מסכת נדה דף מ״ז עמוד ב׳

הכף מלמטה הוא על בית הרחם כמין תפוח גבוה כדמפרש לקמן:

מלמעלה בדדין:

להחמיר איזה מאלו שתביא שוב אין אביה מפר נדריה דמחזקינן לה בבוגרת נתקשקשו ואע"ג דלא הכסיף הכסיף אע"ג דלא התקשקשו וכן כולם. אית דאמרי להחמיר אינה ממאנת משעה שנראה בה אחד מן הסימנין הללו ואינה חולצת עד שיהו כולם ולאו מילתא היא דאפילו לא הביאה אחד מהן גדולה היא ואינה ממאנת וחולצת שהרי כל הסימנים הללו בבגרות נאמרו ומימי נערות היא גדולה למיאון ולחליצה שהרי הביאה שתי שערות. ל"א הלכה כדברי כולן להחמיר הביאה אחד מן הסימנים הללו ואפילו הקודם שבכולן ולא הביאה את כולן בוגרת ואינה בוגרת ואם קבל אביה בה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחר צריכה גט משניהם דכיון שהביאה אחד מן הסימנין הללו יצתה לה במקצת מרשות אביה דאיכא למימר בוגרת הויא ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה וגם בה אין כח להפקיע קדושי אביה עד שתביא את כולם:

שחייבת במעשר שקובעת תבואה למעשר דקי"ל חצר קובעת במסכת ביצה (דף לד:):

שאחד פותח ואחד נועל שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול אלא זה פותח וזה נועל לאו בת שימור היא ופטורה דלאו שמה חצר:

כל שנכנסין לה כו' פטורה ואע"ג דאין אדם בוש לאכול בתוכה:

כדברי כולן להחמיר דאם יש בה אחד מכל אלו חייבת אם יש שם שומר חייבת כר' ישמעאל אע"ג דאחד פותח ואחד נועל ואי ליכא פותח ונועל חייבת כר"ע ואע"ג דליכא שומר ואי אין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת ואע"ג דליכא שומר ואיכא פותח ונועל ואם אמר לו מה אתה מבקש חייבת ואפי' לית בה חד מכל הני. ל"א הלכה כדברי כולן להחמיר כיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה קובעת למעשר שאין אוכלין מפירות הנכנסים לה עד שיתעשרו ולהפריש מהן על טבל אחר אסור עד שיהיה לה שומר קבוע:

מתני לא חולצת ולא מתיבמת. ונשאת לכל שתרצה דרחמנא פטרה דכתיב (דברים כ״ה:ו׳) והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת:

הלכה כדברי כולן להחמיר מספק פוסק כמר לחומרא וכמר לחומרא כדפרישי' בפרק בנות כותים (לעיל נדה דף לו.):

איזהו חצר (צורית) כו' קשה לר"ת דבפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) א"ר ינאי אין הטבל חייב במעשר עד שיראה פני הבית ותירץ דמדרבנן חצר קובעת למעשר ומדאורייתא בעינן ראיית פני הבית:

בת עשרים כו' יביאו ראיה פירוש קרובי האשה ואי גרסינן תביא היינו היא בעצמה ואי גרסינן יביא קאי אבעל שיביא ראיה שזו היא אילונית והוו קדושי טעות אם רוצה לישא אחותה:

דברי ב"ה תימה דבפ' הערל (יבמות דף פ.) איתמר אכל חלב מבן י"ב שנה עד י"ח שנה ונולדו בו סימני סריס אמאי שביק דברי ב"ה דאמר כ' שנה ונקט דברי ב"ש ואפי' לר' אליעזר הזכר כדברי ב"ה והתם איירי בזכר וי"ל דהתם נקט כרבי שהורה בסמוך עד י"ח:

עד רוב שנותיו ומכאן ואילך גדול הוא והוי ודאי סריס:

זימנין דאתו מחמת כו' יש ספרים דגרסי זימנין דנתרן [ע' תוס' ב"ב קנה: ד"ה הכי גרס ר"ת]:

כולן מעת לעת בפרק שני דזבחים (דף כה:) אמר דשעות פוסלות בקדשים וכן בבתי ערי חומה כדמשמע (פ"ב דזבחים) ולא דמי לאחריני כדאמרינן דלא בעינן בהן מעת לעת לשעות כדפרישית לעיל (נדה דף מד:) גבי ל' יום איכא בינייהו: [ועי' תוספות ערכין לא. ד"ה מיום]:

הלכה כדברי כלן להחמיר אין להקשות כאן מיהא דאמרינן כדברי זה וכדברי זה עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך דהכא שאני דמשום ספק היה פוסק כמר וכמר ולא להחמיר על עצמו. ודוכתי' בפרק בנות כותיים (נדה לה, ב) בפלוגתא דרב ולוי דמעין אחד ושתי מעינות דאיכא מאן דפסק הת' בששופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ובשופעת מתוך מ' לאיזה מ' בשניהן להחמיר כחומריה דרב וכחומריה דלוי.

אי זהו חצר צורית וכו' הקשה ר"ת ז"ל דבפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פח, א) א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ופליג ר' ינאי אבריתא, ור' יוחנן דפליג עליה התם היכי לא אקשי ליה מינה. ותירץ הוא ז"ל דהתם פליגי בדאורייתא דלר' יוחנן אפי' דבר תורה חצר קובעת למעשר וכדמייתי התם קרא דואכלו בשעריך ור' ינאי סבר מדאוריתא אין חצר קובעת מדכתיב בערתי הקדש מן הבית אבל מדרבנן מקבע קבעה והכא בדרבן.

שנה האמורה בקדשים וכו' כן מעת לעת אף על פי שכולל אותן כולן במעת לעת אין מעת לעת. האמור כאן שוה דמעת לעת האמור לענין קדשים שעות פוסלות בהן כדאמרינן בפ"ב דזבחים (כה, ב) וכן שנה האמורה לענין בתי ערי חומה כדמשמע בפרק בתרא דערכין (לא, א) דדריש התם שנת ממכרו שנה שלו ולא שנה של מנין עולם והדר דריש מעת לעת מדכתיב ימים תהיה גאולתו דמשמע דאתא לשעות כבקדשים, אבל שנה האמורה בבן ובבת משמע דלא בעיא מעת לעת לשעות כדמוכח לעיל (נדה מד, ב) גבי הא דאמרינן מאי בינייהו ואוקימנא ל' יום איכא בינייהו ואם איתא דמשעה לשעה בעי', לימא יום אחד של שנה רביעית איכא בינייהו דלר' מאיר מיד שיתחיל היום של שנה רביעית סגי ליה ולרבנן עד שתגיע לשעה שנולדה ממש, אלמא משמע מדלא מוקי פלוגתייהו בהכין דקים להו לרבנן דשנים שבבן ושבבת לא מעכבי בהו שעות.

שנה האמורה בקדשים שנה שלו דכתיב כבש בן שנתו שנה שלו ולא שנה של עולם, הקשה ה"ר שמואל בן ה"ר אלחנן ז"ל למה לי קרא תיפוק לי דאם למנין העולם היאך היו מקריבים קרבנות בראש השנה, אם נולדו שמונה ימים קודם ראש השנה אם כן עברה שנתם ואם נולדו יום עצמו של ראש השנה אם כן הוו להו מחוסרי זמן. ותירצו בתוס' דלא קשיא וכמאן דאמר התם בזבחים דלא מנינן שנה אלא משעת הרצאה ואילך דהיינו שמונה ימים אחר שנולד והילכך משכחת להו כשנולד שמונה ימים קודם ראש השנה.

רב גידל אמר לערכין וא"ת אי לערכין דוקא תיהדר קושיא לדוכתא דלא משכחת לה תנאי. וי"ל דקסבר רב תנא הוא ופליג אף על גב דליכא תנא דקאי כותיה.

הא דתנן איזו היא חצר שחייבת במעשר איכא למידק דהא בהדיא תנן הכא דחצר קובעת וה״נ מההיא דהיה אוכל באשכול ונכנס לחצר ומתנייתא אחריתי טובא ואלו בפ׳ השוכר את הפועלים אמר ר׳ ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ורב יוחנן אמר אף חצר קובעת דאלמא לר׳ ינאי אין חצר קובעת ור״ת ז״ל דלר׳ ינאי כל הני מתנייתא מדרבנן קבעי ואיהו קאמר מדאורייתא ואיכא למידק מהא דאמר בפ״ק דיומא הכל מודים בבית שאינה עשויה לימות הגשמים דלאו שמיה בית ורמינן עלה מהא דתניא סוכת החג בחג ר׳ יהודה מחייב וחכמים פוטרים ותני עלה ר׳ יהודה מחייב במזוזה ובעירוב ובמעשר וכ״ת מדרבנן בשלמא עירוב ומזוזה איכא למימר מדרבנן אלא מעשר הא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ע״כ וא״כ הכא נמי חצר לר׳ ינאי נימא הכי וי״ל דבית בבית מיחלף וחצר בבית לא נחלף.

דלא תנן לא תנן פי׳ ומשעברו שלשים יום חשוב שנה.

כולן מעת לעת הא ודאי לענין קדשים מעת לעת ממש הוא ואפי׳ שעות פוסלות בו וכדאיתא בפ״ב דזבחים וכן לענין ערי בתי חומה כדמשמע בפ׳ בתרא דערכין דדריש התם שנת ממכרו שנה שלו ולא על שנות עולם והדר דריש מעת לעת ימים תהיה גאולתו ואתא לשעות דבקדשים וכדמתרגמינן עידן בעידן תהא פורקני׳ וכיון דכן נר׳ לומר שאף לענין שנה האמור בבן ובבת בעינן נמי שנים שלמות מעת לעת מדכייל להוא תנא בחד אבל יש מרבותי׳ אומרים דבבן ובבת אין שעות פוסלות ולא כללום כאן אלא לענין שנה שלהם ולא של שנות עולם וראייתו מדאמר לעיל בפרקין גבי מתנייתא דאפליגו ר״מ ורבנן בבת ג׳ שנים מאי בינייהו א״ר ינאי ל׳ יום בשנה חשובים שנה איכא בינייהו ומנ״ל דאיכא בינייהו כולי האי לימא דשעות איכא בינייהו אלא ודאי קים ליה שאף לרבנן אין שעות פוסלות ונר׳ שאין זו ראיה דהתם ניחא ליה דלינקוט מאי דאשכחן ליה לר״מ בעלמא דקסבר שלשים יום בשנה חשוב שנה ואדרבה בהא פשיטא ליה דמאן דבעי שנים שלמות אף בשעות שלמות בעי להו כדקתני הכא בהדיא כנ״ל.

בן שנתו שנה שלו ולא של מנין עולם הקשה רבינו אלחנן ז״ל למה לי מהאי תיפוק ליה מקרבנות ראש השנה שאם נולד בו ביום הרי לא נראה להרצאה והוי מחוסר זמן ואע״ג דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו וכדברירנא בפ״ק דר״ה שאם נולד שמנה ימים קודם ר״ה כבר עברה שנתו ותירצו בתוס׳ דאה״נ למ״ד שמונין לקדשים משעה שנולד אבל הא דרבא כמ״ד משנה שנראה להרצאה הילכך שפיר משכחת בן שנה ואפילו לשנות עולם כשנולד שמנה ימים קודם ר״ה ואצטריך לאיתויי מדכתיב בן שנתו כדאמר הכא ואורחא תלמודא הוא למנקט אליבא דחד.

כבר ביארנו במסכת יום טוב ל"ד ב' שהפירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו כל שלא נגמרה מלאכתן עדיין מותרות באכילת עראי ואם נגמרה מלאכתן אם כוונתו בגמר שלהן למכרם לשוק אסורין אף באכילת עראי עד שיתעשרו ואם כונתו להוליכם בבית אינם נקבעות לאסר באכילת עראי בגמר מלאכתן אלא באחד מששה דברים והם הבית והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת כמו שביארנו שם וכלם אין קובעות מן התורה אלא הבית והחצר אף בכלל הבית לענין זה ומדברי סופרים אפילו חצר צורית שהיא קטנה קובעת ובלבד שיהא בה צד שמירה עד שיהיו פירות שבתוכה משומרין בתוכה עד שלא יהו נראין כהפקר ונחלקו בשמירה זו מהם שאמר בה כגון שיהיו רגילים שהושיבו שומר על פתחה ומהם שפירשוה אף בלא שומר קבוע כל שרגילין להיות הנכנס פותח והיוצא נועל שכל שהיוצא נועל דרך שמירה הוא ואע"פ שהנכנס פותח מ"מ אימת הנכנס על המהרהר ומהם שאמר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה ומהם שאמר כל שאם הוא נכנס בה אומרין לו מה תבקש ושמירות אלו הלכה כדברי כלם להחמיר ר"ל שאף באחת מהן ובפחותה שבהם הוקבעה למעשר ליאסר אף באכילת עראי בלא מעשר ואינו קבוע להיות מפריש מזה על טבל הקבוע בודאי עד שתהא שם שמירה מעלה וגדולה שבכלם שמא אינו קבוע והוה ליה מן הפטור על החיוב היו שתי חצרות זו לפנים מזו אף החיצונה קובעת כל שיש בה אחת שבמיני שמירות הללו אבל שתי סכות של יוצרים הפנימית קובעת ולא החיצונה שאין בה שמירה כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק החמישי גם כן ובפרט בסימני סריס ואילונית והוא שאמר בת עשרים שנה ולא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא האילונית פי' בגמ' במה שאמר והיא אילונית כמו ושהוא אילונית שאם לא כן אף בבת עשרים אינה גדולה והענין לפי מה שהתבאר בגמרא הוא שעד זמן גדלות שהוא שנים עשרה שנה ויום אחד לתינוקת ושלש עשרה ויום אחד לתינוק אפילו הביא שתי שערות אינו כלום אבל כשהגיעו לזמנים אלו והביאו שתי שערות נעשית התינוקת נערה ובוגרת לאחר ששה חדשים והאיש נעשה גדול ואם לא הביאו שתי שערות אפילו נראו בתינוקת סימני אילונית ובתינוק סימני סריס עדיין קטנים הם שאין סימני סירוס ואילונית עושין אותם גדולים בלא שערות עד שיהו בני עשרים וכל שיראו בהם שערות בתוך עשרים נעשת האשה נערה והאיש גדול היו בני עשרים ולא הביאו שערות אם נראו בהם סימני סירוס ואילונית נעשו גדולים ואף האשה לא תצא מקטנות לנערות אלא מקטנות לבגרות וזהו שאמר באיש והוא הסריס ובאשה והיא אילונית כלומר יביא ראיה שהוא בן עשרים ושהוא סריס וכן היא תביא ראיה שהיא בת עשרים ושהיא אילונית ואם לא הביאו עדין שתי שערות וכן לא הביאו סימני סריס ואילונית יתבאר בגמרא שעדיין היא קטנה עד שיגיעו לרוב שנים והם חמשה ושלושים ויום אחד וכל שיראו שערות בתוך זמן זה נעשת האשה נערה והאיש גדול ומשהגיעו לרוב שנים נעשים גדולים בלא שערות ובלא סימני סירוס ואילונית וכבר ידעת בסריס ואילונית שאין חולצים ולא מיבמין ובגמ' יתבאר בשנת עשרים זו מאחר שלא אמר בה עשרים ויום אחד שאינה צריכה להיות שנה שלמה מיום ליום אלא משנכנסה בה שלשים יום נעשו בה גדולים בסימני סירוס ואילונית והוא שאמרו שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כבת עשרים וגדולי המחברים מפרשים בה שישלים את כלה אלא שתחסר שלשים יום ואין הדברים נראין ובית שמאי חלקו בשנת עשרים זו להשיב ענינה לשמונה עשרה ור' אליעזר מכריע לומר שמנה עשרה לאשה ועשרים לאיש ואין הלכה כדבריהם אלא כבית הלל ומ"מ כל שהוזקקו בית דין לבדקה בשערות ואינן מוצאין אם בריאה היא ביותר מכחישין אותה מפני שהכחש לפעמים מגלה אותן או מביאתם ואם היא כחושה ביותר מבריאין אותה שהבריאות השוה מגלה לפעמים או מביאן וסימני אילונית כבר פירשנו ביבמות שהם שאין לה דדין ושמתקשה בשעת תשמיש ושאין לה שיפולי מעין וקולה עבה דומה לשל איש וסימני סריס פירשנו שם גם כן מהם שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק ואין מי רגליו מעלין הבל ולא מחמיצין וכשיטיל מים אינו עושה כיפה ושכבת זרעו דוחה ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל וקולו דק דומה לשל אשה וסירוס זה הוא הנקרא סריס חמה אבל סריס אדם הוא שניתק גיד שלו או ביציו או שנתמעכו או שנחתכו וזה נעשה גדול לשלשה עשר כשאר התינוקות הכל כמו שביארנו ביבמות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שנה האמורה בקדשים ר"ל בקרבנות כגון כבש בן שנתו וכו' פירושו שנה שלימה מעת לעת ולא למנין עולם ר"ל שתכלה שנתו בראש השנה שנאמר בן שנתו שנה שלו ולא של עולם ושמא תאמר לענין ביאור מיהא מה הוצרכה להוציא מן המקרא והלא אם למנין העולם היו מונין אי אפשר להקריב חטאת בראש השנה שאם נולד שמנה ימים קודם ראש השנה הרי עברה שנתה בראש השנה ואם נולד ביום עצמו של ראש השנה הרי הוא מחוסר זמן ופירשוה לדעת האומר בזבחים שאין מונין שנה אלא משנראה לקרבן ואילך ר"ל משמנה ימים ולהלן וכגון שנולד שמנה ימים קודם ראש השנה אלא שלענין פסק משעת לידה מונין לו ולשנה שלו וכן שנה האמורה בבתי ערי חומה שיכול לגאלה שנה תמימה ולסוף שנה נחלטה פירושו שנה שלימה מיום ליום שנים עשר חדש לפשוטה ושלשה עשר למעברת שנאמר עד תום שנת ממכרו ממכרו שלו ולא של עולם וכן שתי שנים האמורים בשדה אחוזה שאי אפשר לגאלה בפחות משתי שנים פירושן מיום ליום שנאמר במספר שני תבואות שיאכלנה לפחות שתי תבואות ולפעמים שלש שכך משמעו של כתוב כל תבואות שבשתי שנים ולפעמים נמצאו שלש תבואות בשתי שנים ואי אפשר כן אלא בשנים שלימות:

גמ' כדברי כולן להחמיר כו' רבי יוחנן וסבי אמרי הלכה כדברי כולן להחמיר רב פפא כו' כצ"ל וכ"ה בגמרות ישנות וברי"ף וברא"ש וכצ"ל לקמן גבי חצר צורית:

שם לא קשיא הא כב"ש הא כב"ה כו' וה"ה דהמ"ל כולה לר"א והא בזכר והא בנקבה וק"ל:

בפרש"י בד"ה דתנן תנן היכא כו' אלא משנכנס יום אחד בשנת כ' עכ"ל היינו דאיכא תנאי בפ"ק דר"ה ואיכא תנא דקאמר יום אחד בשנה חשוב שנה ואיכא תנא דקאמר שלשים יום וכר"י בן כיפר:

ברש"י ד"ה מעת לעת וכו' ולא אמרינן למנין עולם שתכלה שנתו ער"ה הא דלא כתב רש"י הכא כמו שכתב לעיל בד"ה בכולי פירקא ולא בתר מנין עולם שיהא יום אחד בשנת עשרים חשוב שנה דהכא גבי קדשים ליכא כ"א שנה אחת ולא שייך לפרש אלא לענין שלא תכלה שנתו ערב ר"ה וק"ל:

בתוס' ד"ה הלכה כדברי כולן להחמיר מספק פוסק להחמיר כמר לחומרא וכו׳ משום דקשה להו לתוס' דאיך אפשר לומר כן דאם ההלכה כדברי זה אין הלכה כדברי זה דהוו סתרי אהדדי לכך כתבו מספק פוסק כן וכו' וע"ל בתוספות דף ל"ו ד"ה הלכה כרב לחומרא:

ד"ה בת עשרים וכו' ואי גרסינן יביא קאי אבעל וכו' דברי התוס' קאי ארישא דמתני' וה"ה דכל הגירסות הללו שייכי ג"כ אסיפא דמתני' אלא מה שכתבו התוס' ואי גרסינן יביא אבעל קאי לא שייך אלא בסיפא צ״ל דאיבם קאי שיביא ראיה שהוא בן עשרים וכו' וא"כ אינה זקוקה לו היבמה כלל ומותר באחותה גם ברישא הוה שייך לפרש דקאי איבם ואי קאי אבעל צריך לפרש כן בת עשרים וכו' יביא בעלה ראיה וכו' והיא איילונית והוי קדושי טעות ותצא בלא גט והוא מותר באחותה ואם מת הבעל ונפלה קמי אחיו ליבומי לא חולצת ולא מתייבמת: