מסכת נדה דף ל״ג עמוד ב׳

או משום נוגעת ונוגע לא סותר:

דיה כבועלה זב המונה וראה קרי אינו סותר אלא יום אחד:

תסתור יום אחד אם כן לא הוו רצופין ורחמנא אמר ואחר תטהר אחר אחר לכולן כלומר זמן אחד לכולן שיהו רצופין טהרתן:

לטהרתו אמר רחמנא שבעת ימים לטהרתו משמע טהרה אחת שלא תהא הפסקה ביניהם והיכי סתר קרי יום א' ולא הוו רצופין:

אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן שאם רואה זוב סותר את כל מה שמנה אבל קרי לא הוה הפסקה:

לתואך מקום:

רמא ליה תורא רב שמואל שחט שור לכבוד רב פפא:

על ספק בגדי עם הארץ כלומר על בגדי עם הארץ אם נגעו בה נשרפת משום שמא טמא היה והאי כותי נמי תיפוק ליה אם נגע משכבו בתרומה דתהא נשרפת משום דעם הארץ הוא והוה ליה בגדי עם הארץ:

לטהרתו אמר רחמנא ורבא סבר דלא משמע מלטהרתו שלא תהא טומאה מפסקת:

ורמינהו על ו' ספקות שורפין את התרומה משום דכותי דמתני' ע"ה הוא קפריך מדמספקי' ליה בבועל נדה והא קתני דעל ספק בגדי עם הארץ שורפין אבל פשיטא דאיכא ספקי טובא שאין שורפין עליהם את התרומה כגון טומטום בלובן או באודם וכיוצא בו ובמסקנא דאמר ספק בועל ברחוק ספק בועל בקרוב ואפילו בועל בקרוב שמא לא השלימתו לדם ירוק לא היה צריך לעשות ספק ספיקא כדפירשנו או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע"ה לכך משכח ביה ספק ספיקא ומכאן קשה על מה שפירש"י בפ"ק דשבת (דף טו:) על הך (ברייתא) דעל ו' ספקות כו' על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה ופירש דהשתא יש להסתפק שמא של בהמה הן ואפילו של אדם הן שמא של חבר הן והכא משמע דעל ספק ספיקא אין שורפין ומיהו אין להשוות גזירת חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בספק ספיקא ור"ת פי' התם דכיון דהם כנגד מי רגלי בהמה ודאי דעובד כוכבים הם דישראל היה נפנה לצדדין כדאמר בהניזקין (דף סד) וקשה דאפילו ודאי הם דישראל שורפין משום דשמא דע"ה הן כדשרפינן על ספק הרוקין הנמצאים בההיא (ברייתא) ועוד דאטומאה דעובד כוכבים לא שרפינן תרומה כדאמר לקמן (נדה דף לד.) עבדו רבנן היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה דאז ניכר שאינה של בהמה שאינן דומין לאותן שכנגדן וליכא אלא ספיקא אחת אבל אם היה להסתפק בשל בהמה לא הוי שרפי דהוי ליה ספק ספיקא:

בועל נדה משוית ליה ואיהו סבר שהוא חבר למילי דעלמא ובזאת סבר לעשות בטוב וכן אביי דסמוך:

שדרס על בגדי חבר והם נגעו בתרומה והא דלא אוקי כגון שנגע הכותי בתרומה משום דמתניתין לא איירי בהכי:

בכותי ערום והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף משום דאי היה לבוש בגדים שישבה עליהן אשתו נדה אע"ג דטבל הוי אב הטומאה כדאמר בת"כ והנושא את המדרס הרי הוא מטמא שנים ופוסל אחד לכך מוקי בערום דכשפירש מן המדרס לא היה אלא ראשון כדאמרינן בת"כ ואינו מטמא כלי והוה מצי למימר כשהטביל גם הבגדים או שלבש בגדי חבר:

ותיפוק ליה משום צינורא דע"ה דוקא לענין צינורא עשאוהו כזב שאפשר ליזהר ויכולין לעמוד בה אבל חומרא יתירא כגון משכב ומושב והיסט לא עשאוהו כזב דבשילהי הניזקין (גיטין סא:) פריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה אבל להיסט דנפשיה לא איכפת לן ושמעתין נמי מוכח דאין לו טומאת מדרס דאי אית ליה לעיל דפריך על ו' ספיקות כו' למאי דחשיב כותי כע"ה הוה ליה לאקשויי מתני' גופה אמאי קתני מטמא משכב התחתון כעליון הא תחתונו של ע"ה הוי כתחתונו של זב אלא ודאי אין לו טומאת מדרס והא דמשני בכותי שטבל ועלה ודרס כו' דאי משום טומאת ע"ה הא טביל ליה היינו משום דאי לא טביל היה טמא מטעם מגעו דהא מוקי ליה בכותי ערום והא דנקט ודרס ולא נקט ונגע משום דמתניתין איירי בתחתונו ואין להקשות ולוקמה בדלא טבל וכגון שיש דבר מפסיק בין בגדי חבר לרגליו של כותי דהא ע"כ איצטריך לאוקמי בטבל כי היכי דליהוי ספק ספקא דאי לא טבל מה לי בועל בקרוב מה לי ברחוק וכן משמע בפרק ד' דמסכת טהרות דתנן הגנבים שנכנסו בבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הם מטמאין אוכלין ומשקין וכלי חרס פתוחים אבל משכבות ומושבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהורים ואם יש עמהם עובד כוכבי' או אשה הכל טמאין משמע דאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט והא דקתני (שם פ"ח מ"א) הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר אפי' חביות המוקפות צמיד פתיל הרי אלו טמאין היינו משום אשתו וכן הא דתנן בתוספתא דחגיגה (פ"ג) ספק רשות עם הארץ מדרסו והיסטו טהורין לחולין וטמאין לתרומה היינו נמי משום חששא דאשתו ומיירי ההיא דטהרות נמי לתרומה והא דבגדי עם הארץ מדרס נמי לפרושים היינו משום דחיישינן שמא ישבה עליהם אשתו נדה והר"ר משה מפונטיי"ז היה מפרש דלשום דבר לא עשו עם הארץ כזב ואינו מטמא אלא משום בגדיו שישבה עליהן אשתו נדה והרי הוא נושא את המדרס וצינורא שלו טמא לפי שנגעה בשפתיו ולא משום מעיין ולא נראה דאם כן למה ליה למימר לעיל אי משום טומאת עם הארץ הא טביל ליה דכיון דעל כרחך איירי בערום כדפי' לעיל אפילו אי לא טביל ליה לא מטמא כיון שפירש מן המדרס כדתנא בתורת כהנים שהבאתי לעיל ועוד גבי צדוקי דהכא דפריך תיפוק ליה משום צינורא דעם הארץ פירוש ומה הרויח במה שקדם אצל אשתו והא אם בועל נדה הוא נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב ואי משום צינורא דעם הארץ לא נטמא אלא הבגד לחוד משום משקה שמטמא כלי מדרבנן:

הא דאמרינן שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם. לאו דוקא אלא טומאת ז' כזיבה קאמר ואפילו טומאת לידה מפסקת כדאמר רבא לקמן בפרקין ואת"ל דשמעתין דוקא בטומאת זיבה, אתיא שמעתין כאביי דאמר לקמן דוקא טומאת זיבה.

אלמא אספיקא לא שרפינן תרומה כלומר אספיקא כי האי ואע"ג דאיכא ספיקא דלא שרפינן עלה תרומה הכא על כרחין שרפין דהשתא על בגדי ע"ה שרפינן על נגיעתו לא כל שכן ואי בכותי חבר בועל נדה משוית ליה כדמקשה ואזיל. הכי גרס רש"י ז"ל ור"ח ז"ל: שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר ואזול בגדי חבר ונגעו בתרומה. ופרש"י ז"ל דה"ה דהוה מצי לתרוצי שטבל ועלה ונגע בתרומה, אלא משום דבעי לאוקומה בכעין בגדי עם הארץ דטומאת זו מחמת נגיעת הבגדים בתרומה. ולפי גרסא זו משמע דאי לאו טבל יש לו טומאת מדרס דכזב גמור חשבינן ליה דעמי הארץ כזבים עשאום והיינו נמי דצנורא של עם הארץ מטמאה כדאמרינן בסמוך ונתזה צנורא על בגדיו ואמרינן עלה ותיפוק לי משום צנורא דע"ה אלמא צנורא דע"ה מטמאה והיינו משום משקה הזב וכן נמי בחגיגה גבי כלים שגמרן ע"ה (כג,.) ואי קשיא לך הא דאמרינן בחולין פרק השוחט (לה,.) גבי בגדי ע"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי טהרות וכו' מדרסות קאמרת שאני מדרסות שמא ישבה עליהן אשתו נדה דאלמא משום עצמו לא גזרו על בגדיו כלל. י"ל דלא קאי אלא אבגדי פרושין לפי שלא עשו גופו של פרוש כזב לגבי תרומה אלא משום חשש אשתו אבל אעם הארץ לא קאי כלל. ולי נראה דאכולהו קאי אלא משום דההוא טעמא סליק אכולהו כלומר בין לבגדי ע"ה בין לבגדי פרושים מ"ה נקט ליה ולא בעי למימר בע"ה משום דגופו כזב ובפרושים משום מדרס אשתו. אלא אי קשיא הא קשיא דבפרק הניזקין בסופו (סא,.) אמרינן גזירה שמא תסיטם אשתו נדה ואמרינן נמי התם גבי חלה מניחתה בכפישה ובשבא ע"ה ליטול נוטל את שתיהן ואינו חושש דאלמא ע"ה גופו אינו מטמא בהסט כזב ולא חששו להסטו כלל אלא להסט אשתו וכן נמי משמע שאין לו טומאת מדרס ואינו עושה משכב ומושב כדתנן במסכת טהרות פרק רביעי הגנבים שנכנסו בבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלים ומשקים וכלי חרס הפתוחים אבל לא את המשכבות ומושבות וכלי חרס המוקפים צמיד פתיל ואם יש עמהם גוי או אשה הכל טמא. אלמא הוא עצמו אינו עושה משכב ומושב ולא היסט ולא מדרס. והא דתנן בפרק חמישי הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר ואפיל חביות המוקפות צמיד פתיל או תנור מוקף צמיד פתיל הרי אלו טמאים היינו משום אשתו נדה כדקתני בהניזקין שמא תסיטם אשתו נדה. ור"ת ז"ל תירץ דעם הארץ ודאי עשאום חכמים כזבחים לשאר דברים אבל להיסטות לא משום שאם כן אין לך מעביר חבית לחברו ממקום למקום. וכן נמי למשכבות ומושבות ומדרסות מפני שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה אבל בצנורא יכולים להזהר יפה. ועוד הביאו ראי' ממתניתין דאין עמי הארץ עושים משכב ומושב מדתנן (לעיל נדה לא, ב) ומטמאין משכב התחתון כעליון ואם גופו של עם הארץ כזב הרי הוא עושה משכב התחתון כתחתונו של זב. והא דנקט הכא ודרס ולא קאמר ונגע משום דבעי דליהוו בגדי חבר תחתיו של כותי דמיירי בהו מתניתין דקתני ואין חייבים עליהם ואין שורפים עליהן דמשמע דקאי המשכב התחתון כעליון. ויש מי שפירש דלא עשו גופו של עם הארץ כזב כלל ואינן טמאים אלא משום בגדיו דחיישינן בהו שמא ישבה עליהן אשתו נדה דהוה ליה נושא את המדרס, וצנורא שלו שמטמאה היינו משום דנטמא בשפתיו ולא מטעם מעיין, ואזלה צנורא ומטמאה את הכלים משום דמשקים מטמאין את הכלים מדבריהן כדאיתא בפרקא קמא דשבת (יד,.) ובגדיהן שהן מדרס לפרושים שמא ישבה עליהן אשתו נדה וכדאמרינן בפרק השוחט, והכא ל"ג בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר דאי משום מדרסו אפילו לא טבל נמי לא מטמא להו לבגדי החבר כלל משום דהוי ליה ראשון ואין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. אלא הכי גרסינן בכותי שטבל ועלה ונגע בתרומה דאי לא טבל, ונגע בה ממש מטמא לה. ובתוספות הקשו על פירוש זה דאם כן למה לי למימר הכא אי משום טומאת עם הארץ הא טביל ליה דכי לא טבל נמי לא מטמא דהא אוקימנא לה בכותי ערום ואין נושא מדרס מטמא כלי לאחר שפירש מן המדרס כדתנן במסכת זבים (פ"ה). עוד הקשו בתוספות למה לי לאוקומה בכותי ערום לימא בשדבר אחר מפסיק בין רגלו לבגדי חבר שאין נושא מדרס עושה משכב ומושב ועשר מצעות זו על גב זו ודרס על העליונה היא טמאה משום מגע והשאר טהורות. ונראה לי דזו וזו אינה קושיא אלא לגרסת הספרים דגרסי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר אבל למאי דגרסינן שטבל ועלה ונגע בתרומה על כרחין ליתא אלא בשבטבל ובערום דוקא דנושא את המדרס מטמא הוא אפילו שנים ופוסל אחד כדתנן במסכת זבים בפרק בתרא הנוגע במשכב ובמושב מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחר אחד הנוגע וא' המסיט ואחד הנושא אחד הנישאפירש מטמא א' ופוסל א', הילכך דוקא ערום וטבל ואפילו היה כלי מפסיק בינו ובין התרומה לפי שכל זמן שהוא נושא את המדרס מטמא את הכלי משום חבורין כדתניא בתורת כהנים אצל לא אדם וכלי חרס והכלי חוזר ומטמא את התרומה, ועוד דאפילו לגירסה הראשונה אין הקושיא השנייה קושיא דכיון שאינו ערום מסתמא מנעליו ברגליו גם כן, והן הן שנוגעים לבגדי חבר ומטמאים אותן ואינו רוצה להעמידה בלבוש ובשבגדים אחרים מפסיקים בין מנעליו לבגדי החבר דאם כן לכולי עלמא נמי לוקמא בלבוש בגדים ממש ונוגע או דורס בהן על הטהרות אין הפרש בין שהוא ערום לגמרי ובין שהוא ערום מהן ולבוש אחרים ובין שבגדים אחרים מפסיקים דהכל עולה לטעם אחד. עוד הקשו מדאמרינן בסמוך גבי צדוקי ותיפוק לי משום צנורא דעם הארץ כלומר מה הועיל בשקדם אצל אשתו תיפוק לי משום צנורא דעם הארץ, דהא להאי סברא נפקא מינה טובא דאילו משום צנורא דעם הארץ לא היה הוא עצמו טמא אלא בגדיו בלבד, אבל משום צנורא דבועל נדה הוי ליה איהו נמי טמא משום נושא רוקו של זב. גם זו אינה קושיא לפי דעתי חדא דכהן גדול לא נתכרכמו פניו אלא על טומאות בגדיו שהיה צריך להטביל אבל על טבילת עצמו לא היה מקפיד. ועוד דהכי קאמר כי אמרה לו אשתו שמתיראות הן מן הפרושים וטובלות לנדותן מאי הוה דהוה סלקא דעתא דלגמרי היה מתפייס בכך ולא היה מצריך טבילה אפילו לבגדיו ואמאי תיפוק לי משום צנורא דעם הארץ ובגדים מיהא צריכין הן טבילה עדיין ופריק דאפילו בגדיו נמי טהורים הן משום דרגל היה. ובירושלמי נמי במסכת חגיגה (פ"ב ה"ז) משמע הכין, דגופו של עם הארץ אינו כזב ואין טומאת בגדיו אלא משום שמא ישבה עליהן אשתו נדה. דגרסינן התם אל ההוא מתני' דבגדי ע"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה וכו' ר' יוסי בשם ר' יוחנן במגעות שנינו כלומר אין בגדים אלו טמאים אלא מחמת נגיעה ומחמת שנגעו בהן עשאום חכמים כמדרס ואקשינן עלה ר' זעירא קומוי ר' יוסי מהיכן נטמא הבגד הזה מדרס כלומר אם כדבריך לא היה להם לטמא אלא משום מגע לא משום מדרס ופריק שאם נגעה בהן אשתו בישיבה עשאום כמדרס אבל ישבה עליו בבגדיה לא גזרו עליו ובאותה סוגיא ירושלמי מתבאר עוד דלא עשו גופו של ע"ה וגופו של פרוש כזבין ואצל התרומה.

ואיכא מרבוותא דמקשו ולימא ליה מאי אין שורפין עליהן את התרומה על תחתונו ועליונו דקתני. דאי משום טומאת ע"ה לא מטמא משכב ואי משום בועל נדה תרי ספיקי נינהו. ואינהו מפרקי לה דטומאתן אפילו אגופייהו משמע ליה. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דלעולם אתחתונו ועליונו קאי ומשום נדה הוה לן לשרוף עליהן את התרומה דליכא אלא חדא ספיקא שמא השלימות לדם ירוק שמא לא השלימו אלא ספק בעל בקרוב ספק בעל ברחוק אינה ספיקא כל שלא טבל דמה לי רחוק מה לי קרוב, בטומאתו הוא לעולם עד שיבא במים. ואין לומר נמי שמא טבל שמא לא טבל דאנן כודאי לא טבל משוינן ליה דכיון שמשלימין דם ירוק לדם טהור כדינן מפני מה הוא טובל, הילכך כל שלא טבל בפניך ליכא אלא חדא ספיקא וכשטבל לפניך מאי איריא תחתונו ועליונו ואפילו הוא עצמו שנגע בתרומה אין שורפין אותה עליו, ונ"ל גם כן דמשום כך לא העמידוה ברגל אע"ג דטומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן כדאיתא בסמוך דאכתי א"א בלא טבל משום חשש בועל נדה וליכא אלא חדא ספיקא ואפילו טבל ולבש בגדיו ברגל דאכתי איכא משום בגדי בועל נדה והם לא עשעום כטהורים ברגל אלא משום צד ע"ה אבל מצד שהם בועלי נדות לא טהרום וצדוקים שאמרו בסמוך שעשאום כטהורים ברגל היינו שאינן אלא כעמי הארץ דמכלל ישראל הם.

וקדם אצל אשתו ק"ל היאך האמינה א אמרינן(ברכות לה) החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ועוד למה לי אצל אשתו לישייליה לדידיה.

גרסת כל הספרים שלנו בכותי שטבל ועלה פי׳ ונגע הוא עצמו או בגדיו בתרומה שהרי בגדיו טמאין הם לדברי הכל הן מחמת חשש מדרס ישיבת אשתו הן מחמת מגעו אבל רש״י ז״ל גורס בכותי שטבל ועלה ודרס בבגדי חבר ואזיל בגדי חבר ונגעו כתרומה ולפי גרסא זו יש לדון לפום פשטא דע״ה עושה מדרס ולאשמועינן הא נקט תלמודא בהכי ולא נקטה כלישנא באידך גירסא אבל א״א לומר כן לפום מאי דברירנא לעיל וי״ל לפי גרסא זו דהכא מדין מגע הוא מטמא בגדי חבר דמיירי כשדרס בהם ברגלו יחף דאיכא משום מגע ונקטה בהכי משום דבעי לאוקמא בבעין בגדי עם הארץ דפרכינן מינה שתהא טומאת התרומה באה מחמת נגיעת הבגדים. עוד הוה אפשר לומר דלעולם דרס ממש ואפי׳ ברגלו נעול או בהפסקת כלי וכותי עם הארץ שאני שדינו לעשות מדרס כגוי שהוא עושה הסטות ומשכבות דמתני׳ דגנבים שהרי בבנותיהן החמירו יותר מבנות גוים ואנן מעיקרא פרכינן בכל דכן דאפי׳ בגדי עם הארץ דידן שורפים כ״ש עם הארץ כותי ובהכי מיתבא שפיר כלה שמעתא אלא שקשיא מאי דאמרינן בסמוך ותופוק ליה וכו׳ וכדבעינן לפרושי בסמוך ותיפוק לי׳ משום בגדי עם הארץ דאמר מר בגדי ע״ה מדרס לפרושים פי׳ וקי״ל שהטהור נושא את המדרס טמא לטמא אפי׳ אדם אוכלים טומאה ראשונה משום טומאת חבורין אלא דאינו עושה משכבות ומושבות כדאיתא במשנת מס׳ זבין הילכך קושין אתיא שפיר לגרסא דידן א״נ למאי דפרישנא לאידך גרסא דדרס לאו דוקא אלא שנגע אבל למאי דמטמא מפשוטא דוקא נקט דרס משום טומאת מדרס ואפי׳ ברגלו נעול או בהפסקת כלים קשיא טובא מאי קושיא שהרי נושא את המדרס אינו עושה משכבות וא״כ שפיר אמרינן דאי משום עם הארץ הא טביל ליה אלא ודאי כדאמרן וכן הקשו בתוס׳ ויש מי שסבור לתרץ אותה ולא עלה בידו כלום לפי׳ מעיינת שפיר בעיקר הקושיא שהיא כמו שכתבתי ופרקי׳ ומאי טעמא לא תשני ליה בכותי פרוס פי׳ בכותי ערום שנגע הוא בתרומה לפום מאי דפרישנא לאידך גירסא ואין כאן לא טומאת עם הארץ עצמו שכבר טבל ולא טומאת נושא מדרס ואע״ג דאוקימנא בכותי ערום צריכין אנו לאוקמתא דאוקימנא כשטבל שאלו לא טבל היה מטמאת התרומה במגעו ואעפ״י שפירש מן המדרס. וגם לגר׳ רש״י ז״ל שפיר אתיא לדברי האומרים דעם הארץ עושה מדרס אבל לפום מאי דברירנא שאין עם הארץ עושה מדרס תקשי לפום פשטא גרסת רש״י ז״ל דכיון דסוף סוף מוקים לה בכותי ערום למה לי לאוקומא כשטבל אפי׳ לא טבל נמי דהא עצמו אינו עושה מדרס כדברירנא לעיל ואי משום דהוה מעיקרא נושא מדרס כיון שאין בגדיו עליו אפי׳ במגע גמור אינו מטמא כלים לפי שאין נושא מדרס מטמא אדם וכלים אלא בחבורין בלבד וכ״ש שאינו עושה מדרס ואוכלין ומשקין בלחוד הוא מטמא שנים ופוסל אחד כדאיתא במשנת מסכת זבין ומיהו אמאי דפרישנא דכותי עם הארץ שאני שהוא עושה מדרס כל זמן שלא טבל לא הוי האי קושיא שאלו לא טבל אפי׳ שהוא ערום היה מטמא בגדי חבר במדרס אלא שהיה קשה גם לזה הפי׳ דא״כ אפי׳ בלבוש נמי מצי לאוקומא כיון שטבל שאין נושא מדרס עושה מדרס כדכתיבנא לעיל הילכך אין לנו אלא גרסת הספרים או שנפרש גר׳ רש״י ז״ל מדין מגע וכדכתיבנא לעיל דהשתא אלו לא טבל או שטבל והיה לבוש בגדיו היה מטמא בגדי החבר שדרס בהם ברגלו יחף.

קדם אצל אשתו איכא מרבותי דקשיא ליה האיך האמינה לדידה דהא החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ועוד ולשיילה לדידיה ונר׳ דאם איתא להאי קושי׳ חדא מנייהו מתרצא לחברתה דאיהו גופי שראה שהריקו פניו היה מתכוין לעדות ואינו מעידו אבל לאשתו שאל ומסיח לפי תומו שאין כאן עדות חשוד ומיהו נר׳ דקושיא קמייתא לא דקו בה שפיר חדא דהלכתא כרשב״א דאמר דנו ומעידו בדבר שאין לו בו הנאה וכדאיתא בבכורות ועוד שלא אמר אינו מעידו אלא בחשוד לעשות במזיד אבל כסבור לעשות התר כגון אלו הצדוקים כדברירנא בפ״ק דיבמות הילכך לצדוקי עצמו שהכיר שחרה לו לא סמך עליו שמא יעיד שקר מחמת יראה לפי שבאה לו הטומאה על ידו שהרי מתיראין היו מן הפרושים אבל באשתו ליכא למיחש ואפי׳ בשואל ממנה בתורת עדות כיון שלא ידעה בענין בעלה ולפי׳ קדם אצל אשתו קודם שילך בעלה ויספר לה הענין כנ״ל.

ותיפוק לי׳ משום צנורא דעם הארץ פי׳ דלכ״ע אעפ״י שלא גזרו בעם הארץ טומאת הסט וטומאת מדרס על רוקו גזרו שיהא כזב לטמא אדם ובגדים שהוא לבוש והכי משמע במס׳ חגיגה גבי כלים שגמרן עם הארץ ושמעינן מסוגיין דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה משום ותהי נדתה עליו ואעפ״י שאינו עושה משכבות ומושבות כמוה כדאיתא לעיל אבל רבי׳ שמשון ז״ל דחה ראיה זו דאפי׳ אין לו מעינות צנורא שלו טמאה לפי שנטמאת בשפתו ומטמאה כלים בכל שהוא משום טומאת משקין דרבנן וכדמוכח בכריתות בפ׳ אמר לו גבי׳ אשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור וכן בסוף אין דורשין גבי אשה שאמרה נימא נפסקא לו וקשרתיה בפה דלא משמע שהיתה נדה מדלא אמרה נדה הייתי כדאמ׳ באידך עובדא דהתם דאמרה נדה משכה עמי בחבל אלא מחמת ידים נטמא הרוק והא דבעינן רביעית גבי תשעה משקין הזב בפ׳ דם הנדה וגבי יין נסך בפ׳ אין מעמידין דלמא היינו דאורייתא אי נמי דפסול גויה אי נמי לחולין ע״כ ולפי׳ זה אף בעם הארץ י״ל שלא גזרו עליו מעינות לטמא אדם לטמא בגדים ואין טומאתו בכאן אלא מפני מה שנטמאת בפיו ג״כ וכן כתוב במקצת נמוקי בעלי התוספות ז״ל וראיתי ג״כ מי שאומר דבועל נדה יש לו מעינות אבל לא עם הארץ והוקשה להם דא״כ היכי פרכי הכא ותיפוק ליה משום צנורא דעם הארץ דהא טובא איכא בינייהו דאלו משום צנורא דע״ה דיו בטבילת בגדיו ואלו משום מעינות בועל נדה אף גופו עצמו טמא מחמת רוקו שמטמא אדם במשא. ויש מתרצין מרבותי שכהן גדול זה לא הריקו פניו אלא מפני כבוס בגדיו שהוא צריך להטבילם ולא על טבילות גופו דהא איכא מיא בשקעה. ועוד דאנן לא פרכינן ותיפוק לי׳ משום עם הארץ אלא לפי שנראה לנו שנתפייס הכהן לגמרי בדברי האשה על טומאת בגדיו מיהת ולהכי פרכי׳ במה נתפייס אפי׳ על טומאת בגדיו דהא איכא משום צנורא דע״ה ואין שני התירוצין הללו נוחין בדעתי דא״כ הוה לן למימר ואכתי תיפוק לי׳ וכו׳ דלישנא דקאמר ותיפוק לי׳ לא משמע אלא על מה שקדם אצלה מה היה צריך לו כלל לומר דהא בלאו הכי טמא משום צנורא דע״ה לגמרי ואפי׳ אין כאן משום בועל נדה הילכך אין לנו אלא לומר דתרוייהו אית בהו מעינות או דליתנהו לחד מנייהו וכן עיקר.

אמר רבא רגל הוה ולעיל גבי כותי לא תירץ הכי חדא דההיא דלעיל סתמא קתני בכל זמן מה שאין כן בזו דקים להו שכן היה המעשה וכן מוכיח לשונו של רבא דלא תירוץ לה בלשון דילמא ועוד דבכותיים החמירו יותר לפי שאינם בכלל ישראל כלל שקלקלו מעשיהם הרבה במה שלא החזיקו ואפי׳ בשל תורה ממש כנ״ל.

כבר ביארנו שהזב שהיה מונה שבעה נקיים וראה קרי סותר את יומו ומשלים שבעה חוץ מאותו היום אף האשה שהיתה זבה והפסיקה והיא מונה שבעה נקיים ופלטה שכבת זרע הרי היא כרואה קרי וסותרת יום אחד ואין דנין אותה כנוגעת לבד ושלא לסתור כלל וא"כ זה שאמרה תורה ואחר תטהר אחר המעשה תטהר שלא תהא טומאה מפסקת כלומר שאלו היתה טומאה מפסקת סותרת הכל פירושו בטומאת זיבה או נדות ולידה אבל טומאת קרי אינו סותר אלא יום אחד הן איש ברואה הן אשה בפולטת ודבר זה פירושו בפולטת תוך שלשה לתשמיש שאם משלשה ואילך הרי הוא מסריח ואינו מטמא כלל ואחר שכן אי אתה מוצאה אלא בביאת איסור כגון ששמשה בימי זיבה או בימי לבונה שהרי אין שבעה נקיים אלא אחר שראת שלשה רצופים בימי זיבה ומ"מ יש לה עמידה בביאת התר לדעת האומר שש עונות שלימות בעינן להפקעת טומאה מן הקרי ואתה מפרשה כששמשה ערב שבת וראתה לאחר ששמשה וכן יום ראשון וכן יום שני וליום שלישי התחילה למנות שבעה נקיים ופלטה שעדין לא נשלמו שש עונות עד הערב ומ"מ אין לשון הסוגיא מוכיח כן שהרי אמרו בה כמה תסתור שבעה דיה כבועלה כלומר שאינו סותר בו אלא יום אחד ולפי זה אף מצד אחר אי אפשר בו סתירת שבעה ומתוך כך יש לפרשה בביאת התר של תורה אלא שהיא אסורה מדברי סופרים כגון שספרה שבעה נקיים וטבלה ושמשה אחר טבילה ואח"כ פלטה וכן בשומרת יום כנגד יום ששמרה בשלישי ולא ראתה שדינה לטבול ולשמש בערב ואף ביום אין בתשמישה איסור תורה ושמשה בו ביום וראתה ופסקה ולמחר מתחלת בספירת שבעה ופלטה תוך שלשה לתשמיש ומ"מ אין לפרשה בזמן הזה ובביאת התר גמור ומשום חומרות בנות ישראל שאף בדם טיפה החמירו לישב שבעה נקיים וכגון ששמשה בטהרתה וראתה למחר ופסקה והתחילה למנות שבעה נקיים ופלטה תוך שלשה שבזמן הזה אינה סותרת בפליטה שלא נאמרה סתירה בפליטה אלא לטהרות ואף לטהרות אינה סותרת אלא יום אחד וכן דוקא בהרגישה בפלטה אבל לחוש מספק לא וקצת חכמי צרפת מחמירין בפליטה אף לבעלה ובזמן הזה וכן מחמירין לחוש בכך מספק ומחמירין שלא להתחיל במנין שבעה אא"כ נעצרה לבעלה שלשה ימים:

על ששה ספקות שורפין את התרומה מדברי סופרים על בית הפרס ועל עפר ארץ העמים ועל בגדי עם הארץ ועל הכלים הנמצאים ועל הרוקים הנמצאים ועל מימי רגלים של אדם טמא שנתערבו במי רגלי בהמה ואין ידוע אם בטלו אם לאו ושאר דברים שבסוגיא זו כבר נתפרשו במשנתנו:

המשנה השניה והיא בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר בנות הצדוקים וכו' וצדוקים הם ישראלים גמורים אלא שפירשו למינות בקצת דברים ואין בנותיהן מוחלטות לגמרי כבנות הכותיים אלא הכל תלוי בהנהגתן ומתוך כך אמרו חכמים שבזמן שנוהגות לילך בדרכי אבותיהן הרי הן ככותיות ופי' בגמ' שכל מן הסתם הדין כן שמן הסתם נגררות הן אחר אבותיהן אבל אם פירשו לילך בדרכי ישראל הרי הן כישראליות ובדבר זה נחלקו שלדעת ר' יוסי סתמן כישראליות עד שיפרשו לילך בדרכי אבותיהן והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

הוזכר כאן מעשה בצדוקי אחד שספר עם כהן גדול בשוק ונתזא צנורא מפיו על בגדיו של כהן והוריקו פניו והלך אצל אשתו לידע אם השלימה לדם ירוק עד שיהא בעלה נדון כבועל נדה אם לאו ואמרה לו אישי כהן גדול אע"פ שצדוקיות אנו מתיראות מן הפרושים ומראות דם לחכם ויראה שהאמינה שאלמלא כן למה היה טורח לשאלה ואע"פ שהחשוד בדבר בשל עצמו מיהא אינו נאמן אף זו לא עשאוה כחשודה או שמא אין זה קרוי של עצמו הואיל ואין לה שום תועלת בעדותה ומ"מ שאלו בה שאף בשאינו בועל נדה תיפוק לי משום צנורא דעם הארץ שאלו היה חבר אף לבעילת נדה אין לחוש בו אלא ודאי עם הארץ ופירשוה ברגל שטומאת עם הארץ חשובה בו טהורה כמו שביארנו בחגיגה:

לפי דרכך למדת מסוגיא זו שגופו של עם הארץ מטמא את בגדיו או את אחרים מחמת עצמו ומחשש צנורא שלו שנחשבת כמשקה זב וזבה ואינך צריך בו לחשש בעילת נדה או לחשש בגדיו שישבה עליהם אשתו נדה וכן משמע ממה שאמרו למעלה שטבל ועלה ונגע בתרומה אלמא שאם לא טבל מטמא ומ"מ דוקא במגע אבל במשא והיסט לא גזרו בו אלא מחשש אשתו נדה אם בגופו מצד בעילתו ואם בבגדיו מצד ישיבתה עליהן ומה שאמרו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים ובגדי פרושים מדרס לאוכלי טהרות ופירשוה בשני של חלין מצד שמא ישבה עליהן אשתו נדה דוקא למשא והיסט אבל למגע אף מצד עצמו כן ואין צריך למה שטרחו לתרץ בה דמשום בגדי פרושים נקט לה שלא עשו גופו של פרוש כזב אצל תרומה אלא מחשש אשתו נדה אבל לעם הארץ לא הוצרכנו לטעם זה וכן למה שתירצוה גדולי הדור דמשום דההיא טעמא סליק לתרויהו נקיט לה כי היכי דלא לימא בעם הארץ משום גופו ובפרוש מחמת אשתו אבל מ"מ הוא הדין לעם הארץ משום גופו אלא עם הארץ אין גופו נחשב כזב אלא למגע אא"כ מחשש אשתו נדה וכן יראה בפרק הנזקין ס"א א' שאמרו וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה וכן אין לו טומאת מדרס ולא משכב ומושב וכמו שאמרו ברביעי של טהרות הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגליהן ומה הן מטמאין אוכלין ומשקין וכלי חרס הפתוחים אבל לא משכב ומושב ולא כלי חרס המוקפין ואם יש עמהן גוי או אשה הכל טמא אלמא גופו אינו עושה מדרס ולא משכב ומושב ולא מטמא בהיסט וא"כ מה שאמרו בטהרות הדר עם עם הארץ בחצר אפילו חביות מוקפות צמיד טמאין פירושה במלאות ומשום אוכלים ובשהה שיעור פתיחה וסתימה ומחשש שמא פתח ונגע אי נמי מחמת אשתו וכמו שביארנו בשני של חגיגה:

בד"ה ורמינהו על ו' ספקות כו' או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע"ה כו' עכ"ל ולפי זה בלאו הא דכותי דמתני' ע"ה הוא נמי פריך שפיר מעיקרא מספק בועל נדה דנראה להחמיר בו כמו בספק ע"ה ומיהו נראה דרב פפא דמשני בכותי חבר עסקינן ע"כ אין נ"ל להחמיר משום האי ספיקא דבועל נדה כמו בספק ע"ה דא"כ לא הוה משני מידי וק"ל:

בד"ה בכותי ערום כו' לכך מוקי בערום דכשפירש מן המדרס לא היה אלא ראשון כו' עכ"ל ומה"ט משום טומאת מדרס לא הוה אצטריך לאוקמא כלל בטבל אלא מטעם טומאת מגע אוקמה בטבל כמ"ש התוס' לקמן ומהרש"ל כתב מדלא אמר תלמודא שטבל ולא לבש משמע שלבש כו' כמ"ש התוס' עכ"ל ואין צריך וכי לא סגי בלאו הכי ותלמודא סתמא קאמר בין לא לבש ובין לבש וחזר כו':

בא"ד אף לר"ש ר"ל אע"ג דלא חשיב לה רואה דהא ס"ל דאינה מטמאה עד שתפליט לחוץ ואינה מטמא מבפנים:

בא"ד והא דקאמר לקמן ואחר תטהר וכו' לקמן בדף ל"ז דאמר רבא ימי לידה עולין לספירת זיבתה דאל"כ יהיו מפסיקין בין ספירה לספירה ע"ש א"כ משמע דלא חזר בו מהאי סברא דאמר נמי בשמעתין תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא וכו':

ד"ה לטהרתו אמר רחמנא ורבא סבר דלא משמע מלטהרתו וכו' תימה לי א"כ לרבא מנא הוה יליף ליה סתירה בזב כלל אפילו ע"י טומאת זיבה דלעיל בריש פרק המפלת משמע בפרש"י דלא ילפינן סתירה בזבה אלא מדכתיב ואהר תטהר אחר אחר לכלן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם וזב ילפינן מזבה וכיון דלא הוי ס"ד דרבא דבעי גבי זב גופיה שלא תהא טומאה מפסקת בספירתו א"כ מנלן דסותר כלל אפילו בזיבה דאין לומר דהוה ס"ד דסותר מטעם הראיה עצמה שרואה עתה הוא נטמא ונעשה זב מחדש להצריכו ספירת ז' משא"כ בזבה דאינה נטמאת ונעשית זבה כ"א בג' ראיות לכך צריך קרא בזבה ואחר תטהר וגו' דמיניה ילפינן דסותרת אבל בזב לא צריך קרא דהרי זב נמי אינו נעשה זב לטומאה כ"א בשתי ראיות כדאמר מנה הכתוב שתי ראיות וקראו טמא ויתבאר לקמן בפרקין וצ"ע:

ד"ה ורמינהו על ו' ספקות וכו' אבל פשיטא דאיכא ספקות טובא וכו' ר"ל ואינו פריך הספקות אהדדי וצ"ל דלא גרסי התוס' בגמרא אלמא מספיקא לא שרפינן תרומה ורמינהו וכו' דמלשון זה משמע דרמי הספקות אהדדי:

בסוף הדבור אבל אם היה להסתפק בשל בהמה לא הוי שרפינן דה"ל ספק ספקא. יש להקשות הא השתא הוי נמי ספק ספקא ספק דעובד כוכבים ספק דישראל ואת"ל דישראל ספק דע"ה ספק דחבר וי"ל דזה לא חשיב כ"א ספק א' אם הם מאדם שמימי רגליו טמאים או מאדם שמימי רגליו טהורים עוי"ל דליכא להסתפק בחבר דחבר ודאי היה נפנה לצדדים ואין כאן כ"א ספק דעובד כוכבים ספק דישראל ע"ה מיהו מההיא דפרק הנזקין משמע דכל שהוא ישראל הוא נפנה לצדדים ולפי זה צ"ל הא דקתני מי רגלי אדם כנגד מי רגלי בהמה לא כנגדם ממש דא"כ לא הוי לספוקי לן בשל ישראל כלל דשל בהמה מסתמא באמצע הדרך הן וק"ל:

ד"ה בכותי ערום והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף וכו' פירוש לאחר טבילה:

בא"ד מטמא שנים וכו' פירוש שהוא אב הטומאה ועושה ראשון והראשון עושה שני והשני פוסל תרומה א"כ הואיל והוא אב הטומאה אם היה לבוש בגדיו היה מטמא בגדי חבר בנגיעת רגלו יחף:

תוס' ד"ה ורמינהו וכו' כגון טומטום בלובן לעיל כח ע"ב:

שְׁמַע מִינָהּ יְרֵא שָׁמַיִם הוּא, אָזַל לְגַבֵּיהּ יש להקשות מדבריו אלו משמע דמשום דידע שהוא ירא שמים אזל לגביה וקשא והלא מעיקרא אמר 'אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הָכָא אֵיזִיל אִיקְבַּל אַפֵּיהּ' דמשמע לא דקדק על יראת שמים כי אם על תורה בלבד? ונראה לי בס"ד בתחלה אמר לאקבולי אפיה בבית המדרש ולהכי לא דקדק שיהיה מופלג ביראת שמים כי כיון שהולך אצלו לבית המדרש אין בזה זלזול כבוד לרב פפא שהוא מופלג ומפורסם בחכמת התורה אך כיון ששמע דאמרה לו ההיא סבתא 'יְהֵא רַעֲוָא דְּתִיהֲוֵי כְּוָתֵיהּ' אמר שמע מינה שהוא מופלג ביראת שמים ועל כן אזיל לגביה לביתו ולא לבית המדרש דעביד ליה יקר טפי בהכי כיון שהלך לביתו ולכן גם הוא עשה לו כבוד ביותר דהכין לו סעודה ושחט לו שור לכבודו. אי נמי בתחלה אמר 'אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן' שהוא שלם וחכם בגרסא ובעיון אז 'אֵיזִיל לְאַקְבּוֹלֵי אַפֵּיהּ' והך סבתא אמרה ליה 'אִיכָּא הָכָא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְרַב שְׁמוּאֵל שְׁמֵיהּ' פירוש מה שקורין אותו רב שמואל הוא בעל השם מקטנותו כמו שאמרו בגמרא (פסחים פו:) אמרו לו מה שמך? אמר להם רב הונא ואמרו לו איך אתה קורא שמך 'רב הונא'? אמר להם בעל השם אני כך קורין לי מקטנותי. וכן הענין כאן אמר לו רב שמואל שמיה מקטנותו כי עדיין לא נשלם בחכמת העיון והסברה כי אם רק תני מתניתא בקי בגרסא ויהא רעוא דתהוי כותיה ומזה דייק רב פפא דהוא מופלג ביראת שמים כי בתורה עדיין אינו שלם ואיך תברכהו להיות כמותו? ועל כן אמר איזיל לגביה אף על גב דאינו שלם בחכמת העיון כי אם תני מתניתא עם כל זה כיון דמופלג ביראת שמים איזיל לגביה.