בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבועות דף מ״ה עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבועות דף מ״ה עמוד א׳

    מסכת שבועות דף מ״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־502 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אחת שבועת העדות כו' בין שנחשד על שבועת העדות בין שנחשד על שבועת הפקדון שכפר ונשבע על שקר:

    ואפי' נחשד על שבועת שוא שהוא רע לשמים עליה ולא לבריות אעפ"כ הוא נפסל על ידה לשבועה:

    חזרה שבועה למקומה בגמ' מפרש לה:

    כיצד אלו ואלו באין לב"ד לישבע שבועת שוא מביניהם דלית בהו דאינו משקר:

    ונתתו באנפילי תיק העשוי למעות:

    ישבע בעל הבית שבועת היסת:

    כל שהפירות בידו ידו על העליונה ארישא פליג. דקתני ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר ואתא רבי יהודה למימר אין צריך שבועה שאין דרך חנוני המוכר שלא בהקפה ליתן את הפירות עד שיקבל את הדינר:

    מעות פרוטות של נחושת:

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shevuot 45a · Sefaria · CC0

    תוספות

    גדולות מכלל דאיכא קטנות תימה דלא דייק הכי בפרק השולח (גיטין דף לו.) דאמר רשב"ג תקנה גדולה התקינו שיהיו העדים מפרשין שמותיהן בגיטין כו' ובהגוזל קמא (ב"ק דף קג:) א"ר אליעזר בר צדוק תקנה גדולה התקינו שאם היתה היציאה יתירה על הקרן כו' וי"ל דהתם קרי ליה גדולות לפי שהיה בה צורך גדול והכא דייק מדאמר שנו כאן:

    עקרוה רבנן שבועה מבעל הבית אף על גב דכופר הכל פטור דלא נתקנה שבועת היסת עד בימי רב נחמן מ"מ על בעל הבית שייכא טפי ועוד דאפילו במודה במקצת שדיוה אשכיר:

    בעל הבית טרוד בפועליו ולא פלוג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה ובירושלמי קאמר עסקיו מרובין:

    וניתב ליה בלא שבועה וא"ת ולא יהא ברי של בעל הבית אלא כאיני יודע והניחא למ"ד בהשואל (ב"מ דף צז:) ברי עדיף אלא למ"ד לאו ברי עדיף אמאי וי"ל דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתיו לך דחייב לכ"ע כדמוכח בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיח.) וא"ת אכתי אמאי ניתיב ליה בלא שבועה וכי אי אפשר להיות בשום פעם שיהיה ברי שלו טוב דפעמים יהיה כדבריו דהא רבי יהודה לא מיחייב אלא בהודאה במקצת וי"ל דנהי דרבי יהודה לא חשיב לגמרי כאיני יודע רבנן מיהא חשבי ליה כודאי שכח:

    כדי להפיס דעתו של בעל הבית הכא ודאי שהוא עומד וצוח שפרע שייך תקנה כדי להפיס דעתו אבל בההיא דהגוזל בתרא (שם) דקאמר איני יודע אם החזרתיו לך אין צריך לתקן:

    Tosafot on Shevuot 45a · Sefaria

    רבנו חננאל

    מי שעליו לשלם לו השבועה:

    ואלו נשבעין ונוטלין השכיר.

    אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה זו מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר ומשום דבעל הבית טרוד בפועליו ושוכח: ואמרינן וליתן ליה בלא שבועה. ופרקינן שבועה זו כדי להפיס דעתו של בעל הבית:

    ליתן ליה בעדים טריחא ליה מלתא: וליתן ליה מעיקרא שניהן רוצין בהקפה. בעל הבית שמא אין בידו מעות מצויות וא"ת ליתן לו שכרו מקודם נמנע ואינו שוכר. והשכיר שלא יוציאנו מעיקרא ויהיה עליו כמשאוי:

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 45a · Sefaria

    רשב"א

    חנוני על פנקסו כיצד תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרין לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין. וה"מ כשאמר לו הלויני ותן לפועלים הא באומר מנה לי בידך תן ממנו כך וכך לפועלים והעמיד הפועלים אצלו מיד נפטר בעה"ב מן הפועלים מיד שהמחה אותם אצל החנוני ואין אחד מהם יכול לחזור בו ולפיכך חזר הדין בין פועלים לחנוני, וחנוני פטור דכופר בכל הוא אלא דבתר רב נחמן נשבע שבועת היסת, וא"ת השתא נמי דלא אמר מנה לי בידך אמאי משלם לחנוני לימא לי' לחנוני לתקוני שדרתיך ולא לעותי והוה לך למיתן להו בסהדי כעובדא דאבימי ור' אבהו (כתובות פ"ה א'), לא היא דהתם לאו בכה"ג מיירי אלא דוקא בדאדכר לי' שטרא אבל הכא בעה"ב הוא דאפסיד אנפשי' דלא א"ל בסהדי הב להו, ובהדיא אמרי' הכי בשמעתא קמייתא דפ"ק דב"מ אלא שיש תולין אותה בתוספת לשון רב יהודאי גאון ז"ל, ומ"מ הגאון ו"ל אומר כן וכן עיקר.

    או שאמר תן לבני סאתים חטין כו' הא דתני הכא פועלים ובנים רבותא אשמעינן דלא תימא כי מחייב חנוני שבועה כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך ליתן לפועלים [‬ולחנוני‪[‬. אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד הייתי סבור לומר שיטול חנוני בלא שבועה קמ"ל בנים.

    גמרא מנא ליה דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם לו השבועה. ואע"ג דהא גבי שומרים הוא מינה ילפי' לכולהו שבועות דאוריתא דהואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט הכתוב באחת מהן דמי שעליו לשלם עליו השבועה ולא משלם אף כולן כן, והר"י הלוי ז"ל כתב דהך קרא לאו דוקא לשומרין איצטריך דבשומרין בהדיא כתיב שבועת ד' וכו' אלמא השומר הוא שנשבע שלא שלח ידו, אלא קרא ולקח בעליו לשאר הנשבעין אצטריך.

    עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר פי' לאו למימרא דמעיקרא היה בעל הבית נשבע, דשבועת היסת בכופר הכל בימי רב נחמן נתקנה וכמו שכתבתי במשנתינו, אלא הכי קאמר ראו חכמינו ז"ל שיש לתקן כאן שבועה כדי שלא ילך העני בפחי נפש והיה להם לתקנה על בעה"ב שישבע ולא ישלם כעין שחייבה תורה שבועה על הנשבעין ולא משלמין וכמו דתקנו בקציצה כדאיתא לקמן והם לא עשו כן אלא עקרוה מבעה"ב ושדיוה אשכיר משום כדי חייו כדאסיקנא דשמא בעה"ב מתוך שטרוד בפועליו לא יזכור וסבור שפרעו.

    וליתב ליה בלא שבועה פי' לאו למימרא דמשום דבעה"ב טרוד בפועליו ודאי שכח ומן הדין היה לו לשכיר ליטול בלא שבועה, דאנן לא משוינן טענת בעה"ב בטלה לגמריולומר דודאי שכח אלא מיחש הוא דחיישינן ואפשר שפרע כמו שטוען וא"כ למה יטול השכיר בלא שבועה, אלא ה"ק משום כדי חייו לתקון כן שיטול בלא שבועה כיון שעדיין תוך זמנו הוא וחזקה אינו תובע אא"כ יש לו, וליכא למימר הכא אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעח דהא הכא אפשר דמשום דטרוד בפועליו הוא ששכח, ודחינן כדי להפיס דעתו של בעה"ב כלומר אפי' כן די שיתקנו שיטול בשבועה כדי שתהא דעתו של בעה"ב מפויס בכך ולא שיטול בלא שבועה, א"נ י"ל דאליבא דמאן דאית להו ברי ושמא ברי עדיף קא פריך וכדרך מה שהרגיל בתלמוד להקשות בשלמא למ"ד הכי אלא למ"ד הכי מאי איכא למימר, והעק למ"ד ברי ושמא ברי עדיף ליתן לו בלא שבועה דהא טענת שכיר ברי הוא דלא טרוד ובעה"ב שמא דהא אמרת דטרוד הוא בפועליו וחשבינן טענתו כטענת שמא, ופרקינן אין ה"נ אלא כיון דבעה"ב אומר בברי שפרע אע"פ שאין אנו תופסין טענתו כטענת ברי מ"מ תקנו שלא יטול השכיר בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב. עוד י"ל דאפי' למאן דאית ליה דלא אמרי' ברי ושמא ברי עדיף פריך שפיר דכיון דתלינן טענת בעה"ב בטרדא וכטענת שמא היא העל כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לא דאמרי' בב"ק פ' הגוזל דחייב.

    Rashba on Shevuot 45a · Sefaria

    ריטב"א

    מנ"ל וכו' מסתברא דאסמכתא בעלמא הוא דשיילית בהא דשבועת השומרים בהדייא כתיב דמשתבע ומיפטר כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידי וכן במודה במקצת וכן עד א' כל מקום ששנים מחייבין ממון עד א מחייבו שבועה והיינו דסגי לן בדחייה כל דהו דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וכדמתרגמינן ויקבל מריה מיניה מומתא ולא ישלם ואם אינו ענין לשבועת השומרים תנהו ענין לאידך וכן פירוש הרא"ם ז"ל:

    מ"ש שכיר תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל האי לישנא משמע דמודה הוא דבעי למיעבד הכא שום תקנתא אלא דמסתיין דנרמי שבועה על בה"ב אפי' הוא כופר בכל דאע"ג דבימי חכמי המשנה לא תקנו עדיין שום שבועה בכופר בכל כי תקנת אחרונים היתה בדורו של רב נחמן (וכדכתיבנא לעיל וכדאמרינן במס' קידושין והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת וכדכתב רש"י ז"ל) הכא גבי בעל הבית ושכיר דינא הוא דנעביד תקנת' שישבע ב"ה ולא ילך השכיר הזה בפחי נפש בלא ממון ובלא שבועה ול"ק לן אלא למה הפריזו חכמים בתקנתם כל כך שיהא שכיר נשבע ונוטל והיינו דמהדריה עקרוה רבנן לשבועה מצד הדין ושדיוה אשכיר כלומר דעקרוה רבנן לשבועה דבעו לתקוני על ב"ה אפילו כשהוא כופר בכל ושדיוה אשכיר והיינו דאמרינן לקמן בשילהי שמעתא בדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן לומר דכי כופר ב"ה בכל הא דבעינן למרמי עליה שבועה תקנתא דרבנן היא דמדאורייתא כופר בכל פטור וכן כל שאר כופרים בכל פטורין אפילו מדרבנן בשעת המשנה אלא דבהא בלחוד הוו עבדי תקנתא שיהא נשבע בעל הבית ותקנתא לתקנתא לא עבדינן וזה מבואר:

    תקנות קבועות שנו כאן פירוש קבועות גזולות ועקורות ממקומן מלשון היקבע אדם אלהים. עקרוה רבנן וכו' משום כדי חייו דשכיר ופרכינן דמשום כדי חייו דשכיר מפסדינן ליה לב"ה כולי האי שיהא שכיר נשבע ונוטל והלא די לו שנרמי שבועה על ב"ה ומהדרינן ב"ה גופיה וכו' ואמרינן אדרבא שכיר גופיה וכו' פירוש נקט ש"ס לשון דאדרבא משום דפסידא דשכיר חמירא טפי דהוי הפסד גופו דבעי דליתיה לכדי חייו דאלו פסידא דב"ה פסידא דממון בלחוד הוא:

    אלא בע"ה טרוד בפועליו הוא פירוש ולא חלקו חכמים בדבר בין שכיר א' לפועלים מרובים שכן כל מדות חכמים ונראין דברים דהשתא לא עקרינן טעמא דכדי חייו לגמרי אלא דהדרינן לומר דלאו משום כדי חייו בלחוד הוא דשדינה אשכיר אלא משום דאיכא נמי הא דב"ה טרוד בפועליו הוא. טרוד בפועליו הוא פירוש וברי דידיה כשמא הוא וכאומר איני יודע אם פרעתיך ולאו דלהוי מדינא הכי אלא שבזה מצאו מקום למישרי שבועה אשכיר ופרכינן דאי מהאי טעמא הול"ל דלגבי שכיר בלא שבועה ולא תהוי תקנתא דרבת כי חוכא ומהדרינן כדי להפיס דעתו של ב"ה שהוא טוען לפי דעתו בברי ופרכינן וליתן ליה בעדים פירוש דלעבוד רבנן האי תקנתא והא עדיפא לסלק שבועה מכאן שעונשה גדול ואי לא יהיב בעדים איהו דאפסיד אנפשיה:

    Ritva on Shevuot 45a · Sefaria

    מאירי

    חנוני על פנקסו כיצד לא שאמר לו חנוני לבעל הבית כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מנה שכל כיוצא בזה אפי' אמ' בעל הבית איני יודע נשבע היסת שאינו יודע ונפטר ואפי' טענו בריא ושלא מחמת מה שמצא כתו' לבד אבל אם אמ' לו בעל הבית תן לבני סאתים חטים ולפועלי בסלע מעות ואני אתן לימים תבע חנוני מבעל הבית ואמ' נתתיו על הדרך שאמרת ופועלים אומרים לא נטלנו ומבקשים לבעל הבית הוא ר"ל החנוני נשבע שנתן והפועלים נשבעין שלא נטלו וכלם נפרעין מבעל הבית שהרי חנוני אומר לבעל הבית אני עשיתי שליחותך בחזקת כל שליח עושה שליחותו מה לי ולפועלים אפי' ישבעו איני מאמינם וכן פועלים אומרי' אתה שכרתנו ומלאכתך עשינו מה לנו ולחנוני ואפי' נשבע אין אנו מאמינים בו ופנקס לאו דוקא שכל שטוען שנתן דנין בו כן אע"פ שאינו בפנקסו אלא שדרך חנוני לכתוב בפנקסו כל הקפותיו ופי' בגמ' בשבועו' אלו שהפועל נשבע בפני החנוני והחנוני בפני הפועל שמא יתביישו זה מזה ויודה אחד מהם אמ' בן ננס הרי בדרך זה או אלו או אלו באים לידי שבועת שוא ונמצא שם שמים מתחלל על כל פנים אלא חנוני נוטל בשבועה ופועלים שלא בשבועה שטענתם בריאה וחזקה יותר משל חנוני ויש גורסי' אף בחנוני שלא בשבועה וכן גדולי הפוסקים ולא יראה כן אלא שלענין פסק אין לנו שאין הלכה כבן ננס אלא כתנא קמא ומ"מ אם מת החנוני פועלים נוטלין בלא שבועה וכן אם מת הפועל חנוני נוטל בלא שבועה שהרי מ"מ אינו מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד ומ"מ אם אמ' חנוני אתה אמרת ליתן לו והוא אומר לא אמרתי ליתן כלל בעל הבית נשבע היסת ונפטר והוא תובע למי שנתן לו:

    אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו' משנה זו אתה צריך להתבונן בפירושה עד שתשוה בו את המדה לביאור המשניות שלפניה לכללה בדין נשבע ונוטל שהרי מפשוטה של משנה יראה שהחנוני תובע דינר והלה אומר פרעתי ומזקיקין את השבועה לנתבע וליפטר והרי שיצאו דברים אלו מכלל הדין ומכלל המשנה מכלל הדין שהרי כל שתובע והלה אומר פרעתי נאמן בלא שבועת משנה וכאן אמרו ישבע בעל הבית ומכלל המשנה שכלה בנשבע ונוטל וזו בנשבע ולא משלם ואי אתה יכול לפרשה בהיסת כמו שפירשוה גדולי הרבנים שהרי לא נתקנה בימי חכמי המשנה אלא ודאי משבועת המשנה היא ועוד היאך אמ' ר' יהודה במה שאמרו נתן לו את הדינר ואמ' לו תן לי את הפירות אמ' לו נתתים לך שאמרו חכמי' ישבע חנוני היאך אמ' ר' יהודה כל שהפירות בידו ידו על העליונה כלומר אותו שהחנוני אומר עליו שהפירות בידו וישבע בעל הבית והרי מוציא מחברו הוא ואין כאן טעם לתקן בה שבועת המשנה לישבע וליטול או כלך לדרך זו שאם אמ' כל שהפירות בידו על החנוני אין כאן מחלקת בין ר' יהודה ורבנן שאף ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה על החנוני ואם תסבב דבר זה על הראשונה שאמרו חכמי' ישבע בעל הבית אף לדברי ר' יהודה כן שהרי לפי שטת המשנה הפירות ביד בעל הבית וכמו שאמר ונתן לו וכן שהוא תובע את הדינר וזהו יד העליונה שנאמן בשבועתו על טענתו ואם תסבבנה לשניה לה שאמרו חכמים ישבע חנוני הרי הפירות ביד חנוני לפי השטה שהרי בעל הבית תובעם ומתוך דברים אלו צריך שתישב פירושה על הדרך שפירשוה גדולי הפוסקים והוא שהפירות והמעות הנזכרים במשנה זו לא ברשות חנוני הם ולא ברשות בעל הבית הם עד שיהא האחד נקרא מוציא מחברו אלא צבורים עדין ברשות הרבים והוא שאמרו בגמ' תניא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהם צבורים ומונחים ברשות הרבים ושניהם עוררין עליהם אבל אם הפשילן בקופתו לאחוריו המוציא מחברו עליו הראיה וכבר ידעת בכל מקום שאמ' ר' יהודה אימתי אינו בא אלא לפרש דברי חכמים ולגלות שעקר המשנה סובבת על כך שאלו היה ברשות אחד מהם היה האחר מוציא ואין כאן מקום לתקן בו לישבע וליטול ואם היו ברשות המשתף להם היה דינם כדין ממון המוטל בספק על אחד מן הדרכים שביארנו במקומו בדין ממון המוטל בספק אלא שהן ברשות הרבים שהמסירה קונה שם ולא המשיכה כמו שהתבאר במקומו ומעתה אמ' לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והרי הפירות ברשות הרבים ומסרם לו שם אלא שלא הביאם לביתו אמ' לו תן לי את הדינר אמ' לו נתתיו לך ונתתו באונפלי והלה כופר ומערער עליו שלא ליטול את הפירות ישבע בעל הבית ונוטל פירותיו והרי שהחזרת המשנה לאכסניה שלה בדין נשבע ונוטל ומתקנת חכמים ולא תקנוה לחנוני ליטול את הדינר מפני שטענת בעל הבית קרובה יותר שהחנוני מודה לו שמכר לו הפירות ומסרם במקום שהמסירה קונה אלא שתובע דמיה וטוען שלא מסרם אלא על דעת קבלת הדינר והרי כל הנשבעין ונוטלין לא תקנום אלא מפני שהטעם שלהם קרוב יותר כמו שיתבאר בפרטיהם ולא חלק ר' יהודה בזו כלל:

    נתן לו את הדינר והרי הוא לפני חנוני והפירות צבורין ברשות הרבים בעל הבית טוען זה הדינר שלפניך באלו הפירות שמסרת לי ברשות הרבים נתתיו והלה אומר לא כי אלא אלו שלי הם ולא מסרתים לך אלא שצברתים ברשות הרבים כדי לקפוץ עליהם בני אדם והדינר מ"מ אינו נתון באונפלי שלו אלא שעומד לפני שניהם בסטיו שלפני החנות העשוי לתשמישן של בני רשות הרבים ומתוך כך הוא נידון ברשות הרבים והרי זה אומר שדינר זה שלי בפירות שכבר מסרתי לך והבאתם לביתך ישבע החנוני מן הדרך שהשבענו בעל הבית בראשונה שהרי בעל הבית מודה שהוא נתן דינר זה לחנוני ותובעו הפירות ונמצא שנתחלפה הטענה ונתחלף הדין וחלק ר' יהודה בזו ואמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה כלומר אף בזה קרוב הדבר להיות הפירות ברשות בעל הבית שאין דרך חנוני להצביר פירותיו לחוץ ובאה משנה אחרת בדין זה והיא אמ' לשלחני תן לי בדינר גס מעות דקים נתן לו אמ' לו תן לי הדינר אמ' לו נתתיו לך ונתתו באנפלי ישבע בעל הבית נתן לו את הדינר ואמ' לו תן לי המעות אמ' לו כבר נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך ישבע השלחני ר' יהודה אומר אין דרך שלחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל את דינרו ופי' בגמ' שהוצרך התנא ללמד את שתיהן שאלו לא הזכירו אלא הראשונה היינו אומרים שמודים היו חכמי' לר' יהודה במעות שבעל הבית נשבע אף באחרונה ולא חלקו אלא בפירות שהרקב מצוי בהם ונמהר למכרם ומשתדל הרבה על זו אם בהוצאתם לחוץ לקפוץ עליהם בני אדם אם למכרם באשראי וקרוב לומר שכך הוא ר"ל שמסרם לו והוליכם לביתו ודינר זה מאותם שהוליך הוא ובא להודיע שאף במעות אמרו כן ואף במשנה אחרונה פירושה שהמעות צבורין ברשות הרבים בשלחן שלפני החנות והלכה כחכמים בשתיהן:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    Meiri on Shevuot 45a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוספות בד"ה קציצה ודאי כו' וי"ל דשאני הכא דמודה במקצת לא היה יכול להעיז כו' עכ"ל כבר כתבנו בחידושינו בפ' המקבל לפי מה שכתבו התוספות שם דמפשטא משמע שלא פרע האחד שהודה ניחא דה"ל מודה מקצת אבל לפי התירוץ שכתבו התוס' שם דמצי איירי שפרע הא' שהודה קשה א"כ אי הוה איירי בשכרו שלא בעדים איכא מגו לכ"ע וליכא העזה ומתוך שמעתין נראה נמי דמצי איירי שפרע האחת שהודה כמו שדקדק הרא"ש לקמן בשמעתין דאפילו בפרע הא' דהוי כופר הכל קאמר שמואל דישבע בעל הבית כו' תדע שכן הוא מדפריך איני והא תני רבא בר שמואל קצץ המע"ה ואי לא כו' ובמה טעה התלמוד לפטור בעה"ב והלא מודה מקצת הוא אלא ודאי מלתא דשמואל והברייתא איירי בכופר הכל כו' עכ"ל ולפ"ז ודאי קשה אי איירי הברייתא בשכרו שלא בעדים איכא מגו לכ"ע וצ"ע:

    Chidushei Halachot on Shevuot 45a · Sefaria

    גליון הש"ס

    מתני' ארשב"ג אם יש עדים עיין ברא"ש פ"א דב"מ סוף סימן ג:

    רש"י ד"ה ישבע בעה"ב (וכו') שבועת היסת עיין לקמן דף מח ע"ב ברש"י ד"ה הא שאר:

    Gilyon HaShas on Shevuot 45a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבועות, דף מ״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־502 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 124 מילים

      נפתחת ב״אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִילּוּ…״

    2. קטע 214 מילים

      נפתחת ב״הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין – חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ,…״

    3. קטע 342 מילים

      נפתחת ב״וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ – כֵּיצַד? לֹא שֶׁיֹּאמַר…״

    4. קטע 419 מילים

      נפתחת ב״אָמַר בֶּן נַנָּס: כֵּיצַד אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִין…״

    5. קטע 554 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לַחֶנְוָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת״, וְנָתַן…״

    6. קטע 655 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת״, וְנָתַן…״

    7. קטע 743 מילים

      נפתחת ב״כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ – לֹא תִּפָּרַע…״

    8. קטע 854 מילים

      נפתחת ב״״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא, וְלָא אָמַר לָנוּ…״

    9. קטע 924 מילים

      נפתחת ב״וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה: הַשּׁוּתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין,…״

    10. קטע 1022 מילים

      נפתחת ב״חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין – אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ.…״

    11. קטע 1120 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין.…״

    12. קטע 1231 מילים

      נפתחת ב״וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כּוּ׳. מַאי שְׁנָא שָׂכִיר…״

    13. קטע 135 מילים

      נפתחת ב״גְּדוֹלוֹת – מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת?!…״

    14. קטע 1444 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת…״

    15. קטע 1529 מילים

      נפתחת ב״אַדְּרַבָּה, שָׂכִיר נִיחָא לֵיהּ דִּלְשְׁתְּבַע בַּעַל הַבַּיִת,…״

    16. קטע 164 מילים

      נפתחת ב״וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּלָא שְׁבוּעָה!…״

    17. קטע 1718 מילים

      נפתחת ב״כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלִיתֵּב…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא; הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, וּמַלְוֶה בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית – שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

    הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין – חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ.

    וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ – כֵּיצַד? לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ: ״כְּתוֹב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּיב לִי מָאתַיִם זוּז״, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין״, ״תֵּן לְפוֹעֲלַי (סלע) [בְּסֶלַע] מָעוֹת״. הוּא אוֹמֵר ״נָתַתִּי״, וְהֵן אוֹמְרִים ״לֹא נָטַלְנוּ״ – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.

    אָמַר בֶּן נַנָּס: כֵּיצַד אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא? אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

    אָמַר לַחֶנְוָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת״, וְנָתַן לוֹ; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אוֹתוֹ דִּינָר״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּיו לָךְ וּנְתַתּוֹ בְּאוּנְפָּלִי״ – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר. אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַפֵּירוֹת״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּים לָךְ וְהוֹלַכְתִּים לְתוֹךְ בֵּיתְךָ״ – יִשָּׁבַע חֶנְוָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהַפֵּירוֹת בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

    אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת״, וְנָתַן לוֹ; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַדִּינָר״, אָמַר לוֹ: ״נָתַתִּי לְךָ וּנְתַתּוֹ בְּאוּנְפָּלִי״ – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַמָּעוֹת״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּים לָךְ וְהִשְׁלַכְתָּ לְתוֹךְ כִּיסְךָ״ – יִשָּׁבַע שׁוּלְחָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דֶּרֶךְ שׁוּלְחָנִי לִיתֵּן אִיסָּר עַד שֶׁיִּטּוֹל דִּינָר.

    כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן הַיְּתוֹמִים – לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:

    ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא, וְלָא אָמַר לָנוּ אַבָּא, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ״. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: ״שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ״ – הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

    וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה: הַשּׁוּתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: ״מָה אַתָּה טוֹעֲנֵינִי?״ ״רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי״ – חַיָּיב.

    חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין – אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ. (נתגלגל) [נִתְגַּלְגְּלָה] לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה.

    גְּמָ׳ כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – מִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם, לוֹ שְׁבוּעָה.

    וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כּוּ׳. מַאי שְׁנָא שָׂכִיר דְּתַקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן דְּמִשְׁתְּבַע וְשָׁקֵיל? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. הֲלָכוֹת? הָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ?! אֶלָּא אֵימָא: תַּקָּנוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן.

    גְּדוֹלוֹת – מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת?!

    אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת קְבוּעוֹת שָׁנוּ כָּאן – עַקְרוּהָ רַבָּנַן לִשְׁבוּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת, וְשַׁדְיוּהָ אַשָּׂכִיר; מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר – קָנְסִינַן לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת?! בַּעַל הַבַּיִת גּוּפֵיהּ נִיחָא לֵיהּ דְּמִשְׁתְּבַע שָׂכִיר וְשָׁקֵיל, כִּי הֵיכִי (דְּאִיתַּגְרוּן) [דְּלִיתַּגְרוּן] לֵיהּ פּוֹעֲלִין.

    אַדְּרַבָּה, שָׂכִיר נִיחָא לֵיהּ דִּלְשְׁתְּבַע בַּעַל הַבַּיִת, וְנִפְקַע, כִּי הֵיכִי דְּלֵיגְרֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת! בַּעַל הַבַּיִת עַל כּוּרְחֵיהּ אָגַר. שָׂכִיר נָמֵי עַל כּוּרְחֵיהּ מִיתְּגַר! אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא.

    וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּלָא שְׁבוּעָה!

    כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּעֵדִים! טְרִיחָא לֵיהּ מִילְּתָא. וְלִיתֵּב לֵיהּ מֵעִיקָּרָא! שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בְּהַקָּפָה.