון שידוע לנו שהיא טהורה כו' עכ"ל ולפ"ז ה"ה נמי בלאו כהן דכותי אחר לא הוה מטמא לה:

סליק פרק דם הנדה

תד"ה ודלמא כהן טמא וכו' ובפרק ג' מינים אמר רב הונא וכו' וטעמא לפי שמוסיף טומאה עליו וכו'. כוונת התוס' בזה שמשום הכי הוא חייב אע׳׳ג דכבר נטמא משום דבנגיעה זו הוא מוסיף טומאה משום דאם ננע בו אדם אחר בעוד שהוא נונע במת זה עושה אותו אדם אב הטומאה דזהו טומאה בחיבורין דהוה דאורייתא אבל משום הטומאה דכבר נטמא אם נגע אח"כ באדם אחר אינו אלא ראשון וע"ש בתוס' דלפי פרש"י שם אין סוגיא דשמעתא דהתם כן אלא אדרבה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא היא ע"ש׃ ד"ה ובנה אצלו ציון וכו' הא אמר במ״ק דאין מציינין וכו'. ר"ל וא"כ ע״כ האי ציון דכתיב בקרא לאו משום טומאה הוא וא"כ היכי מפיק מהכא ציון דטומאה [בא״ד] וי"ל מדמציינין לפ' שעה וכו'. ר״ל דציון דקרא הוי משום טומאת משא כדי שלא יגעו במת בעודו בעין ממש מונח על הארץ דעובדי כוכבים אע"ג דלא מטמאים באהל מטמאים מכל מקום במגע ובמשא והיינו ציון לפי שעה ר"ל דאינו צריך רק בעוד ממשות המת על הארץ ואינו נקבר ומינה ילפינן מדמציינין בבתי עובדי כובבים שאין מטמאין באהל משום טומאת מגע ומשא דלפי שעה א"כ ה"ה דיש לציין בקברי ישראל אפילו לאחר שנקבר משום טומאת אהל ולשון התוס' מגומגם:

ד"ה אילן המיסך וכו' ואע"ג דספק טומאה ברשות הרבים טהור וכו׳ ר"ל וה"נ כל ענף וענף ספק הוא:

בא"ד א"נ הענפים המובדלין זה מזה וכו' ר״ל שאם היו הענפים מובדלין זה מזה ואין באחד מהם פותח טפח שהיא שיעור אהל כגון שהיו מקצתן עולות ומקצתן יורדות למטה ואין עומדין בשוה רואין אותן כאילו הן עומדין בשוה ואם כשהיו עומדים בשוה והיו נוגעין זה בזה היה בהן פותח טפח וגם עתה שהן עולות ויורדות חשובים באהל ר"ל אותן הענפים שהז קרובים זה לזה אלא שהן עולות ויורדות אבל מ"מ יש גם כן מקומות פנויין שהענפים הן רחוקין זה מזה ואין כל ענפי אילן חשובים כאהל א' אלא מקומות מקומות מופרדין הן ועל זה קאמר שאין הכותי נאמן לומר שאין הטומאה תחת הענפים האלו אלא תחת ענף א' וק"ל ועיין באהלות בפי' רבינו שמשון:

ד"ה א״ר יוחנן במהלך ובא על פני כולה וכו' וא"ת כי היכי דציון קברות דמהימן מדאורייתא וכו'. דברי התוס' מועטים בכאן דהא אוקימתא בגמ' דמוקי לה בכהן עומד לא האי אציון אלא אקברנו שם נפלים אבל נאמנים על הציון ור״ל דבכל מקום דלא ציינו אינהו סומכין עליהם ועבדינן טהרות היינו אפילו בלא כהן עומד שם דאינהו נמי מיזהיר זהיר בציון בית הקברות דמתים גדולים כיון דכתיבה בקרא כדאיתא בגמרא והכי הל"ל לתוס' כי היכי דנאמנים לומר שלא קברנו שם וכו' ויש ליישב בדוחק דזה קרו התוספות ג"כ ציון קברות:

רש"י ד"ה דקאכיל מינה ותרומה טמאה באזהרה וכו' תמיהני הא אכילת תרומה טמאה אסור רק בעשה עי' יבמות עד ע"ב וצ"ע: