מסכת נדה דף ה׳ עמוד א׳

ולוקמא איפכא כדאוקמיה מעיקרא ומ"ט הדרי בה הא שפיר מצי לאוקמי מתני' דברי הכל וברייתא רבנן:

לקולא ולחומרא מעיקרא אוקימנא לקולא דבשעת וסתה דברי הכל דיה שעתה ובשלא בשעת וסתה פליגי והשתא אוקימנא פלוגתא בשעת וסתה ואיכא דמחמיר ומטמא לה למפרע ושלא בשעת וסתה ד"ה מטמאה למפרע:

קתני שאם תראה כמו אמר מר:

שאם תראה כו' אלמא דטעם דכתמה מטמא למפרע משום דאשכחן בהו ראייה טמאה למפרע דהשתא לא הוה כתמה חמור מראייתה וש"מ דאשה דיש לה וסת הוא דפלוג רבנן בין כתמה לראייתה דכתמה מטמא למפרע ובראייתה דיה שעתה משום דבראייתה שלא בשעת וסתה אשכחן טומאה למפרע:

הא שאר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כגון ארבע נשים דלא אשכחן בהו ראייה טמא' למפרע כתמן נמי אינו טמא למפרע:

כתמן כראייתן מכאן ואילך טמאות:

חוץ מתינוקת כו' דאפילו מכאן ולהבא נמי לא והא דאמר בתולת דמים כתמן כראייתן דמכאן ולהבא מיהא טמאה היינו כשהגיע זמנה לראות ולא ראתה:

מלוכלכין בדם ולא ידעה אי אתי מגופה אי לא:

וברייתא דברי הכל דשלא בשעת וסתה מטמא למפרע אבל לגמרי לא אתי כרבנן דלדידהו אפי' בשעת וסתה נמי וא"ת מעיקרא מאי סבר דאמרי' איפכא ולא אמרי' לחומרא ויש לומר דמעיקרא בעי לאוקומי מתניתין ככ"ע אבל כשהביא הברייתא לא מצי לאוקמי ככ"ע הדר ביה וקאמר לחומרא:

הא שאר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן משמע שיש להחמיר ביש לה וסת טפי מבד' נשים א"כ ר' דוסא דאמר ביש לה וסת דיה שעתה כל שכן דאית ליה בד' נשים וקשה דא"כ לקמן (נדה דף ז:) דפסיק כרבי אליעזר בד' אמאי חשיב הך בהדייהו כיון דרבי דוסא סבר כותיה לא ה"ל למיחשב דכה"ג אמרינן לקמן וי"ל הא דביש לה וסת כתמה טמא למפרע לאו משום דחמיר טפי מד' נשים אלא משום דגזור בשעת וסתה אטו שלא בשעת וסתה אע"ג דבראייה לא גזרינן:

ר"מ היא דמחמיר בכתמים פירש"י דמחמיר בכתמים טפי מבראייה ואין נראה דא"כ מה לו להש"ס להאריך ולומר דמחמיר בכתמים הוה ליה למימר ר"מ היא דתניא וכו' ולא יותר ותו דבסמוך תניא הרואה כתם מקולקלת למנינה וברואה דם אינה מקולקלת למנינה אלמא שאר תנאים נמי אחמירו טפי בכתמים מבראייה ואע"ג דהך ברייתא כר"מ דקתני מטמאה את בועלה למפרע ובפרק כל היד (לקמן נדה דף טו.) אמרינן דוקא לר"מ מטמאה בועלה למפרע מכל מקום הא דמקולקלת למנינה מיהו אתי ככ"ע וכן שילהי בא סימן (לקמן נדה נג:) תניא הרואה כתם מטמאה עצמה למפרע בקדשים והיינו לענין שמקולקלת למנינה כמו שאפרש שם בע"ה ונראה לפרש רבי מאיר היא דמחמיר בכתמים שהוא רגיל להחמיר בכתמים טפי מרבנן כדתנן פרק בא סימן (נדה נב:) הרואה כתם חוששין משום זוב דברי ר"מ וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב ואמרי' התם מאן חכמים ר' חנינא בן אנטיגנוס דמיקל יותר בכתמים כדאמרינן הכא ובכמה דוכתי מחמיר ר"מ כדאמרינן לקמן (נדה דף נט:) גבי אשה שעושה צרכיה ובפרק כל היד (לקמן נדה דף יד.) אמרינן בדקה בעד [שאין] בדוק לה והניחה בקופסא ולמחר מצאה עליו דם ר"מ מטמא וחכמים מטהרין ולכך קאמר הכא ר"מ דמחמיר בכתמים ואע"ג דבפ' האשה (לקמן נדה דף נט.) תניא השאילה חלוקה לנכרית אינה תולה בנכרית ר"מ אומר תולה בנכרית אלמא מיקל טפי מרבנן מ"מ ברוב מקומות מחמיר:

כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו כו' לא זו אף זו קתני:

תני ומשמשת אף על פי שאמרו דיה שעתה:

השתא מעת לעת ממעטת פירוש השתא מעת לעת דפשעה ולא בדקה שחרית כי בדקה ערבית ומצאה טמאה בדיקה של צהרים דלאחר תשמיש מיעטה דלא מטמאה מעת לעת כל שכן כשבדקה שחרית ולא פשעה כלום דממעטת דלא מטמאה משחרית:

מתוך שמהומה לביתה אין מכניסתו לחורים ולסדקים דקדק מכאן הראב"ד ז"ל דכל לבעלה אינה צריכה בדיקת חורים וסדקים. נראה שהוא ז"ל מפרש מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת אלא במה דצריך לה לשעתה לביתה, וכן סייע דבריו מההיא דאמרינן בשילהי פרקין (יב, א) כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, כלומר לפי שנותנת דעתה ומרגשת אם יש דם בבית החיצון אם אין, ואין לך בדיקה כל דהוא מתביעה. והוא ז"ל כתב, דיש מי שאומר בבדיקת זבה בין בהפסק טהרה בין בבדיקת שבעה נקיים צריכה בדיקת חורים וסדקים, ולא הקלו לגבי בעלה אלא בבדיקת המעלות, לפי שאין עקר הבדיקה לבעל מחמת הבעל אלא מחמת מעלות הטהרות שהיא עסוקה בהן והילכך לא הצריכוה אלא בבדיקה כל דהו. והדעת מכרעת כלשון הזה, שהדין נותן דלא יהא בעלה שהוא איסור כרת קל ממעלת עסק טהרות, ועוד דאף בזאת יש לי לומר דבבאה לישאל אומרים לה לבדוק חורים וסדקים וכאן חשש פשיעה הוא, כלומר מתוך שהיא מהומה לביתה, ועוד דבעלמא אין אתה מצריכה לבעלה שמא תפשע ולא תבדוק יפה. והרמב"ן נר"ו הכריע בדבר, דבדיקת ההפסקה שהיא להעלותה מטומאה לטהרה צריכה חורים וסדקים, אבל בדיקת השבעה דכבר בחזקת טהרה עומדת בבדיקה כל דהו סגי. גם זה אינו מספיק לדעתי, דכיון שאף אתה מצריכה בדיקה בימי ספירה או בתחלה או בסופה או שמא בכולן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בשלהי מכלתין, (סט, א) ואם לא בדקה כלל הרי היא בחזקת טומאה, אף אתה מצריכה בדיקה בכל מקום שימטמאה בו, דמה הועילה זו בחצי בדיקה, אם אתה חושש לה אע"פ שהפסיקה טהרה, זיל חוש בחורים וסדקים ואם אין אתה חושש לחורים מפני מה אתה חושש לשאר המקומות, ואדרבה הדעת נותנת שיהיו חורים וסדקים צריכין בדיקה יותר, מפני שהן מעמידין. ועוד דבדיקת חורים היא שנקראת בדיקה, אבל בדיקה אחרת אינה נקראת בדיקה אלא קנוח, וכדמשמע לקמן בשלהי פרקין (נדה יב, א) דאמרינן התם בעא מיניה ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בתוך שיעור לחייב בעלה חטאת א"ל ומי משכחת לה בדיקה בתוך שעור והתניא איזהו וכו' הוי וסת שאמרו לקנוח ולא לבדיקה, כלומר דבדיקה אינה אלא בדיקת חורים וסדקים. וא"א לה בשיעור וסת אלא קינוח בלבד כלומר בדיקת כל דהו חוץ לחורין אלמא בדיקה משמע בדיקת חורין וסדקין ואנן בבדיקת שבעה נקיים בדיקה תנינן בהו כלומר בדיקת חורים הוא.

השתא מעת לעת ממעטא מפקידה לפקידה מבעי פירוש דלדברי חכמים לעולם מפקידה לפקידה ממעטי ממעת לעת, והילכך אם היא ממעטת על יד מעת לעת שהוא זמן גדול, על יד פקידה שהוא זמן מועט יותר, מבעי' שתמעט.

לחומרא מוקמינן פירש משום מעלה דטהרות ואע״ג דסייג דרבנן הוא.

אין ר״מ היא דמחמיר בכתמים פי׳ דמחמיר בד׳ נשים טפי מבראייתין וא״ת כיון דאפי׳ בהא סבר ר״מ דכתמן טמא למפרע ל״ל למתני ברישא כל הנשים כתמן טמא י״ל דתנא בבא קתני רישא לד״ה ובתר הכי קתני בד׳ נשים פלוגתא דר״מ ור״ח בן אנטיגנוס.

ותנוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם פי׳ יש לה כתם להבא ואפי׳ בפעם ראשונה כלו׳ שלא ראתה מעולם דאי לאחר שראתה פעם ראשון ושני כדמפרשי׳ קצת רבנן ויש לה כתם למפרע קאמר מאי אורייא שהגיע זמנה לראות אפי׳ לא הגיע כלל ועוד ליתני כתמה כראיתה אלא ודאי קודם שראתה קאמר וא״כ יש לה כתם להבא קאמר ולק׳ מפרשינן לה.

משהגיע זמן הנעורים פי׳ שיש לה שנים ואעפ״י שאין לה סימנין.

אין מכניסהו לחורין ולסדקין פי׳ לישנא מוכח שהיא אין מכניסתו אבל מן הדין ראויה היתה להכניס שסתם בדיקה בחורין ובסדקין היא ונ״מ לבדיקת זבה להפסק טהרה לענין ימי נקיים דבעיא בדיקה חורין וסדקין כדברי רבותינו ז״ל ואפילו תימא דהכא דינא קאמר הכא הוא דקילו משום דסייג דרבנן לגבי טהרות ולקמן נפרשנה בס״ד.

מאי לאו חד דלפני תשמיש וכו' פי׳ ומסתמא כי קתני הרי זו כפקידה הכל חד וחד קאמר דתרוייהו ממש לא בעינן דהא לדברי הכל עד דלאחר תשמיש עד מעליא הואי ואי אימא שתים בדיקו׳ אצרכוה רבנן וכי קתני הרי זו כפקידה לאחר תשמיש ק״ל ל״ל לאורוכי כולי האי לימא כי קתני בפקידה לאחר תשמיש ובהכי סגי י״ל דמשום דק״ל דא״כ אמאי קתני המשמשת בעדם להכי פריש דדינא אחרינא אתא לאשמועינן אגב גררה דשתי בדיקות אצרכוה רבנן והיינו מאי דפרכינן דאי הא אתיא לאשמועינן ליתני ומשמשת ופרקינן ליתני ומשמשת כלו׳ דהכי קאמר המשמשת בעדים כתקנת חכמים.

הכתמים חלוקים על שלשה דרכים מהם שמטמאין למפרע ומהם משעת מציאתן ומהם שאין מטמאין כלל וכיצד הוא הדין כל הנשים כתמן כראייתן וכל שיש בה שום ראיה שנטמא בה כגון רוב נשים כתמן מטמא למפרע ואף אותן שיש להן וסת כתמן מטמא למפרע שמאחר שמצינו בהם ראייה המטמאה למפרע וכגון שראו שלא בשעת וסתן אף כתמן מטמא למפרע אפילו מצאוהו בשעת הוסת ונמצא כתם חמור בהן מראיה וארבע נשים שאמרו שדין שעתן כתמן כראייתן לטמא מכאן ולהבא וכבר ביארנו בארבע נשים אלו שהן בתולה ומעוברת ומיניקה וזקנה ופירשו בבתולה כל שלא ראתה דם מימיה ואפילו הגיע זמנה לראות ומ"מ תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אין לה דין כתם כלל לא לטמא טהרות אפילו מכאן ולהבא ולא ליאסר לבעלה משעת מציאתה אפילו מצאה סדינה מלוכלך בדם אינה חוששת ואפילו אין לה במה לתלות שמאחר שהכתמים אינם אלא מדברי סופרים הקלו בהם בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושיעור הגעת זמן זה ראינו לגדולי הרבנים שפירשו בה כל שהגיעה לכלל שנותיה אע"פ שלא הביאה סמנין ואף לשון סוגיא זו מוכיח כן והוא שאמרו אימתי הגיע זמנה לראות משהגיעו ימי הנעורים ולא דקדק בהבאת סמנין ומ"מ יראה דוקא כשהיא גדולה וזהו שהגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין ואף בתוספתא אמרו מאמתי ראויה לראות משהביאה שתי שערות ודאי פירושה עם הגעת ימי הנערות שסימנין בלא זמנן אינם כלום ומ"מ גדולי הדור מכריעין בה שאם בדקוה ולא מצאו בה סמנין ודאי אין לה כתם ואין חוששין לומר שמא נשרו שלא חששו בכך אלא לדברים של תורה וכמו שאמרו לענין מיאון שכל שנתקדשה תוך זמן ובעל תוך זמן הואיל ואין בה ספק תורה אין חוששין לנשירה אבל נתקדשה תוך זמן ובעל לאחר זמן חוששין וכתמים מדברי סופרים הם הא מ"מ כל שלא בדקו משנכנסה לימי הנעורים חזקה הביאה סימנין וחוששין לכתמיה:

זה שביארנו בלא הגיע זמנה לראות שאין כתמה טמא פירושו אפילו ראתה פעם אחת או שתים עד שתראה שלש ומשראתה שלש ואילך הוחזקה בדמים וכתמה טמא וי"מ עד שתראה ארבע פעמים כמו שיתבאר למטה וכן מה שביארנו בהגיע זמנה לראות שכתמה טמא מכאן ולהבא פירושו אע"פ שלא ראתה מעולם שהרי סתם אמרו הגיע זמנה לראות יש לה כתם ובסתם היא שנויה בין ראתה בין לא ראתה וכן כתבוה גדולי הרבנים ויש חולקים לומר דוקא בשראתה ראיה אחת הואיל ובשניה תטמא מעת לעת ונסעדים בה משמועה האמורה למטה בתינוקת שלא הגיע זמנה וראתה פעם ראשונה ושניה דיה שעתה וכו' אלא שאין בה הכרח כלל כמו שיתבאר:

כל שבאנו לטמא בכתמים למפרע פסקו בה גדולי הדורות עד שעת הכבוס ומ"מ גדולי המחברים פסקו בה שאפילו כבסתהו טמא מקודם הכבוס עד שעת בדיקה והוא שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה עליו כתם ואפילו מצאתו לח שמא מימים מרובים היה שם ועכשו נפל עליו מים ונתלחלח:

כבר ביארנו במשנתנו שכל לביתה במקום שאין טהרות אינה צריכה בדיקה הא כל שבמקום טהרות הואיל וצריכה בדיקה לטהרות לאחר תשמיש צריכה בדיקה לביתה קודם תשמיש ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שבדיקה זו שלפני תשמיש הואיל ואינה אלא לביתה ומגררת טהרות אינה צריכה בדיקת חורין וסדקין אלא בדיקה כל דהו הנקראת קנוח והביאוה ממה שאמרו כאן מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורים וסדקים כלומר אינה בודקת אלא מה שצריך לה לשעתה וכן ממה שאמרו בסוף הפרק כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו ר"ל שנותנת דעתה אם יש דם בבית החיצון והרי זו בדיקה כל שהוא וי"מ שאף זו הואיל ואתה מצריכה בדיקה אע"פ שלא מצד ביתה אלא מגרירת טהרות צריכה בדיקת חורין וסדקין וזו שבכאן דרך פשיעה נאמרה כלומר מתוך שמהומה וכו' שמא תפשע אחר שיודעת שאין עיקר הבדיקה מחמת ביתה ועיקר הדברים כדעת ראשון וא"כ כל שבמקום טהרות צריכה לביתה לפני תשמיש בדיקה כל דהוא מטעם הואיל ולאחר תשמיש בדיקה גמורה לטהרות וכל שלא במקום טהרות או שלא בזמן טהרות אינה צריכה בדיקה כלל אף לאחר תשמיש וגדולי המחברים מחמירין דלאחר תשמיש אף שלא במקום טהרות כמו שיתבאר:

ומ"מ בדיקת הזבה בין בבדיקה של הפסק טהרה בין בבדיקת שבעה נקיים צריכים בדיקת חורין וסדקים וכן כתבוה גדולי המפרשים ומגדולי הדורות כתבו שבדיקת ההפסק צריכה בדיקת חורין וסדקין הואיל ועולה בהן מטומאה לטהרה אבל בדיקת השבעה נקיים הואיל וכבר היא בחזקת טהרה דיה בקנוח וגדולי הדור מתמיהים עליהם דאדרבה חורים וסדקים צריכין בדיקה יותר שהם המעמידים את הדם אלא שיש לפרש שדיה בקנוח שכל שאין דם בחוץ אין חוששין לחורים וסדקים אחר שנסתלקו דמיה אלא שמ"מ הואיל ובדיקה תנינן בהו וכל שלא בחורים וסדקים אינה בדיקה אלא קנוח נראין הדברים כדעת ראשון:

תד"ה ר"מ דמחמיר כו' אלמא שאר תנאים נמי אחמירו טפי בכתמים מבראייה כו' עכ"ל מה שלא הביאו ראיה לדבריהם משמעתין לרבי דוסא דאית ליה בכתם דמטמא למפרע בין בשעת וסת ובין שלא בשעת וסת ובראייה לא מטמא אלא שלא בשעת וסת די"ל דאין זה מקרי חומר בכתם מבראיה כיון דבראיה נמי אשכחן מיהת טומאת מפרע כשלא בשעת וסתה כן נראה מפרש"י:

בגמ' האי מאי אא"ב בשלמא חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש אצטריך וכו'. ר"ל ואע"ג דהאי דלאחר תשמיש לית בה רבותא אגב האי דלפני תשמיש נקטיה אלא אי אמרת תרוייהו לאחר תשמיש תרוייהו פשיטא:

ברש"י ד"ה ואב"א לעולם חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש ואפ"ה הרי זו כפקידה אלאחר תשמיש קאי וא"ת עד לפני תשמיש למה הוזכר כצ"ל והכל ד"א הוא ומה שכתב וא"ת עד שלפני תשמיש למה הוזכר וכן מה שכתבו בסוף הדבור שאחר זה דאי אבתרא לחודא ראשון למה הוזכר ר"ל למה הוזכר שלא כדין שהרי עד הראשון אינו כפקידה ולא שייך לומר דנקטינן אגב עד דלאחר תשמיש כדלעיל דזה לא שייך לומר כששניהם כפקידה אלא שהאחד הוא פשוט ולא אצטרך לאשמועינן וק"ל:

בתוס' ד"ה וברייתא ד"ה וכו' אבל לגמרי לא אתא כרבנן כו' אבל לעיל שאמר ומתני' בשעת וסתה ודברי הכל לגמרי אתי כד"ה אפילו כרבי דוסא משום דמתני' סתמא קתני אשה שיש לה וסת דיה שעתה ולכך לרבנן איכא לפרש דאיירי בשעת וסתה ולרבי דוסא איכא לפרש אפילו שלא בשעת וסתה אבל בברייתא דקתני בהדיא שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמאה מעת לעת דמשמע בהדיא הא בשעת וסתה אינה מטמאה מעת לעת ולהאי לישנא לרבנן אפי' בשעת וסתה מטמאה מעת לעת ולכך לא לגמרי אתי כרבנן:

ד"ה רבי מאיר דמחמיר בכתמים וכו דא"כ מה היה לו להאריך וכו' עד ונראה לפרש ר"מ היא דמחמיר שהוא רגיל להחמיר בכתמים וכו'. יש לדקדק מה מתרצין התוספות דהא לפירושם נמי יקשה מה היה לו להאריך להגמרא ולומר שהוא רגיל להחמיר בכתמים וי"ל קצת דאם היה משני גמרא בקצרה אין ר"מ היא דתניא וכו' היה נראה קצת דוחק בשיטת המקשה והמתרץ משום שהמקשן הקשה מכלל דת"ק סבר אפילו למפרע כלומר וזהו אין סברא שיסבור הת"ק שיטמא הכתם אפילו למפרע בנשים שהן דיין שעתן דהשתא כתמן יהיה חמור מראייתן א"כ מה השיב התרצן אין ר"מ היא דתניא וכו' והכל טעמא מאי הואיל ואין סברא להחמיר כ"כ בכתמים לכך הוסיף ואמר אין ר"מ היא שרגיל תמיד להחמיר בכתמים ולכך מחמיר גם הכא וק"ל:

ד"ה השתא מעת לעת ממעטת וכו' פירש מע"ל דפשעה וכו' וכתבו פירוש זה משום דהוקשה להו מאי קאמר גמרא השתא מע"ל ממעטת וכו' מאי ק"ו הוא זה אימא לך דהא ודוקא מעת לעת ממעטת כדי שלא תטמא זמן ארוך למפרע אבל זמן קצר דהיינו מפקידה לפקידה ה"א דמטמא למפרע לכך פירשו דהק"ו הוא מטעם פשיעה וק"ל: