מסכת שבועות דף מ״ח עמוד ב׳

שהבן גובה בשטר מן היתומין בשבועת יורשין כשאין לו עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע ושלא בשבועה כשיש עדים שאמר האב בשעת מיתתו כו':

נתגלגלה לו שבועה עליהן אחרי כן מגלגלין גם את זו עליו:

כרבן שמעון בן גמליאל דמתניתין והאב אילו היה קיים לא היה נאמן אלא בשבועה ומדקתני והאב אינו גובה אלא בשבועה על כרחך היכי דמי דמית לוה בחיי מלוה וקתני הבן גובה בשבועה אלמא אדם מוריש שבועה:

בית שמאי היא במסכת סוטה פרק ארוסה ושומרת יבם דקתני מת בעלה עד שלא שתתה נוטלת כתובתה ולא שותה דבעינן והביא האיש את אשתו וגו' וליכא אע"ג דשמא זינתה גובה מספק דקסבר מי שהנכסים משועבדין לו ידו על העליונה והנכסים בחזקת בעל השטר עומדין כאילו הוא גבוי ועומד לפיכך. הוא גובה מספק שאינה באה להוציא מהם שתהא הראיה עליה להביא אלא הם באים להוציא ממנה ודכוותה גבי מת לוה בחיי מלוה נמי ואע"ג דתקון רבנן שלא יפרע אלא בשבועה ממון גמור הוא להוריש לבניו:

איכפלי ואתאי כל הני פרסי טרחתי. ובאתי לבא ממקומי לכאן לעקור לדרב ושמואל:

הבו דלא להוסיף עלה הזמינו עצמכם שלא ללמוד ממנה במקום אחר הם אמרוה בשבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינו מוריש אותה לבניו אם מת לוה בחיי מלוה אל תלמדו ממנה המחויב שבועה אחרת ומפרש הש"ס כגון הא דאמר רב פפא הפוגם שטרו שהודה בב"ד שנתקבל קצת ותנן לא יפרע את השאר אלא בשבועה ואם מת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ולא עבדינן בה כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו:

ההוא דשכיב ושבק ערבא ראובן הלוה לשמעון על ידי ערב ובשטר ומת לוה בחיי מלוה ונתחייב מלוה שבועה ואחר כך מת מלוה ובאו יתומין ליפרע מן הערב:

דלא לוסיף עלה הוא שהם אמרוה ביתומים הנפרעים מן היתומים וכאן נפרעין מן הערב:

שאמר האב כו' ות"ק סבר דאפי' הכי אין נוטלין אלא בשבועה דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשובינהו:

דמורו בה התירא פסק ר"ת דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר עמלו לא מורי התירא:

והאב אינו גובה אלא בשבועה הא דתני האב אינו גובה אלא בשבועה היכי דמי. כגון שמת לוה בחיי מלוה. כדתנן אין נפרעין מנכסי יתומין אלא בשבועה וקתני בה שהבן גובה בשבועה זו שבועת יורשין.

כדתנן שבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו שטר בין שטרותיו ששטר זה פרוע. העיד ר' יוחנן בן ברוקה שאפילו נולד הבן לאחר מיתת אביו הרי זה נשבע ונוטל ופעמים גובה הבן שלא בשבועה כגון שיש עדים שאמר האב כי שטר זה אינו פרוע.

כרשב"ג דאמר אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע גובה הבן שלא בשבועה ופריק רב יוסף הא מתניתא בית שמאי היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי.

ואסקה רב נחמן דהא דרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש [שבועה] לבניו הבא בלחוד. וכן אמר הבו דלא לוסיף עלה דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין:

ההוא לוה דשכיב בחיי מלוה ושבק ערבא אתו בני מלוה תבעי לערבא וכן ההוא לוה דשכיב בחיי מלוה ושבק אחא ירית לית למלוה ואתא אחוה דמלוה ותבע לפרועי מיתמי דלוה סבר רב פפא למימר הבו ליה דלא לוסיף עלה. כלומר כי אתמר דרב ושמואל ביתמי לוה ומלוה בלבד אבל אי ירתי ליב אחי למלוה או ללוה או איכא ערבא לא. ונדחו דברי רב פפא ואיתוקמא דברי רב ושמואל בשמת לוה בחיי מלוה לא שנא ירתי ליה בני ולא שנא ירתי ליה אחי הדין אחד. ואסיקנא כיון דלא אתמר הלכתא בהדיא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר דיינא דעבד כרב ושמואל עבד דיינא דעבד כר' אלעזר עבד: כתב רבינו האי גאון זצ"ל מנהג הראשונים מאחרי סתימת התלמוד לדון כרב ושמואל שאין אדם מוריש שבועתו לבניו ופירש בהלכות פסוק דינא דאיפסיק במעבד רבנן כסדר הזה ואנחנו ככה מנהגנו לדון כרב ושמואל ואע"ג דאמר רב חמא דיינא דעבד כר' אלעזר עבד לא משגחינן בהאי סברא אלא שדעתנו כדעת ראשונים לעשות כרב ושמואל שאין אדם מוריש שבועה לבניו:

אמר רב פפא שטרא דיתמי לא קרעי ליה עד דגדלי יתמי דלמא משכחי דיינא דעבד כר' אלעזר ולא גבינן ליה משום הא דרב ושמואל.

ההוא דיינא דעבד כר' אלעזר א"ל ההוא צורבא מרבנן אנא אזלנא ומייתינא איגרתא ממערבא דלית הלכתא כר' אלעזר א"ל לכי תייתי: ירושלמי רב אמר מת הלוה והמלוה נשבע ליורשיו ואפילו מת מלוה יורשי מלוה נשבעין ללוה אבל מת לוה תחלה ואח"כ מת מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שמע ר' יוחנן ואמר יאכל הלה וחדי: חד בר נש אזל בעי מידן קומי ר' זעירא וחייבו שבועה על תרין דינרין א"ל לאו תרין אנא חייב לך הא טרפין לך. א"ל ומלת פלן ופלן. א"ל ר' זעירא או הב ליה כל דתבע מינך. או אישתבע ליה על כל מה דמגלגל עלך. וקשיא לן הא דגרסינן בפרק המפקיד בתחלתו בתלמוד ארץ ישראל. אמר הריני נשבע ראה אותן מגלגלין עליו חזר ואמר הריני משלם חוששין. א"ר יוסי [לא] חייבתו התורה שבועה להחמיר עליו. אלא להקל עליו דאם רצה לשלם ישלם. ואם אינו רוצה לשלם ישבע. ושנינן כי א"ר יוסי בשבועה הכתובה בתורה כגון שבועת השומרין וכיוצא בה אבל שבועה שהיא תקנת חכמים לא כי היכי דלא תיקשי לן הא דר' זעירא דחייביה לאישתבועי על [כל] מה דמגלגל עליה:

מתני' ואלו נשבעין בלא טענה השותפין כו' אוקימנא ואלו נשבעין ולא משלמין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא. השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאה ונותנת בתוך הבית ובן הבית והוא שמכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין ומכניס לו פירות ומוציא לו פירות א"ל מה אתה טענני רצוני שתשבע לי חייב. ואם חלקו הללו כולן לא.

א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל. הרמב"ן ז"ל הביא ראיה מכאן בגט פשום דכשם שאין נפרעין מן היתומין עד שיגדלו כך אין נפרעין מן הערב של יתומין עד שיגדלו דערב בתר יתמי אזיל, ונ"ל דלא דמי דהכא אם אינו נפרע מן הערב לא יפרע מן היתומין לעולם והלכך אם אתה אומר שיפרע מן הערב הרי אתה כאילו נוטל מן היתומין מה שאינן חייבין לעולם אבל ערב של יתומין דעלמא מה שאין נפרעין מן היתומין הוה טעמא משום חשש צררי וא"נ משום שובר ולפיכך אין נזקקין לו עד שיגדילו היתומים ויחפשו אחר וכותם ולפיכך הערב במקום היתומין קאי ויכול הוא לחפש היתומין לאחר שיגדלו והלכך אפילו מעכשיו נפרעין מן הערב, וזה נ"ל נכון.

האי דיינא דעביד כר"א עביד מהכא איכא למשמע דאם קדמו יתומין ותפסי לא מפקינן מינייהו וכן כתבו מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל, אבל הר"י הלוי ז"ל כתב שרבינו האי גאון ז"ל כתב דמנהג ראשונינו לדון כרב ושמואל, והא דאמרי' האי דיינא דעביד כר"א עביד ליתא ולא סמכינן עלה, והרב אלפסי ז"ל פסק כמ"ד דמאן דעביד כר"א עביד.

והוא שיש ביניהם טענת שתי כסף ואסיקנא

כפירת טענה שתי כסף כרב פי' הר"י הלוי ז"ל טענת ב' כסף שהן כפירת הטענה והן כופרין בו ואומרין לא נטלנו לך כלום, ואני תמיה א"כ שהן כופרין בכל, האי דקאמר מעיקרא והוא שיש טענה ביניהם ב' כסף כשאינו תובע אלא שתי כסף פחות פרוטה קאמר, והן כופרין בו שלא נטלו כלום, וא"כ מאי טענת ב' כסף דקאמר דהא לא תובע אלא שתי כסף פחות פרוטה, אלא ודאי נראין הדברים כמו שפרש"י ז"ל וז"ל שיש ביניהם טענה ב' כסף שוה טוענו שמא עכבת משלי ב' כסף וזה מודה לו במקצת דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא, והתני ר' חייא לסיועי' לרב בפ' שבועת הדיינין דאמר כפירת הטענה ב' כסף לבד מפרוטת הודאה עקכ, וזה ודאי נכון, ומכאן נ"ל שאין להביא ראיה מהני לשכיר שיהא צריך לטענת ב' כסף כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכמו שכתבתי בריש פרקין שא"כ נבעי כפירה והודאה בשכיר כמו באלו, וליתא דרבי יהודה בלחוד הוא דקאמר עד שתהא שם מקצת הודאה ולא קיי"ל כוותיה.

כל שמת לווה בחיי מלוה כשם שאין יתומי' אלו נפרעין מן היתומים האחרים כלל כך אם היה שם ערב אין נפרעין מן הערב שאע"פ שהנפרע ממנו אינו נפרע מן היתום מ"מ הרי הוא חוזר ונפרע מן היתום וכן כשם שאמרו ביתום מן היתום כך במלוה שלא היו לו בנים והוריש את אחיו הם במקום יתומים בענינים אלו הן לישבע שבועת היורש ר"ל שלא צוני אחי אם מת מלוה בחיי לווה ושלא לגבות כלום אם מת לווה בחיי מלוה שלא אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו לבד אלא אף לאחיו או שאר יורשים:

שני דברים אלו אע"פ שהוזכרו בגמרא דברים פשוטים הם ולא הוצרכנו לכתבם אלא מפני שדין זה ר"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו אין דנין בו לדומה לו וכמו שאמרו הבו דלא לוסיף עלה ומעתה הפוגם את שטרו ומת קודם שישבע יורשיו גובים בשבועת היורשים וכן בכל שאר השבועות כגון עד אחד מעיד שהוא פרוע ונכסים משועבדים ודומיהם נשבעי' שבועת היורשים ונוטלין והוצרכת לידע שזה שמת והניח ערב דינו כבא ליפרע מן היורש עצמו וזה שמת ונעשה האח יורשו דינו כבן עצמו ואינו בכלל הבו דלא לוסיף עלה שאותו דין בעצמו הוא על הדרך שביארנו:

זה שביארנו בלווה שמת בחיי מלוה שאפי' הניח ערב אינו נפרע מן הערב שהרי מ"מ הערב חוזר ונפרע מן היתום לא סוף דבר בשיש נכסים ליתומים מצד ירושת אביהם אלא אפי' אין ליתומים נכסים מחמת ירושת אביהם הדין כך שהרי מ"מ מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אף משלהם כמו שהתבאר באחרון של כתובות צ"א ב' וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנארבונאה ואני אומר אף בשאין להם שום נכסים שהרי מ"מ החיוב מוטל עליהם ומ"מ אם באו ליפרע ממשועבדים שביד לוקח ואין ביתומי הלווה נכסים שיוכל הלוקח לחזור עליהם הם כתבו שגובין בשבועת היורשים ואין אומרין לקוחות בתר יתמי אזלי אחר שאין להם כלום מצד אביהם שעל דעת הקרקע ירדו ועביד איניש דזבין ליומיה ואין צריך לומר בחיי לווה שגובין ואין דנין אותם כיתומים ועוד נראה לי טעם אחר בזה מצד שכבר יצא זה מדין שבועת בא ליפרע מנכסי יתומים ובא לו לכלל שבועת בא ליפרע מנכסים משועבדים והרי הוא בכלל הבו דלא לוסיף עלה:

יתומים שבאו ליפרע בשבועת היורשים במקום שהדין כן ומת אחד מיתומי המלווה ר"ל מן הגדולים גדולי קדמונינו שבנארבונאה כתבו שאין שאר האחים גובין חלקו בשבועתם שמא לאותו האח צוה אלא הם נשבעין ונוטלין חלקם ויש לפקפק בזו שהרי יכולין לישבע שלא צונו אבא ולא אחא:

אמ' אחד מן האחים אמ' לי אבא שטר פרוע הוא ושאר האחים אומרין לא פקדנו אבא אם אותו שטר יוצא מתחת ידי זה שאומר שהוא פרוע הפסידו כלם וכמו שאמרו סנהדרין ל"א א' מיגו דאי בעיא קנתה אבל אם אין שטר יוצא מתחת ידו נאמן על שלו ואינו נאמן על של אחיו כך כתבוה גדולי קדמונינו שבנארבונאה ויש חולקין בה ממה שאמרו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה ואין הנידון דומה לראיה כלל אף הם כתבו שאם היו אחים גדולים ואח קטן עמהם שהגדולים תובעים וגובים את הכל שהרי הקטנים אינם בני צואה וכן אין להם לישבע שלא מצאוה בין שטרות קרועים שהרי הגדולים הוציאוה והילכך גובין את הכל ונותנין חלקם לקטנים וכן ראוי לדון אף באפוטרופוסים שתבעו בשביל הקטנים:

יתומים בני יתומים שהיו גדולים בשעת מיתת אבי אבי האב ובא ליפרע מן היתומים בשבועה שלא פקדנו לא אבא ולא אבי אבא יש אומרין שגובין בשבועה זו וחכמי הנשיאים שבבארצאלונאה כתבו בו שאין היתום מוריש שבועה לבנו:

שכיר ונגזל ונחבל שאין בידם שטר ושבועתם תקנת חכמים וכן שבועת היסת שנהפכה לתובע ומת אין היורשים נשבעין ונוטלין והוא שאמרו בתלמוד המערב מת בעל הבית שכיר נשבע ליורשים הא מת שכיר יורשי שכיר נשבעי' לבעל הבית כלום תקנוה אלא בשכיר שמא ביורשים:

מלוה שמנה אפטרופסין ומת יש אומרים שאם באו לגבות מן היתומים שמשביעין אותם שלא פקדנו אבי היתומים הא אם מנוהו בית דין אין משביעין אותו כלל וי"א שאף מנוהו אבי יתומים אין משביעין אותו שאין אדם חוטא בשביל יתומים וחכמי ההר חולקין בזו לומר שאין משביעין אותו כלל כמו שכתבנו תחלה:

בד"ה אם אמר כו' דשמא להשביע את בניו אמר כן כו' עכ"ל ר"ל שאמר כן בפני עדים שאינו פרוע כדי לאחשבינהו את בניו בפני הבריות ושמא כנגדה אמר האמת שהוא פרוע ולכך צריכין לישבע שלא פקדנו כו' וק"ל:

גמ' ב"ש היא דאמרי שטר העומד לגבות עיין ב"ח סי' ערה ס"ד:

שם השתא דלא אתמר הלכתא עיין ב"ב דף ס ע"ב תוס' ד"ה איתמר: