מסכת נדה דף כ״ג עמוד ב׳

אף אנן נמי תנינא דלא חיי:

המפלת מין בהמה וחיה ועוף דברי ר"מ רישא במסכת בכורות (דף מו.) והכי קתני יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן וקא חשיב ואזיל המפלת מין בהמה וחיה ועוף הבא אחריו בכור לנחלה דהאי לאו בכור הוא לגבי נחלה דלא חיי:

וחכ"א עד שיהיה בו מצורת אדם אינו פוטר את הבא אחריו מבכורת כהן:

אין בכור לכהן שהרי זה פטר את הרחם:

סנדל צורה פחותה שאין צורת פניו ניכרת שאין סנדל בלא ולד אחר ומתוך דוחק חבירו הוא נמעך כדמפרש בפירקין (לקמן נדה דף כה:) משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו. ואם יוצא סנדל ראשון פוטר את אחיו מפדיון כהן:

או שליא דאין שליא בלא ולד ופוטר את הבא אחריו לאחר זמן:

שפיר עור דפוס הולד:

מרוקם שכבר אבריו ניכרין קצת ולקמן בפירקין (שם.) מפרש לה:

ומצא בה דמות יונה וא"ת ודילמא לרבנן ולא לר"מ וי"ל דא"כ ה"ל לר' יוחנן למימר לרבנן מצא בה דמות יונה כו' א"נ י"ל דלא מיבעיא ליה אלא לר"מ דבדבר קל עושהו ולד בהמה במעי אדם ואדם במעי בהמה נמי קרוי ולד או לא אבל לרבנן פשיטא ליה דשרי דלא מיקרי ולד אלא אדם במעי אשה ומייתי ראיה מר' יוחנן דאמר אסורה אפילו לרבנן וכ"ש לרבי מאיר:

שר"מ אומר מצורת פי' בקונטרס מקצת כל צורת עין ולסת וגבת וזקן וחכ"א כל צורת משני צדדים ב' עינים כו' ואע"ג דלר' מאיר כי לא דמי כלל לאדם טמאה לידה משום דכתיב בהם יצירה כי דמי לאדם בעי שיהא דומה לו במקצת כל היצירה והא פלוגתא דייק מדתנן וחכ"א כל שאין בו מצורת אדם ולא קתני וחכ"א אינו ולד מכלל דפליגי נמי בולד שמקצתו אדם ומקצתו בהמה דלר"מ במקצת כל צורתו קרוי ולד ולרבנן בעיא כל הצורה והא דקתני במתני' מצורת לר"מ קאמר לדידן בעינן כל צורת לדידך אודי לן מיהא דמקצת צורה בעינן:

והתניא איפכא ר"מ אומר כל צורה פ"ה כל שהוא אפילו עין אחד בלא לסת וגבינין וחכ"א מצורת כל חצי הצורה וקשה לפירושו דכל צורה דרב ודברייתא אינן שוין ועוד דבהא תניא איפכא לא הוה איפכא ממש ועוד דרב ור' יוחנן דבסמוך פליגי אברייתא וארבי יוחנן ליכא למימר תנא הוא ופליג כמו ארב כדמשמע פ"ק דכתובות (דף ח.) גבי (אין ברכת) חתנים מן המנין ועוד קשה לפירושו דרבא אמר חסא כרבנן דברייתא וא"כ כי פריך ליה מברייתא דצורת פנים שאמרו אפילו פרצוף אחד לישני ליה דאתא כר"מ דברייתא כיון דס"ל כברייתא דהשתא כי משני ליה אביי כי תניא ההיא לעכב מוקי לה כרב והוא לא ס"ל הכי ונראה לפרש והתניא איפכא ממש שר"מ אומר כל צורה דבעיא ב' עינים ולסתות דגרוע מכולה בהמה דהתם יצירה כתיב ורבנן אמרי מצורת חצי צורה והשתא רבי יוחנן דאמר המצח והגבינים והעינים כר"מ דברייתא ורבא אמר חסא כרבנן ופריך ליה מברייתא ואוקי לה כר"מ ור"ח גריס בדברי רב ר"מ אומר כל צורת וחכ"א מצורת כמו במתניתין ובברייתא איפכא:

אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה קסבר טרפה חיה וכן בפ"ק דתמורה (דף יא:) גבי רגל של זו עולה (או) כולה עולה דקאמר רב חסדא דבדבר שעושה אותה טרפה כולה עולה דטרפה אינה חיה ורבא אמר דוקא דבר שעושה אותה נבלה כולה עולה דטרפה חיה ובפ"ק דבכורות (דף ג.) פלוגתא איפכא גבי מקצת לעובד כוכבים מקצתה להפקיע מן הבכורה דרב חסדא אמר דבר שעושה אותה נבלה דטרפה חיה ורבא אמר דבר שעושה אותה נמי טריפה דטרפה אינה חיה ואומר ר"ת דהוי כאיכא דאמרי:

הא ד אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב הכל מודים גופו אדם ופניו תייש ולאו כלום. איכא למידק והא טעמיה דר' מאיר משום דגמר יצירה יצירה הוא אי נמי משום דעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם אלמא אפילו בתיש גמור שגופו ופניו תייש הרי זה ולד לר' מאיר וכל שכן אדם שגופו ופניו בלבד תייש, לפיכך פרש"י ז"ל דרב פליג אהנהו דלעיל וקסבר דר"מ ורבנן בסברא בעלמא פליגי, אבל ר"ת ז"ל פירש בספר הישר דלא פליג דלדידיה נמי אי כולו תייש בפניו וגופו, ולד הוא הואיל ובמינו מתקיים דגמרינן יצירה מיצירה אבל בגופו אדם ופניו תייש דאינו לא מין אדם ולא מין בהמה דברי הכל ולא כלום הוא ומכל מקום כשפניו אדם לכולי עלמא הואיל וכל עיקר הצורה היא צורת אדם דהיינו צורת פנים כאדם גמור דמי, וכשנברא בעין אחת דבהמה, פליגי, דר' מאיר סבר אפילו מקצת צורה, ורבנן סברי אינו אדם עד שתהא בו לכל צורת פניו פני אדם, והא דאמר שנברא בעין אחת כבהמה לאו דוקא בעין אחת אלא אפילו אין לו אלא אחד מכל צורות פני אדם כגון לסת ומצח וגבין וגבת הזקן הרי זה אדם לר' מאיר כדאמר רבא בסמוך, אלא הא דנקט בעין אחת להודיעך כחן דרבנן דאפילו בשאין לו אלא עין אחת דבהמה פליגי, וא"ת א"כ מנא ליה לרב דר' מאיר בפניו אדם ונברא בעין אחת כבהמה פליג דילמא בההוא מודה להו לרבנן ולא פליג עלייהו אלא כשכל גופו ופניו תייש הא במקצת אדם ומקצת תייש מודה לכו, וי"ל דנפקא ליה מדאמרי ליה רבנן כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד ולא קתני וחכמים מטהרים אי נמי וחכמים אומרים אינו ולד שמע מינה דשמעו לר' מאיר דפליג בתרתי ומטמא אפילו במקצת צורת אדם ואמרי ליה רבנן כל צורת אדם בעינן, למעוטי כל צורת בהמה ולמעוטי נמי אפילו מקצת צורת אדם:

ואקשינן עליה דרב והא איפכא תניא שר' מאיר אומר כל צורת וחכמים אומרים מצורת כלומר דאיפכא לגמרי הוא שר' מאיר לא מטמא אלא או בכל צורת בהמה או בכל צורת אדם דבעינן במינו מתקיים, ומקצת אדם ומקצת בהמה לא מצאנו מין כמותו שמתקיים, וחכמים אומרים כל גופו ופניו תייש אינו ולד עד שתהא בו מקצת צורת אדם ומיהא במקצת צורת אדם סגי ובהא רבנן לחומרא ור' מאיר לקולא, אמר להו אי תניא תניא, והשתא אתיא מתני' שפיר דקתני וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד דמשמע הא במקצת צורת אדם הרי זה ולד.

ואיבעית אימא לעולם כמאן דאמר מצורת פירש והא דתניא אפילו פרצוף אחד אין לא לעכב אלא להכשיר באחד, ומאי אחד, אחד אחד.

אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה פרש"י ז"ל דקסבר רבא טרפה חיה, והזקיקו לפ' כן הא דתניא בסמוך המפלת גוף אטום אמו טהורה ואי זהו גוף אטום א"ר כדי שינטל מן החי וימות ואמרינן עלה בגמרא וכמה שינטל מן החי וימות ר' זכאי אומר עד לרכובה ר' ינאי אומר עד לנקביו ואמרינן בין ר' ינאי בין ר' זכאי קא מיפלגי בטרפה חיה אלמא משמע לכאורה דכל שנולד בטרפות למאן דאית ליה טרפה אינה חיה אמו טהורה ואינו מחוור דקשה להעמיד רבא דלא כהלכתא דקי"ל כמ"ד טרפה אינה חיה, ועוד דמי גרע מנפל שאמו טמאה לידה ואפילו תאמר התם הוא דמתחלת ברייתו היה ראוי לבריאת נשמה דילמא האי נמי מתחלה ראוי היה אלא שלאחר זמן ניקב ושטו דמי גרע מיצא מחותך. לכך פירש הרמב"ן נר"ו דרבא אפילו כמ"ד טרפה אינה חיה אמרה דזה ראוי היה לברית נשמה ולחיות פחות קצת מי"ב חדש ועוד דדילמא מתחילה שלם נולד אלא שלאחר זמן נקב כדאמרן והא דאמרינן לקמן קמיפלגי בטרפה חיה לאו למימרא שיהא זה עיקר טעמא לבריית' ולומר דמשום דטרפה אינה חיה אינו מטמא את אמו משום ולד, אלא סימנא בעלמא, דקתני במתניתין איזו גוף אטום שאמו טהורה כל שינטל מן החי וימות קא מפרשינן ובפירושי' דכל שינטל מן החי וימות פליגי הני אמוראי חד אמר כל שינטל ארכובותיו אינו חי ואידך אמר אכתי הוא יכול לחיות ומכלל דבריהם שמעינן מאי דס"ל בעלמא גבי טרפה דמאן דאמר עד רכובתו סבר אינה חיה ומאן דאמר עד לנקבותו אית ליה בעלמא טרפה חיה.

ואם איתא פי׳ דהוא עצמו מתקיים כאן הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא להוי.

ותפשוט מהא דאמר ר׳ יוחנן וכו' ק״ל דדילמא ההיא לרבנן היא דלית להו לדר״מ והלכתא כוותיהו וי״ל דקים להו דר׳ יוחנן לכ״ע אמרה והתם בפ׳ המקשה הכי מונח דלכ״ע היא.

התם לא פרס איכא ולא פרסות איכא ואנן דרשינן התם כי פרסה בבהמה אותה תאכלו כדאיתא בפ׳ בהמה המקשה.

הכל מודים גופו תיש ופניו אדם פי׳ דפרצוף בני אדם עיקר גופו אדם ופניו תיש ולא כלום פי׳ ואפי׳ לר״מ ופרש״י ז״ל דרב פליג אסוגיין דלעיל דאלו בסוגיין דלעיל אמרי׳ דטעמא דר״מ משום דגמר יצירה א״נ משום דעיניהם כשל אדם וכיון דבכולי תיש גמור חשיב לר״מ ולד כ״ש כשגופו אדם ופניו תיש אלא ודאי דרב פליג אסוגיין דלעיל וס״ל דר״מ ורבנן בסברא פליגי ואין זה נכון מדלא מייתי לה תלמודא לעיל בפלוגתא והנכון כמו שפר״ת ז״ל בספר הישר דהא דרב איתא אפי׳ לסוגיין דלעיל דכל שהוא כלו תיש עדיף ליה לר״מ דהוי במינו מתקיים וגמרינן ביה יצירה יצירה וכן כשפניו פני אדם פנים עיקר וכוליה אדם דיינינן ליה ולא בעינן בהא ג״ש דפני אדם דחשיבי עיקר אבל כשגופו אדם ופניו תיש אפי׳ לר״מ אינו כלום שהרי אין במינו כך ואין כאן לא אדם ולא בהמה וכשנברא בעין א׳ וכן בשאר אברים א׳ א׳ פליגי דמר חשיב ליה אדם ומר לא חשיב ליה אדם והא דאמר לא נחלקו אלא כשנברא בעין א׳ בבהמה לאו דוקא דא״כ היכי קרי ליה מצורת הא ודאי משום אבר א׳ דבהמה לא משמע לן השתא דנפיק מצורת אדם ולקמן הוא דאמר לה לחד לישנא דאמר אביי כי תניא ההיא לעכב וכאידך אב״א מנינן מיניה דמשמע לן דהאי כל צורת הוא אלא הכא לישנא קיטא נקט א״נ משום דלרבנן אפשר דאפי׳ באבר א׳ בבהמה פליגי אבל לר״מ אפי׳ אין לו אלא א׳ א׳ מכל צורת פני האדם כגון לסת וגבין וגבת העין וכדאמרי׳ בר ברי רבא אמ׳ חסא ואוקימנא כמ״ד מצורה ואיכא למידק מ״ל לרב דפליגי ר״מ ורבנן בהא דהא במתני׳ לא משמע דפליגי אלא במפלת בהמה וחיה גמורין י״ל דמתני׳ קשיתיה ל״ל למתני וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד ליתני וחכ״א אינו ולד אלא ודאי שמעוה דר״מ דקאמר תרתי חדא דדמות בהמה וחיה גמורין ולד ואידך דמטמא אפי׳ במקצת צורת בהמה וחיה וא״ל רבנן דכל צורת אדם בעינן דהיינו לכל הפחות פרצוף פניו ולא בהמה גמורא ולא מקצת צורה ואי בא למידק דאדרבה משמע מלישנא דרבנן דסגי ליה כמצורת ולא כל צורת ומהא ה״ל למרמי עליה דרב ולא ממתני׳ וי״ל דלא מסתבר ליה לרב דליהוי ר״מ מחמיר בכל צורת בהמה ומקל במקצת צורת אדם ומשמע ליה דמתני׳ ה״ק כל שאין בו מצורת אדם מה שהוא עיקר צורתו דהיינו פניו אינו ולד א״נ דס״ל דבמתני׳ גרסינן כל צורת ודמינן ליה ממתני׳ דקתני איפכא ובריתא פי׳ דמתני׳ היא ואע״ג דרב תנא הוא ופליג בהא אתנא דמתני׳ סמכינן דבקי בגרס׳ דמתני׳ ולהכי א״ל אי תניא תניא ולהא אתא מתני׳ כפשטה.

ואב״א לעולם כמ״ד מצורת ומאי א׳ א' וק״ל מאי אב״א הוא למדחק מתני׳ וי״ל משום דלא מסתבר דלהוי אבר א׳ בלחוד מעכב בכל צורת וכדכתיבנא לעיל.

אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה פרש״י ז״ל דס״ל טרפה חיה והקשה עליו הרמב״ן ז״ל חדא דמוקים ליה לרבא דלא כהלכתא ועוד דכי לא היה י״ב חדש מאי הוי מיגרע מנפל דאמו טמאה כיון דראוי לברית נשמה והא נמי לא סגיא שלא היה ראוי לברית נשמה מפני שיהא ושטו נקוב מתחלתו וכ״ש דאפשר דניקב לאחר זמן ולא גרע מיצא מחותך לכן פי׳ רבי׳ ז״ל דרבא אמ׳ אפי׳ למ״ד טרפה אינה חיה ואליבא דהלכתא והא דאמר בסמוך דאיכא בין ר׳ ינאי ובין ר׳ זכאי טרפה חיה לאו למימר דדין טומאה דהכא תלויה בדין טרפה חיה כלל אלא דר׳ נקט לסימן בעלמא כדי שייטל מן החי וימות דהיינו נטילת ארכובה עליונה העושה טרפה דס״ל טרפה אינה חיה ור׳ ינאי סבר דטרפה חיה.

כל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו בכור לכהן אלא שהוא בכור לנחלה אחר שהראשון לא ילוד לגמרי הילכך הבא אחר הנפלים בנפל שאמו טמאה לידה ובן שמונה שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת והמפלת מין בהמה חיה ועוף במקצת צורת אדם והמפלת סנדל או שליא ושפיר והיוצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן אבל כל שאין אמו טמאה לידה הבא אחריו בכור אף לכהן:

השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה מצא בה דמות אדם לרבנן אסור באכילה אע"פ שהוא ממין בעלי פרסה הואיל ומ"מ אינו בצורת בהמה ולר' מאיר בעיא ולא אפשיט והלכה כרבנן אלא שקצת פוסקים משאירים אותה בספק וכן כתבוה גדולי הדור במסכת חולין ולא יראה ואם נולדה מיהא אף לר' מאיר אסורה שהרי נפל הוא אחר שאינו מתקיים ולא נשאלה אלא כשנמצא במעי הבהמה להתירה בשחיטת האם ולא שאלוה בבהמה במעי אשה שאין דרך לשחטה וטמא במעי טהור טמא וכבר ביארנוה במסכת חולין:

נברא בירך אחד ובעין אחת מן הצד אמו טמאה לידה שולד היה אלא שנמוח מצד אחד באמצע אמו טהורה שאין זה ולד אבל טמאה נדה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם:

ילדה ילד שהושט שלו אטום ר"ל סתום לגמרי אינו ולד כלל ואין אמו טמאה לידה אבל אם היה ושטו נקוב ונעשה טרפה אמו טמאה לידה שמא מעיקרו ולד היה ולא גרע מנפל ואף כשתמצא לומר מעיקרו נקב ונעשה טרפה וגרע מנפל שמעיקרו הוה ולד שלם מ"מ ראוי הוא לבריאת נשמה אלא שלא יחיה שנים עשר חדש וכל שנולד מעיקרו טרפה אע"פ שטרפה אינה חיה ולד הוא ואמו טמאה לידה וגדולי הרבנים חולקים לומר שכל שנולד מעיקרו בטרפות אין אמו טמאה לידה ומפרשים אותה לדעת האומר טרפה חיה והביאם לפרש כן מה שראו בסמוך המפלת גוף אטום כלומר חסר אמו טהורה וקורא לו אטום כלומר שנאטמה צורת גופו ונשתנית משאר צורות והוא שאין צורתו נגמרת אלא שהיא כענין גולמי כלים וכן מלת גולם ענינו סתום ר"ל שאין צורתו נגמרת ואף זה לא נגמרה צורתו שהרי בחסרון הפילתו ואמר עליו שאמו טהורה ופירש בו ואיזהו גוף אטום כדי שינטל מן החי וימות וכמה כדי שינטל מן החי וימות ר' זכאי אמר עד לרכבה ר"ל כל שנטלה רגלו מן הארכובה ולמעלה ר' ינאי אומר עד לנקוביו שנטל הירך וחלל שלה שהיא קרויה נבלה לטמא אף מחיים ואמר בגמרא קא מפלגי בטרפה חיה דלר' ינאי טרפה חיה ולהכי מצריך עד לנקוביו אלמא דכל שאתה אומר טרפה אינו חיה אין אמו טמאה לידה והדברים זרים חדא דאם כן רבא דאמר ושטו נקוב טמאה לידה אתיא כמאן דאמר טריפה חיה ודלא כהלכתא ועוד מהיכן בא שכל שראוי לחיות זמן לא יהא קרוי ולד לטומאת לידה אע"פ שאינו חי שנים עשר חודש אלא זה שאמר קא מיפלגי בטריפה חיה לא שעקר המחלוקת בכך שאף כשתאמר אינה חיה ולד הוא אלא הם נחלקו בשיעור החסרון המונעו מקריאת ולד חד אמר עד הארכובה שכל שנולד מעקרו כך אין שם ולד חל עליו ולר' ינאי שם ולד עליו ופלוגתא דטריפה חיה ממילא נחלקו בה לא שמחלוקת זו תלויה עליו שאף אלו היה ר' ינאי סובר טרפה אינה חיה היה מזקיק עד לנקוביו ומכאן יראה לי לפסוק כדעת האומר עד לנקוביו ולא עוד אלא שגדולי המחברים פסקוה עד טבורו ונראה שהם מסכימים לשטתנו שאלו היה הענין תלוי בטרפות היינו פוסקין עד לרכובה וגדולי הדורות פסקוה עד לרכובה ומטעם טרפה אינה חיה ולא יראה לי כן וי"מ אטום סתום לדעת האומר לרכובה שאין לה חתוך רגלים כלל ולדעת האומר לנקוביו שאין לו נקב בית הרעי אלא שטבורו פתוח ולדעת האומר עד מקום טבורו שאף טבורו אינו פתוח ומ"מ באטום מצד הראש כגון שגולגלתו אטומה לאי זה פירוש שתרצה אמו טהורה:

בפרש"י בד"ה אפילו פרצוף אחד אבר אחד כו' ובד"ה חוץ מן האזנים כו' אלמא למ"ד מצורת בחד סגי וקשיא לרבא כו' עכ"ל צריך עיון לפירושו כיון דרבא לרבנן דברייתא קאמר מצורת חצי צורה מאי מקשי ליה למימר דצורת אפילו אבר אחד קאמר ואם כן מאי פליגי דהא ר"מ נמי אית ליה הכי כל צורה צורת כל שהוא אפילו אבר אחד ואם נאמר לדעת המקשה דבעי למימר דמצורת דאמרי רבנן אפילו אבר אחד וע"כ כל צורה דר"מ דבעי ב' עינים ולסתות כו' וגריע ליה מכולה בהמה דהתם יצירה כתיב כמ"ש התוספות דאם כן מי הכריחו לפרש כלל כל צורה דר"מ דהיינו כ"ש ולא ככל צורה דקאמר רב לרבנן דהיינו הצורה כולה דכיון דדעת המקשה למימר דכל צורה דר"מ היינו נמי הצורה כולה נימא דהמתרץ נמי לא פליג עליה בהא אלא דע"כ רש"י סבר דכל צורה דר"מ לית לן לפרש הכי משום דלא גריע מכולה בהמה דמתניתין ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר רבא ושטו נקוב כו' רגל של זו עולה כולה עולה כו' מקנה לעובד כוכבים מקצת כו' כצ"ל:

ד"ה ומצא בה דמות יונה וכו' וא"ת ודלמא לרבנן וכו' ר"ל לפרש"י דמשמע דלרבנן פשיטא ליה דאסור ולא מיבעיא ליה אלא לר"מ דאזיל בתר אמיה א"כ קשה מאי פריך ותפשוט ליה מהא וכו' ודלמא ההיא דר"י אתי כרבנן ולא כר"מ ותירץ וי"ל דא"כ הל"ל לרבנן וכו' ומדלא קאמר הכי ש"מ דאתי ככולי עלמא אפי' לר"מ:

[בא"ד] א"נ י"ל וכו' ר"ל דאין הפי' כפרש"י אלא בהפך דגמ' ס"ל דלרבנן פשיטא ליה דשרי דלא מיבעיא ליה אלא לר"מ דבקל עושהו ולד והשתא פשיט שפיר מההיא דיונה דאפילו לרבנן אסור וכ"ש לר"א דמסתמא לרבנן קאמר ר"י למלתיה ואת"ל דלר"מ קאמר מ"מ תפשוט מינה בעיין:

ד"ה שר"מ וכו' לר"מ קאמר לדידי וכו' ואע"ג דהשתא ס"ל דר"מ אומר מצורת היינו דכי דמי לאדם בעי מצורת אבל המפלת מין בהמה ממש ס"ל לר"מ אמו טמאה לידה ועלה קאמרי רבנן אודי לן וכו' ומפלת מין בהמה ממש נמי לא ליטמיה אלא שי"ל א"כ מנלן דבתרתי פליגי רבנן ור"מ דלמא לא פליגי כ"א בהמפלת מין בהמה ממש והא דתנן וחכ"א כל שאין בו מצורת אדם ולא קתני וחכ"א אינו ולד משום דרבנן לר"מ קאמרי אודי לן וכו' ויש לתרץ דס"ל לגמרא דאי לאו דבתרתי פליגי ושמעי רבנן לר"מ דס"ל דכי דמי לאדם בעיא שיהא דומה לו במקצת כל הצורה לא הוי אמרי ליה במפלת מין בהמה ממש אודי לן וכו':

ד"ה והתניא וכו' ור"ח וכו' נראה דגריס כן משום דק"ל דהשתא ר' יוחנן דאמר עד שיהו כולה כאחת אתי כרבנן דברייתא:

ד"ה אמר רבא וכו' עד ובפרק קמא דבכורות פלוגתא אפכא גבי מקנה לעובד כוכבים וכו' עד ואומר ר"ת דהוי כאיכא דאמרי. נ"ל דר"ל דיש מהפכין דרב חסדא לדרבא ודרבא לדרב חסדא וכן כתבו התוספות שם בתמורה שזה מן הסוגיות ההפוכות שבגמרא ע"ש: