דף ביאור
מסכת נדה דף נ״ה עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת נדה דף נ״ה עמוד ב׳
מסכת נדה דף נ״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־469 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
נבלה במגע מטמאה אדם ולא בגדים שעליו ובמשא מטמאה אדם ובגדים שעליו כדכתיב (ויקרא י״א:כ״ז-כ״ח) והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו אבל במגע לא כתיב כבוס: זב אפילו מגעו מטמא בגדים דכתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וכן משאו דכתיב במשכב ומושב והנושא אותם יכבס בגדיו וקל וחומר לנושא זב עצמו:
והשתא דנפקא לן טומאת הזב מוהזב את זובו דאיתקש זובו לו זובו טמא למה לי:
זב חדא זובו תרתי וכתיב לזכר דבשתי ראיות ראשונות דין זכר עליו שאינו מטמא באונס ומכאן ואילך איתקש לנקבה דאפילו ראה שלישי באונס חייב קרבן:
והשתא דכתיב זובו טמא דנפקא לן מיניה עיקר טומאת זוב מהשתא דרוש מוהזב את זובו הך דרשא דלא תחלוק בין מגעו למשאו ואע"פ שאתה דורשו לדרשא אחריני:
כיחו וניעו מין רוק הן:
תלמוד לומר וכי ירוק וי"ו דריש:
במה שביד טהור אם רק במה שביד טהור דהוה ליה טהור נושא את הרוק:
זה מגע נבלה שטהרתי לך בגדים שעליו וטמאתים לך כאן במגע הרוק:
ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Niddah 55b · Sefaria
תוספות
כי איצטריך קרא למשא וא"ת למשא נמי לא איצטריך מההיא טעמא דלא גרע משכבת זרע דהא בזב קיימין ואיכא למ"ד סוף פ"ב דב"ק (דף כה.) שכבת זרע מטמאה במשא אפילו בלא ציחצוחי זיבה מק"ו ומה טהור בטהור פירוש רוק טמא בטמא טמא בטהור שכבת זרע אינו דין שיהא טמא בטמא ויש לומר דלא קשה מידי דאין לנו לעשות זאת הזיבה שהיא גורמת טומאה דהיינו ראייה שניה משאם היתה שכבת זרע וקרי שאחר ראייה ראשונה טהור ממשא שאינו זב וה"ק דלא גרע מאילו היתה ראייה זו שכבת זרע דמטמא במגע ולא במשא ומק"ו לא אתי דאין זה טמא בטמא דאכתי אינו טמא אלא על ידי ראייה זו הוא נעשה טמא וא"ת כיון דמגע נפקא לן בלא קרא היכי שייך לומר שעיר המשתלח יוכיח הא לא דמי דבזוב איכא טומאת מגע וכי האי גוונא אמר בפרק כל הבשר (חולין קטו:) גבי בשר בחלב דיליף איסור אכילה מואנשי קדש תהיון ואיסור הנאה מערלה מק"ו ופריך ונילף כולה מילתא מערלה ומשני משום דאיכא למימר חוסם פי פרה ודש בה וחורש בשור וחמור יוכיח שנעבדה בהן עבירה ומותרין אף באכילה אבל עכשיו דנפקא לן איסור אכילה מקרא ליכא למימר תו יוכיח דלא דמי דאינהו שרי באכילה ויש לומר דשעיר המשתלח נמי כיון דמטמא אחרים העוסקין בו אינו טהור גמור ושייך לטומאת עצמו והוי כאילו טמא במגע ודמיא לזוב:
כיחו וניעו כיחו הוא הבא מכח רב מן החזה ניעו ע"י נענוע מעט כך מפרש ר"ת ויש לפרש נמי איפכא ניעו שמנענע כל גופו כיחו בכח מעט ובמתני' דלא תנא כיחו לא חש להאריך אבל תימה דתנן ניעו מקמי רוק דעיקר דכתיב בהדיא וי"ל דהך דאתיא מדרשא חביבא ליה:
נילף רוק רוק מיבמה תימה דהשתא נילף רוק דיבמה מהכא דנגע ויש לומר דבסיפרי דרשינן ליה מקרא דלא בעינן נגע וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת"ל לעיני הזקנים רוק הנראה לזקנים:
Tosafot on Niddah 55b · Sefaria
רשב"א
סד"א שעיר המשתלח יוכיח פי' רב יהודה מדסקרתא רצה להכריח דאי אפשר שלא יכתב הוכיח דבעי למכתבזובו טמא טמא הוא דאי לאו הכין אי איפשר לטמאו במשא דאי מדינא דלאחרים גורם טומאה לעצמו לכ"ש הא תניא בבריתא שעיר המשתלח יוכיח. ואי משום דאחרים הוה אמינא למנינא בעלמא הוא דאתא. הא על כרחין לא מיסתיא דלא כתי' רחמנא זובו טמא.
אלמא קסבר מי האף כמעין הוא כלומר דקסבר דמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע כרוק ורב סבר דאינו חוזר ונבלע ואינו כרוק. וק"ל לרב דאמר דנגררין דרך הפה ומשום שאי איפשר בלא צחצוחי הרוק א"כ היכי מרבינן לה בבריתא מוכי ירוק אדרבא לא מרבויא אתי אלא היינו רוק עצמו. וי"ל דאה"נ אלא דאגב גררא דהנך הוא דנקטיה ולאשמועינן דטמא ואתא רב ופריש לה לבריתא דלאו מחמת עצמו מטמי' ליה ככוחו וניעו אלא מחמת תערובת הרוק שבו. ואינו מחוור דא"כ היאך אקשו בסמוך ורב ניחשוב נמי דמעת עינו דאף היא לדבריו יכול לגררה דרך הפה ומאי קושיא דהיינו רוק ואדרבה לא היה בדין למיחשב מי האף, ועוד דאמרינן לקמן גבי ט' משקי הזב ואלו מי האף לא קתני בשלמא לרב לא פסיקא ליה, ואם איתא אדרבה הוה ליה למימר בשלמא לרב הא תנא ליה רוקו אלא י"ל דהוצרך לרבות דאי לא הוה אמינא שאינו מטמא אלא רוקו הגמור אבל צחצוחי הרוק כלל כלל לא דהפרש יש בין גוף הדבר לצחצוחין וכדאמרינן זיבה גמורה סותרת ז', צחצוחי זיבה יום אחד כנ"ל.
וזאת לרבות מימי רגליו ואע"פ דבר"פ יוצא דופן (מ,.) תניא א"ר יהודה זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין והכא אמרינן דזאת לרבויי איכא למימר דהכא מוא"ו דוזאת קא דריש דמוסיף על ענין טומאה שהוזכרה למעלה כלומר וזאת נמי תהיה טומאתו.
Rashba on Niddah 55b · Sefaria
ריטב"א
כיחו ונעו פי׳ היוצא מפיו בכח נקרא כיחו והיוצא שלא בכח נקרא נעו.
א״כ נכתוב קרא באדם פי׳ ומניה דרשינן מה שביד אדם טמאתי לך לימא שמטמאה האדם מדין משא מאי בטהור ש״מ תרתי דמיתורא דבית דרשינן מה שבידו והיינו משא ומדשני קרא מאדם לטהור דרשינן דאפי׳ במגע מטמא בגדים שהוא לבוש שהוא טהור במגע נבלה.
אמר רב בנגררין דרך הפה לפי שאי״א למי האף בלא צחצוחי הרוק וא״ת א״כ אמאי אצטריך תנא דלעיל לרבויינהו מוירוק י״ל דאי לאו רבוייא דקרא הוה אמינא שלא טימא הכתוב אלא רוק גמור ולא תערובתו והא דאמרינן דלוי סבר מעין הוא ורחמנא רבייה לאו למימר דאליבא דרב לא רבייה אלא ה״ק ורחמנא רבייה מדין מעין גמור באנפי נפשיה הכא נמי תנא רוקו וכל דאתי מרבוי דידיה וא״ת ודקארי לה אמאי קשיא לי׳ הא טפי מכחו ונעו י״ל דקסבר דכחו ונעו שמקורם צרך ברוק ולהכי לא פרשינהו.
Ritva on Niddah 55b · Sefaria
מאירי
רוקו של זב וחביריו אף הוא אב הטומאה לטמא אדם ובגדים שעליו במגע ובמשא ואין אומרין לטמא ברקיקה בפני אדם על הדרך האמור ברוק של יבמה ומגזרה שוה דכתוב הכא ואם ירוק וכתוב התם וירקה דהא התם בפניו כתיב והכא כתיב בטהור עד שיגע בו והוא הדין למשא וכיחו וניעו ומי האף שלו כלם בכלל הרוק הם ואין חלוק במי האף בין שהיו נגררין דרך הפה לנגררים דרך חוטם וכבר ביארנו בניעו שהוא הרוק העבה היוצא דרך הפה בכח ומי האף הוא ביוצאין דרך הפה בכח או שנוזלין דרך החוטם מאליהם ושלא בכח:
תשעה משקין בזב והוא הדין לחביריו ר"ל זבה ונדה ויולדת שלשה מהם אב הטומאה כזיבה הגמורה שלו והם רוקו שבכללו כיחו וניעו ורירו ומי האף ושכבת זרעו ומי רגליו ואע"פ שלא הוזכרו שני אלו בכתוב מ"מ אי אפשר להם בלא צחצוחי זיבה שלשה מהם ולד הטומאה ודינם כמשקין טמאין שאין מטמאין אדם אלא על ידי שתיית רביעית מהם אבל לא במגע אלא שמטמאין אוכלין ומשקין ברביעית ועושין שני לטומאה ומכל מקום מטמאים הם כלים אף במשהו מדברי סופרים כדין משקין טמאים כמו שהתבאר בפסחים והם דמעת עינו ודם מגפתו ר"ל מכתו וחלב שבאשה ששלשה אלו מ"מ נקראים הם משקה דמעה דכתיב ותשקמו בדמעות שליש דם מגפתו דכתוב ודם חללים ישתה חלב שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו שלשה מהם טהורים מכלום והם זיעתו וליחה סרוחה היוצאת ממנו והרעי אפילו היה לח כעין משקה:
Meiri on Niddah 55b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה כי אצטריך קרא למשא כו' ומק"ו לא אתי דאין זה טמא בטמא דאכתי כו' עכ"ל מיהו זוב דראייה שלישית א"ש מק"ו דהוי טמא בטמא ולעיל דקאמר זוב מנלן המ"ל דאיירי בסוף דראייה ג' דאתי מק"ו אלא דהאמת קאמר דאף זוב דראייה שניה מטמא מריבויא דזובו טמא וק"ל:
גמ' ואימא במשא מטמא אדם ובגדים כו' והא דלא אקשינן כדלעיל דאימא במשא לא מ"ד אשרץ וקרא אצטריך למגע דמטמא נמי בגדים משום דלא אשכחן מידי דמטמא במגע אפילו בגדים ובמשא לא יטמא כלל וק"ל:
שם בטהור במה שביד טהור כו' דאי לאשמועינן בטהור עד שיגע בטהור לחוד ה"ל למכתב והנוגע ברוק הזב וגו' מאי וכי ירוק הזב בטהור במה שביד טהור וכן כתב הרא"ם אך מ"ש הרא"ם בהאי ענינא אהא דקאמר ואימא ה"מ במגע אבל במשא לא פי' ה"מ במגע סד"א נילוף רוק רוק מיבמה קמ"ל אלא במשא מהי תיתי ומשני מידי דהוי אשרץ פי' ה"א כמו שהשרץ מטמא במגע אבל לא במשא אף זהו כן במגע ולא במשא קמ"ל כו' עכ"ל דבר תמוה הבין ולפום חורפיה לא דק דשמעתין לא מתפרשא הכי אלא דאדלעיל קאי דאכתי רוק מנלן למשא דאימא דוקא למגע נפקא לן מבטהור אבל למשא לא מידי דהוה אשרץ דלא מטמא במשא אלא במגע ומשני אר"ל כו' וכה"ג מתפרשה סוגיא דלעיל בסמוך וזה ברור:
Chidushei Halachot on Niddah 55b · Sefaria
מהר"ם
ד"ה כי אצטריך קרא לנושא וכו' וי"ל דלא קשה מידי דאין לנו לעשותו וכו. דברי התוס' כפולים ומכופלים ועיקר התי' הוא דזוב וש"ז דהכא היינו אותו שרואה קודם שנעשה זב אלא שבאותה ראייה דזוב נעשה זב בעל שתי ראיות וההוא שכבת זרע דסוף פ"ב דב"ק היינו אותו ש"ז שרואה אחר שכבר נעשה זב:
Maharam on Niddah 55b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת נדה, דף נ״ה, עמוד ב׳, בהיקף של כ־469 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 119 מילים
נפתחת ב״כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַשָּׂא. וְאֵימָא: בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא…״
- קטע 229 מילים
נפתחת ב״לָא סָלְקָא דַעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״הַזָּב…״
- קטע 310 מילים
נפתחת ב״וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לַן מֵ״הַזָּב אֶת זוֹבוֹ״, ״זוֹבוֹ…״
- קטע 425 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ…״
- קטע 510 מילים
נפתחת ב״״זוֹב״ — חַד, ״זוֹבוֹ״ — תַּרְתֵּי, וּבַשְּׁלִישִׁי…״
- קטע 614 מילים
נפתחת ב״כְּתַב רַחֲמָנָא ״זוֹבוֹ טָמֵא״. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא…״
- קטע 720 מילים
נפתחת ב״וְהָרוֹק. רוֹק מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְכִי יָרוֹק״ —…״
- קטע 814 מילים
נפתחת ב״אֵין לִי אֶלָּא רוּקּוֹ, כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וּמֵי…״
- קטע 910 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא…״
- קטע 1023 מילים
נפתחת ב״סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא, נֵילַף ״רוֹק״ ״רוֹק״ מִיבָמָה…״
- קטע 1127 מילים
נפתחת ב״וְאֵימַר: הָנֵי מִילֵּי בְּמַגָּע, אֲבָל בְּמַשָּׂא —…״
- קטע 1215 מילים
נפתחת ב״וְאֵימָא: בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים, בְּמַגָּע אָדָם…״
- קטע 1324 מילים
נפתחת ב״אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי…״
- קטע 1413 מילים
נפתחת ב״וְאֵימָא כְּמַשָּׂא דְּשֶׁרֶץ! אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא…״
- קטע 1531 מילים
נפתחת ב״וּמֵי הָאַף. מַאי מֵי הָאַף? אָמַר רַב:…״
- קטע 1624 מילים
נפתחת ב״וְרַב, נַחְשׁוֹב נָמֵי דִּמְעַת עֵינוֹ! דְּאָמַר רַב:…״
- קטע 1728 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר גּוּרְיָא: מַאי טַעְמָא…״
- קטע 1839 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: תִּשְׁעָה מַשְׁקֵה הַזָּב הֵן —…״
- קטע 1920 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְרַב, לָא קָתָנֵי דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ…״
- קטע 2018 מילים
נפתחת ב״וּלְטַעְמָיךְ, ״כִּיחוֹ וְנִיעוֹ״ מִי קָתָנֵי? אֶלָּא תְּנָא…״
- קטע 2131 מילים
נפתחת ב״דִּמְעַת עֵינוֹ — דִּכְתִיב ״וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ״.…״
- קטע 2225 מילים
נפתחת ב״מֵימֵי רַגְלָיו — מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא...…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת נדה דף נ״ה עמוד ב׳ · קטע 11 — “…לָקִישׁ: תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר קְרָא: ״בַּטָּהוֹר״ —…”
לשון המקור
כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַשָּׂא. וְאֵימָא: בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים, וּבְמַגָּע אָדָם מְטַמֵּא בְּגָדִים לָא לְטַמֵּא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּגַּע נְבֵלָה!
לָא סָלְקָא דַעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״הַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ — מַקִּישׁ זוֹבוֹ לוֹ, מָה הוּא לֹא חִלַּקְתָּ בֵּין מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים, אַף זוֹבוֹ כֵּן.
וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לַן מֵ״הַזָּב אֶת זוֹבוֹ״, ״זוֹבוֹ טָמֵא״ לְמָה לִי?
אָמַר רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁגּוֹרֵם טוּמְאָה לַאֲחֵרִים וְהוּא עַצְמוֹ טָהוֹר. וְאִי מִשּׁוּם ״הַזָּב אֶת זוֹבוֹ״, לְמִנְיָינָא הוּא דַּאֲתָא.
״זוֹב״ — חַד, ״זוֹבוֹ״ — תַּרְתֵּי, וּבַשְּׁלִישִׁי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לִנְקֵבָה!
כְּתַב רַחֲמָנָא ״זוֹבוֹ טָמֵא״. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״, דְּרוֹשׁ בֵּיהּ נָמֵי הַאי.
וְהָרוֹק. רוֹק מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְכִי יָרוֹק״ — יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּטָּהוֹר״ — עַד שֶׁיִּגַּע בַּטָּהוֹר.
אֵין לִי אֶלָּא רוּקּוֹ, כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וּמֵי הָאַף שֶׁלּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי יָרוֹק״.
אָמַר מָר: יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע? מֵהֵיכָא תֵּיתֵי?
סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא, נֵילַף ״רוֹק״ ״רוֹק״ מִיבָמָה — מָה הָתָם, אַף עַל פִּי דְּלָא נְגַע, אַף הָכָא נָמֵי דְּלָא נְגַע, קָא מַשְׁמַע לַן.
וְאֵימַר: הָנֵי מִילֵּי בְּמַגָּע, אֲבָל בְּמַשָּׂא — לָא, מִידֵי דְּהָוֵה אַשֶּׁרֶץ! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר קְרָא: ״בַּטָּהוֹר״ — מַה שֶּׁבְּיַד טָהוֹר טִמֵּאתִי לָךְ.
וְאֵימָא: בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים, בְּמַגָּע אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים לָא לְטַמֵּא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּגַּע נְבֵלָה!
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אָמַר קְרָא ״בַּטָּהוֹר״ — טׇהֳרָה שֶׁטִּהַרְתִּי לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר, טִמֵּאתִי לְךָ כָּאן, וְאֵיזֶה זֶה? מַגַּע נְבֵלָה.
וְאֵימָא כְּמַשָּׂא דְּשֶׁרֶץ! אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״בָּאָדָם״, מַאי ״בַּטָּהוֹר״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
וּמֵי הָאַף. מַאי מֵי הָאַף? אָמַר רַב: בְּנִגְרָרִין דֶּרֶךְ הַפֶּה, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמֵי הָאַף בְּלֹא צִחְצוּחֵי הָרוֹק. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בְּנִגְרָרִין דֶּרֶךְ הַחוֹטֶם. אַלְמָא קָסָבַר: מַעְיָין הוּא, וְרַחֲמָנָא רַבְּיֵיהּ.
וְרַב, נַחְשׁוֹב נָמֵי דִּמְעַת עֵינוֹ! דְּאָמַר רַב: הַאי מָאן דְּבָעֵי דְּלִסְתַּמֵּיה (לְעֵינֵיהּ) — לִיכְחוֹל מִגּוֹי. וְלֵוִי אֲמַר: הַאי מָאן דְּבָעֵי דְּלֵימוּת — לִיכְחוֹל מִגּוֹי.
וְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר גּוּרְיָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב דְּלָא אָמַר הָא ״מַאן דְּבָעֵי דְּלֵימוּת״, הוֹאִיל וְיָכוֹל לְגוֹרְרָן וּלְהוֹצִיאָן דֶּרֶךְ הַפֶּה? וְרַב: נְהִי דְּזִיהֲרָא נָפֵיק, דִּמְעֲתָא גּוּפַאּ לָא נָפֵיק.
תָּא שְׁמַע: תִּשְׁעָה מַשְׁקֵה הַזָּב הֵן — הַזֵּיעָה, וְהַלֵּיחָה סְרוּחָה, וְהָרֶיעִי — טְהוֹרִין מִכְּלוּם; דִּמְעַת עֵינוֹ, וְדַם מַגֵּפָתוֹ, וַחֲלֵב הָאִשָּׁה — מְטַמְּאִין טוּמְאַת מַשְׁקִין בִּרְבִיעִית; אֲבָל זוֹבוֹ, רוּקּוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו — מְטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה; וְאִילּוּ ״מֵי הָאַף״ לָא קָתָנֵי.
בִּשְׁלָמָא לְרַב, לָא קָתָנֵי דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ לְמִתְנֵי, זִימְנִין דְּאָתֵי דֶּרֶךְ הַפֶּה, וְזִימְנִין דְּאָתֵי דֶּרֶךְ הַחוֹטֶם, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן לִיתְנֵי.
וּלְטַעְמָיךְ, ״כִּיחוֹ וְנִיעוֹ״ מִי קָתָנֵי? אֶלָּא תְּנָא רוֹק, וְכֹל דְּאָתֵי מֵרִבּוּיָא. הָכָא נָמֵי תְּנָא רוּקּוֹ, וְכֹל דְּאָתֵי מֵרִבּוּיָא.
דִּמְעַת עֵינוֹ — דִּכְתִיב ״וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ״. וְדַם מַגֵּפָתוֹ — דִּכְתִיב ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״. מָה לִי קַטְלֵיהּ כּוּלֵּיהּ, מָה לִי קַטְלֵיהּ פַּלְגֵיהּ. חֲלֵב הָאִשָּׁה — דִּכְתִיב ״וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוֹד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ״.
מֵימֵי רַגְלָיו — מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא... וְזֹאת״ — לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלָיו לְטוּמְאָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה רוֹק הַבָּא מִמְּקוֹם טׇהֳרָה טָמֵא, מֵימֵי רַגְלָיו הַבָּאִין