מסכת נדה דף ל״א עמוד ב׳

שמשהין עצמן מלהזריע:

יכולני שישהא עצמו מלהזריע:

יבעול וישנה שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת ונהי נמי דתזריע אחריו תקדום הזרעתה בבעילה שניה:

בעון על ידי דם נדה שהוא סימן להריון כדקיימא לן (כתובות דף י:) כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין והוא מביאו לידי עון וקדייק ר' יצחק בעון שסמוך לעון נדות שהוא מוזהר לפרוש הימנה:

ובחטא לשון טבילה וטהרה כדמפרש. וה"ק על ידי דם נדות שהוא מביא לידי עון חוללתי שהוא גרם לי שנבראתי וכשנתחטאת אמי ממנו יחמתני:

כר מנחה דהיינו סימן שלום:

נקיה חסרה כמו (ב"ק דף מא.) יצא פלוני נקי מנכסיו:

עד דאמרה מזוני שיודעת להתפלל:

כי קולך ערב אבל היא אינה מקלסתו בקול ערב אלא בצח ואדום:

מתני' בנות כותים והן יושבות על כל דם ודם. ואם תאמר ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן ויש לומר דהיינו דוקא בקטנותן דלא דרשי ואשה כדאמר בגמרא אבל גדולות דמפרשי להו וטבלי לא מטמו אלא משום דיושבות על כל דם ודם:

תחתון כעליון מפרש בגמרא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין ועליונו של זב מפרש רשב"ם שהכריע הזב בכף מאזנים את האוכלין ומשקין שבכף שניה ולא נהירא דבפ' ר"ע (שבת דף פג.) קרי ליה היסט מה שהכריע הזב בכף מאזנים והיסט נפקא לן מאשר יגע בהם הזב ועליונו של זב נפקא לן בשמעתין מקרא אחרינא ונראה דעליונו של זב היינו בגד שמקצתו על הזב ומקצתו נגרר על הארץ ולאו היינו היסט אלא כשמסיטו כולו כדאמר איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו:

בנות הכותיים נדות מעריסתן פי' מתניתין כמאן דאמר כותיים גרי אמת הן ומשום הכי מטמי' להו מספק מעריסתן כיון דאילו חזיאן ודאי טמאות מדאורייתא, אבל למאן דאמר גרי אריות הן ואפילו ודאן אין טמאות דאורייתא אף ספיקן לא מטמאים עד שיהו בנות שלש שנים ויום א' הואיל וראויה לביאה כבנות שאר הגוים כדאמרינן בע"ז פרק אין מעמידין תינוקת גויה בת ג' שנים ויום א' הואיל וראויה לביאה מטמאה בזיבה, ועוד ראיה דמתניתין כמ"ד גרי אמת הן מדקתני שטומאתן בספק, אבל הקשו בתוספות דר' יוסי סבירא ליה דגרי אריות הן כדאיתא במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות סו, ב) דקאמר דתורמים משל כותיים על של גויים ואפילו הכי אית ליה דטמאות מעריסתן כדאמר איהו בפרק קמא דשבת דאף בנות הכותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו, ואמאי מאי שנא מתינוקת גויה דלא גזרו בה בפחותה מבן שלש שנים ויום א', ותירץ ר"ת ז"ל דהחמירו בהן יותר משום דשיכ' טפי אצל ישראל.

מפני שהן יושבות על כל דם וא"ת תיפוק ליה משום דנדות הן מעריסתן, יש לומר דהני מילי בקטנות דלא מפרישין להו אבל גדולות דאף הן מפרישין אותן אימא לה משום הכי איצטריך למימר טעמא אחרינא בגדולות.

גמ' הכא במאי עסקינן בסתמא מדקא משני הכי משמע דמעיקרא בדחזיאן דוקא קתני שהן נדות מעריסתן, ומשום הכי קשיא ליה אמאי, ואיכא למידק ומאי קשיא ליה דדילמא גזרו בהו כדגזרו בגויים דכותיים גרי אריות הן, וי"ל משום דמתניתין על כרחיך גרי אמת סבירא ליה כדכתבינן לעיל ומשום הכי ק"ל, א"נ דאפילו למאן דאמר גרי אריות לא ניחא דמ"ש מבנות שאר הגוים דלא גזרו עליהן פחותות מבת ג' שנים ויום א' שהיא ראויה לביאה.

הא דאמרינן מאן תנא ואוקימנא כר' מאיר דחייש למיעוטא. קשיא לן אמאי דחקו ומוקמי לה כמאן דחייש למיעוטא בלחוד לוקמה כר' יוסי דאיהו נמי אית ליה מתניתין וכדאמרינן בשבת דאף בנות הכותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו, וי"ל דמתניתין דחקיה דאלו לר' יוסי ס"ל כותיים גרי אריות הן כדאיתא במנחות וכדכתבינן לעיל ומתניתין על כרחיך כמאן דאמר גרי אמת כדאמרן, ועוד דסתם מתני' ר"מ והילכך ניחא ליה לאוקומה כותיה ולא למשקל תנא מעלמא.

קטנה שמא תמצא אילונית כתבתיה ביבמות פרק קמא בסייעתא דשמייא.

פרק רביעי בנות כותים בנות כותיים נדות מעריסתן בגמרא מפרש טעמא והתם מפרשינן לה בס״ד.

והן יושבות על כל דם בגמ׳ מפרש מאי קאמר והקשו בתוס׳ ותיפוק ליה שהן נדות בעריסתן וי״ל דאצטריך אפילו היכא דידעינן דאפרישינהו וטבלו הן מקטנותן הן לאחר שהגדילו.

ואין חייבין על ביאת מקדש פי׳ ואפי׳ אשם תלוי שאין אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבוע כדאיתא בהוריות.

מפני שטומאתן ספק פי׳ דדם ירוק לא שכיח עד דנעבדיה כודאי.

גמרא ואי דלא חזיין דידהו נמי לא איכא למידק למה ליה דגזיר׳ דרבנן היא כדאמרינן בפ״ק דשבת בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו י״ל דההיא לר׳ יוסי דסבר כותים גרי אריות הם ואלו סתם משנה ר״מ דסבר גרי אמת הם וטומאתם דבר תורה א״נ דמתני׳ משמע דלטומאה דאוריתא חשו בהם מדקתני טפי שטומאתם ספק ולא קתני שטומאתם מדבריהם וא״ת דכיון דההיא דמס׳ שבת ר׳ יוסי היא למה אמר שיהו נדות בעריסתן מאי שנא מגויה גמורה שלא גזרו בה טומאה עד שתהא מבת ג׳ שנים ויום א׳ כדאיתא התם ובמ׳ ע״ז וי״ל דמשום דשייכי ישר׳ בהו החמירו בכותים מבגוים כדי שירחיקו ישראל מהם ולא ילמדו ממעשיהם.

ומא תנא דחייש למעוטא פירוש דאע״ג דפרישנא דמתני׳ ר״מ היא דסבר כותים גרי אמת הם וסתם מתני׳ נמי ר״מ אפ״ה שיילינן דמאן הוא תנא דמתני׳ דחייש למיעוטא משום דקס״ד דליכא תנא דאית לי הכין ואמרי׳ דר״מ היא.

הפרק הרביעי בעזרת האל ובישועתו:

בנות הכותיים וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק השלישי בענין הדמים ובפרט בנשים שאין דמם מטמא מן התורה וקצת עניני החלק החמישי ובפרט בענין דם הבא מחמת קשוי הלידה ובעניני יולדת בזוב וקצת עניני החלק השני בעניני קביעות הוסתות ובפרט לבאר שאינה קובעת וסת בימי נדה ובימי זיבה ושאר דינין שבענין זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר בנות הכותיים והצדוקים והנכרית על איזה צד דמן מטמא ועל איזה צד אינו מטמא וכן בדם טהרה של קצת ישראליות הטמאות מצד אחר ויתגלגלו בזה קצת דינין בעניני טומאה ודין יולדת בזוב השני בענין דם הבא קשוי לידה על איזה צד טהור ועל איזה צד טמא השלישי לבאר דין אחד עשר יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה ושאין בהם קביעות וסת אא"כ על צדדים ידועים כמו שנבאר וכן בקצת דינין אחרים שבדיני וסתות:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר בנות כותיים נדות מעריסתן הכותיים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות והן יושבות על כל דם ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן בספק יתבאר בגמרא שתינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה ר"ל אם ראתה שנאמר בפרשת נדה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה ודרשו בו אשה אין לי אלא אשה ר"ל גדולה תינוקת בת יום אחד מנין ת"ל ואשה ומ"מ מן הסתם אין מחזיקין את האשה בטמאה לא גדולה ולא קטנה ולא סוף דבר מן הדין אלא אף משום גזירה ליכא שמאחר שאנו דורשין אשה ואשה אף אנו נותנין לב בהן ומפרשין אותן בשעת ראייתן זהו הדין בישראלית גמורה אבל הכותיים אף קודם שעשאום כגוים גמורים לא היו כישראלים גמורים לגמרי מפני שלא היו נשמעים אלא לתורה שבכתב ולפשוטי המקראות ולא היו דורשין אשה ואשה ומתוך כך אפילו היתה ביניהם תינוקת שתהא רואה לא היו מטמאין אותה ומתוך כך סובר תנא זה שמאחר שכן אין נותנין לב עליהם ומתוך כך מחזיקין אותם בטמאות מן הסתם אף ביום שנולדו וכן לעשרה ימים לזיבה וכן הזכר בזיבה או שמא לא אמרוה בזכר מן הסתם הואיל ומיעוט שאינו מצוי הוא ומ"מ אין הלכה כן שלא נשנית אלא לדעת ר' מאיר שחושש למיעוטא כמו שהתבאר לדעתו קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין ולא חולצין דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ולא מיבמין קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעים בערוה שהרי אינה בהקמת שם ואע"פ שר' מאיר לא אמרה אלא במיעוט המצוי אף זה מצוי הוא שהרי מעשה היה והטבילוה קודם לאמה משום מגע תרומה וכגון שראתה יום או יומים ללידתה והטבילוה תוך שבועים של אמה שהיתה יולדת נקבה ומאחר שהיו נותנין לב על כך ודאי נראה שמצוי הוא ואע"פ שתינוקת זו אף בלא ראיה היתה מיטמאת אגב אמה שהרי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ בטומאה זו לא היו ממתינין אותה שבעה אלא ביומה היו מטבילין אותה ולא היו אומרין דרך גוזמא והטבילוה קודם אמה שהרי אף בכל תינוקת וכל תינוקת כן ומ"מ הרי פסקנו במקומו כחכמים דחליצה הוא דלא משום דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל לענין יבום מיבמין ואין חוששין לסריס ואילונית ואף בזו אין חוששין למעוט ואין מטמאין אותם מן הסתם ויש פוסקין כסתם משנתנו ולא מן הדין אלא מפני שקבעום בשמונה עשר דבר ומ"מ בזמנים הללו כבר עשאום כגוים גמורים והגוים אין דמן או זיבתן מטמא מן התורה אלא שחכמים גזרו עליהם להיותם כזבים וכזבות כל שהן בני ביאה ר"ל הוא מבן תשע ויום אחד והיא מבת שלש ויום אחד ולמטה מזמן זה לא גזרו בהם שלא היתה הגזרה אלא שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצל הגוי במשכב זכור ופחות מכן אין ביאתן ביאה לגזור עליהם ומ"מ לפי הענין הראשון אמר שהכותי מטמא משכב התחתון כעליון מפני שהוא בועל נדה וזו ודאי לא נאמרה בכותי קטן שאף הוא מיטמא מן הסתם בזיבה מחמת עצמו שהרי אין דורשין גם כן איש ואיש עד שיהו נותנים לב על כך או שמא אינו מיטמא מן הסתם הואיל ואינו מצוי אלא שמ"מ הענין בכותי גדול ונשאוי ומאחר שהן גדולים אין מטמאין מן הסתם שהרי הן נזהרין הם בנדות וזיבה ואמר על כך שמ"מ אחר שהתחילו לראות מחזיקין אותן בנדות והכותיים בעליהן נדונים כבועלי נדות ופירש הטעם שאע"פ שהן נזהרות בנדות מ"מ יושבות הן על כל דם בין ירוק בין אדום והכל טמא בעיניהן ופעמים שמתחילות בדם ירוק ומונות ממנו שבעה אע"פ שרואות אחריה דם אדום והרי שלא היה להן למנות אלא מראיית דם האדום ואף הם נדונין מתוך כך כבועלי נדות:

ומטמאין משכב תחתון כעליון ופי' בגמ' שלא בא ללמד בדין מדרס שאם יש כאן עשר מצעות וישב עליהן שמטמא את כלן שזו פשוטה היא שהרי דרסן אלא שבא ללמד שלענין זה אינו כנדה לגמרי שמשכב הנדה ומרכבה אב הטומאה אע"פ שלא נגעה כגון משכב התחתון וכן מטמאה אדם לטמא בגדים וכן מטמאה כלים במגע ובמשא והיסט ומשכב בועלה אינו אלא ולד הטומאה אף אותו שנוגע בו ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין כדין כלים שנוגע בהן אלא שאף הוא מטמא כלים במגע ובמשא והיסט כעליונו של זב ר"ל משא הנישא על הזב ואינו נוגע בו שאינו אב הטומאה ומה שאמר והן יושבות על כל דם ר"ל מפני שהן יושבות על כל דם כמו שביארנו ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש שהרי טומאתן ספק וכן מטעם זה אין שורפין עליהן את התרומה והקשו עליה בגמ' ממה שאמרו במסכת טהרות על ששה ספקות שורפין את התרומה אלמא ששורפין את התרומה על הספק והעמידוה בכותי שטבל בפנינו והוא הדין ערום שאין לבא בה מתורת בגדים שהן מדרס לפרושים ודרס על בגדיו של חבר ונגעה תרומה בבגדי החבר ואין לחוש אלא שמא בעל נדה ועדין הוא תוך שבעה שאין טבילתו כלום וזהו ספק בעל בקרוב ספק לא בעל בקרוב ואם תמצא לומר בעל בקרוב שמא השלימה היא לדם ירוק והרי היא נדה או שמא לא השלימה היא לדם ירוק והרי אינה נדה והוה ליה ספק ספיקא ואין שורפין את התרומה בתרתי ספיקא אבל אם לא טבל בפנינו הרי ודאי בעל והוא בחזקת שלא טבל ואין כאן אלא ספק השלימה לדם ירוק ספק לא השלימה ושורפין עליה את התרומה וכן אם אינו ערום שורפין עליה את התרומה מצד בגדים שהן מדרס שסתמו עם הארץ הוא שאם בכותי חבר אין דנין אותו בבועל נדה כלל ועקר משנתנו אין בה הפרש בין לדעת האומר גירי אריות הן בין לדעת האומר גירי אמת שאם תאמר גירי אמת הן מ"מ אינם כישראלים גמורים כמו שכתבנו ואם תאמר גירי אריות הן והיה לנו לדמותם לגוים שלא לטמא בודאי מן התורה ומאחר שכן לא יהא ספקם מטמא מדברי סופרים עד שיהיו בני ביאה מ"מ אפשר שהחמירו בהם יותר מגוים מפני שישראל מיטמאין הם כשירות חזקה ואין צריך להעמיד משנתנו מטעם זה לדעת האומר גירי אריות הן וראיה לזה שהרי ר' יוסי סובר גירי אריות הן וכדאיתא במנחות פרק ר' ישמעאל דקאמר תורמין משל כותיים על של גוים ואעפ"כ הוא סובר שבנות הכותיים נדות מעריסתן וכדאיתא בראשון של שבת ולענין פסק מיהא אין לנו בה כלום כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוס' בד"ה בנות כותים והן יושבות כו' וא"ת ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן וי"ל כו' עכ"ל ומשום דמתני' לית ליה טעמא דטימוע אלא משום חשש ראייה מדקתני לפי שיושבות על כל דם כמ"ש התוס' לקמן לא הוה הוצרך למיתני שהן יושבות אף על דם טהור אלא דה"ל למיתני דמעריסתן הן נדות משום חששא דראייה ומשמע להו לכאורה מלישנא דמעריסתן הן נדות לעולם כההיא דגזרו על בנות כותים מעריסתן דהיינו לעולם גזרו עליהן שיהו נדות לטעמא דטימוע ואהא קשיא להו שפיר למה לי טעמא והן יושבות על כל דם תיפוק ליה כו' ותרצו דלמתני' דהכא דאתיא כר"מ וטעמא משום חשש ראייה היינו דוקא בקטנותן דלא דרשי ואשה כו' וק"ל

ברש"י ד"ה אין כו' והא דאמר דמסתמא טמאות גזירה דרבנן היא מלישנא דרש"י דנקט והא דאמר דמסתמא טמאות וכו' משמע דארישא דבנות כותים נדות מעריסתן וכו' קא מהדר וא"כ צ"ל דרש"י ס"ל דסיפא דמתניתין דקתני ואין חייבין וכו' ואין שורפין וכו' קאי נמי ארישא דמתני' ולכך מסיים רש"י והא דאמרה דמסתמא טמאות וכו' ויש ליישב ג"כ דקאי רש"י אמשכב תחתון דסיפא לחוד והא דנקט והא דאמרינן דמסתמא טמאות ר"ל אע"ג דלא ידעינן אי חזו דם ירוק או לא וא"כ הוי ספק ספקא ספק בעל בקרוב ספק בעל ברחוק ואת"ל בקרוב ספק חזאי דם ירוק ספק לא חזאי כדאמרינן לקמן בגמרא וא"כ אינה כ"א גזירה דרבנן:

בתוס' ד"ה והן יושבות על כל דם וכו' וי"ל דהיינו דוקא בקטנות דלא דרשי ואשה וכו'. תירוץ זה לא יתיישב אלא לפי המסקנא דמשני אנן דרשינן אשה ואשה כי חזיין מפרשי להו וכו' אבל המקשה לפי מה דעדיין לא אסיק אדעתיה חילוק זה אם כן במה היה מתרץ לו קושיית התוס' מה צריך תנא דמתניתין לנתינת הטעם מפני שהן יושבות על כל דם ודם תיפוק ליה שהן נדות מעריסתן ולפי מה דכתבתי לקמן בפי' הגמ' שהקשה המקשה אי הכי דידן נמי וכו' שהמקשה היה סבר שהטעם דבנות כותים נדות מעריסתן משום דחיישינן למיעוטא וכותיות אינן נזהרות להפריש אותן ולדקדק אחר הקטנות אי הן רואות דם או לא כיון ררוב הקטנות אינן רואות כמבואר למעלה א"כ אותו הטעם לא שייך אלא בקטנות ולכך נמי נתיישב שפיר דצריך התנא לתת הטעם בגדולות מפני שהן יושבות על כל דם וכו' וק"ל:

ד"ה תחתון כעליון וכו' מפרש רשב"ם שהכריע הזב בכף מאזנים את האוכלין ומשקין וכו'. דברי הרשב"ם תמוהים הם שהרי לפי דבריו אותו בגד שבכף השניה שהזב מכריע אותו הוא נקרא עליונו של זב והוא חוזר ומטמא אוכלין ומשקין אבל לא אדם וכלים דומיא דמתניתין דאיירי במשכב תחתון של בועל נדה שמטמא אוכלין ומשקין ואינו מטמא אדם וכלים והוא מפרש שהכריע הזב בכף מאזנים את האוכלין ומשקין שבכף שניה וק"ל:

בא"ד ונראה דעליונו של זב היינו בגד שמקצתו על הזב וכו' פירוש ואותו מקצת שעל הזב הוא ניסט מהזב אבל אותו מקצת שהוא נגרר על הארץ ר"ל שמונח ותלוי על הארץ אינו ניסט לא הוי היסט אלא כשמסיטו כולו:

גמ' אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ע' לעיל י ע"ב תד"ה דהויא:

תוס' ד"ה תחתון כו' והיסט נפקא לן מאשר יגע בהם הזב לקמן מג ע"א כל אשר יגע בו הזב כצ"ל:

כֵּיוָן שֶׁבָּא זָכָר בָּעוֹלָם, בָּא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם (ישעיה טז, א) נראה לי בס"ד דהזכר אחוז בתפארת שהוא כולל ששה הויו־ת דששה קצוות חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד] שעולה מספרם קנ"ו וקאמר כאן זָכָר 'זה-כר' וצרף מספר כר [220] ומספר קנ"ו עולה שָׁלוֹם [156+220=376] מה שאין כן הנקבה אחיזתה במלכות שאין בה אלא הוי־ה אחת.

עַד דְּאָמְרָה, מְזוֹנֵי לָא יְהָבֵי לָהּ (בראשית ל, כח) פירוש הזכר הולך לבית הספר לכן אמו תשתדל להביא לו סעודתו מאיליה כדי שילך לבית הספר ללמוד מה שאין כן הבת אינה הולכת לבית הספר לכך אין שמים לב עליה להקדים לה ועד שתבקש סעודתה לא יהבי לה. אי נמי קאי על אחר גידולם ונשואם דהאיש הוא יקדים להביא מזונות בידו לצרכו ולצורך ביתו מאליו אך האשה אין דרכה לצאת לשוק לקנות אלא תבקש מבעלה שיקנה ויביא לה.

וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר" (תהלים נא, ט). קשא כיון דאיכא פסוק מן התורה למה הוצרך להביא פסוק מן התהלים? ונראה לי בס"ד כיון שבא לפרש בזה מלת 'בְּחֵטְא יֶחֱמַתְנִי' שהוא לשון דנקיט דוד המלך ע"ה בתהלים ניחא ליה טפי לפרשו בלשון שנשתמש בו דוד המלך ע"ה עצמו בתהלים דלא נימא לשון תורה לחוד ולשון כתובים לחוד. ודע דאף על גב דאיכא קרא אחרינא דכתיב וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת (ויקרא יד, מט) שהוא קודם ג' פסוקים, לא דקדק להביא פסוק זה דקדים טפי משום דהוה צריך להאריך יותר להזכיר ארבעה תיבות לפחות ופסוק ו'חַטֵּא אֶת הַבַּיִת' די לו להזכיר שלשה תיבות.

שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, יד). עיין תוספות והקשה מהרש"א לפי זה פסוק זה היה צריך השואל לאומרו לחזק שאלתו ולא המשיב? ונראה לי בס"ד דהמשיב אמרו כי הוא מפרש 'מַרְאֵיךְ' דקרא לשון חֵלֶב מְרִיאִים (ישעיה א, יא) שכתב השרש שהוא לשון פטום וכאן אמר 'מַרְאֵיךְ' רצונו לומר פטומיך והיינו העצם שאת נתפטמת ממנו הוא נאוה והכי קאמר למה קולך ערב מפני שמראיך הוא עצם הצלע שנתפטמת ממנו הוא 'נָאוֶה' כלומר קולו ערב ונאוה.