מסכת נדה דף ה׳ עמוד ב׳

מפקידה לפקידה דשחרית היום דזמן מועט מבעיא:

טעמא משום דיה שעתה משום דיש לה וסת הא אם אין לה וסת דמטמיא מעת לעת מטה נמי טמאה כמשכב נדה עצמה שמטמא אדם הנוגע בו טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״א) וכל (אשר יגע) במשכבה יכבס בגדיו:

ה"ג לטמא אדם לטמא בגדים שהאדם מטמא בגדים שעליו ואע"פ שלא נגעו בגדים במטה:

מכדי הך מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא ומעת לעת ספק טומאה הוא וכל שאין בו דעת לישאל כו' דבשלמא אטהרות בלא מטה ניחא דכיון דהיא עסוקה בהן ואוחזתן בידה הוו להו כידה והיא יש בה דעת לישאל אלא מטה כיון דע"ג קרקע מונחת דלאו בידה הוא וספקו טהור דכל ספק טומאה לטמא מסוטה גמרינן לה וסוטה יש בה דעת לישאל:

כשחברותיה נושאות אותה במטה באותו מעת לעת דהויא ליה הך מטה ביד חברותיה שיש בה דעת לישאל הלכך טמאה:

הבאה בידי אדם כגון זו דטומאה על ידה באה וכגון נושא שרץ בידו ספק נגע בכלי המונח ע"ג קרקע ספק לא נגע ואע"פ שאדם לא היה עסוק בכלי המיטמא הואיל והטומאה באה ע"י אדם ספק נגעה הטומאה בכלי ספק לא נגעה חשבינן לה כמו שיש בה דעת לישאל וברה"י ספקו טמא:

נשאלין כלומר טמא:

כמי שיש בו דעת לישאל וכי אמרינן דבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור כגון שרץ המוטל אצל כלי ע"ג קרקע ספק נגע ספק לא נגע:

מסייע ליה לזעירי תימה דממתני' לא שמעינן לטמא אדם ובגדים:

מכדי מטה אין בו דעת לישאל מטהרות לא פריך דכיון שעסוקין בהן מיקרי שפיר יש בו דעת לישאל כדפירש הקונטרס:

כשחברותיה נושאות אותה במטה משמע הכא דפשיטא דכיון דחברותיה נושאות אותה במטה דמקרי מטה דבר שיש בו דעת לישאל ותימה לריב"א דבסוף פ"ק דפסחים (דף יט.) קאמר ועל המחט שנמצא בבשר שהסכין והידים טהורות ומוקי לה במחט טמא מת וטהורות משום דעזרה רה"ר הוא אבל אי הוה רה"י הוה טמא ופריך אמאי והא אין בו דעת לישאל הוא דאמר כרבי יוחנן דאמר ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה והשתא מאי מקשה התם ומה צריך לאתויי הך דרבי יוחנן דכיון דאדם תופס את הסכין חשוב דבר שיש בו דעת לישאל אפילו בלא רבי יוחנן כדמשמע הכא וי"ל דהכא חשיב טפי דבר שיש בו דעת לישאל כשחברותיה נושאות אותה במטה משום דנדה נמי המטמאה יש בה דעת לישאל אי נמי משום שגם חברותיה הנושאות גם הם טמאות במשא הנדה אבל התם אין האדם טמא אלא הסכין שנגע במחט והשתא נמי אתי שפיר דפריך בסמוך לרבי יוחנן מהיה מתעטף בטליתו ולא פריך נמי לזעירי משום דאדם התופס הטלית לא דמי לחברותיה שגם הן טמאות ויש בהן דעת לישאל [או משום שהנדה הטמאה יש בה דעת לישאל] :

ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה ואפילו בכלי המונח ע"ג קרקע וא"ת מאי קמ"ל רבי יוחנן מתני' היא (טהרות פ"ג מ"ח) תינוק שנמצא בצד העיסה כו' דחכמים מטמאין משום דעשו לתינוק כיש בו דעת לישאל אע"פ שהעיסה אין בה דעת לישאל ובמס' טהרות פ"ד (מ"ט) תנן טמא שפשט רגלו לבין המשקין ספק נגע ספק לא נגע טמא ברה"י עוד תנן התם בסיפא היה מקל בידו ובראשו מלאה משקין טמאין וזרקה לבין הככרות ספק נגע בו טהור וטעמא משום דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא וה"ל ספק [לטמא אחרים] דרבנן כדמפרש התם הא לאו הכי ספקו טמא וי"ל דמצי למימר שהעיסה והמשקין והככרות בידי אדם וקמ"ל רבי יוחנן אפילו מונחים ע"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע"ג קרקע:

היה מתעטף בטליתו פירוש טליתו טמא וטהרות בצדו או טליתו טהור וטמאות בצדו כגון שרץ ואינו יודע אם נגע בו או טומאה וטהרות לפניו וטליתו טהור ואינו יודע אם נגע לטומאה ואח"כ לטהרות וקמ"ל דלא הוי ספק ספקא שמא לא נגע הטלית בשרץ ואפילו נגע ספק לא נגע בטהרות דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות:

ואם אי אפשר אא"כ נגע טמא וא"ת פשיטא כיון דאי אפשר ודאי נגע וי"ל דלאו א"א כלל קאמר אלא כלומר קרוב לודאי ובתוספתא נמי תניא אם אי אפשר אא"כ נגע ספקו טמא מדקאמר ספקו טמא משמע דלא הוי ודאי נגע וכן מדקאמר רבן שמעון בן גמליאל אומרים לו שנה דליכא למימר דארישא קאי דקאמר ספקו טהור וקאמר איהו אומרים לו שנה ואם נגע טמא דא"כ לא הוי פליגי רבנן לומר אין שונין בטהרות דבפרק הרואה (לקמן נדה נח.) אמרינן דדוקא להקל אין שונין אבל להחמיר שונין וכן בריש שחיטת חולין (דף ב:) אמרינן אי אמר ברי לי שלא נגעתי לאו דוקא ברי דעזרה רה"ר כדאמרינן בפסחים (דף):

ומה כלי חרס שהוא מוקף צמיד פתיל וא"ת ונימא דיו כמשכבות דאהל המת דלא מטמא אדם ובגדים או דיו ככלי חרס דמעת לעת ועוד נימא פכין קטנים יוכיחו דטמאים במת וטהורים במעת לעת שבנדה דלא אתו לכלל מגע אף משכבות כמו כן ומיהו רש"י פי' דהכי עביד ק"ו ומה כלי חרס שטהור באהל המת טמא במעת לעת שבנדה כמו בנדה עצמה משכבות ומושבות דטמאים באהל המת אינו דין שיטמאו במעת לעת שבנדה כנדה עצמה ומיהו אכתי קשה מה לכלי חרס שכן אין לו טהרה במקוה כדפריך בפ' כשם (סוטה כט:) או שכן מטמא מאוירו וי"ל טהרות דשאר כלים יוכיחו שאין להם טומאת אויר ויש להם טהרה במקוה וטמאין במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה שהם ראשונים דהא פשיטא ליה דאפילו משכבות טמאין במעת לעת כדאמר בברייתא ועביד ק"ו לטמא אדם ובגדים ולא מצי למיעבד הכי ק"ו ומה כלי חרס שאינו מטמא מגבו ככל טמאות טמא תוכו במעת לעת שבנדה כנדה עצמה משכבות לא כל שכן כדאמר בפרק בהמה המקשה (חולין עא:) אטו מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן והתם מפורש הפשט:

[ה"ג הניצול באהל המת כו' תימה הא דאינו ניצול במעת לעת היינו בהיסט דחשיב כאילו נגע בתוכו דמריבויא דמגע אתי ובמגע אהל המת נמי טמא דכך צ"ל (כר"ע) דקאמר מה פכין קטנים שטהורים בזב א"ד שטימא באהל המת נימא כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח דהא טהור מן המדרס]:

מסייע ליה לזעירי דאמר מעת לעת שבנדה מטמא משכב ומושב פירוש מדקתני מטה על כרחין שמעינן מינה דמעת לעת מטמא משכב ומושב, דאי לאשמועינן דמטמא כלים כמו שהוא מטמא אוכלין פשיטא וכ"ש הוא, דהשתא אוכלין שהפסדן מרובה שאין להם טהרה במקוה טמא, כלים שיש להם טהרה במקוה לא כ"ש. ועוד דא"כ ליתני היתה עסוקה בטהרות ונגעה בכלים ופרשה וראתה, מאי שנא מטה דנקט, אלא ודאי לאשמועינן דמעת לעת שבנדה מטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא כלים כדזעירי. ופירוש לטמא אדם לטמא בגדים, כלומר שהוא לבוש בשעת נגיעה, י נמי בגדים וכלים שהוא נוגע בהם בשעה שהוא נוגע במשכב או במושב, והיינו טומאה בחבורים דאמרינן בעמא (ב"ב ט, א), אבל כלים שהוא נוגע בהן אי נמי בגדים שהוא לבוש לאחר שנגע במשכבה אינן מטמאין, דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה.

מכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא וכל טומאות מסוטה גמרינן להו מה סוטה יש בה דעת לישאל ספקה טמא אף כל שיש בו דעת לישאל. וטהרות שהיא מטמאה במעת לעת, היינו משום דאוחזתן בידה והוו להו כידה, אלא מטה המונחת ע"ג קרקע אינה כידה ואין בה דעת לישאל. ותרגמה זעירי כשחברותיה נושאות אותה במטה, וכל שהן נושאות המטה הרי היא כידן, וכדאמרינן לענין טהרות. הקשו בתוספות, מדקא מקשה הכא דבר שאין בו דעת לישאל הוא, שמע מינה דברשות היחיד בלבד גזרו במעת לעת שבנדה, דאי ברשות הרבים אין חלוק בין דבר שיש בו דעת לישאל ובין דבר שאין בו דעת לישאל, דלעולם ספיקו טהור, וכיון שכן היכי תרגמה זעירי כשחברותיה נושאות אותה במטה, דא"כ הוה ליה רשות הרבים הוי לה אינהו תרתי ואיהי חדא הא תלתא והויא ליה רשות הרבים וספקו טהור. והכי אמרינן בנזיר פרק שני נזירים תחלתו (נז, א) דגרסינן התם קתני שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי את אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואמאי כל ספק טומאה ברשות היחיד מהיכא ילפינן לה מסוטה מה סוטה ברשות היחיד אף כל ספק טומאה ברשות היחיד כגון דאיכא ברתי אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא והו"ל ספק טומאה ברשות הרבים. ויש מתרצים דהתם הוא דאיכא שלשה אנשים, אבל הכא דנשים נינהו אפילו מאה בחד דמיין ורשות היחיד הוא, דגמרינן מסוטה, מה סוטה אין סתירתה אלא באיש אחד, אבל בשנים והיא לאו סתירה היא שהרי אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים, אף רשות היחיד בלא שלשה אנשים אבל שני נשים סתירה היא, דאין שתי נשים מתיחדות עם איש אחד. ויש מי שתירץ כגון שהיא ישנה בכילה במטה שחלקה רשות לעצמה. ויפה תירץ הרמב"ן ז"ל שזו שהיא טמאה ודעי, ואין הספק בה, אלא שהיא מטמאה, אינה נחשבת בכלל המנין, אלא הרי היא כגוף השרץ. ולדבריו, כשאין נושאות אותה אלא שתים הא שלש בין כך ובין כך לא מטמיא.

הא דקתני ואם אי אפשר אלא א"כ נגע לאו דוקא שאי אפשר, אלא שהדבר קרוב הרבה ליגע. ותדע לך, שאם אתה אומר שאי אפשר כלל שלא נגע, א"כ היאך אמרה רשב"ג אומרים לו שנה, וא"ת רשב"ג לאו אסיפא פליג אלא ארישא פליג, ואומרים לו שנה לחומרא, א"כ הוו להו רבנן לקולא ורשב"ג לחומרא, ואנן איפכא אמרינן לקמן במכילתין (נדה נח, א) דכי אמרי רבנן אין שונין בטהרות הני מילי לחומרא אבל לקולא שונין, כלומר כדי להחמיר בהן. ורש"י ז"ל שפי' כאן אין שונין חוששין שמא עכשיו נגע ובתחלה לא נגע או חילוף, דמשמע דבין ברישא בין בסיפא פליגי, לאו דוקא אלא חוששין שמא עכשיו לא נגע ובתחלה נגע, ואסיפא פליג ורשב"ג לקולא ורבנן לחומרא. ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל ילכך מה כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו'. הקשו בתוספות א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מהיכא מייתי לה מכלי חרס המוקף צמיד פתיל, הילכך לימא מה כלי חרס שאינו מטמא אדם לטמא כלים, אף משכבה ומושבה לא יטמא אדם לטמא כלים. ולאו קושיא היא, דהכי קאמר ומה כלי חרס שטומאתו מועטת שנצל באהל המת, אפילו הכי אינו נצל במעת לעת שבנדה, משכבה ומושבה שטומאתן מרובה, שאינן ניצולין באהל המת, אינו דין שיטמאו במעת לעת שבנדה.

מפקידה לפקידה מבעיא פירוש דסתם פקידה היינו שחרית וערבית שהיא פחותה ממעת לעת מטה נמי מטמאה פי׳ כדין מדרס וכדמפרש ואזיל וא״ת ודילמא לא נקטא אלא לומר דמטמא כלים י״ל דא״כ ליתני וכלי בידה אמאי נקט מטה ועוד דבכלים פשיטא דהשתא אוכלים שאין להם טהרה מטמיא כלים שיש להם טהרה במקוה והפסדם מועט מבעיא לטמא אדם לטמא בגדים פי׳ שהאדם מטמא את הבגדים והיינו רבותא דקתני ומיירי בבגדים שהוא לבוש אלא שנגע בהם בעוד שנוגע במטה דהויא טומאה בחבורין דאלו לאחר שפירש לא מטמא להו דאיהו ראשון הוא ואין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכדפי׳ רש״י ז״ל.

מכדי האי מטה דבר שאין בו דעת לשאל הוא פי׳ דאלו כלים וטהרות שבידה הרי הם בידה אבל המטה היושבות בקרקע קשי׳ לן כשחברותיה נושאות אותה במטה דהוי לה כיד חברותיה הק׳ בתוס׳ דסתם חברותיה שתים ובהדי דידה הוו תלת והוה ליה ר״ה שספקו טהור וכדאמרי׳ במס׳ נזיר גבי הא דתנן שני נזירים שאמר להם א׳ ראיתי טומאה שנזרקה בין א׳ מכם ואיני יודע איזוהי שניהם מביאין קרבן טומאה וטהרה עי׳ בתנאי והוינן ואמאי והא אינהו תרי ואיהו חד וה״ל ר״ה ופרקי׳ כשראה אותם מרחוק ותירצו דשאני הכא דנשים נינהו וכלהו כחדא דמיין דהא מסוטה גמרינן וגבי סוטה מקום סתירה הוא כדתנן שאין איש אחד מתייחד עם ב׳ נשים אבל אנשים אין מקום סתירה דאשה מתיחדת עם ב׳ אנשים. והרמב״ן ז״ל היה מתרץ שזו כיון שהיא טמאה ודאי ואין הספק בה אינה מן המנין והרי היא כגופו של שרץ ולדבריו אם היו חברותיה ג׳ אינה טמאה ואין זה נכון כיון דסתמא אמרינן הכא כשחברותיה נושאות אותה דמשמע אפילו ד׳ בד׳ כרעי המטה והראשון הוא הנכון ודם הנדה הוא אב הטומאה וכיון דלמפרע ספק הוא אם היה שם דם אף היא מן המנין וי״מ דמיירי כשהיתה ישנה בכילה דמטה שחלקה רשות לעצמה ואף המטה חשובה רה״י לעצמה וכאלו היא והטומאה ברה״י והיה רואה אותה מרחוק בר״ה ואפי׳ הם ג׳ אין בכך כלום.

טומאה הבאה בידי אדם וכו' פי׳ דס״ל דכל המטמא יש בו דעת לשאל או שהוא ביד מי שיש בו דעת לשאל תו לא בעינן שיהו הטהרות בדעת לשאל.

וטהרות וטמאות בצדו פרש״י או טמאות כלומר בין שהוא וטליתו טהור אלא שהטומאה בבגדו ובין שהוא וטליתו טמא וטהרות בבגדו ולפי׳ זה קושיין מטהרות שמונחות בקרקע דאלו מטומאות הא לב״ה קשיא שהטלית שבידו שהוא הטהרות דבר שיש בו דעת לשאל הוא לדברי הכל וכדאמר לעיל דהוי לה יד חברותיה אלא ודאי כדאמרי'.

ואם א״א לו אלא א״כ נגע טמא אין לפרש דא״א כלל דא״כ כי פליג רשב״ג ואמר אומר לו שנא ארישא וקתני טהור קאי וא״ל אין שונין בטהרות ולקולא ואלו אנן אמרינן לקמן דכי אמרי רבנן אין שונין בטהרות ה״מ לחומרא כלו׳ דבשאין שונין הוי חומרא אבל כי הוי קולא מודים הם דשונים להחמיר לכך יש לפרש ואם א״א על הרוב אא״כ נגע טמא ורשב״ג פליג לקולא ובהא נמי שונין להקל וא״ל אין שונין בטהרות להקל ומיהו רש״י ז״ל פירש א״ל אין שונין בטהרות כי שמא בתחלה לא נגע ועכשיו נגע או איפכא ונר׳ מדבריו דאפי׳ היכא דבתחילה לא נגע פליגי רבנן לומר אין שונין להחמיר וזה א״א אלא שיש לנו לומר דמרן ז״ל טעמא דאין שונין קאמר לומר שאין בשונין ראיה כי פעמים שלא נגע בתחילה ועכשו נגע או בהפך שאין זו ראיה אין לנו לומר שונין להקל מיהת.

ואמאי והא ספק הבאה בידי אדם הוא פירוש אלא משום דטהרות אינן בידי אדם ספקן טהור ואפי׳ ברה״י וק׳ לר״י ופרקי׳ בר מיניה דההיא דהא תני ר׳ הושיעה דבר״ה טהור וברה״י ספקו טמא וא״ת אי מתני׳ בר״ה היא פשיטא דטהור י״ל דדין שונין ואין שונין אתא לאשמועינן במגעה קס״ד דבכלי שנגע בו קאמר.

ומה כלי חרס המוקף צמיד וכו' יש מקשין אי מכלי חרס מייתי לה לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואלו כלי חרס אינו מטמא אדם ולאו מילתא דאנן מדין מעת לעת גופיה עבדינן ק״ו דכיון דבכלי חרס שהוא קל בעלמא גזרו במעת לעת שבנדה בנדה ודאית לטמאו בהסיט במשכב ומושב החמור בעלמא שעשאוה כודאי נדה לטמא אדם לטמא בגדים ותדע דבלא האי קושיא נמי אין זה ק״ו ברור דמה לכלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מטמא. מגבו ולפי׳ טהור באהל המת כפשוטי כלי עץ אלא ודאי ק״ו כל דהוא הוא ובמקום מה מצינו וכהנהו דכתיב׳ בפ״ק דקדושין ופ״ק דחולין.

כבר ביארנו במעת לעת שבנדה שעושה משכב ומושב ואם היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות כל שמטמאה למפרע כגון רוב נשים אף המטה בכלל הטומאה ושאלו בסוגיא זו והרי מטה אין בה דעת לישאל וכל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור אף ברשות היחיד ושמא תאמר אחר שכן אף בטהרות היה להם לשאול כן אין זה כלום שהטהרות הואיל וידה נוגעת בהן הווין להו כידה אבל מטה שאינה נוגעת בה אינה כידה ותירץ בה ר' יוחנן שכל ספק טומאה הבאה בידי אדם דנין אותה אחריו ואע"פ שהמיטמא אין בו דעת לישאל שהמטמא אינו נוגע בה עושין אותו כיש בו דעת לישאל הואיל וספק הטומאה באה על ידי מי שיש לו דעת לישאל וזהו שאמרו ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה ר"ל עושין אותה כיש בו דעת לישאל אפילו בכלי המונח על גבי קרקע ואין מטהרין בחסרון דעת שאלה אלא בשאינה באה על ידי אדם כגון שהיה שרץ מונח על גבי קרקע אצל כלי ספק נגע ספק לא נגע שאין בזו דעת שאלה לא למטמא ולא למיטמא אבל כל שיש לו דעת שאלה למטמא או למיטמא דיו וכן הלכה ואין אנו צריכין עוד למה שתירצה זעירי כשהיו חברותיה נושאות אותה במטה דהויא לה אשה זו יד חברותיה ובמקומן שהרי הן טפלות לה להוליכה והרי היא כאלו נוגעת במטה והויא לה מטה אצלה כטהרות גופיהו:

ומ"מ לענין ביאור יש שואלין למה שכתבנו למעלה במעת לעת שבנדה שברשות הרבים טהור ומדמיון מה שטהרו בה אין בו דעת לישאל א"כ כל שחברותיה נושאות אותה הווין אינהו תרתי ואיהי חדא והויין להו תלת וכל שבשלשה אף ברשות היחיד רשות הרבים הוא קרוי לענין זה וכמו שאמרו בשמיני של נזיר נ"ז א' שני נזירים שאמר להם אחד אני ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מביאין קרבן ושאל בה שני נזירים והאי הוו להו תלת והוה ליה רשות הרבים שאין רשות היחיד לענין זה אלא בשנים כדין סוטה שסתירתה עם אחד והוזקק לתרצה כשלא היה זה עמהם אלא שאמר ראיתי טומאה שנזרקה ביניהם וא"כ אף בזו רשות הרבים היא וטהור ותירצוה קצת גדולי הדורות שזו טמאה היא בודאי ואין הספק אלא אם היא מטמאה ומאחר שכן אינה נחשבת בכלל אלא הרי הוא כגוף השרץ ולדבריהם דוקא כשאין נושאות אלא שתים הא שלש בין כך ובין כך אין המטה טמאה וכן יש שתירצה כשזו שבמטה חרשת או שוטה ואינה בת הרגשה וכמי שאינה ואף לדעת זה כל שהיו שלש בטומאה אין המטה טמאה ויש מתרצים שהנשים הואיל ואסור להתיחד אף באחד עם שתים או עם מאה כלן כאחת הן ולענין סוטה אין סתירה אלא באיש אחד שאם היו שם שנים הרי אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים אבל כל שהיא ואחרות עמה יחדיו עם זה שקינא לה הויא לה סתירה וכן כתבוה גדולי הדור ולדעת זה אפילו היו כמה המטה טמאה ויש מי שפירש שזו שבנזיר האי דקרי להו רשות הרבים מפני שזה השלישי אין לו שיכות בטומאה הא כל שיש לכלן שיכות בטומאה אפילו הן מאה רשות היחיד הוא וחברותיה הואיל ונושאות את המטה טמאות הן ומה שאמרו באחרון של חגיגה כ"ו א' בגבאים שנכנסו לבית למשכן שהכלים טמאים מספק מגע דוקא בשנים ואע"פ שהעמידוה שם בדאיכא גוי בהדיהו אפשר שהגוי אינו מן המנין:

מי שהיה מתעטף בטליתו וטמאות וטהרות בצדו או למעלה מראשו והלכו כנפי טליתו לכאן ולכאן ושמא נגע בטליתו בטמאות וחזר ונגע בטהרות ברשות היחיד ספיקו טמא ואע"פ שיש שם תרתי ספיקי שמא לא נגע בטמאות ואם נגע שמא לא נגע בטהרות חדא ספיקא היא שאם נגע בזו ודאי נגע בחברתה וברשות הרבים ספיקו טהור ואם אי אפשר שלא נגע טמא ולא בשאי אפשר דוקא שזו לא הוצרכה ועוד היאך יאמר עליה רבן שמעון בן גמליאל שאומרין לו שנה אלא כך פירושו שאם הדבר קרוב הרבה ליגע אף ברשות הרבים טמא ואין אומרין לו שנה עד שנראה עכשו אם יגע אם לא יגע שאין שונין בטהרות להקל ויש גורסין בשמועה זו וטהרות או טמאות בצדו ולצדדין קתני כלומר אם טהרות בצדו ושהוא טמא וטימא טליתו כשנתעטף לטמא טהרות וספק נגע כנף הטלית בטהרות או טמאות בצדו והוא טהור ושמא נגע וטמאתהו:

ולפי דרכך למדת שכל שיש דעת שאלה למטמא או למיטמא ספיקו טמא ברשות היחיד אבל כל שאין בו דעת שאילה לאחד מהם טהור וא"כ מה שאמרו שרץ בפי חולדה ומהלכת על ככרות של תרומה ספיקו טהור לא סוף דבר במהלכת שאין לטומאה מקום קבוע אלא אפילו שהתה וארחא דמילתא נקט אבל שרץ בפי חולדה ועברה בין הטהורים שספיקו טהור דוקא בעברה מפני שאין לטומאה מקום קבוע שהרי יש כאן צד אחד בדעת שאלה:

מגע הנדה אינו מטמא שהרי מגעה ראשון ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה אבל משכבה ומושבה אב הטומאה כמו שביארנו וכן מי שנגע בהיא עצמה טמא הוא ובגדיו ולענין ביאור זה שהביאוה מקל וחומר ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שניצל באהל המת אינו ניצל במעת לעת משכב ומושב שאין ניצלין באהל המת אינו דין שאינו ניצל במעת לעת שבנדה יש שואלין בו ונאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה כלי חרס המוקף אינו מטמא אדם בשביל טומאת מעת לעת אלא שהוא ראשון אף משכב ומושב כן ואינה שאלה שהקושיא כך היא ומה כלי חרס וכו' אינו ניצל במעת לעת וכל שהסיטתו במעת לעת הוה ליה כהסיטתו בימי הנדות משכב ומושב אינו דין שיעשה במעת לעת כבימי הנדה:

לפי דרכך למדת שהנדה והוא הדין לזב ולזבה ויולדת מטמאין כלי חרס המוקף צמיד פתיל בהיסט והוא שאמרו בתורת כהנים איזהו מגעו שהוא בכלו זה הסיט אע"פ שאינן מטמאין אותו במגע שהרי כלי חרס אינו מיטמא מגבו וטומאת אויר אין כאן שהרי מוקף צמיד פתיל ושמא תאמר והרי אמרו את שבא לכלל מגע בא לכלל משא ואת שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וכמו שאמרו במסכת חלין פרק רוטב קכ"ה א' בקולית של נבילה והוא עצם הירך הסתום מכל צדדיו ויש בו מוח מבפנים טהור במגע ובמשא טומאת מגע אין כאן שהרי אינו נוגע בבשר ומשא אין כאן שכל שאינו במגע אינו מטמא במשא והסיט בכלל משא הוא וא"ת נבלה שאני דכתוב בה נוגע ונושא ואיכא למדרש בה את שבא לכלל מגע וכו' אבל כל דלא כתיבי תרויהו לא דרשינן הכי וכמו שמצינו במלא תרוד רקב שמטמא במשא אע"פ שאינו מטמא במגע הואיל ואי אפשר ליגע בכלו ומשום דמשא במת לא כתיבא בהדיא והרי בזב מיהא כתיב נוגע ונושא וודאי זב וזבה ויולדת ונדה אחד הן לענין זה ואפשר דמוקף צמיד פתיל בא לכלל מגע הוא הואיל ואפשר לפתחו ואע"ג דבקולית נמי אפשר לנקבו זה מצוי וזה אינו מצוי ועוד שזה מתחלתו היה פתוח ובא לכלל מגע קרינא ביה והוא שאמרו בפכים קטנים שטהורים בזב שמאחר שאינו יכול להכניס אצבעו לשם אין בו טומאת אויר וטומאת מגע אין בה שהרי אינו מיטמא מגבו וטומאת משא אין בה שלא בא לכלל מגע:

ועדין קשה לי אילפסין חרניות והם קערות של חרס שעושין אותן חלולות ועגלות בלא שום פתח אלא שהן כעין כדור וכשמתנגבות מעט חולקין אותן לשתים ונעשה החצי האחד קערה וחציה האחר כסוי ופירשו עליהן במסכת יום טוב ל"ב א' שטהורות באהל המת כדין צמיד פתיל וטמאות במשא הזב ובהיסטו אע"פ שאינו בכלל מגע ושאי אפשר לפתחה בלא שבירה ומ"מ נראה לי שמכיון שעתידות הן ליחלק ומתחלתן עשויות לכך ולא עוד אלא שעושין שריטה עמוקה בהקף במקום שראוי לחלקן כדי שיהא חלוקן נעשה לשעתו הרי הוא כמוקף צמיד פתיל שפתיחתו מצויה ומ"מ בפכים קטנים י"מ בה שלא נטהרו בזב שאין שיעור לטומאת אויר ולא נמעטו אלא מטומאת מדרס מפני שאין ראויין לישיבה ואף בגדולים כן שהרי כל שבחרס אינו ראוי לישיבה אלא שהוזכרה בקטנים ללמד שאף הקטנים טמאים באהל המת או בשל עץ שהגדולים מיהא ראויים לישיבה כמו שביארנו בשני של קמא ובמסכת שבת פרק ר' עקיבא פ"ד ב' כתבו גדולי הרבנים שאין טומאת היסט בנדה במוקף צמיד פתיל וכבר כתבנו שם בשיטה זו ופירשנו שאין הכרח במה שהביאם לומר כן ונשאר הענין על שיטה זו שכתבנו כאן וכן עיקר:

בד"ה כשחברותיה נושאות כו' והשתא נמי א"ש דפריך בסמוך לר"י כו' שגם הן טמאות כו' עכ"ל ר"ל דלפי ב' התירוצים א"ש הא דפריך לר"י כו' ושכתבו שגם הם טמאות כו' אינו אלא לתירוץ שני:

בד"ה היה מתעטף בטליתו כו' וקמ"ל דלא הוה ס"ס כו' עכ"ל לישנא דקמ"ל לא ידענא להולמו דמהיכא שמעינן לה דברה"ר בין ספק אחד בין ב' ספקות טהור וברה"י כל ספקות שאתה יכול להרבות טמא כמ"ש התוס' בפרק כל היד בד"ה ספק גררוהו כו' ע"ש ובההיא דא"א אא"כ נגע אימא נמי דליכא לטהורי משום ס"ס דקרוב לודאי נינהו דה"נ צ"ל למאי דמסיק דברה"ר איירי וספק אחד נמי טהור בעלמא אלא דטמא הכא משום דקרוב לודאי וע"ק דהא אכתי איכא ס"ס דשמא לא נגע כלל ואת"ל נגע בשניהם דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות אימא דנגע מתחלה לטהרות ואח"כ לטומאה כמ"ש הר"ש במס' טהרות ונראה להגיה וכצ"ל וקמ"ל דאפ"ה טמא ולא הוה ס"ס שמא כו' ור"ל דנקט בכה"ג ששתיהן לפניו ואינו יודע אם נגע לטומאה ואחר כך לטהרות משום דהוי ס"ס ולרבותא נקט לה דקמ"ל דאפ"ה טמא בא"א אא"כ נגע משום דקרוב לודאי הוא אבל לא הוי ס"ס משום שמא לא נגע כו' דאם נגע כו' ודו"ק:

בד"ה ומה כלי חרס כו' ומיהו רש"י פירש כו' מעת לעת שבנדה כמו בנדה עצמה כו' עכ"ל דהשתא פכין קטנים נמי לא יוכיחו כיון דלא הוו בנדה עצמה דלא אתי לכלל מגע וכלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' כתי' כדלקמן בפרש"י:

ד"ה מסייע ליה לזעירי וכו' תימה דממתניתין לא שמעינן לטמא אדם ובגדים י"ל דעת התוס' דר"ל לטמא אדם לטמא בגדים לא שמעינן ממתני' אבל לטמא אדם לחוד או בגדים שפיר שמעינן ממתני' דאי לא מטמא אפילו אדם לחוד כ"א אוכלין ומשקין כשאר כלי ראשון לטומאה א"כ למה נקט במתני' מטה הל"ל כלי סתם וי"ל ג"כ דר"ל דאפילו אדם לחוד או בגדים לא שמעינן ממתני' כי אם אוכלין ומשקין ואשמועינן מתני' דלא נימא דספקו טהור לגמרי כדין דבר שאין בו דעת לישאל הואיל וסתם מטה עומדת על הארץ ואין הנדה אוחזה בידיה כשאר טהרות לכך תנא מטה לאשמועינן דכשחברותה נושאות אותה במטה חשוב יש בו דעת לישאל וכ"ש לר"י דאפי' כשאין חברותיה נושאות אותה הוי טמאה דהוי רבותא טפי:

ד"ה כשחברותיה נושאות וכו' ופריך והא אין בו דעת לישאל הוא דאמר כרבי יוחנן וכו'. ואע"ג דלא דמיא לדרבי יוחנן דר"י איירי שהאדם תופס הטומאה בידו והדבר המקבל טומאה מונה על גבי קרקע ובההיא דמחט שנמצא וכו' הוא איפכא שהאדם תופס הסכין שהוא הדבר המקבל טומאה בידו והמטמא שהוא המחט מונחת בבשר ואין זה דומה לרבי יוחנן אלא לדזעירי בשחברותיה נושאות המטה שהוא הדבר המקבל טומאה צ"ל דגמרא ס"ל דיותר סברא הוא לטמא כשהאדם אוחז הדבר המקבל טומאה בידו ונוגע בו בטמא דזה מקרי יותר טומאה הבאה בידי אדם מהיכא כשאדם אוחז הטומאה בידו והדבר המקבל טומאה מונח על הקרקע ולכך ס"ל דר"י דמטמא כשהאדם אוחז הטומאה בידו כ"ש דס"ל דטמא כשאוחז הדבר המקבל טומאה בידו ולכך מוקי שפיר ההיא דמחט שנמצא בבשר כר"י שהכל מקרי ספק טומאה הבאה בידי אדם וכן משמע בדבור שאחר זה שכתבו התוס' וקמ"ל רבי יוחנן אפילו מונחים ע"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע"ג קרקע:

ד"ה ספק טומאה הבאה בידי אדם וכו' עוד תנן בסיפא דטמא שפשט רגלו היה מקל בידו מלאה משקין וכו' כצ"ל:

ד"ה היה מתעטף בטליתו וכו' או טומאות וטהרות לפניו וכו' וקמ"ל דלא הוי ספק ספקא וכו'. וי"ל א"כ מאי פריך המקשה מיתיבי וכו' דמנא ליה דהא דתנא טהור מטעם דהוי דבר שאין בו דעת לישאל דלמא אימא לך דהא דטהור היינו מטעם דהוי ספק ספיקא וי"ל דמשמע ליה להמקשה דהא דתני טהור ר"ל הכל טהור בין הטלית ובין הטהרות ובכל ענין הכל טהור ואי איירי מתני' דוקא כשהטומאה וטהרות לפניו וטליתו טהור הוי מטעם ספק ספיקא היה לנו לטמא לכל הפחות הטלית דהא לגבי טלית אין כאן כי אם ספק אחד אם נגע בטומאות או לא נגע אלא ודאי הטעם הוי משום דבר שאין בו דעת לישאל ולכך הוי הכל טהור: