מסכת נדה דף מ״ב עמוד ב׳

התם אין לה טומאה בחוץ כדפרישית לטמאה בה אין לך בה אלא מה שאמור בה והך הוא דגזור בה רחמנא:

הכא כי נפיק לבראי תיטמי וכיון דמטמא בחוץ הויא כשאר טומאות דלא מטמאות בלועות:

הכא נמי כשיצא לחוץ לכשיצא לחוץ מטמא אותה אם נעקר קודם טבילה ואם טבלה טהורה כל זמן שהוא שם ולכשיצא ויגע בה יטמאנה:

מאי למימרא הא דם טמא הוא דקודם טבילה נעקר:

שמעתין דרבי זירא דהוה קשיא לן טומאה בלועה היא:

איפריק דלכשיצא לחוץ הוא דקאמר. והשתא לא מתוקמא ברייתא דקתני יולדת מטמאה בבית החיצון כדרבי זירא דהא לרבי זירא לא מטמיא עד השתא שיצא והדרא קושיא לדוכתין:

בלידה יבישתא דליכא לא נדה ולא זיבה:

אי ביבשתא מאי מטמיא בפנים איכא:

שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור אבל בפרוזדור עצמו טהורה דלא חשוב כבחוץ ואם תאמר והא אמר לעיל בפ"ק (נדה דף יז:) דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא ויש לומר התם ספקו טמא כשיצא לחוץ ועוד יש לחלק בין (דם) לידה לדם נדה וא"ת דבריש בהמה המקשה (חולין דף סח.) ובפרק יש בכור (בכורות דף מו:) עביד צריכותא הא דתניא דראשו כילוד באדם ובבהמה דאי תנא בהמה משום דלית לה פרוזדור אבל אשה דאית לה פרוזדור אימא לא ומאי נפקא מינה במאי דאית לה פרוזדור כיון דבעינן שיוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כדמשמע הכא ויש לומר דפרוזדור דהתם לא הוי כי האי דהכא דהתם קרי פרוזדור לעובי הירכים שמתכסה בהן ראשו של ולד וה"א דלא חשיב כילוד וכן פירש שם בקונטרס:

וכדרב אושעיא כו' דיצא ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד ומלתיה דרב אושעיא איתמר אהא דפריך בבהמה המקשה (חולין עב. ושם) גבי אשה שמת עוברה בתוך מעיה ונגעה חיה בעובר טמאה ואמאי טמאה הא טומאה בלועה היא ומשני רב אושעיא כו' תימה אמאי נקט ראשו למשום דהוי כילוד כדמשמע הכא אפילו הוציא ידו נמי טמאה החיה שנגעה בו או הסיטתו דהא תו לאו טומאה בלועה היא ויש לומר דגזרת הכתוב הוא דלא מטמא עד שיהא כילוד כדדריש התם רבי ישמעאל על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו והשתא ניחא דבעי התם מאי טעמא דרבי ישמעאל אע"פ שטעמו פשוט דהא טומאה בלועה היא אלא קים ליה דמטהר עד שיצא כל כך דמקרי לידה:

יצתה זו שטמאה כו' לאו מיעוטא הוא דא"כ מאי קאמר דתיתי בק"ו אלא יצתה זו היינו שאינו בכלל פסוק זה וא"ת ומאי יתרץ רבא מן הברייתא וי"ל דמיירי כגון שבית הבליעה רחב כ"כ שלא יסיט נבלה שתחב לו חבירו:

מה ת"ל והאוכל ליתן שיעור אכילה לנוגע ולנושא תימה כיון דבאכילה כתיב כבוס בגדים ובנוגע לא כתיב לית לן לאוקמא שיעור אכילה לנוגע אלא בנושא דכתיב ביה כבוס בגדים כדאשכחן לעיל בפ"ק (דף ט.) ובפ"ק דיומא (נדה דף יד.) דאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו היינו נושא ואפקה רחמנא בלשון הזאה ליתן שיעור הזאה כנושא ולא כנוגע משום דלא כתיב ביה כבוס בגדים ויש לומר דהתם לא כתיב נושא בהדיא אבל הכא אי לא קאי והאוכל אלא אנושא גרידא א"כ לא נכתוב נושא וממילא נימא דמאי אוכל נושא כמו התם דלא כתיב נושא ואמרינן מאי מזה נושא ומיהו תימה כבוס בגדים דכתב רחמנא באוכל למה לי וכ"ת דאי לא הוה כתיב ביה כבוס בגדים הוה מוקמינן ליה בנוגע ולא בנושא דבעי כבוס בגדים א"כ לא לכתוב נוגע כלל ושמא לשום דרשא איצטריך ואם תאמר דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) מפיק טומאה בלועה מהאי קרא דוהאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה והשתא הא דקאמר הכא האי אוכל לא אכילה ממש הוא אלא ליתן שיעור אכילה לנוגע ולנושא ויש לומר דהתם מפיק משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

וכדרב הושעיא דאמר רב הושעיא גזירה שמא יוציא ראשון חוץ לפרוזדור וכההוא דאתא לקמיה דרבא. לא ידעתי למה הוצרכו להביא הא דרב הושעיא כלל דדי להם בההוא דרבא.

הכא נמי כשיצא לחוץ פי׳ והא דאמרינן לקמן עשוה כנבלת עוף טהור לאו לגמרי אלא לומר שדנו אותה כאלו היא בגלוי לענין דלא מהני לה טבליה כי היכי דמהני לדם בגואי וכדמפר׳ ואזיל וא״ת ולמאי דקס״ד מעיקרא מאי האי דקאמר עשאוה כנבלת עוף טהור דהא מקום נבלת עוף טהור לרבא בית הסתרים הוא שראוי לטמא במשא וי״ל דסוגין דמפרש לקמן שלא נחלק רבא אלא בתחילת בית הבליעה אתיא הא אפי׳ לרבא דמיירי בסוף בית הבליעה שהוא בלוע אף לרבא.

כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור פי׳ שהוציא לחוץ דהיינו פרוזדור מדקתני ליה גבי דם נדה וגבי זבה דמיירי בהכי.

וכדרב הושעיא איתא בפ׳ בהמה המקשה גבי הא דתנן האשה שמתה ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת ז׳ והאשה טהורה עד שיצא הולד והוינן בה חיה אמאי טמאה כנגועה במת דהא טומאה בלועה היא שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואפקא רב הושעיא גזירה שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור דהוי כילוד דכי נגעה בו טמא.

וכההיא דאתא לקמי׳ דרבא וכו' והא דמייתי דרב הושעיא ודרבא תרוייהו אצטריכי אצטריך דר׳ הושעיא משום גזירה שגזרו בפנים כבחוץ ואצטריך דרבא לאשמועינן דכל היכי דנפיק ראשו לחוץ דהוי כילוד מטמא אפי׳ מה שבפנים כאלו היה בחוץ ולפי׳ גזרו בו בשלא יצא לחוץ כלל גזירת פנים אטו חוץ שאם אין הדין לטמא אלא מה שיצא לחוץ היאך גזרו בזו שלא יצא לחוץ כלל אלא ודאי כדאמרן כן נ״ל.

וכל מילה שאין בזמנה אין מחללין עליה את השבת ואפי׳ ספק בין השמשות נמי כדאיתא בפ׳ ר׳ אליעזר וסומכין ע״פ הנשים ואפילו להקל ולחלל את השבת דעד א׳ נאמן באיסורין וכן המנהג ומיהו צריך שיעידו שנולד בלילה ברור וליציאת ראש חוץ לפרוזדור קודם לכן לא חיישינן מסתמא.

מקום נבלת העוף וכו׳ יש שפירשו דמודה רבא בסוף בית הבליעה ולא נחלק אלא בתחילתו ואביי מסתייע מברייתא דבסמוך משום דמשמע ליה דמסתמא קתני בכל בית הבליעה ורבא לא חש לה דמשמע ליה דההיא בסוף בית הבליעה מיירי ולפי׳ זה לית הלכתא כאביי אבל לדברי המפרשים דבכל בית הבליעה פליג רבא הלכתא כאביי ואע״ג דליכא ביע״ל קג״ם לא נאמר בכלל ההוא אלא היכא דליכא מתניתא כאביי ואע״ג דפשוטא דסוגיין משמע כי האי פירושא טפי ומסתבר כפי׳ קמא.

תוכו אמר רחמנא ולא תוך תוכו קמ״ל פי׳ קמ״ל דבכי הא אפי׳ תוך תוכו וטעמא כדאמרינן בשמעתא קמייתא דזבחים דמינו מחריב בו ושאינו מינו אינו מחריב בו וכתוכו חשוב ועשאוה כמחיצה שאינה חוששת או בשורת הפקוחה וכדאיתא התם ואעפ״י שאמרו שאפי׳ כלי שטף מציל התם נמי דשם כלי הוא מינו חשיב להחריב בו ואעפ״י שהוא עצמו אין לו תוך.

האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה בפנים ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה ולא מן הדין שהרי טומאה בלועה היא אלא שחכמים גזרו בה שמא הוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור ואין החיה מרגשת אבל האשה טהורה שהרי טומאה בלועה היא וגזירה שהזכרנו אין כאן שמרגשת היא בנדנודו וכבר ביארנוה ברביעי של חלין:

כבר ביארנו למעלה שכל שהתינוקת יושבת ונראית גלוי הוא אצל השרץ ר"ל שאינו קרוי טומאת בית הסתרים א"כ מה ששאלו כאן באותו מקום הוא קרוי בלוע להיות טומאה שבו נקראת טומאה בלועה אם בית הסתרים פירושו בבית החיצון ולענין פסק טומאת בית הסתרים הוא ואם תחבה לה חברתה כזית נבלה באותו מקום שנמצאת היא שלא נגעה ולא נטמאת בנגיעתה ומעתה אינה מיטמאת בה מתורת מגע ומ"מ מיטמאת היא מתורת משא אם הלכה ונשאת עמה ואלו היתה טומאה בלועה לא נטמאת אף במשא הא אם תחבה היא עצמה נטמאת במגעה ואפילו תחבה בפשוטי כלי עץ מ"מ ניטמאת במשא שהנושא את הנבלה אף בפשוטי כלי עץ טמא:

אף מקום נבלת עוף טהור ר"ל בית הבליעה טומאת בית הסתרים הוא ואם תחב לו חבירו כזית נבלת בהמה לשם לא נטמא במגעה אא"כ הוא הולך ונשאת עמו וכן הדין תוך החוטם ושאר הסתרים או הקמטים שבאדם שעשויים לגלות לפעמים ואלו היא כבלועה לא היה מטמא אף במשא הא כל שמבית הבליעה ולפנים מלמעלה או מלמטה כל שהוא במקור או הימנו ולפנים שאינו עשוי לגלות נקרא בלוע וטהור לגמרי:

טומאת נבלה שיעורה בכזית למגעה ולמשאה ונבלת בהמה וחיה אין לה טומאת פנים לענין מגע כמו שביארנו ויש לה טומאת חוץ ונבלת עוף טהור אין לה טומאת חוץ אלא בבית הבליעה וכל אחת כטומאתה מטמאה בגדים:

השרץ טומאתו במגע ולא במשא והנבלה מטמאה במגע ובמשא מעתה היה השרץ בקומטו של טהור ר"ל בית הסתרים שלו טהור לגמרי שהרי טומאת מגע אינה בבית הסתרים וטומאת משא אינה בשרץ אבל נבלה בקומטין מטמאתו מיהא במשא:

השרץ מטמא כלי חרס באוירו ואם היה שרץ בקומטו והכניסו לתוך התנור ניטמא התנור ואין אומרין תוכו אמר רחמנא ולא תוך תוכו אלא אף תוך תוכו בכלל תוכו הוא לענין זה ולא אמרו תוכו ולא תוך תוכו אלא בשני כלים זה לפנים מזה ומחיצות הפנימי גבוהות משל חיצון והשרץ בתוך הפנימי שהחיצון טהור וכן כלי שפיו למעלה מן התנור ושרץ בתוכו שהתנור טהור:

בד"ה וכרב אושעיא כו' תימה כו' אפילו הוציא ידו נמי טמאה החיה שנגעה בו כו' עכ"ל וכלשון הזה כתבו התוספות ג"כ בפרק בהמה המקשה וז"ל אפילו הוציא ידו חוץ לפרוזדור נמי נטמאה החיה שנגעה בו כו' עכ"ל ולפי מה שפרש"י בשמעתין דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בבית החיצון דאכתי ראשו בפנים אין מקום לקושייתם דמש"ה נקט ראשו דהוה כילוד אבל בהוציא ידו חוץ לפרוזדור דאכתי ידו בפנים בבית החיצון לא נטמאה החיה במגע אפי' לרבא דטומאת בית הסתרים הוא ולאביי בהיסט נמי לא מטמא דטומאה בלועה היא וע"כ הנראה דכל דבריהם אלו הם בעצמם דבריהם בפרק המקשה ולפי שיטתם שם בר"פ המקשה ובר"פ יש בכור דפרוזדור דשמעתין הוא בית החיצון דהשתא יצא ראשו חוץ לפרוזדור היינו יצא ראשו חוץ לבית החיצון דתו לא הויא טומאה בלועה וה"ק בשמעתין כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור דבהכי מיירי דמטמא בפנים כבחוץ דהולד מטמא בפנים דהיינו בבית החיצון אף אם לא יצא אלא ראשו וכולו מבפנים בבית החיצון מיהו מ"ש התוספות בסמוך בד"ה שהוציא ולד כו' וי"ל דהתם ספקו טמא אשיצא לחוץ א"א להולמו אלא לפי שיטת רש"י ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה יצתה זו שטומאה כו' וא"ת ומאי יתורץ רבא מן הברייתא וי"ל כו' עכ"ל ועיין עוד על דבריהם אלו בפרק בהמה המקשה בתוספות שם אבל הרא"ם כתב בזה לרבא אע"ג דבית הסתרים הוא ומטמא במשא גזירת הכתוב הוא בנבלת בהמה דלא תטמא באכילתה כו' אע"פ שהוא נושא אותה בתוך בליעתו עכ"ל נעלם ממנו דברי התוספות גם שמעתין מוכחת דלרבא מטמאה במשא דקאמר למאי נפקא מינה כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה כו' ואהא פליגי אביי אמר בלוע הוא ולא מטמא אפילו במשא ורבא אמר בית הסתרים הוא ומטמא במשא וק"ל:

בגמ' כולכם ברוקא חדא תפיתו וכו' נראה דקאמר ליה הכי ר"ל כולכם חשבתם לי רואה הויא בלי שום טעם וראיה לדבר ולכך א"ל אביי שפיר אמרי לך וכו' ר"ל דשפיר אית ליה ראיה לדבר דמדקאמר ר"ש דיה כבועלה היה לו לומר דאינה מטמאה מבפנים מטעם דאינה ראיה אלא ודאי לא פליג ארבנן אלא מטעם דיה כבועלה כגון לענין לטמא מבפנים אבל לענין לסתור ולטמא בכל שהוא מודה:

ברש"י ד"ה כולכם ברוקא חדא תפיתו כולכם שמעתם שמיעה אחת כצ"ל:

ד"ה טומאה בלועה היא וכו' ולא דמי לכל הנשים כו' דהתם משום ראיה היא כו' כצ"ל:

שם דאי משום ראיה מאתמול איעקר וכו' ר"ל דאי חשבת ליה ראיה ע"כ צ"ל דמאתמול איעקר דאי לא איעקר עד השתא בד' ימי טומאה לא חשיב תו ראיה דאינה מטמאה כ"א טומאת מגע אלא על כרחך אם באתה למחשבה כראיה היינו מטעם כי איעקר מאתמול וראיה דאתמול לא מהני ליה להאידנא וכו':

בתוס' ד"ה אמאי טומאה בלועה היא וכו' וי"ל דמיירי כשנעקר הדם מן המקור כו'. ר"ל דשם גם רבא מודה דהויא בלועה אבל מ"מ י"ל דמנ"ל לרבי ירמיה דרבי זירא איירי כשנעקר הדם מן המקור ולא יצא לבית החיצון דפריך ליה בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא דלמא אימא לך דלרבי זירא איירי כשיצא הדם לבית החיצון דלא הוי בלועה לרבא וי"ל דרבי ירמיה דייק לה מדקאמר רבי זירא לישנא ונעקר ממנה דם וכו' משמע אפילו היכא דלא יצא לבית החיצון אלא שנעקר מן המקור אפ"ה בירידה טמאה ולכך פריך אמאי טמאה טומאה בלועה היא:

בא"ד ומיהו עשאוה כנבלת עוף טהור משמע דסבר כאביי כו' ר"ל דקאמר מש"ה טמאו בדם אשה אף במקום בלועה משום דאשכחן נמי בנבלת עוף טהור דמטמאה במקום בלועה מכלל דס"ל דמקום נבלת עוף טהור בלועה הוא ורבא ס"ל לקמן דבית הסתרים הוי ש"מ דכאביי ס"ל לרבי זירא: