מסכת שבועות דף ה׳ עמוד א׳

ריבויי ומיעוטי וריבה הכל ומיעט סם הכי מפרש לה בקדושין:

והכא גבי פדיון הבן להכי דריש ליה בריבויי ומיעוטי משום דאין הפרט בין שני כללות:

כדתנא דבי רבי ישמעאל באלו טריפות דאיכא תנא דדריש את זה תאכלו מכל אשר במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל ופליג עליה תנא דבי רבי ישמעאל ואמר במים במים סמוכין זה לזה ואח"כ כתיב בימים ובנחלים הלכך אין זה כלל ופרט אלא הטילהו ביניהם לדרשו בריבויי ומיעוטי:

ורבנן דפליגי עליה דרבי ודרשי ליה בכלל ופרט סבירא להו כדאמרי במערבא:

אין האיש מנוקה מעון שבא עליה אחר שנסתרה:

ידיעת בית רבו שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שהרגיש כשנגע אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא (בטומאה כשנוגע בה) שמה ידיעה:

ד' בפנים שתים לחיוב הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית וב' לפטור כשזה עוקר וזה מניח דכתיב בעשותה העושה את כולה (שבת דף ג.):

דעיקר שבת שעיקר מסכת באיסורי שבת:

דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים שני פעמים כו' תימה דר' ישמעאל תני בי"ג מדות התורה נדרשת והא איכא טפי הך מדה דשני כללות הסמוכו' דדרשינן בריבה ומיעט:

בשבועות נסיב לה כר' עקיבא ולא סבר לה זימנין דלא בעי למימר הכי בפרק כיסוי הדם (חולין דף פה:) גבי רבי חייא דנפל ליה. יניכה בכיתני' וא"ל רבי צא ונחור ופריך ולימא ליה צא וטרוף דהא רבי ראה דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאם בלשון חכמים דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולא בעי למימר תני לה ולא סבר לה:

ונעלם מעיני אישה מכלל דה"ל ידיעה מעיקרא י"מ דה"ל ידיעה שנטמאת דהכי משמע קרא ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם וגו' וקשה לפירוש זה דהיכי דמי אי בשעת השקאה נזכר מן הטומאה למה משקה אותה ואם אינו נזכר אמאי משקה אותה הא בעינן ידיעה מעיקרא והוא סבור שלא היתה לו ידיעה מעולם ומיהו יש ליישב דמיירי כשאינו נזכר ומ"מ משקה אותה מספק דע"י השקאה יתברר אם היתה לו ידיעה מעיקרא או לאו ולפי המפרשים דונעלם קאי אסתירה מיירי שפיר דבשעת השקאה זכור מן הסתירה אבל מ"מ קשה אמאי חשיב ליה אין מנוקה אם לא בא עליה משנסתרה וי"ל כיון דשכח מוכיח שלא הקפיד ולא חשיב מנוקה מעון דאפילו אינו מוחה אעון בניו ובנותיו אין מים בודקין את אשתו כדאיתא בפ"ב דסוטה (דף מז:) ואמר נמי התם אם אתם מקפידין על עצמכם המים בודקין את נשותיכם:

ידיעת בית רבו שמה ידיעה אף על פי שדבר זה לא נעלם ממנו שגם עתה יודע כן ולא אתי למעוטי אלא תינוק שנשבה וכן בסוטה יודע שאם נטמאה אסורה וגבי תורה נמי אף בשעת העלמה נמי יודע שהיא בעולם:

אמר ליה רב פפא לאביי והא תנן כו' מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו. ה"ה דה"מ למיפרך אהא דדריש מקרא דונעלם לידיעת בית רבו ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו:

שתים שהן ד' בפנים הכא פי' בקונטרס בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות ואין נראה מדאיצטריך לקמן למימר וקמפרש הכנסה לאלתר ה"ל לאוכוחי משתים שהן ד' בפנים דהוו כולהו הכנסה ונראה כמו שפירש בקונטרס במסכת שבת (דף ב.) שתים הוצאה והכנסה דחיוב של בעל הבית העומד בפנים שהן ארבע הוצאה והכנסה דפטור ובחוץ לעני העומד בחוץ וריב"א פירש שתים דהוצאה דחיוב והוצאה דפטור שהן ד' הכנסה דחיוב ודפטור לבעל הבית העומד בפנים וכן לעני העומד בחוץ דה"נ מפרש לעיל מתני' דהכא שתים הוצאה דעני ודבעל הבית שהן ד' הכנסה דעני ודבעל הבית ובירושלמי בעיא אי איכא לפרושי מתני' כמו שפירש בקונט' או כריב"א ואין להאריך ואין להקשות לפירוש ריב"א הא דמפרש ואזיל במתני' דשבת כסדר הקונט' הכנסה והוצאה דעני ולא מפרש הוצאה והוצאה הכנסה והכנסה דניחא ליה למינקט הכי כדי לקצר פשט עני ידו לפנים או שנטל כו' והוצאה והוצאה היה צריך להאריך ועוי"ל שתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו ב' הוצאות וב' הכנסות ושתים שהן ד' בחוץ היינו פטור:

ומאי שנא הכא דתני שתים שהן ד' ותו לא וא"ת ולישני דהכא לא מצי תני כי התם משום דדומיא דמראות נגעים קתני כולהו לחיובא וי"ל דשפיר הוה דומיא דמראות נגעים הואיל ואיכא בהו ד' לחיובא והר"ר משה פירש משום דומיא דמראות נגעים אין לו להניח מלפרש דיני שבת אבל בתר דמסיק דהכא לאו עיקר שבת הוא פריך שפיר והא דומיא דמראות נגעים קתני:

אבות תני תולדות לא תני אע"ג דבמראות נגעים תני אבות ותולדות התם משום דאי אפשר למצוא ב' שהן ד' בענין אחר:

ופרקינן רבי בעלמא בכללי ופרטי דריש ולענין בכור איידי דכתב ופדויו מבן חדש תפדה סמוכים זה לזה ואח"כ כתב בערכך כסף חמשת שקלים סבר אין זה כלל ופרט אלא ריבוי ומיעוט. וכדתנא דבי ר' ישמעאל בענין הדגים דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם.

תנא דברי ר' ישמעאל במים במים שתי פעמים אין זה כלל ופטר אלא ריבוי ומיעוט רבי סבר לה כתנא דבי ר' ישמעאל ודריש לה בריבויי ומיעוט. ורבנן סברי כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות סמוכין זה לזה הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט. וכבר פירשנוה בסוף פרק ואלו טרפות. ואסיקנא אלא ר' בשבועות נסיב לה למתני' כר' עקיבא ולא סבר לה כוותיה דחייב לשעבר. גופא מנין שאינו חייב אלא בשיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים. ת"ל ונעלם שתי פעמים דברי ר' עקיבא.

רבי אומר אינו צריך שני ונעלם אלא ונעלם מכלל שהוא יודע. שאין אדם מי שלא קרא המקרא הזה בבית רבו בבית הספר. ועוד כתיב והוא ידע. הרי ידיעה אחרת. הנה ידיעה בתחלה והעלם בינתים וידיעה בסוף. ונעלם השני למה בא. וחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. והא דתנן אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף.

אוקימנא בתינוק שנשבה לבין הנכרים ולא היתה לו ידיעה בבית רבו כלל.

יציאות השבת שתים שהן ד' ואקשינן אמאי לא תני שתים שהן ד' בפנים וכו' כדקתני במסכת שבת. ופרקינן התם תני אבות ותולדות הכא אבות תני תולדות לא תני.

אבות מאי ניהו יציאות וכו' וכבר פירשנוה במקומה:

אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה כלו' הידיעה שיש לו שלמד בבית רבו שטמא אסור למקדש הוייא ידיעה בתחלה, ובהאי ידיעה סגי לן בתחלה, וה"ק ונעלם מכלל שידע כלו' לפי שנעלמה ממנו טומאתו שאינו יודע שהוא טמא לפיכך נכנס למקדש, אבל אם לא נעלמה ממנו טומאתו לא היה נכנס מפני שיש לו ידיעת בית רבו ויודע כי טמא אסור ליכנס למקדש ע"כ לשון הר"א אב ב"ד. ורש"י ז"ל פי' בענין אחר וזה נכון.

יציאות שבת שתים שהן ד' כתבתיה במקומה בפ"ק דשבת (ב, ב) בס"ד.

במים במים ב"פ וכו' ומיהו לר"י גם זה נכלל במדת כלל ופרט וכלל שמנה ר"י בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאל"כ הוה להו לר"י י"ד מדות:

אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מעיני אשה מכלל דאית ליה ידיעה שזינתה מעיקרא. והא כתיב ונקה האיש מעון תמיהא מילתא מאי פריך דהאי ונקה האיש מעון היינו מעון ביאה שלא בא עליה אחר שנסתרה כדדרשינן בקידושין וביבמות וסוטה ויש מתרצין דכל שהוא מנוקה מעון ביאת מזיד אע"פ שהוא בא עליה בשוגג אמרינן שהמים בודקים את אשתו ומש"ה פרכינן דאי ונעלם משמע דה"ל ידיעה בתחל' שזינתה שוב א"א להיות ביאת שוגג כיון דידע ועכבה אצלו וזה היה נראה נכון. אלא דבמס' קדושין ויבמות מוכח דגז"הכ הוא דאפי' בביאת שוגג גמור אין המים בודקין כדכתיבנא התם בס"ד והנכון יותר דאנן קי"ל דכל שהבעל עמעם על אשתו שגילה דעתו שהסיח דעתו ולא להקפיד על זנותה שוב אין המים בודקין את אשתו ואפי' לא בא עליה כלל כדאמרי' בפ' בתרא דסוטה בזמן שבעל רואה ומעמעם שוב אין המים בודקין את אשתו וכ"כ רש"י ז"ל בפי' התורה ומעתה היינו דפריך תלמודא דאי ונעלם משמע דהו"ל ידיעה מעיקרא שזינתה שוב אין לה בדיקה כלל והא דנקטינן והא כתיב ונקה האיש מעון אפשר דמשמ' לן דהאי ונקה האיש מעון ב' דברים יש בו היינו שיהיה נקי מעון של עמעום אפי' בלא ביאת שוגג ושיהא נקי מעון ביאה אפי' שוגג בלא עון עמעים כנדרשי' ליה בעלמא. א"נ דלעולם דלא אתי האי קרא אלא לעון ביאה ואנן הכי פרכי' דהאי ונקה האיש מעון בתר ונעלם כתיב ומשמע שאלו מנוקה מעון ביאה מים בודקין את אשתו ואי הו"ל ידיעה מעיקרא בלאו עון ביאה אין המים בודקין אותה מחמת האי ידיעה:

אלא אמר אביי קסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה פר"ת דודאי לשון ונעלם משמע דהו"ל ידיעה מעיקרא. ומיהו לאו ידיעה של עיקר אלא ידיעה כל דהו כעין ידיעת בית רבו ולרבי אפי' הא חשיבא ידיעה למעיקרא ומעתה גבי תורה נמי היתה קצת ידיעה דמעיקרא שידעו שהיא בעולם ואם לא נודע ערכה וגבי סוטה נמי היתה לו קצת ידיעה בסתירה דהאי ונעלם אונסתרה בתרי' קאי ולא אושכב איש אותה דרישא קאי ומיהו לא היתה ידיעתו בסתירה זו כ"כ שתהא חשובה לו עמעום. וכל שהוא מנוקה מעון ביאה מים בודקין את אשתו ויש שהיו מפרשי' דידיעת בית רבו לא נפקא ליה לרבי אליבא דרבא מלשון ונעלם דודאי לשון ונעלם שפיר מתאמר אפי' בלא שום ידיעה כלל. אלא נפקא לן מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא דלמה לי' למכתב הכי דהא לרבי אפי' על העלם קדש ומקדש וזדון טומאה חייב אלא ודאי ללמדנו בא כי העלמת הטומאה בלבד היתה לו או העלמת קדש ומקדש המחייבו על טומאתו אבל לא העלמת הלכות כי לכל הפחות היה לו ידיעת בית רבו ואין פי' זה נכון דהא בהדיא קתני בבריית' דרבי דונעלם מכלל שידע ואם כפי' זה הוה ליה למיתנא ונעלם והוא טמא מכלל שידע וגם לא הוה ליה לרבא לסתום לשונו כ"כ הלכך אין לנו אלא כפי' שכתבתי וכן הכריע רבינו הגדול ורבותי ז"ל (בפירש"י שלפנינו אינו בזה הלשון) וידיעת בית רבו פירש"י ז"ל שלמד בבית רבו שהנוגע בשרצים טמא ואסור לאכול קדש וליכנס למקדש וכל זה ידע כשנגע אלא שלא התבונן לשום אל לבו שנטמא עכ"ל והוי יודע שבין לפירוש זה של רש"י ז"ל ובין לכולהו פירושי לאו למימרא כי אותה ידיעה שידע בבית רבו עולה לידיעה ואע"פ שהיה המעשה בהעלם גמור בלא ידיעה בתחלה לאחר כמה שנים שזה אינו עילה על הדעת דודאי כל ידיעה סמוכה להעלמה היא וכן מוכח בפי' בריש פרק ידיעות הטומאה דתנן נטמא וידע וכדפירש"י ז"ל התם וההיא אליבא דרבי נשנית ולכך פירש"י ז"ל כאן שלמד בבית רבו כך וכך וכו' וכל זה ידע כשנגע אלא שלא התבונן ומעתה תבין מה שהקשו על פירש"י ז"ל מאי האי דפריך תלמודא על רבא מדתנן שאין בה ידיעה וכו' ומי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו ופרקינן בתינוק שנשבה לבין העכו"ם וע"כ לפום מה דכתיבנא הפי' מי איכא מאן דלית ליה ידיעת בית רבו עד שידע כן כשנגע ומעתה תקשה לו על פירושו מנ"ל לאוקומי בתינוק שנשבה וכו' הא בלא"ה נמי משכחת לה אפי' במי שלמד הרבה בבית רבו אלא שלא התבונן לשום אל לבו מה שלמד כשם שלא התבונן לשום אל לבו שנטמא ומיהו אין לדחות פירש"י ז"ל מפני כן דלרווחא דמלתא משני לה בתינוק כנגד המעשה ודרך התלמוד כן במקומות הרבה. ויש שפי' והוא דרך ר"ח ז"ל כי ידיעת בית רבו הוא שידע כשנטמא מה שלמד בבית רבו כי הנוגע בשרץ טמא ושהטמא אסור לכנס במקדש ולאכול קדש. אלא שלא ידע גם כשנטמא שהשרץ הזה שנגע בו הוא טמא והיינו דפריך תלמודא מי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו דכיון שהרגיש במגעו ליכא דלא ידע שהשרץ מטמא ושהוא אסור בקדש ומקדש כי כל ישראל למדו הלכות אלו ואיכא דמקשי עפי"ז דהא בשאר איסורין דלא בעי אפי' ידיעת בית רבו אשכחן הכי שאכל חלב כסבור שומן ויודע שהחלב אסור כמו שלמד בבית רבו וא"כ מה הפרש בין זו לזו ולאו קושייא היא דאה"נ דאיתיה הא בעלמא ומיהו התם אפי' לא היה יודע שום הלכות חלב כלל היה חייב משא"כ בזה ובעינן שידע ההלכות אחר שנטמא ור"ת ז"ל פירש ידיעת בית רבו היינו שנגע בשרץ וגם שלמד שזה השרץ טמא אלא שלא ידע איסור טמא בקדש ומקדש ואין זה נכלל בידיעת בית רבו לפי שאין זה מבואר מן הכתובים ומדרש חכמים בעי'. והשתא פריך שפיר ומי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו והוצרך להעמידו בתינוק שנשבה לבין העכו"ם ומיהו לא נקט בדוקא תינוק שנשבה בענין שלא ידע מעולם שיש איסור טומאה בעולם דהא לגבי שבת דלא בעינן ידיעת בית רבו פטרינן תינוק שנשבה לבין העכו"ם דלא ידע שיש שבת בעולם כדאיתא בריש פרק כלל גדול ואעפ"י שיודע שיש טומאה בעולם לפי שלא ידע שהשרצים מטמאין קרי ליה תינוק שנשבה ובכי הא לגבי שבת חייב שידע שיש שבת בעולם אע"פ שלא ידע מחמת מה הוא שבת:

תנן התם יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו' וקושיין משום הא דהכא שקצר ולא השלים כל מניינא וליכא לתרוצי דלא תני להו לכולהו משום דבשבועות ואידך לא תני אלא שתים שהן ארבע דמשום הא לא הוה ליה למגזייה ואי לא דמיא לאידך לא לתנייה כלל וכבר פירשתי כל הסוגיא יפה בריש מסכת שבת בס"ד ע"ש:

כל שקנא לאשתו ונתברר לו שנסתרה ושהתה כדי טומאה אפי' שכח ונעלם ממנו אח"כ ובא עליה אח"כ בשכחת הסתירה אין המים בודקים את אשתו אין צריך לומר שכל שנתברר לו שאשתו זנתה ובא עליה אחר בירורו אף בלא קנוי שאין המים בודקין את אשתו בקנוי וסתירה כך דרשו חכמים ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו וגדולי המחברים פי' בזו שכל שבא ביאה אסורה בימיו אחר שהגדיל אין המים בודקים את אשתו ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו שאין איסורה אלא מדברי סופרים ואין סוגיא זו מוכחת כדבריהם ואף במסכת סוטה בפרק ארוסה ושומרת יבם יראה להדיא שאין הלכה כן ואפי' לדבריהם יראה לי שלא נאמר הדבר אלא בעון הבא מצד ביאת אשתו לא מצד אסור ביאה אחרת:

זה שביארנו במשנה שאין קרבן עולה ויורד נאמר בטומאת מקדש וקדשיו אלא בשיש שם ידיעה בתחלה פירושו שידע שנטמא ושזה קדש ומקדש ואין אומרין שידיעתו שהנוגע בטומאה טמא אע"פ שלא ידע עכשיו שנגע ונטמא נקראת ידיעה עד שלא תמצא מי שאין לו ידיעה זו אלא תינוק שלא למד מימיו שידיעה זו והיא הנקראת ידיעת בית רבו אינה ידיעה כלל לענין זה אלא לידיעה גמורה אנו צריכין על הדרך שבארנו:

תוס' בד"ה ונעלם מעיני כו' אבל מ"מ קשה אמאי חשיב ליה אין מנוקה אם לא בא כו' עכ"ל ר"ל דאיך שיהיה הפירוש מכל מקום אכתי קשה אמאי חשיב ליה אין [מנוקה] משום שהיתה העלמה אחר הידיעה דאימא שלא בא עליה בעלה משנסתרה ואהא תירצו כיון ששכח מוכח שלא הקפיד כו' וק"ל:

בד"ה שתים שהן ד' כו' וריב"א פי' שתים כו' כתב מהרש"ל לאו משום קושיא שהקשו התוס' לעיל דהא ריב"א ל"ג לאלתר וסבר שאף לפירושו קשה כדלקמן אלא שכך נראה לו הפירוש וק"ל עכ"ל והוא דחוק בדברי התוס' ואין להאריך בהם כי נראה מדבריו שהוא הבין דברי התוס' בדרך אחר אבל הנראה לנו מדבריהם דהא דל"ג ריב"א לקמן לאלתר היינו משום קושיא דלא הוה אצטריך ליה לתלמודא לאתויי הא דמפרש ליה התם הכי לאלתר במתני' דמיירי נמי בהכנסה אלא דע"כ איירי נמי בהכנסה דלא מצינו לאשכוחי שנים שהן ארבע בלא הכנסה וכתבו התוס' עליו דגרסינן מלת לאלתר שפיר דלפי מה שפירשו דמשכחת כל הח' בהוצאות ליכא לאוכחי דאיירי נמי בהכנסה אלא מדמפרש התם במתני' הכנסה לאלתר אבל הכא מה שהקשו לעיל לפירוש הקונטרס דהכא היינו דאי נמי ל"ג לאלתר כפריב"א לקמן לא איצטריך ליה לתלמודא כלל לקמן לאוכחי דמיירי בהכנסה מדלא מצינו לאשכוחי ב'שהן ד' בלא הכנסות כפריב"א לקמן אלא בפשיטות טפי הוה ליה לאוכחי דמיירי בהכנסה מלישנא דפנים דהיינו הכנסה וזה נ"ל ברור בדברי התוספות ואין להאריך בראיות ודו"ק:

בא"ד ועי"ל ב' שהן ארבע בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן כו' עכ"ל גם בזה כתב מהרש"ל פירוש לפי פרש"י של כאן שלא חש לקושיא דלעיל אם כן מגופא דמתניתין כו' ולא הוה צריך לתרץ וקמפרש לאלתר כו' עכ"ל עיין שם והוא לפי הבנתו נדחק גם כאן בדבריהם ואינו כן דקושיא דלעיל לפירוש רש"י של כאן לאו מדהוצרך לתרץ וקמפרש לאלתר דאי נמי לא גרסי' לאלתר כפריב"א לקמן קשה להו לפירוש רש"י כאן דבפשיטות מלישנא דבפנים הוה ליה לאוכחי דאיירי בהכנסה כמו שכתבו לעיל והך קושיא לפירוש זה דבפנים היינו חיוב קרבן בפנים לא קשה דלא מצי לאוכחי דאיירי בהכנסה אלא מדלא מצי לאשכוחי ב' שהן ארבע בלא הכנסות כפירוש ריב"א לקמן מיהו הא ודאי קשה לפירוש זה דבפנים היינו קרבן פנים ע"כ דכולהו בהוצאות לא משכחת להו ואמאי לא פריך אהך דשבת והא יציאות קתני כמו שכתבו התוס' לקמן דהא בלא לאלתר מוכח שפיר דלא מצינו קרבן פנים בב' שהן ארבע ביציאות בלא הכנסות ויש ליישב דהך פירוש נמי דבפנים היינו קרבן פנים מצי איירי ביציאות שחייב ב' קרבנות על יציאות שנים שהן ד' דהיינו יציאה אחת כשבעל הבית פושט ידו לחוץ ומניח ליד העני הרי ב' יציאות א' לעני פטור ומותר ואחד לבעה"ב חייב חטאת ויציאה שנית שפושט עני ידו לפנים ונוטל מתוך ידו של בעל הבית הרי ב' יציאות אחד לבעל הבית פטור ומותר ואחד לעני חייב חטאת הרי ב' יציאות שהן ד' עם הפטור ומותר וקרי להו בפנים שחייבים על הד' יציאות ב' קרבנות ודו"ק:

בד"ה ומאי שנא הכא כו' והרר"ם פירש משום דומיא דמראות נגעים אין לו להניח מלפרש דיני שבת כו' עכ"ל יש לדקדק לפירושו לעיל דבעי למימר בשבועות מהן לחיוב ומהן לפטור מאי פריך והא דומיא דמראות נגעים קתני הא הכא נמי שבועות עיקר ולמה לו להניחו מלפרשו וי"ל דהתם הכי פריך והא דומיא דמראות נגעים כו' ומראות נגעים אינו עיקר ולא הוה ליה למתני כלל הכא כיון דלא הויא דומיא דשבועות שהוא עיקר אבל הכא גבי שבת אי הוה נמי עיקר אין לו להניחו משום מראות נגעים ומיהו מראות נגעים שפיר הוה מתני ליה דהא שפיר הוה דומיא דשבועות וק"ל:

בד"ה והא יציאות כו' דמשכחת כל הח' בהוצאות עכ"ל ע"ש בריש פ"ק דשבת וק"ל:

בגמרא השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש קשיא שבועות לכאורה יש לדקדק כיון דרבי כללי ופרטי דריש קשיא נמי ידיעות דהא פרשת עולה ויורד דטומאה נמי ה"ל למידרש בכלל ופרט וכלל דהא בכל דבר טמא כלל בנבלת חיה ושרץ ומת פרט ולכל טומאתו הדר וכלל וא"כ משמע דכל הנך פרטי אתו למעט נבלת עוף טהור ולקמן לפי המסקנא משמע דאדרבה אליבא דרבי מרבינן נבלת עוף טהור ממיעוט אחר מיעוט וליכא למימר דכיון דכתיב פרטי טובא ה"ל נמי כמיעוט אחר מיעוט הא ודאי ליתא דבר"פ מרובה אמרינן להדיא לענין כפל דבכה"ג חשיב כללי ופרטי ואי משום דמסקינן התם דבכל כללא וכל ריבויא הכי נמי הא כתיב בכל דבר טמא תו קשיא לי דאדרבה למאי דמסקינן דכל ריבויא הוא א"כ משבועות נמי לא מקשה מידי דהא בשבועות נמי כתיב לכל אשר יבטא (אם לא שנאמר דנהי דכל ריבויא הוא אפ"ה היכא דכתיב לכל הוי פרטי כמו בכל אח"ז ראיתי שבעל פרי חדש הרגיש בזה בי"ד ריש סי' פ"ד ע"ש ועוד אבאר בזה לקמן בפ"ג גבי פלוגתא דר"ע ור' ישמעאל) והנלע"ד ליישב בזה יבואר לקמן דף ז' בברייתא דרבי ולקמן בפ"ג לענין שבועות בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע ובזה יש לי ליישב ג"כ מה שדקדקתי לעיל במימרא דר' כהנא בהא דאיצטריך למימר דרבי טעמא דנפשיה מפרש היינו משום דאי לאו דאשכחן דרבי סבר להדיא כר' ישמעאל לענין ידיעות היה באפשר לומר דע"כ רבי לענין ידיעות נמי לא ס"ל לגמרי כר' ישמעאל כיון דרבי כללי ופרטי דריש א"כ ע"כ בה למעוטי מידי אחרינא אתא או קודש או מקדש ודלא כמסקנא דרבא לקמן כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם אמר מר ונעלם מכלל שידע מאי משמע וליכא למימר דמשמע ליה לרבי הכי מדשני קרא בלישניה דבכל קרבנות חטאות כתיב בשגגה והכא כתיב ונעלם הא ליתא דודאי בשאר קרבנות חטאות קבועות דאיירי בשגגת חטא ממש שייך שפיר לשון בשגגה שעושה החטא בשגגת האיסור משא"כ הכא דעיקר האיסור אכילת קודש ומקדש לא נזכר בקרא אלא דפשטא דקרא לכ"ע בהעלם טומאה איירי א"כ לא שייך כלל לשון בשגגה דהוי משמע שנטמא בשוגג והא ודאי ליתא דאפילו לכתחלה שרי לטמויי ואפי' כהנים לא הוזהרו מלטמאות אלא במת בלבד וק"ל:

שם א"ל ר"פ לאביי כו' מי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו ויש לדקדק הא ר"פ גופא מיבעי' ליה לקמן ברפ"ב היכא דידע דשרץ מטמא אלא דלא ידע דמטמא בכעדשה אי אמרינן דחשיב כידיעת בית רבו כיון דידע דאיכא שם טומאה בעולם אי לא ונשאר בתיקו אלמא דאיכא דלית ליה ידיעת בית רבו גמור אפשר דהא דמיבעי' ליה התם היינו לבתר דשני ליה אביי דמשכחת לה בתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים ואביי גופא משני הכי כי היכי דלא תפשוט האיבעיא דהתם כיון דאיכא לאוקמי בתינוק שנשבה כן נראה לי:

בתוספות בד"ה א"ל ר"פ כו' ה"ה דה"מ למיפרך אהא דדריש מקרא דונעלם לידיעת בית רבו ומי איכא כו' עכ"ל. לכאורה דברי התוספות תמוהים דהא אדרבה לרבי דמשמעותא קדריש דמדכתיב ונעלם מכלל דידע אלמא דהיינו מה"ט גופא משום דלא אשכחן מאן דלית ליה ידיעת ב"ר ואין לפרש בכוונת התוספות דהוי מצי למיפרך דאפילו בלא משמעותיה דונעלם נמי הוי ידעינן שפיר דאיירי בשידע מעיקרא בידיעת ב"ר כיון דאי אפשר בענין אחר א"כ אייתר ליה ונעלם דהא ודאי ליתא דהא ודאי פשטא דונעלם איצטריך לגופא למעוטי מזיד כי היכי דלא נימא דמזיד נמי חייב בעולה ויורד דומיא דשבועת העדות דלעיל מיניה כדאיתא לקמן בהדיא אלא דנראה דהתוס' אדר"ע קאי דדריש לה מונעלם יתירא א"כ קשיא להו שפיר אמאי איצטריך קרא להכי ולא ניחא להו לפרש דדוקא רבי קסבר ידיעת ב"ר שמה ידיעה אבל ר"ע מצי סבר דבעי ידיעה גמורה דא"כ מאי האי דקאמר רבי לר"ע אינו צריך הא ודאי צריך וצריך למידרש מונעלם יתירא ולא ממשמעותיה היינו לאשמעינן דבעי ידיעה גמורה ולא סגיא ליה בידיעת ב"ר כך נראה לי ליישב לשון התוס' אלא דאפ"ה אינו מיושב שפיר לשון ה"ה דהוי מצי למיפרך דהא ודאי ניחא ליה לר"פ לאקשויי לאביי אמילתא דרבי גופא כיון דכל האי שקלא וטריא אליבא דרבי גופא קאי דמקשה ליה שפיר ממתניתין מבבא דאין בה ויש בה כיון דכולה מתניתין דידיעות מסקינן לעיל דרבי אליבא דנפשיה מפרש ולא אליבא דר"ע מדקתני שתים שהן ארבע וצ"ע ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בגמרא א"ל אין משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבי' לכאורה נראה דהאי שינויא דתינוק שנשבה אתיא אליבא דכ"ע דאפילו לר"ע ות"ק דפליגי עליה דמונבז בר"פ כלל גדול אהא דפטר מונבז תינוק שנשבה מכל קרבנות חטאות קבועות שבתורה ות"ק דמונבז ור"ע סברי דחייב אפ"ה שאני הכא בקרבן עולה ויורד דכיון דגלי קרא בטומאת מקדש וקדשיו לא שייך ביה קרבן קבוע דהא אפילו ביש בה ידיעה בתחלה סגיא ליה בקרבן עולה ויורד דהא כתיב ונעלם מכלל שידע לרבי ממשמעותיה ולר"ע מיתורא א"כ ממילא דע"כ תינוק שנשבה פטור לגמרי דקרבן עולה ויורד לא משכחת לה דהא כתיב ונעלם מכלל דידע וזה אין לו ידיעה דהא ודאי ליכא לאוקמי קרא דונעלם דוקא בתינוק שנשבה שהעלימה ממנו לעולם כך נראה לכאורה דרבי בעלמא לא סבירא ליה כמונבז אלא כר"ע ורבנן דפ' כלל גדול אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתיה מאי האי דקאמר רבי לר"ע אינו צריך דלמא הא דדריש ר"ע מונעלם יתירא היינו משום דאי לאו האי יתירא אלא ממשמעותיה ה"א דסגיא ליה בידיעת ב"ר מש"ה איצטריך ונעלם יתירא לאשמעינן דבעי ידיעה גמורה ולרש"י כדאית ליה דשדי והוא ידע בין תרי ונעלם ולהתוס' כדאית להו. לכך נראה לי לפרש בענין יותר נכון דהא דמסקינן אליבא דרבי למעוטי תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים היינו משום דרבי סבירא ליה כמונבז דבעלמא נמי פטר תינוק שנשבה ויליף לה מהיקישא דשוגג למזיד כדאיתא התם אלא דאכתי ס"ד דנהי דפטרה רחמנא מקרבן קבוע מהך היקשא אפ"ה כיון דאפקיה רחמנא טומאת מקדש וקודש משאר חייבי כריתות לענין קרבן קבוע וסגי' ליה בעולה ויורד אם כן אפילו תינוק שנשבה נמי איכא למימר דחייב בעולה ויורד כיון דלא שייך הך היקישא דשוגג למזיד דכתיב בחטאת קבוע מש"ה קמ"ל דאפ"ה פטור. ותדע דרבי ס"ל כמונבז לא מיבעיא לרבי יוחנן ור"ל דפ' כלל גדול דס"ל כמונבז ומוקי למתניתין דר"פ כלל גדול כמונבז וא"כ מדסתם רבי מתני' כמונבז אלמא דהכי ס"ל דהלכה כסתם משנה אלא אפילו לרב ושמואל דהתם דמוקי למתני' דהתם דלא כמונבז דאין הלכה כמותו וכמו שכתבתי באריכות בר"פ כלל גדול דאביי ורבא ורב נחמן וסתמא דתלמודא נמי משמע דלית להו כמונבז ומה"ט כתבתי שם שמה שפסק הרמב"ם בהל' שגגות דלא כמונבז אע"ג דקי"ל הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל אלא דאפ"ה כיון דאמוראי בתראי וסתמא דתלמודא סברי כרב ושמואל הלכה כוותייהו אלא דאפ"ה נ"ל דע"כ רבי גופא כמונבז ס"ל דהא בפ' כלל גדול מקשינן לרבנן ור"ע דפליגי עליה דמונבז האי היקישא דשוגג למזיד דכתיב בחטאת מאי עבדי ליה ומשני דאיצטריך האי היקישא לכדר' יהושע ב"ל דאין חייבין חטאת אלא בדבר שזדונו כרת והקשו שם בתוס' ולמונבז הך סברא דריב"ל מנא ליה ותירצו דמונבז סבר כרבי דיליף לה ביבמות דף ט' מאחות אשה בג"ש דעליה ע"ש בתוס' ובחידושינו א"כ ממילא משמע דרבי ס"ל כמונבז דאל"כ האי היקישא מאי עביד ליה כיון דלא איצטריך לכדריב"ל ואע"ג דהתם ביבמות מקשה הש"ס לרבי האי תורה אחת מאי עביד ליה ומשני דאיצטריך לאשמעינן דאין לחלק בין יחיד למרובים לענין קרבן ע"ז ע"ש אלא דאפ"ה נראה ברור דדוקא לענין פשטא דקרא דתורה אחת שייך האי שינויא התם משא"כ לענין האי הקישא דשוגג למזיד לא שייך הך מילתא כלל אע"כ דרבי דריש האי היקישא כמונבז. וא"כ לפ"ז א"ש טובא דרבי ור"ע דהכא אזדו לטעמייהו דר"ע כיון דפליגי אמונבז וסובר דתינוק שנשבה חייב בכל חטאות קבועות מש"ה איצטריך ליה תרי ונעלם חד למיפטר תינוק שנשבה מעולה ויורד וחד לאשמעינן דאפילו ידיעת ב"ר לא שמה ידיעה ורבי לטעמיה דס"ל בעלמא כמונבז דבחטאת קבוע תינוק שנשבה פטור מהיקישא דשוגג למזיד דמשמע דבעינן ידיעה קצת וממילא דידיעת ב"ר שמה ידיעה כיון דאיכא ידיעה במקצת מש"ה סבר רבי דממשמעות דונעלם לית לן למילף ממשמעותו אלא דעולה ויורד שוה לחטאת קבוע לענין ידיעה לגמרי. והא דקאמר רבי לר"ע אינו צריך היינו דאפילו לדבריו דר"ע למאי דס"ל בעלמא דתינוק שנשבה חייב בחטאת קבוע אפ"ה כיון דכתיב ונעלם והוא ידע והיינו שתי ידיעות שפיר שמעינן דחדא לאשמעינן תינוק שנשבה דפטור ואידך לאשמעינן דידיעת ב"ר לא שמה ידיעה ובעינן ידיעה גמורה מיהו רבי גופא דריש מוהוא ידע לידיעה בתרייתא וכמו שאבאר בריש פרק ב' אי"ה כן נראה לי נכון בעזה"י וכל שכן דאתי שפיר לפי מה שראיתי בתורת כהנים שלפנינו דלא גרסינן במלתא דרבי אינו צריך ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה בסוגיית הגמ' ובישוב לשון הרמב"ם שהשמיט הך מילתא דידיעת בית רבו יבואר בריש פרק ב' ובסוף פרק ב':

רש"י ד"ה ידיעת וכו' והוא ידע שהרגיש עיין לקמן דף יד ע"ב תוס' ד"ה או: