דף ביאור
מסכת נדה דף ל״ז עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת נדה דף ל״ז עמוד ב׳
מסכת נדה דף ל״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־396 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
זב מטמא בין בשלש ראיות ביום אחד בין בשלש ראיות בג' ימים רצופין אבל זבה אינה מטמאה אלא בשלשה ימים כדכתיב בה ימים. בב"ק (דף כד.) מרבינן זב לימים:
נקיים מלידה שלא תהא לידה ביניהם דאע"ג דלא חזיא כמאן דחזיא דמי דהא ימי לידה טמאין בלא דם:
מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה דאין זבה אלא אחר נדה ואין ספירת שבעה לזיבה עולה מהן דהא מכי הויא זבה לא חיילא ימי נדה לעולם עד שתשב שבעה נקיים וכל דם שרואה אינה אלא סותרת אבל נדה לא הויא הילכך לא משכחת ימי ספירה בימי נדה ולא ימי נדה בימי ספירה:
אף ימי לידה הואיל ודמו לנדה ואין ראויין לזיבה כדאמר ולא דמה מחמת ולד הכי נמי לענין ספירה מדמינן להו לנדה ולא תעלה בהן ספירת שבעה כגון אם ילדה בימי ספירה:
הכי גרסינן אף ימי לידתה שאין ראויין לזיבה אין ספירת שבעה עולה מהן:
מסתר נמי סתרה וכ"ש דלא סלקא כי היכי דס"ל באונס בזב שאינו גורם וסותר ימי לידה נמי אע"ג דלא גרמי סתר וכי קאמינא אנא לרבנן דאמרי דבר שאינו גורם אינו סותר אינה סותרת ועולה:
וכי דנין אפשר כגון לידה דאפשר לה ללדת בימי ספירה:
משאי אפשר מימי נדה דלא אפשר להיות נדה בימי ספירה:
ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Niddah 37b · Sefaria
תוספות
מה ימי נדותה דאין ראוין לזיבה וא"ת דבשילהי בא סימן (לקמן נדה דף נד.) אמר ימי נדותה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה וי"ל דהתם מיירי בזבה קטנה שרואה יום י"א דיום י"ב הויא ביה תחלת נדה ועולה לה:
על כרחך הקישן הכתוב ואין משיבין על ההיקש וא"ת והא בפ' התודה (מנחות דף פב.) פריך ר"ע לר' אליעזר וכי דנין אפשר משאי אפשר אע"ג דטעמא דרבי אליעזר דדריש היקשא מועבדת שיהו כל העבודות שוות ור"ע נמי אית ליה היקשא דועבדת בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו.) וי"ל דהתם לא מצי למימר על כרחך הקישן הכתוב דאיצטריך היקשא להנהו דרשות דפסחים (דף צו.):
ארבעים מיבעיא בסוכה לא פריך כי האי גוונא ארבי יהודה דמכשיר עד ארבעים וחמשים אמה התם משום דקים ליה דלאו דוקא אלא ארבעים וחמשים כדאמרי אינשי ואפילו טובא אבל הכא הוי דוקא חמשים כדקתני בסמוך וחמשים שהולד מטהר ובפרק מפנין (שבת דף קכו:) דפריך השתא ה' קופות ד' מיבעיא המקשה סבר דדוקא נקט ומשני דלאו דוקא נקט אלא ד' וה' כדאמרי אינשי ועוד משני דהוה דוקא ד' מאוצר קטן וה' מאוצר גדול ובפרק אע"פ (כתובות דף ס.) תינוק יונק אפי' ד' וה' שנים נמי לא דייק התם משום דלאו דוקא ה' אלא לפי צרכו כדקאמר התם ואפילו חבילתו על כתפו ובפרק הזרוע (חולין דף קלב:) דאמר כהן טבח ב' וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות התם נקט ב' לרבי דאמר בתרי זימני הוה חזקה ולרשב"ג ג':
ורב אדא בר אהבה אמר אף ימים הראויים לספירת סתירת זיבתה וא"ת מה הוסיף על דברי רב הא לרב נמי הראויין לספירה היינו ז' ימים אחר י"א יום ואז מתחילות י"א אחרים שהם ימי זיבה וא"כ לדידיה נמי לעולם קושי מטהר וי"ל דאינה נדה עד שיעברו שבעה ימי הספירה אחר י"א ואם ראתה אז אף בקושי טמאה לרב ולרב אדא טהורה דראויין לספירת סתירת זיבתה ור"ח פי' דלוי אינו מטהר אלא תשעה ימים הראוין ליעשות בהן זבה אבל י' וי"א דאינם ראויין ליעשות בהן זבה דאפילו ראתה אפי' גם בי"ב אינה אלא נדה ורב מוסיף ימים הראויין לספירה כגון עשירי וי"א וחמשה ימים אחרי כן אבל שני ימים משבעה ימים אחרונים אם ראתה בהן טמאה לרב ורב אדא מוסיף אף אותם שני ימים ונמצא כולן טהורין:
Tosafot on Niddah 37b · Sefaria
רשב"א
מה ימי נדתה אינן ראויין לספירת זיבתה ואין ספירת ז' עולה בהן וכו'. איכא למידק דבשילהי בא סי' (נד,.) אמרינן זאת אומרת ימי נדתה שאינה רואה בהן עולים לה לימי זיבתה. וי"ל דהכא בזבה גדולה לפי שאי איפשר לה לעשות תחלת נדה משנעשה זבה גדולה עד שתספור שבעה נקיים אבל התם בזבה קטנה דהיינו שומרת יום כנגד יום שאע"פ שנעשית זבה קטנה ואח"כ ראתה בימי נדה נעשית היא נדה בכך והתם אם מונה יום א' טהור מאותן שבעה של נדה לזיבתה ודייה. ולענין פסק הלכה ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה כרבא וכן פסק רש"י ז"ל וכל הגאונים אלא שרש"י ז"ל פי' בתשובותיו דאביי ורבא אליבא דר' מרינוס בלחוד פליגי. אבל ר"ת ז"ל פסק דאינן עולין דאמ' דהא מיע"ל קג"ם היא דלמ"ד מיע"ל היא לידה שאינה רואה בה אם עולה לימי זיבתה וזה הפך הסכמת כל הגאונים ז"ל שפירשו לחי העומד מאליו.
Rashba on Niddah 37b · Sefaria
ריטב"א
נקיים מדם פי׳ דהשתא ודאי כל היכא שרואה בהם לא חשיבי נקיים ואע״ג דאינו גורם וכל שאינו גורם אינו סותר מ״מ אינו עולה ואין ספירת ז׳ עולה בהן פי׳ דלעולם אין חלין ימי נדה עד שתספור ז׳ ימי נקיים רצופין הצריכין לזיבתה ואעפ״י כמה ימים שהיתה רואה וסותרת תוך ז׳ או בשביעי.
ה״ג אפילו ימי לידתה שאין ראויין לזיבה אין ספירת ז׳ עולה בהן ואיכא למידק דימי נדה אין ספירת ז׳ עולה בהן ואלו בפרק בא סימן אמרינן זאת אומרת ימי נדת׳ שאינו רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה תירצו בתו׳ דהתם מיירי בשומרת יום כנגד יום שאף עפ״י שראתה יום עשירי ויום י״א ונעשת זבה קטנה וחזרה וראתה ביום י״ב אינה נעשית זבה גדולה כדאיתא לעיל במכילתין אלא הרי הוא דם נדה גמור אלא שאינו עולה לשימור. ומ״מ ימי נדה עולין לה תוך ספירת זיבתה וכיון דכן אף הם עולין לספירת שימור שלה אם לא ראתה ביום י״ב או אחרי כן עולה לה לשימור יום א׳ והכא מיירי בזבה גדולה כדאמר בהדיא וכזה ודאי אין ימי נדה באין תוך ימי ספירת זיבה וכן אינן עולין וכן תירץ בעל ספר התרומות ז״ל וכן תירץ רבינו.
הא מני ר׳ אליעזר היא דאמר מסתר נמי סתרה פי׳ דאמר לעיל דאונס בזוב סתר אעפ״י שאינו גורם ולדידיה ימי לידה אעפ״י שאינן גורמין סותרין וכיון דכן אף הם אינם עולים כשלא ראתה וכי קאמינא אנא לרבנן וכבר פי׳ לעיל בפ׳ המפלת דממתני׳ דטועא נמי משמע דימי לידה שאין רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה ולרבא אתיא כר״א ואע״ג דאוקימ׳ כר׳ עקיבא דאמר בעי ספורים לפנינו ואיהו לית לי׳ דר׳ אליעזר דאמר דנין אפשר משאי אפשר ור״א נמי לא בעי ספורים לפנינו וכדאיתא בפ׳ בתרא אליבא דרב י״ל דאמר לך רבא דההוא דטועה סבר לה כר״א בחדא ופליג עליה בחדא ובתוס׳ כתב בשם רש״י ז״ל שכתב בהגהה׳ שאביי ורבא מודו שפיר דימי לידתה שאינו רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה דהכי מוכח בבריתא בשלהי פ׳ בא סימן ומאי דאפליגו הכא אינו אלא אליבא דר׳ מרינוס וזה שתפסו בלשונם אינה סותרת ואינה עולה דמכדי בעיין אינו אלא בעליה למה להו למנקט סתירה בלשונם אלא ודאי כדאמרן והאריך בזה הרבה וכמו שכתוב ג״כ בספר התרומות ולא הודה לו ר״ת ולא שאר רבותי׳ ז״ל וגם אין הסוגיא סובלת כן כלל. ולענין פסק כל המפרשים והגאונים ז״ל פה אחד הסכימו דהלכתא כרבא שאין הלכה כאביי אלא ביע״ל קג״ם אלא שר״ת לבדו פוסק כאביי והוא סבר דלמ״ד יע״ל היינו זו של לידה וכבר כתבתי בערובין בפ״ק ואין לנו אלא דברי הגאונים ז״ל.
השתא חמישים מקשיא ארבעים מבעיא ובדין הוא דיכול לתרוצי דנקט ארבעים וחמישים כדאמרי אינשי וכדפרקי׳ דריש פ׳ מפנין ד׳ וה׳ קופות אלא דכיון דאיכא לתרוצי הא ניחא טפי וכבר כתבתי במ׳ שבת בס״ד.
Ritva on Niddah 37b · Sefaria
מאירי
מאחר שביארנו שימי לידה שאינה רואה בהם כלל עולין לה לשבעה נקיים זה שאמרו שיולדת בזוב צריכה לישב שבעה נקיים אין הכונה שיהו נקיים מלידה ר"ל שלא תתחיל למנותם עד שיעברו שבעה לזכר ושבועים לנקבה אלא נקיים מדם שאף דם הקושי או שבימי לידה סותר את יומו כמו שכתבנו אבל כל שלא ראת בהן דם עולים לה למנין שבעה ואם שלמו ימי הספירה בתוך ארבעה עשר לנקבה אסורה לבעלה עד ליל חמשה עשר ואף ימי טוהר שראת בהן אין עולין לה ששבעה נקיים צריכין שיהיו נקיים מכל דם שזב מן המקור:
ימי נדה אינן ראויין לזיבה שאין זיבה לעולם אלא אחר שיעברו ימי נדה ומתוך כך אין ספירת שבעה נקיים עולה בהן ר"ל שאין לספירת שבעה נקיים מקום בזמן הנדות כלל שאף כשתאמר שראתה שבעת ימי נדה ושלשה ימים של ימי זיבה ושבעה שאחריהן שהיו ראויים לספירת שבעה ואח"כ נכנסה לימים שאחריהם שהם זמן נדה ועברה את כלן בטהרה שבודאי עולין לה מ"מ אין אלו נקראין ימי נדה שאין פתח נדות עד שיעברו שבעה נקיים אחר הזיבה וכל דם שתראה בהן אינו אלא שסותרת מנינה באותה ראיה אבל להיותה נדה לא ושמא תאמר והרי בפרק סימן נ"ד א' אמרו שימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה ההיא בזיבה קטנה שיש פתח נדות אחריה וכל שנעשית זבה קטנה בסוף אחד עשר יום וראתה בימי נדה נעשת היא נדה בכך ועל זה אמר שמונה יום אחד טהור מאותם שבעה של נדה ר"ל הראשון שבהם לזיבתה ודיה וזהו שאמרו לספירת זיבתה ולא אמרו לספירת שבעה וגדולי המחברים לפי שטתם פירשוה בימי נדה שאחר זיבה גדולה ופסקו בה שעולין לה ולא עוד אלא שאף בראתה כתבו שאינה סותרת והדברים זרים ועקר הדברים שאין זו קרויה נדה כלל כמו שהתבאר ואין לספירת שבעה נקיים מקום בזמן נדה כלל אבל ימי לידתה לשאינה רואה בהן אע"פ שאינן ראויין לזיבה שהרי דם לידה אינו ראוי לזיבה עולין לה כמו שביארנו וראיה לשיטתנו שהרי קראו את זו אי אפשר כמו שאמרו וכי דנין אפשר משאי אפשר כלומר שימי לידה אפשר לספור בהן שבעה ר"ל שיש מקום בהם לספירת שבעה מה שאין כן בזמן נדה אלמא שאין בשום פנים מקום לספירת שבעה בזמן נדה:
בזמן הזה כל הנשים נדונות כיולדות בזוב שהרי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכל דם נחשב כזיבה וצריכה שבעה נקיים אחר השבעה או השבועיים ומונה אותן בימי טוהר ואח"כ טובלת ומ"מ כל שלא ראתה בימי לידה עולין לה לספירת שבעה ובזכר מיהא אתה צריך לפרשה כשעמדה קודם הלידה מלראות שהרי יום הלידה אינו עולה ואין כאן שבעה ובזמן הזה הן דם קושי הן דם לידה סותרת כל המנין ואף יולדת נקבה שספרה שבעה מתוך שבועים וחזרה וראתה סותרת כל המנין וצריכה שבעה נקיים משתפסוק לא הפרישו בנות ישראל בין דם נדה לדם לידה ואף בדם טוהר עצמו יש לחוש לקלקול זה לחשוב בהן שמאחר שאינו מטמא שיהא עולה למנין ואם חשו להן בדם טפה כחרדל לישב שבעה נקיים ושלא להוציא עצמן בששה והוא בתקנת בית דין כדי שתהא ספירת כלן שוה כל ימיהן כל שכן שיש לחוש שלא תהא שופעת ומשמשת וכל הרואה דם טפה כחרדל אף בימי טוהר צריכה לישב עליו שבעה נקיים והרי זה בכלל חומר בנות ישראל וכבר ביארנו שיש לחוש בה גם כן שהרבה מן המפילות אין בהן טומאת לידה בודאי אלא שמספק יושבות עליו לזכר ולנקבה ויבאו לטעות ולומר שכל שהן יושבות בטומאת לידה יש להן דם טוהר ובמקצת מקומות נהגו לבעול על דם טוהר וראוי למחות למי שבידו למחות וכבר הסכימו הגאונים באשור דבר זה וחזקוהו בחרם ובנדוי כמו שכתבנו כל זה למעלה בסוף פרק שלישי:
לענין ביאור יש שואלים בשמועה זו במה שפסקנו בה כרבא שהרי שמועת הטועה האמורה בפרק המפלת נמשכת לדעת אביי בין לבית שמאי בין לבית הלל שאם ימי לידה שאין רואה בהן עולין לספירת שבעה תשמש בשבוע שהוא טהור שהם שלמו לה שבעה נקיים שהרי עשת לפנינו שני שבועיים טהורים אלא ודאי אין עולין ולפיכך אמרו שלא תשמש בשבוע שלישי שמא לא שלמו שבעה נקיים וא"כ היאך לא הביא אביי ראיה ודבריו משמועת הטועה ואם תאמר אין הכי נמי כלומר שהיה יכול להסתיע ממנה אלא שהיה רבא יכול לתרץ דההיא אליבא דר' אליעזר היא מ"מ יש להקשות הואיל ובין בית שמאי ובין בית הלל כולהו סבירא להו אין עולין היאך פסקנו כרבא תדע שזו היא שהביאוה קצת רבני צרפת לפסוק בזו כאביי ואף כשתפרש למ"ד שביע"ל קג"ם בלחי העומד מאיליו מ"מ לא נאמר באביי ורבא שהלכה כרבא אלא במקום שלא נחלקו בו אחרים אבל זו דבית שמאי ובית הלל סבירא להו כאביי הלכה כמותו וכן פסקו רבים בקדושין ה' ב' בענין חופה קונה מדקאי רב הונא כותיה ומ"מ לשיטתנו שמועת הטועה על כל פנים שלא כהלכה נאמרה שהרי העמדנוה כר' עקיבא דאמר בעינן ספורים לפנינו ומתוך שנדחית אצל זו נדחית אצל זו וכן עקר:
כבר ביארנו במשנה שהשופי הוא ששפת מן הצער אע"פ שלא פסק הדם הא אם לא שפת מן הצער אע"פ שפסק הדם אינו שופי ואם שפת משניהם ר"ל ששפת מן הצער ופסק הדם שופי הוא ואין אומרין שפת מן הצער ולא מן הדם הוא שקרוי שופי שמאחר שבשעת לידה רואה דם בלא צער הוברר הדבר שהקושי לא היה מחמת לידה אבל שפת משניהם מאחר שאינה רואה כלל ודאי הקושי היה מחמת לידה שאין מלך יוצא בלא חיילות אלא אדרבה כל שכן שאם היה קשוי זה מחמת לידה היה לו להתרבות בשעת לידה ודברי ר' חנניא בנכנס הקושי בשלישי שלה כבר ביארנו למעלה:
Meiri on Niddah 37b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה מה ימי נדותה דאין ראוין כו' וי"ל דמיירי התם בזבה קטנה שרואה יום י"א דיום י"ב כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דבהא ודאי לא קמבעיא לן התם דיום י"ב עולה ליום י' וליום י"א כיון דלא ראתה בימי נדה כדמסיק התם אהא דפריך ותשמש בשתסר אלא דקאמר התם זאת אומרת דימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה היינו אפילו ראתה כבר בימי נדה בין לפרש"י בין לפירושם שם ודו"ק:
בפרש"י בד"ה הא קמ"ל כו' אלא לילה וב' חצאי יום טמאה עכ"ל אין זה מדוקדק לפי ענינו הכא והכי ה"ל למימר אלא יום וב' חצאי לילה טמאה וק"ל:
Chidushei Halachot on Niddah 37b · Sefaria
מהר"ם
בגמ' היכי דמי אילימא כדקתני למה לי שלשה וכו' ר"ל דמתניתין קתני קשתה שלשה ושפתה מעת לעת וקתני בתר הכי ששפתה מן הצער ולא מן הדם והאי ששפתה מן הצער וכו' ע"כ אדלעיל קמהדר לפרש מאי ניהו השיפוי דקאמר לעיל ולהכי קאמר אילימא כדקתני ר"ל דכולה חד מלתא היא והאי ששפתה מן הצער אלעיל קמהדר דהאי דקאמר קשתה שלשה ושפתה מעת לעת איירי נמי ששפתה מן הצער ולא מן הדם ל"ל שלשה וכו' אלא לאו הכי קאמר וכו' ר"ל דתרי מילי נינהו דהא דקתני קשתה שלשה כו' איירי ששפתה מן הצער ומן הדם והא דקתני ששפתה מן הצער ולא מן הדם איירי כגון שקשתה שני ימים ואח"כ שפתה מעת לעת מן הצער ולא מן הדם והדם שראתה בשיפוי משלים הג' ימים דזיבה וק"ל:
ברש"י ד"ה הא קמ"ל דאע"ג דקשתה בקצת שלישי ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת וכו'. מדברי רש"י הללו משמע דרבי יהושע דאמר במתניתין לילה ויום כלילי שבת ויומו הן דברי חנניא בן אחי רבי יהושע דאמר כל שחל קישויה בשלישי עולה וכו' ושניהם סברא אחת אבל לא משמע כן וגם אינו מוכרח די"ל דלחנניא כל היכא שיש קישוי בקצת יום שלישי שלה אפי' שפתה אח"כ לילה ויום שלמים כליל שבת ויומו זולת היום שלישי אפ"ה ס"ל דאין זו יולדת בזוב וק"ל:
בתוס' ד"ה ע"כ וכו' אע"ג דטעמא דרבי אליעזר דדריש היקשא מועבדת שיהיו כל העבודות שוות כצ"ל ד"ל דכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש חזה ודרש ר"א שיהיו כל עבודות של חדש זה כזה:
בא"ד דהתם לא מצי למימר ע"כ הקישן הכתוב וכו' ר"ל דהכא אמרינן ע"כ הקישן הכתוב משום דאל"כ היקשא ל"ל אבל התם ליכא למימר הכי דהא איכא לאוקמי היקשא לדרשא אחרינא:
ד"ה ורב אדא בר אהבה וכו' וי"ל דאינה נדה עד שיעברו ז' ימי הספירה. ר"ל ולא כדקא סלקא אדעתין דבז' ימים הראוין לספידה הן ז' ימי נדה ומיד מתחילות אחריהן י"א ימי זיבה אינו כן אלא הז' ימי נדה מתחילות אחר השבעה ימים הראוין לספירה ואם ראתה אז באותן ימים האחרים שבאו אחר השבעה ימים הראוין לספירה טמאה לרב וכו':
בא"ד ור"ת פי' ר"ל דלעולם אימא לך כדקא ס"ד דימי נדה הן נבלעים בימים הראוין לספירה ואפ"ה א"ש משום דלא מטהר רב כל שבעה ימים הראוין לספירה אלא חמשה מהן וא"כ ב' ימים מפסיקים עד שלא יגיעו הי"א ימים של ימי זיבה ואם ראתה באותן ב' ימים טמאה לרב וכו':
Maharam on Niddah 37b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' מה ימי נדתה בחדושי הרשב"א גיטין דף ט ד"ה הא דקתני היה הגי' כאן הקיש ימי נדתה לימי לידתה מה ימי נדתה וכו':
Gilyon HaShas on Niddah 37b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת נדה, דף ל״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־396 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 114 מילים
נפתחת ב״בְּזָב — מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס, אֲבָל…״
- קטע 219 מילים
נפתחת ב״וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּזָבָה — מִשּׁוּם דְּלָא…״
- קטע 312 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״דְּוֹתָהּ…״
- קטע 417 מילים
נפתחת ב״״דְּוֹתָהּ תִּטְמָא״ — לְרַבּוֹת אֶת הַלֵּילוֹת, ״דְּוֹתָהּ…״
- קטע 56 מילים
נפתחת ב״מַאי לַָאו נְקִיִּים מִלֵּידָה? לָא, מִדָּם.…״
- קטע 635 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״כִּימֵי…״
- קטע 710 מילים
נפתחת ב״וְרָבָא, הָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר:…״
- קטע 85 מילים
נפתחת ב״וְכִי דָנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר?…״
- קטע 945 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר…״
- קטע 104 מילים
נפתחת ב״קִשְּׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים וְכוּ׳.…״
- קטע 1114 מילים
נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׁפְתָה מִזֶּה וּמִזֶּה, מַהוּ? רַב…״
- קטע 1214 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא, וַחֲיָילוֹתָיו…״
- קטע 139 מילים
נפתחת ב״וְרַב חִסְדָּא אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן דְּבָעֵי נַפֵּישׁ…״
- קטע 1429 מילים
נפתחת ב״תְּנַן: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וָיוֹם כְּלֵילֵי…״
- קטע 1538 מילים
נפתחת ב״אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא: לָא מִבַּעְיָא מִזֶּה…״
- קטע 1617 מילים
נפתחת ב״תְּנַן: קִשְּׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר…״
- קטע 1712 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא כִּדְקָתָנֵי, לְמָה לִי שָׁלֹשׁ?…״
- קטע 1823 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: קִשְּׁתָה שְׁלֹשָׁה, וְשָׁפְתָה…״
- קטע 1925 מילים
נפתחת ב״אָמַר לָךְ רַבִּי חֲנִינָא: לָא, לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי,…״
- קטע 2022 מילים
נפתחת ב״כַּמָּה הִיא קִשּׁוּיָהּ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ׳.…״
- קטע 2126 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֵין הַוָּלָד מְטַהֵר אֶלָּא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אדא בר אהבה [הראשון] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
דור ראשון לאמוראים ותלמידו הגדול של רב, היה אומר שמועות בשם רבו רב.
מקור: מסכת נדה דף ל״ז עמוד ב׳ · קטע 21 — “…לִסְפִירַת זָבָה. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: וּלְטַעְמֵיהּ דְּרַב”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת נדה דף ל״ז עמוד ב׳ · קטע 3 — “אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״דְּוֹתָהּ תִּטְמָא״ —…”
לשון המקור
בְּזָב — מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס, אֲבָל זָבָה — דִּמְטַמְּיָא בְּאוֹנֶס אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּזָבָה — מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמְּיָא בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים, אֲבָל זָב דִּמְטַמֵּא בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים — אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״דְּוֹתָהּ תִּטְמָא״ — לְרַבּוֹת אֶת בּוֹעֲלָהּ.
״דְּוֹתָהּ תִּטְמָא״ — לְרַבּוֹת אֶת הַלֵּילוֹת, ״דְּוֹתָהּ תִּטְמָא״ — לְרַבּוֹת אֶת הַיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב, שֶׁצְּרִיכָה שֶׁתֵּשֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים.
מַאי לַָאו נְקִיִּים מִלֵּידָה? לָא, מִדָּם.
וְאָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״כִּימֵי נִדָּתָהּ״ — כָּךְ יְמֵי לֵידָתָהּ, מָה יְמֵי נִדָּתָהּ אֵין רְאוּיִן לְזִיבָה וְאֵין סְפִירַת שִׁבְעָה עוֹלָה מֵהֶן, אַף יְמֵי לֵידָתָהּ שֶׁאֵין רְאוּיִן לְזִיבָה — אֵין סְפִירַת שִׁבְעָה עוֹלָה מֵהֶן.
וְרָבָא, הָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: מִסְתָּר נָמֵי סָתְרָה.
וְכִי דָנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר?
אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: עַל כׇּרְחָךְ הִקִּישָׁן הַכָּתוּב. אִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. וְרַב פָּפָּא אָמַר: עַל כׇּרְחָךְ הִקִּישָׁן הַכָּתוּב.
קִשְּׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים וְכוּ׳.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׁפְתָה מִזֶּה וּמִזֶּה, מַהוּ? רַב חִסְדָּא אָמַר: טְמֵאָה, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: טְהוֹרָה.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא, וַחֲיָילוֹתָיו לְפָנָיו — בְּיָדוּעַ שֶׁחֲיָילוֹתָיו שֶׁל מֶלֶךְ הֵן.
וְרַב חִסְדָּא אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן דְּבָעֵי נַפֵּישׁ חַיָּילוֹת טְפֵי.
תְּנַן: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וָיוֹם כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ, שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר וְלֹא מִן הַדָּם. טַעְמָא דְּמִן הַצַּעַר וְלֹא מִן הַדָּם, הָא מִזֶּה וּמִזֶּה — טְהוֹרָה. תְּיוּבְתָּא דְּרַב חִסְדָּא!
אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא: לָא מִבַּעְיָא מִזֶּה וּמִזֶּה דִּטְמֵאָה, דְּפָסְקִי לְהוּ חַיָּילוֹת לִגְמָרֵי, אֲבָל מִן הַצַּעַר וְלֹא מִן הַדָּם, אֵימַר: כִּי הֵיכִי דְּמִדָּם לָא פָּסְקָה, מִקּוֹשִׁי נָמֵי לָא פָּסְקָה, וְהָא תּוּנְבָּא בְּעָלְמָא הוּא דִּנְקַט לַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
תְּנַן: קִשְּׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם, וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת, וְיָלְדָה — הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב.
הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא כִּדְקָתָנֵי, לְמָה לִי שָׁלֹשׁ? בִּתְרֵי בְּקוֹשִׁי וְחַד בְּשׁוֹפִי סַגִּי!
אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: קִשְּׁתָה שְׁלֹשָׁה, וְשָׁפְתָה מִזֶּה וּמִזֶּה, אוֹ שֶׁקִּשְּׁתָה שְׁנַיִם, וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת — הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי חֲנִינָא!
אָמַר לָךְ רַבִּי חֲנִינָא: לָא, לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאַף עַל גַּב דְּמַתְחֵיל קִישּׁוּי בַּשְּׁלִישִׁי, וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת — טְמֵאָה, לְאַפּוֹקֵי מֵרַבִּי חֲנִינָא.
כַּמָּה הִיא קִשּׁוּיָהּ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ׳. הַשְׁתָּא חֲמִשִּׁים מְקַשְּׁיָא, אַרְבָּעִים מִיבַּעְיָא? אָמַר רַב חִסְדָּא: לָא קַשְׁיָא — כָּאן לְחוֹלָה, כָּאן לִבְרִיאָה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֵין הַוָּלָד מְטַהֵר אֶלָּא יָמִים הָרְאוּיִין לִהְיוֹת בָּהֶן זָבָה, וְרַב אָמַר: אֲפִילּוּ בְּיָמִים הָרְאוּיִין לִסְפִירַת זָבָה. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: וּלְטַעְמֵיהּ דְּרַב