מסכת נדה דף י״ג עמוד ב׳

מעטרה ולמעלה לצד הגוף:

וירע אלמא מיקרי רע:

וכתיב לא יגורך לא יגור עמך רע:

ביד מוציא זרע לבטלה:

כספחת דכתיב בגרים (ישעיהו יד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב לשון ספחת שקשים לישראל כספחת שאין בקיאים במצות ומביאין פורענות ועוד שמא למדים ישראל ממעשיהן מפי מורי הזקן. ויש אומר שכל ישראל ערבים זה בזה ולאו מילתא היא שלא נתערבו בשביל הגרים דאמרינן במס' סוטה (דף לז:) נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן בריתות שכולן נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו על הגרים:

בני סקילה נינהו ואת אמרת מעכבים את המשיח ותו לא הלא במיתה הן נידונים:

דרך אברים היינו שכבת זרע לבטלה ואינו משכב זכור דבמשכב זכור כתיב (ויקרא כ) משכבי אשה:

דנסיבי קטנות והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה:

המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי אינו מנודה מעצמו אלא כלומר חייבים לנדותו כדאמרי' בפ"ק דקדושין (דף כח:) עד היכן הוא גלגול שבועה עד שיאמר השבע לי שאין עבדי אתה ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחברו עבד יהא בנדוי משמע דיהא בנדוי היינו דמשמתינן ליה:

בין ביד בין ברגל היינו דמשפשף מילתו ביד או ברגל:

קשים גרים לישראל כספחת מה שמקשה רש"י דלא חשיב בסוטה ערבות דערב רב י"ל לפי שלא ידע חשבונן מיהו במכילתא אמר דערב רב היו כפלים כיוצאי מצרים ור"י מפרש דלפיכך קשים שמטמעים בישראל ואמר בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) אין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל וכן נראה דהתם על ההיא מילתא מייתי דר' חלבו: [וע"ע תוס' יבמות מז: ותוס' קדושין ע: ד"ה קשים]:

עד שיכלו כל הנשמות שבגוף והא דאמר (שבת דף קיח:) אילמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלים וי"ל דהרבה היו יולדות בכרס אחד:

דינא תנן ובשבת (דף קח:) דאמרי' יד לפה תקצץ אינו לא דינא ולא לטותא אלא כלומר טוב לו לקוץ ידו קודם שיגע למקומות הללו משום בת מלך:

אלמא דינא תנן השתא סבור דתקצץ ממש והיינו דקאמר כריסו נבקעת ומשני ה"ק תקצץ ידו על טבורו פי' על שנגע על טבורו ולעולם לטותא הוא והא דקתני כריסו נבקעת לא קאי אתקצץ אלא על ישב לו קוץ דאם לא יסיר הקוץ תבקע כריסו וקשה דמאי ס"ד מעיקרא דהא בהדיא קתני והלא כריסו נבקעת אחר ישב לו קוץ ומיהו בתוספתא גריס והלא כריסו נבקעת ברישא והשתא אתי שפיר ומ"מ משני דה"ק אם אסור לעולם ליגע פעמים שכריסו נבקעת כגון אם ישב לו קוץ:

הא דאמרינן הכא המקשה עצמו יהא בנידוי. פירש ר"ת ז"ל, לא שהוא מנודה מעצמו בנדוי של רבותינו אלא ראוי לנדותו קאמר, והראיה מדאמרינן בפרק קמא דקדושין גמר' אין כל הנעשה דמים באחר (כח, א), עד היכן גלגול שבועה אמר רב יהודה אמר רב דאמר ליה השבע לי שאין עבדי אתה, ואקשינן שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, אלמא אע"ג דקתני יהא בנדוי, אינו בנידוי עד דמשמתינן ליה אנן.

הא דאמרינן המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי פי׳ ר״ת ז״ל דלאו למימרא דהוי בשמתא דרבנן אלא לומר דמחייב שמתא דבי דינא וכההיא דאמרינן התם הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ואמרינן בפ״ק דקדושין אי דא״ל עבדי אתה שמותי נמי משמתינן ליה דאמר מר הקורא לחברו עבד יהא בנדוי וכן אתה מפרש גם בההיא דאמרי׳ בנדרים על השומע הזכרת ה׳ מפי חבירו.

קשים גרים לישראל פרשתיו ביבמות בס״ד.

כי הא דרב הונא קץ ידאי פי׳ אלמא הא דאמרינן התם המגביה ידו לחברו תקצץ דינא הוא ולא לטותא וא״כ ה״ה לידא דהכא וההייא דרב הונא פירשתיה בסנהדרין בס״ד.

אי אמרת בשלמא (הא דתנן) [דינא תנן] היינו דקתני אמרו לו הלא כריסו נבקעת. פי׳ כדקס״ד דמתניתא הכי פירושה ר׳ טרפון אומר כל יד המרבה לבדוק באנשים תקצץ על טבורו מקום הרשע שם המשפט א״ל כיון שאתה מחמיר כל כך בדבר מי שישב לו קוץ על כריסו ומצערו לא יטלנו בידו ויצטער עד שיטלנו בדבר אחר אמר להם כן ודאי לא יטלנו בידו חזרו ואמרו לו על הראשונה למי שממשמש שלא לצורך שאמר רבי טרפון שתקצץ ידו על טבורו והלא כריסו נבקעת והיאך נהרגנו על כך אמר להם וכו׳ ועל הא מהדרין וא״ל דינא לא סגי דלאו על טבורו היאך אפשר שיחמיר ר׳ טרפון כל כך אלא הכי א״ר טרפון כל המכניס ידו למטה מטבורו שלא לצורך תקצץ בידי שמים ולטותא היא וכך פי׳ לשון הבריתא תקצץ ידו הרגילה על טבורו ומה שאמרו לו והלא כריסו נבקעת גוזמא בעלמא הוא למי שישב לו קוץ על טבורו כי פעמים שהוא מצער אותו הרבה ואם ימתין עד שיטלנו בדבר אחר יצטער הרבה ואמר להם יצטער ויצטער.

וגדר גדול הוא שגדר רבי טרפון בדבר מפני חומר העבירה כדאיתא לעיל בשמעתין דאי לא שורת הדין דכל היכא דאיכא צערא הא בעית וליכא הרהורא כדאיתא לעיל אלא כיון דאפשר ליטול הקוץ בבגדו קיצרו עליו את הדרך.

ש״מ מכנסא אסור פירוש כשהוא נוגע בעטרה והא רך. ואפילו לנשוי אסור מדקא קשי׳ עלי׳ ממכנסי כהנים ועכשו קולא בדבר הזה בכל הארץ הזאת ואין לי על מה שנסמוך.

המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו שופך דמים והמקשה עצמו יהא בנדוי ר"ל שהוא ראוי לנדותו לא שנחזיקהו במנודה מאיליו וכיוצא בה אמרו בראשון של קידושין כ"ח א' עד היכן גלגול שבועה עד שיאמר לו עבדי אתה והקשה ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחברו עבד יהא בנדוי אלמא יהא בנדוי פירושו ראוי לנדותו וכן פירשוה קצת רבנים וכן כל שמסבב בעצמו לבא לידי הרהור חוטא ואינו ראוי לכנס במחיצתו יתברך דרך הערה אמרו ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד וכן אמרו לא תנאף לא תהא נואף בין ביד בין ברגל וכן המכניס ידו למטה מטבורו שלא לצורך הכרח תקצץ:

אף כשנושא אדם אשה צריך שתהא כונתו לשם מצוה דרך הערה אמרו שהגרים והמשחקים בתינוקות גורמים רעה לישראל גרים מפני שלמדים ממעשיהם ומשחקים בתינוקות פירשו בו שלא במשכב זכור שאם כן בני סקילה נינהו ולא דרך איברים שאם כן בני מבול נינהו אלא שנושאין קטנות שזו היא הוראה שלא נתכון למצוה אלא שבזו כתבנו במקומו שחכמים תיקנו להם נישואין וכל שכונתו לטובה מותר:

המשנה השניה והכונה בה כשלפניה והוא שאמר החרשת פי' חרשת זו שאינה שומעת ואינה מדברת שכך אמרו כל חרש שדברו חכמים ר"ל להוציאו מכלל בן דעת שאינו שומע ואינו מדבר אבל מדברת ואינה שומעת שומעת ואינה מדברת הרי היא כפקחת לכל דבריה ובגמרא העידו בחרשת אחת שהיתה מדברת ואינה שומעת שהיתה עומדת בשכונתו של ר' ולא דיה שרואה לעצמה אלא שחברותיה רואות ומראות לה ושוטה היא שנתפרשו סימניה במסכת חגיגה ושנטרפה דעתה פירושו שנתערבב שכלה מחמת חוזק החולי ואמר בכל אלו שאם יש שם פקחות בודקות אותן וזו נאמרה לשני ענינים לבעלה ולתרומה שזה שנאמר מתקינות אותן ר"ל לבעלה לברר ולקבוע להם וסתות ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן ואם הוקבע להן וסת הרי היא ככל הנשים ואם לא הוקבע להן וסת חוששין לה משלשים לשלשים שהיא עונת רוב נשים ובודקת על ידי פקחת ולענין תרומה בודקות אותן ומטבילות אותן ואחר הערב שמשן אוכלות בתרומה וכן הלכה בשלשתן ר"ל חרשת ושוטה ונטרפה דעתה אבל סומא מיהא אין הלכה כן ואין צריכה פקחת אלא בודקת עצמה ומראה לחברותיה:

ואמר אח"כ דרך כלל שדרך בנות ישראל לשמש בשני עדים אחד לו ואחד לה לבדוק שניהם את עצמן לאחר תשמיש והצנועות מתקינות להן עוד שלישי לתקן את הבית ר"ל קודם תשמיש ועל זה אמרו למעלה זהו עידן של צנועות והקשו בה תנא תני צריכה ואת אמרת עידן של צנועות כלומר שהרי אמרו פעמים צריכה בשעה שעוברת וכו' ותירץ שהצנועות עד שבודקות עצמן לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר וזהו צניעותן אבל מ"מ כל לטהרות צריכה לבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש הא לבעלה מיהא אינה צריכה בדיקה ולא עוד אלא שאפילו באה להחמיר לעצמה כל לפניו מיהא אסור שמא לבו נוקפו כמו שביארנו למעלה בסוף הפרק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

אף השוטה פקחים מטבילין אותו ומאכילים אותו תרומה לערב ואין חוששין בו לזיבה שאם היה זב אף הוא היה מרגיש וכששואלין אותו אנו מכירין הענין מתוך דבריו ומ"מ צריך לשמרן שלא ישנו אחר הטבילה שאם ישנו טמאין שמא נתחממו וראו קרי ומ"מ אם עשו לו כיס של נחשת ובדקו בו אחר שינה ולא מצאו בו כלום מותרין ואין חוששין שמא נבלע בכיס שאין נחשת בולע ועל הדרך שאמרו במי חטאת שאין מטמאין במשא אלא בכדי שיעור הזאה והוא בכדי שיטבול ראשי גבעולין לבד מה שהאזוב בולע ואמר ר' יהודה עלה רואין אותו כאלו הוא על מחבת של נחשת כלומר שאין חוששין על בליעת האזוב ולמדת לפי דרכך שאין הנחשת בולע הא בכיס של עור מיהא לא הועילו שאף אנו חוששים שמא ראה טפה ונבלעה בכיס ועוד שכיס של עור כל שכן שהוא מחממו וכל שכן של בגד:

ומעתה מכנסים אסורים מפני שהם מחממים ומה שנצטוו בבגדי כהנה בעשית מכנסים בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט עשויות היו כמין פמלניא של פרושים ר"ל כמין סינר שהפרושים עושים במקום מכנסים שלא להתחמם בכריכת בגד והיו באות למעלה עד המתנים למעלה מן הטבור ולמטה עד סוף הירכים שהן הארכובות ושנצים יש להן שקושרין בהן שני הצדדין אחר שכירכו עצמן בהן ואין להן בית הנקב ובית הערוה ר"ל שיהו הנקב והערוה נסמכים לבגדים אלא שהיו מקיפות העגבות כאדם שכורך עצמו בסודר ומתוך כך נהגו קצת רבנים לעשותן כעין שלנו אלא שעושין אותן רחבות הרבה עד שאין בו סמיכות בשר כלל:

שֶׁכָּךְ אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע, הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ: עֲשֵׂה כָּךְ. וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ וַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד. הא דנקיט שלשה חלוקות לתלתא יומי כנגד 'חטא ועון ופשע' וכנגד זה קרא וכינה נתן הנביא ע"ה (שמואל ב יב, ד) ליצר הרע בשם הֵ לֶךְ וְ א וֹרֵחַ וְ אִ ישׁ (סוכה נב:) ושלשה תוארים אלו ראשי תיבות ז' כנגד ז' שמות של יצר הרע וסופי תיבות 'חשך' כי ההולך בעצתו חושך לו וחכמי המוסר עשו דמיון לפעולות היצר כמו אומן החוקק על האבן מעבר לעבר דתחלה רושם בדיו על האבן ואחר כך חוקק על פי הרשימה ואחר כך מעביר החקיקה לעבר השני. ומה שאמר על זה ' לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רַע ' (תהלים ה, ה) דידוע הרשע יונק מן אות שי"ן שבשמו [רָ שָׁ ע] גם ידוע כל טיפת זרע כלולה מן ג' טפין בסוד טפין דסגו"ל שהוא נקודת החסד וידוע טיפה בפום אמה היא בסוד החסד וידוע שלשה יודין דשי"ן הם בסוד ג' טפין דסגול ואם כן המשחית טיפת הזרע שלו שהיא בסוד של שלשה טפין דסגול הוא פוגם באות שי"ן ששם רמוזים ג' טפין דסגול לכן זה הרשע שמוציא שכבת זרע לבטלה מסתלק ממנו אות שי"ן וישאר רַע להכי קרי ליה בשם רע ואמר 'לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רַע' זה המוציא שכבת זרע לבטלה בר מינן.

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיה נז, טז). נראה לי בס"ד קאי על רוח הנמשך מן הכתר הנקרא ע"ק בזמן הגאולה על מלך המשיח דכתיב ביה וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הֳ' (ישעיה יא, ב) וכנזכר באדרא רבא חד רוחא נפיק מעתיקא קדישא וכד ישלוף רוחא דא כל רוחין דלתתא יתערון עמיה ואינון שיתא רוחין דכתיב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הֳ' וכו' וזהו שנאמר כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף זה רוח הנמשך מן הכתר יעטוף יתאחר מפני כי נְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי באוצר הנקרא גּוּף וצריך שיצאו כולם.

כָּל הַמַּכְנִיס יָדוֹ לְמַטָּה מִטַּבּוּרוֹ, תִּקָּצֵץ כלומר שאוחז באמתו לחכך אבל השולח ידו בכריסו אף על פי שהוא למטה מן הטבור לית לן בה וכמו שכתב מהרש"ל ז"ל. אך קשא הוה ליה למימר 'לְמַטָּה מִכְּרֵסוֹ' ותו ליכא למטעי לחשוב איסור אפילו על כריסו? ונראה לי דהטבור והאמה דמיין להדדי בענין ההבל כי מן האמה יוצא הבל ומן הטבור יוצא הבל וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על יהושע וכלב ונמצא בענין יציאת ההבל האמה היא למטה מן הטבור לכן תלה אותה בטבור ולא תלה אותה בכרס.

מוּטָב תִּבָּקַע כְּרֵסוֹ, וְאַל יֵרֵד לִבְאֵר שַׁחַת נקיט לשון זה כי האמה נקראת בשם אֵבֶר בסתם אשר הוא בהפוך אתוון בְּאֵר ולכן המשחית זרעו בהאי באר דינו שירד לבאר שחת. או יובן בס"ד האמה נקראת רֹאשׁ הַגְּוִיָּה גם היא בחינת היסוד הנקרא קָדוֹשׁ [410] שמספרו ת"י ולכן בקלקלו בראש הגויה אז אותיות ת"י נעשים אותיות 'תחב' [410] וחחבר תחב עם אותיות 'ראש' נעשה בזה צירוף בְּאֵר שַׁחַת.